קטגוריה: פזמונים

"עין גדי": האם הבולענים יחסלו את כל היופי?

השנה: 1959. קבוצה של בני נוער ירושלמיים מבית ספר "בית חינוך" יוצאת לשבועיים לעין גדי לשירות לאומי, כדי לסייע בקטיף הירקות בשדותיו של הקיבוץ שנוסד שש שנים לפני כן, תחילה כהיאחזות נח"ל ואחרי כן כיישוב אזרחי. הנערים בני 16. יופיו של המקום שובה את לבם. אחד מהם, איתן פרץ, יושב ליד המעיין, מביט בנוף המקיף אותו, וכותב שיר:

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וּמִמַּעַל עֲנָנָה קְטַנָּה תָּשׁוּט.
עֵץ הָאֵשֶׁל בִּדְמָמָה יָזוּעַ
וְכָל קַו בַּחוֹל יָפֶה חָרוּט.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ
וְאָבָק מַחֲנִיק יָעוּף בָּרוּם
אַךְ עֵין גֶּדִי לֹא תִּבֹּל בַּכֶּמֶשׁ,
בָּהּ יִשְׁלֹט גָּוֶן יָרֹק וָחוּם.

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
מֶה הָיָה כִּי צָמַחְתְּ בָּחַמָּה?
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
אֵיךְ פְּלגִים בָּךְ חוֹתְרִים בַּשְּׁמָמָה,
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
בָּךְ הַיּוֹפִי יוֹפַע בְּכָל הוֹד,
וְהַלֵּב יְהַרְהֵר וְיַחֲמוֹד.

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וְכָל הַר בּוֹ יִתְנַשֵּׂא גֵּאֶה וְרָם.
נַחַל עֲרוּגוֹת, זֶה הַיָּדוּעַ
מַהֲלָכוֹ יַיְשִׁיר אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ,
אַךְ עֵין גֶּדִי הִיא נְוֵה מִדְבָּר,
יוֹֹם חָדָש אֵינוֹ דוֹמֶה לְאֶמֶשׁ
וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר.

מילות השיר מספרות לנו מה ראה המשורר הצעיר, ומה הלהיב אותו כל כך: השוני הרב בין המראה הנשקף אל ים המלח − "ים המוות" בכינויו האחר – ולצדו המדבר הצהוב הלוהט בחוֹם. הצבע הצהוב, האבק והיובש, הצמחים הכמשים מלהט השמש, לעומת המקום שבו הנער יושב וכותב − נווה המדבר של עין גדי, המפל, המים, הצמחייה הירוקה והאדמה החומה.

קיבוץ עין גדי פרח לא רק הודות לחיילי הנח"ל שהקימו אותו, אלא גם בזכות תנאי הטבע: שם למטה, במקום הנמוך ביותר בעולם, שוררת שממה וכאן, לא הרחק ממנה – פכפוך המעיין, הצמחייה והצל. בבית הראשון מתוארים המוות והכמש, בפזמון החוזר – יופייה של עין גדי, ובבית השני – הקשר בין השניים, שמתקיים באמצעות נחל ערוגות, הזורם "אל תוך הים".

איתן פרץ הראה את השיר שכתב לחברו ובן גילו, דובי אהרוני. החבר הזדהה עם המילים, והלחין אותן. במסיבת הסיום של השירות הלאומי שרו את השיר. זאת יכלה להיות סוף דרכו: פזמון שיצרו שני נערים והשמיעו לחבריהם.

אבל אביו של אהרוני, נגן בתזמורת של רשות השידור, שמע את השיר ולקח אותו לרדיו.  טובה בן צבי ושמואל בר זכאי הקליטו אותו. הציבור אהב את "עין גדי". יותר משבעים זמרים ביצעו אותו לאורך השנים, ביניהם אריק איינשטיין ,יהורם גאון, יהודית רביץ,  יגאל בשן,  גרי אקשטיין,  מרגלית צנעני, להקת הכול עובר חביבי, הגבעטרון ורבים אחרים.

דובי אהרוני, הנער המוכשר שבצניעותו הרבה חתם בכינוי-העט  "ש' דיבון" המשיך בקריירה מוזיקלית, הלחין שירים נוספים וכמו אביו − ניגן בתזמורת של רשות השידור. לאורך השנים סירב להתראיין על השיר, והותיר את הבמה למחבר המילים.

איתן פרץ כתב עוד שירים, בהם למשל "זאת ירושלים" שהלחין נחום היימן. טובי המלחינים (אפי נצר, מוני אמריליו, נורית הירש) הלחינו את שיריו, אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה של "עין גדי".

השיר מסתיים במילים של תקווה ואמונה: "וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר", כתב איתן פרץ, ולא העלה בדעתו מה יקרה למקום הזה כעבור עשרות שנים, אילו שינויים מדאיגים יחולו בו: בגלל הירידה המתמשכת במפלס הים, והתרחבות תופעת הבולענים, נאלצו לפני שנתיים לגדר את מתחם החוף של עין גדי. הוא היה אחד המבוקשים ביותר בים המלח, אבל אין עוד גישה אליו. גם הקיבוץ עצמו מצוי כיום בסכנה. חבריו נאלצו לסגור חניון לינה, לחסל חלקות גדולות של תמרים ולסלול כביש חדש שפוגע ככל הנראה גם באוכלוסיית היעלים באזור.

יש הסבורים כי הנזק הבלתי הפיך הוא מעשה ידי אדם: ים המלח הולך ומתייבש כנראה עקב הסטת נחלים להשקיה והעבודות במפעלי האשלג. כך גם שמורת עין גדי עצמה, אולי עקב שאיבת יתר של המים, שהקיבוץ מוכר. ב-2001 הכריזו רבים מעובדי רשות הטבע והגנים על מרד צרכנים כנגד המים שמשווק מפעל עין גדי. עתירה לבג"ץ שביקשה לבטל את הרישיון למכירת מים מינרליים ממעיינות, כולל זה שבעין גדי, נדחתה. נודע כי רישיון העסק להפקת מי שתייה שיש לעין גדי יפקע בדצמבר 2017. הקיבוץ מכחיש את הטענות נגדו. כך למשל כתוב באתר האינטרנט של עין גדי כי שיטפון טבעי ויוצא דופן בנחל ערוגות הוא זה שהרס את הצמחייה בשמורה, וכי הם עצמם עוסקים דווקא בשמירה על הטבע, למשל − בגן הבוטני, שבו מרוכזים יותר משש מאות מינים של צמחים מרחבי העולם, בעיקר מאזורים מדבריים.

חמישים ושמונה שנים חלפו מאז נכתב השיר "עין גדי", שנהפך לקלאסיקה ישראלית. ספק אם מחבריו שיערו שהמים המפכפכים ששימחו אותם כל כך יהפכו ברבות הימים לסוגיה עסקית נושאת כותרות כמו "רווחי המיליונים של עין גדי − מהמים של כולנו".

 


הערה אישית: בתחילת שנות השישים, כשהשיר היה בשיא הצלחתו והושמע בלי הרף ברדיו, אורי שטרנברג, המורה לזמרה ולמוזיקה בבית הספר שבו למדתי במושב קדרון, דיבר בגנותו ואמר עליו שהוא סתם עוד שיר פופולרי שיחלוף מהעולם, (ואז לימד אותנו לשיר את "חושלים פה, חושלים פה, לילות וימים, טבעות השרשרת אנו משלימים…" שנראה לו כנראה קלאסי ונצחי). אהבתי מאוד את אורי שטרנברג, שבמחווה מקסימה אפילו הלחין "שיר" שכתבתי בכיתה ה', אבל התפלאתי ולא הבנתי מדוע הוא מתנגד כל כך לשיר "עין גדי" שאותי ריגש כל פעם עד דמעות. מה גם שידעתי שכתבו אותו שני כמעט-ילדים, וזה הוסיף להתפעלות.

אבהם חלפי: "לו ראית אדם בחדרו" במה דמו המשורר והזמר

"כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי", הוא כתב בפתק שהתגלה בעיזבונו. כמה כמיהה לקשר, כמה תוגה, עולות מהמשפט הקצר הזה, שבו תיעד כותבו רגע של בדידות. רק אל עצמו יכול היה לפנות, ואל המילים הכתובות, המתעדות בעצם העלאתן על הנייר את עוצמת הלבד שבה היה שרוי. מפליא לחשוב שכותב המילים הללו, המצטייר כאדם המשווע לקשר אנושי, עמד רוב חייו על הבמה, וזכה שוב ושוב לתשואות רמות של הקהל: הוא אברהם חלפי, שחקן מצליח מאוד בתיאטרון הקאמרי, שהרבה לגלם דמויות קומיות.

כשנשאל מה עיסוקו בחיים הקפיד אברהם חלפי להדגיש שהוא שחקן, אבל בעצם, וכמעט בחשאי, היה גם משורר. בחייו הפרטיים, כשאור הזרקורים כבה, התנהל בצניעות ובפשטות.

עד כדי כך צמצם את הקיום של עצמו, שבשעות חייו האחרונות, כשחש ברע, לא הזדרז להזמין אמבולנס, שמא, כך משערים, יטריד את מנוחתם של השכנים. בסרט התיעודי העוסק בו, "חייו מלאי שיר", שיצר אורי משגב, הודו רבים ממכריו וידידיו של חלפי כי חלפו כמה ימים עד שנודע להם דבר מותו, ולכן לא השתתפו בהלווייתו. דומה כאילו חלף מהעולם באותה דממה צנועה שבה חי. "זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע", אמר עליו אורי משגב. אחייניתו של חלפי, המשוררת רחל חלפי, כתבה כי לאחר מותו נודע לה שהיה "צדיק נסתר ואחד מל"ו".

חלפי נודע כיום ברבים בעיקר בזכות אריק איינשטיין, שאהב אותו מאוד, יזם את ההלחנה של כמה משיריו, ושר אותם. אחד האהובים במיוחד הוא "עטור מצחך זהב שחור", שהלחין יוני רכטר. הוא הוכתר כשיר השנה והעשור, וכשירו היפה ביותר של אריק איינשטיין. לכאורה מדובר בשיר אהבה, אבל גם ממילותיו, כמו מהפתק שכתב לעצמו חלפי, אפשר להיווכח בבדידותו של הכותב, ובייסוריה של אהבה לא ממומשת של גבר משתוקק המשקיף על אהובתו מהצד: "וַאֲנִי, שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט", אך אינו זוכה לחסדיה: הוא, כך נכתב, לא רוצה להיות לה אח, וגם לא "נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ". הוא כותב שנפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אבל גופו נאלץ להיפרד ממנה בכל פעם מחדש.

עיסוקו של אריק איינשטיין בשיריו של אברהם חלפי הניב את הלחן לשיר האחרון שהקליט הזמר, "לו ראית אדם בחדרו":

לוּ רָאִיתָ אָדָם בְּחַדְרוֹ
מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת.
לוּ שָׁמַעְתָּ
תֻּכִּי יְרַקְרַק
מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד.
שָׁרוּי לוֹ הַפֶּרַח בַּכּוֹס,
שָׁבוּי הַתֻּכִּי בַּדִּמְיוֹן
הַזְּמַן אֶת הַפֶּרַח יִרְמֹס,
וְאֶת חֲבֵרוֹ יַחֲמֹס.
הִכּוֹן, הַתֻּכִּי הִכּוֹן.

הַדֶּלֶת פִּתְאֹם תִּפָּתַח,
וְיִכָּנֵס הַגּוֹרָל.
מִי יוֹדֵעַ מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,
אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל.

עַל הַסַּף יִתְיַצֵּב כְּנוֹשֶׁה.
יִשְׁאַל מִי בַּבַּיִת יִשְׁכֹּן.
וְאֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים,
וְהַשֶׁם –
הִכּוֹן, בֶּן-אָדָם, הִכּוֹן.

חלפי פונה אל שומע אלמוני, לא קיים, ושואל שאלה רטורית, שלא תיתכן לה תשובה: "לוּ רָאִיתָ […] לוּ שָׁמַעְתָּ…" מה כבר היה קורה לוּ ראה מישהו? לוּ שמע? הדובר יודע שאין תשובה סבירה לשאלה. כי מכאן ואילך הוא מתאר את ההמתנה לבואו של המוות, "הגורל" הרומס וחומס: איש מתבונן בדמותו הנשקפת "מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת" – לא הוא הזדקן, אלא הראי המשקף לו לאורך חייו את דמותו ההולכת ומשתנה. בחדר אתו אין איש. רק תוכי ופרח ורוד.

התוכי מוכר משיר נודע אחר של חלפי, "השיר על התוכי יוסי" (לחן של מיקי גבריאלוב) שגם אותו שר אריק איינשטיין: הדובר מחליט לקנות לעצמו תוכי, אתו יוכל לשוחח "עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע". גם בשיר ההוא צפוי לתוכי "מָוֶת שָׁקֵט". בשיר שלפנינו התוכי הירקרק משוחח עם הפרח הוורוד. האחד "שרוי בכוס", האחר "שבוי בדמיון": האם באמת מדובר בתוכי? ואולי מי שמרותק למקום אחד, מפליג בדמיונות אבל שבוי בהם בלי כל יכולת להימלט, הוא דווקא האיש הבודד, המצייר בפנינו את תמונת הדיוקן שלו בחברת תוכי, פרח, ותחושה שהקץ מתקרב? הוא תוהה איך בעצם ייראה המוות, אותו נושה שצפוי לבוא בקרוב כדי לגבות את החוב, את חייהם של האיש, התוכי והפרח, "מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ, /  אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל", ומתריע ומזהיר את התוכי, ואת האיש: "הִכּוֹן!"

כשאריק איינשטיין בחר לשיר את "לו ראית אדם בחדרו" (הלחין אותו גיא בוקאטי) ודאי לא העלה בדעתו שזה יהיה שירו האחרון. מותו היה חטוף ופתאומי, בציבור התעוררה תחושה של מעין אבל לאומי, אלפים הגיעו לכיכר רבין כדי לחלוק לו כבוד אחרון ובמסע ההלוויה שלו השתתפו המונים, עד כדי כך שבית העלמין לא יכול היה להכיל את כולם ואנשים נצמדו לשערים והתקבצו על גגות הבניינים הסמוכים.

קשה להאמין שאריק איינשטיין, האיש שכתב את המילים לפזמון "אני אוהב להיות בבית" (הלחין מיקי גבריאלוב) היה שש למראות אשר ליוו אותו למנוחתו האחרונה. ייתכן שהיה מעדיף לוויה כמו זאת שהייתה למשורר האהוב עליו. על אבן המצבה שלו נחקקו מילות אחד משיריו של חלפי, המעידות על הצניעות של שניהם:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.

יחד עם זאת, נראה שאריק איינשטיין לא היה מייחס חשיבות רבה להלוויה של עצמו. גיא בוקאטי, המלחין שאתו שיתף פעולה בשנותיו האחרונות, העיד כי כששאל אותו אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, השיב לו אריק איינשטיין בסגנונו האופייני: "בחייאת, בוקאט, כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת".

מבחינה מסוימת הוא טעה: חלפי ואיינשטיין ממשיכים לחיות בלבבות רבים.

ג'ון דאן, "למי צלצלו הפעמונים": איך הוא מתקשר למילות השיר "רקמה אנושית אחת"

הנרי השמיני, מלך אנגליה, התאהב בצעירה יפהפייה, אן בוליין, שסירבה לחיזוריו, ליתר דיוק – לא הסכימה להתמסר לו, כמו שאר נשות החצר (ביניהן, במשך זמן מה, גם אחותה של אן), ולהיעשות אחת מפילגשיו. כדי להשיג את מבוקשו החליט לבטל את נישואיו לאשתו הראשונה, קתרין מארגון, כדי שיוכל לשאת את אן לאישה – לא רק כדי להשביע את תשוקותיו, אלא גם כדי שתלד לו בן יורש. האפיפיור לא נעתר לבקשה. בזעמו ניתק הנרי את ארצו מהכנסייה הקתולית, והקים זרם חדש בנצרות – האנגליקני.

Portrait of Henry VIII by the workshop of Hans Holbein the Younger.
הנרי VIII מאת הנס הולביין

אן, כמו גם ארבע הנשים הנוספות שנשא אחרי שמאס בה והוציא אותה להורג, לא הצליחה ללדת לו בן שימלוך אחריו. בתם המשותפת, אליזבת, היא זאת שירשה מאביה את הכתר.

אחרי שעלתה לשלטון הוציאה אליזבת את המתנגדים לכנסייה האנגליקנית אל מחוץ לחוק. אחד הקורבנות לצווים החדשים היה צעיר בשם הנרי דאן. הוא הואשם בכך שהסתיר בביתו כומר קתולי, ובעקבות עינויים שעבר, הסגיר את בן חסותו. הכומר הוצא להורג בעינויים קשים ביותר, והנרי דאן מת בכלאו ממחלה.

ג'ון, אחיו של הנרי, היה אז בן עשרים ואחת. האחים דאן נולדו אמנם למשפחה קתולית, אבל מותו של הנרי ערער את האמונה הדתית של ג'ון. לאורך השנים התרחק בהדרגה מהכנסייה שאליה השתייכה משפחתו, וכשמלאו לו ארבעים החל לפרסם מאמרים בגנות האמונה הקתולית. עם זאת, סירב להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית, אבל אחרי לחץ עז מצדו של המלך ג'יימס (יורשה של אליזבת שנותרה ברווקותה ולא היו לה ילדים), נאלץ להצטרף לכנסייה ואף התמנה לכומר.

קטע מתוך כתביו נהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית, כזה ששורות מתוכו צוטטו בשמות של יצירות נודעות לא פחות. השיר נקרא "למי צלצלו הפעמונים" (כאן בתרגומי):

אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי,
כֹּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ,
ּכֹּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת
חֵלֶק מֵעִקָּר.
אִם רֶגֶב נִשְׁטָף אֶל הַיָּם,
אֵירוֹפָּה מִתְמָעֶטֶת,
כְּמוֹ הָיָה זֶה צוּק,
כְּמוֹ אֲחוּזָה שֶׁל רֵעֲךָ,
אוֹ גַּם שֶׁלְּךָ. כֹּל מָוֶת שֶׁל אָדָם מַפְחִית אוֹתִי,
שֶׁכֵּן חֶלְקִי בָּאֱנוֹשׁוּת,
לָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים.
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ.

כפי שאפשר לראות, השיר אינו מחורז, ואין בו קצב סדור, בניגוד לקונוונציה השירית שהייתה נהוגה במאה ה-17, כשהשורות הללו נכתבו. למעשה הוא כלל לא נועד להיות שיר – זוהי מובאה מתוך חיבור בשם "הרהורים", שכותרתו: "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות". ג'ון דאן נוגע בקרבה ההדוקה שיש בעיניו בין אדם לזולתו. ולא רק בין בני אדם. הכול קשור, עד כדי כך שאפילו רגב אחד של אדמה שנופל לים מקטין את גודלה של יבשת שלמה, קל וחומר אדם שהולך לעולמו. לפיכך צלצול פעמוני הכנסייה המכריז על מותו של אדם אחד אינו נוגע רק בו, שהרי כולנו קשורים זה בזה.

רעיון דומה מובע בשיר "רקמה אנושית אחת" שמוטי המר כתב והלחין וחוה אלברשטיין מיטיבה כל כך לבצע:

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

מעבר לאמירה כי "כולנו רקמה אנושית אחת", כלומר – קשורים זה בזה, מספר לנו שירו של ג'ון דאן דבר נוסף: הגורל של כולנו זהה. גם אם הפעמון מצלצל לאדם אחר, אל לנו למהר ולשמוח, או לחוש הקלה, הלא במוקדם או במאוחר נימצא באותו מקום. האמירה הזאת –  "אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ" דומה לתנועת אצבע מתרה, והיא מלווה, כך נדמה, במעין חיוך אירוני ומפחיד: אל לנו "להתנשא" מעל המתים, לשכנע את עצמנו שגורלנו שפר מגורלם, או שאנו חסינים.

את השאלה הרטורית "למי צלצלו הפעמונים?" אימץ הסופר האמריקני ארנסט המינגווי ככותרת לרומן שראה אור לראשונה ב-1940. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד. בבחירת הכותרת ביקש המינגווי לומר לקוראיו כי המלחמה אינה חשובה רק לספרדים, אלא צריכה לעניין את העולם כולו. אותן מילים עצמן מופיעות גם בשיר של מטליקה, בסרט קולנוע, ובפזמון נוסף. גם השורה "איש איננו אי" העניקה השראה ליצירות רבות: סרט קולנוע, פזמונים, ואלבומים שלמים. מרטין לותר קינג ציטט את המילים הללו באחד מנאומיו.

ייתכן מאוד שאילו שיתף האפיפיור פעולה עם הנרי השמיני, אילו אִפשר לו לבטל כחוק את נישואיו לקתרין מארגון, לא הייתה אנגליה נפרדת מהכנסייה הקתולית, אחיו של ג'ון דאן לא היה מקריב את חייו למען אותו כומר, וג'ון דאן עצמו לא היה כותב את הרהורי הדת, שנהפכו לשיר מוכר כל כך.


תרגומים נוספים

… שׁוּם אָדָם אֵינֶנוּ אִי
כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גּוּשׁ-עָפָר יִגָּרֵף בִּידֵי הַיָּם  –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ הַצּוּק בַּחוֹף, כְּמוֹ אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ,
אוֹ כְּמוֹ אֲחֻזָּתְךָ שֶׁלְךָ;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מַפְחִית מִמֶּנִּי,
יַעַן-כִּי כָּל כֻּלִּי בְּגֶזַע-הָאָדָם.
וְעַל-כֵּן בְּעָבְרְךָ בְּמֶרְכֶּבֶת-אֵשׁ עַל חֳרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר,
לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לוֹמַר,
לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת-הַמִּצְרָר –
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ

לעברית: רמי דיצני


אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו;
כל אדם הוא קטע מן היבשת,
חלק מן השלם;
אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים,
תהיה אירופה חסרה משהו,
כאילו נסחף צוק סלע,
כאילו נסחף ביתם של מיודעיך
או מעונך שלך;
מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו,
כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות;
לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון;
לך הוא מצלצל.

מתוך בלוג בדה מארקר

נעמי שמר, "ארבעה אחים": שיר קליל, או ביקורת מובלעת?

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול."

את הפסוק הזה כולנו מכירים היטב מההגדה. וגם את השאלה החוזרת הבאה בעקבותיו: "מה הוא אומר?" הכתוב מצטט את דברי כל אחד מהבנים: החכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?", הרשע –  "מה העבודה הזאת לכם?", התם – "מה העבודה הזאת לכם?" וזה שאינו יודע לשאול אינו אומר מאומה.

על כל אחת מהשאלות, גם על זאת של האח השותק, ההגדה משיבה. לחכם, שרוצה לדעת הכול על יציאת מצרים, היא עונה: "אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן". לתשובה זאת יש פרשנויות רבות. על פי אחת מהן הכוונה לכך שבפסח מסתפקים באכילת מצה בסוף הארוחה, במקום לאכול דברי מתיקה. את התשובה הזאת אפשר להקביל למה שעונים על הקושיה הראשונה: "הלילה הזה כולו מצה".

לרשע משיבים: "לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה'  בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל." ההגדה משקפת בפני הרשע את רשעותו, המתבטאת בכך שהוא מוציא את עצמו מהכלל, מקניט ומתריס, ומבהירה: עם עמדה ספקנית ומרוחקת כמו שלו, הרשע לא היה נגאל בזמן יציאת מצרים. התשובה מקבילה לקושיה השנייה: "הלילה הזה כולו  מרור".

לתם, אדם פשוט שאינו יודע הרבה, ההגדה משיבה:  "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים." מאחר שהוא רוצה לדעת, מספרים לו את סיפור יציאת מצרים כהווייתו. וזוהי הקושיה השלישית: "הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים": צריך להסביר לו שוב ושוב, כדי שיבין.

שאינו יודע לשאול מופיע בהגדה אחרון. התשובה לאדישותו, לעצלותו, "את פתח לו. שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'". אותו, על פי ההגדה, צריך לדרבן. והתשובה המקבילה לקושיה הרביעית: "הלילה הזה כולנו מסובין": עליו להצטרף, להתעורר, להתעניין.

אחת הפזמונאיות הישראליות החשובות והפוריות ביותר, נעמי שמר, כתבה את השיר "ארבעת האחים", שמתכתב עם ארבעת הבנים בהגדה של פסח:

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

נעמי שמר נולדה אמנם בקבוצת כנרת, שחבריה היו חילוניים גמורים, אבל היא עצמה פיתחה זיקה מיוחדת לתנ"ך ולמקורות. בתום מלחמת ששת הימים אמרה: "אחרי המלחמה הזאת הורדתי את המירכאות מפסוקי התנ"ך".

שמר כתבה שירים רבים על דמויות מהמקרא: על שם חם ויפת, על גדעון ועל יעקב, על עקדת יצחק ועל שירת דבורה, היא שאלה "למה צחקה מיכל", ציטטה את אליהו הנביא וייחלה לחבלי משיח.

בשיר "ארבעה אחים" נראה כאילו חמדה לצון: הארבעה חמקו בשירה מתוך ההגדה, ושלושה מהם נענשו כהוגן: כל אחד מהם מצא זיווג זהה לו עצמו: החכם נשא לאישה חכמה, הרשע – מרשעת, והתם תמה כמותו. האם נישואים אלה יכולים להצליח? השאלה תקפה לא רק בעניין הרשע והמרשעת שחייהם יהיו בלי ספק קשים וספוגים ברוע הדדי. גם שני תמימים עלולים להכשיל זה את זה באי מעשיות, ושני חכמים עשויים לשקוע עמוק מדי בתוך חוכמתם המשותפת. היחיד שזוכה אצל נעמי שמר לשוב למקומו הטבעי, אל ההגדה, הוא זה שאינו יודע לשאול: הוא פוגש את היפה מכולן, הם משלבים ידיים בהרמוניה וחוזרים מהנדודים המייגעים ברחבי העולם.

ובעצם, נעמי שמר מצרפת אותנו אל מי שאינו יודע לשאול: בבית האחרון היא מסבירה שאין טעם לתהות לאן נדדו כל האחים, כי "אסור לשאול יותר מדי". משמע: עלינו ללמוד דווקא מהאח הרביעי, זה שההגדה אינה מפארת אותו, אלא מניחה אותו במקום האחרון, אחרי הרשע והתם.

מי שמכיר את העמדות שהחזיקה בהן נעמי שמר – היא דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה, שאפה ליישב את כולה והזדהתה בגלוי עם המתנחלים – עשוי לראות בשיר לא רק נימה של שובבות, אלא גם ביקורת מובלעת כלפי האחים, שיצאו לנוע בדרכים ונפוצו אל ארבע רוחות תבל, במקום להישאר במקום המיועד להם. במשפחות שבהן נוהגים לצרף את "ארבעת האחים" של נעמי שמר אל ההגדה ולשיר אותו ליד שולחן ליל הסדר ודאי מסתפקים בכך שהוא קורץ אל ההגדה ומעניק לה נופך קליל ועכשווי.

חוה אלברשטיין, "קחי אותי אתך", אריק איינשטיין, "עוף גוזל": על מה באמת השיר?

"שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה", כתבה חגית, אמו השכולה של רס"ן בניה ריין ז"ל, שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה וזכה לאחר מותו ל ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד המרכז. "במעשיו אלה הוא היה מופת ללוחמי צה"ל בכלל, וללוחמי השריון בפרט," נכתב עליו.

משפחתו של בניה ריין הוציאה לאחר מותו ספר קצר, יומן מסע לפולין, שכתב כשהיה צוער בקורס קצינים. הספר נקרא קחי אותי אתך כשם השיר שריין ביקש מהמדריכה להשמיע בעת הביקור בטרבלינקה, ואף הפציר בה לחזור ולהשמיע אותו כשתגיע למקום עם קבוצות אחרות. את השיר כתבה והלחינה חוה אלברשטיין:

קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

קחי אותי איתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי איתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קח אותי איתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

בניה ריין לא היה היחיד שחש כי שירה של חוה אלברשטיין מספר על אם שנפרדת מבנה לצמיתות, לה מחכה מותה, הוא יוצא לדרך חדשה של הצלה. המילים "בכל פרידה יש מוות" ועצם הפרידה שמתרחשת כנראה על רציף של רכבת, או לא הרחק ממנה, מעוררות אצל רבים התחושה שהטריגר לכתיבת השיר היה המחשבה על אירוע שהתרחש בשואה − על הפרידה הסופית בין מי שנשארת מאחור למי שיוצא לדרכו. בטקסים רבים של יום השואה נוהגים לשיר את "קחי אותי אתך".

אבל בעיני השיר עוסק בעניין אחר לגמרי, והוא מזכיר לי במידה רבה את השיר "עוף גוזל" שאת מילותיו כתב אריק איינשטיין.

הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.

תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן

עוף גוזל…

אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן
אבל עכשיו כשבא הרגע
אז מחניק קצת בגרון
מחניק קצת בגרון.

עוף גוזל…

בשני השירים הורה נפרד מילדו. אצל אריק איינשטיין, עם כל העצב על כך שהגוזלים כבר פרחו מהקן, יש גם נחמה: הוא ובת זוגו, שהילדים התרחקו מהם, נשארו ביחד. הוא מבקש ממנה חיבוק ומבטיח לה ש"ביחד כיף להזדקן". בהתאם לכך גם הלחן של "עוף גוזל" אינו שטוף עצב. יש בו איזו מלנכוליה, אבל גם סוג מסוים של התרוממות רוח ואופטימיות. האב פונה אל בנו, מזהיר אותו מפני הסכנות, אבל גם שולח אותו לדרכו במעין ברכה ואיחולים: חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך.

בשירה של חוה אלברשטיין התוגה המובעת בלחן ובמילים אינסופית כמעט. אמנם הילד חולם על הלידה שבפרידה, אבל האימא רואה בה רק מוות. היא יודעת שבנה לא יביט לאחור. אצל אריק איינשטיין "מחניק קצת בגרון". אצל אלברשטיין האימא "עייפה ומבוהלת". היא חשה שסוף העולם על סף דלתה. הילד בשירה מבועת מפני הגורל הצפוי לו, אם יישאר בבית הוריו, או יביט לאחור ויהפוך לנציב של מלח. הוא חייב להיפרד מהעבר לצמיתות. והוא קורא לרכבת שתושיע אותו מהמחנק של ילדותו.

אצל איינשטיין החיים ימשכו. אצל אלברשטיין יש רק ייאוש, ותחנונים אל הבן שייקח אותה אתו. שלא יפקיר אותה. שהפרידה לא תהיה מוחלטת כל כך. אפשר להבין מדוע אצל אריק איינשטיין הילד מתעופף כמו ציפור: הוריו משחררים אותו לצאת לדרכו. הילד בשיר "קחי אותי אתך" חייב לנוס על נפשו, מפני האם המכבידה, המבועתת מפני הפרידה.

קשה להאמין שזוהי שיחה בין ילד שמבקש להציל את עצמו מאימי המלחמה, לבין אמו שנאחזת בו. השיר מתאר לדעתי את הפרידה הבלתי נמנעת שמתרחשת בכל משפחה: מבחינתה של האימא "רק הגעת, כבר אתה הולך". כל הורה מגלה במוקדם או במאוחר ששלב גידול הילדים, שבהִימָשְׁכוֹ נדמה אינסופי, לא היה אלא חלק קצר יחסית בחיי ההורה. ואז, כשהילד מתבגר וממשיך הלאה, אל עתידו, ההורה אמור לחיות את חייו – רצוי כמו בשיר של אריק איינשטיין, בתחושה של יחד ושל המשך. לא לראות מוות בפרידה, אלא לראות בה לידה.

"אתם החיילים מהצבא, אתם התשובה לשואה", כתב בניה ריין ז"ל ביומן המסע שלו וחתם: "כן, הייתי בטרבלינקה. וטרבלינקה תהיה אתי". על דבריו אלה הגיב הרב אמנון בזק וכתב כי "אכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו."

חוה אלברשטיין הייתה בעבר פעילה בשמאל. היא כתבה את השיר "חג גדיא" שנאסר בשעתו להשמעה בשל ההלקאה העצמית שהוא מביע: "הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו / הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף". לאחד הדיסקים שלה הוסיפה כמה שאלות רטוריות, שבהן התייחסה למילים של שיריה בעבר: "האומנם – 'מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר'? האומנם – 'הזמן ישקיט הכול'? … האומנם למדנו מה שהבטחנו לעצמנו?" תשובתה המובלעת היא כמובן − לא ולא. המלחמה אינה במקום אחר, הזמן אינו משקיט הכול, ולא למדנו לקח.

קשה אם כך להניח שהיא מזדהה עם המסקנות שהסיק הרב משירה. ועם זאת, אין בדברים האלה כדי לגרוע מעוצמת סיפור גבורתו של רס"ן בניה ריין, שאהב את השיר, ונהרג תוך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות", כפי שנכתב באתר הגבורה המנציח את פועלם של מקבלי העיטורים.

 

סיפורו של שיר x net

 

יחיאל מוהר, עלי מוהר: "כך זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה"

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו לימים −  תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.

"עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב," סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.

יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ."

סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל "הורה היאחזות": "הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון!  / הורה נח"ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! " שירים אופטימיים: "הורה נתגבר": "לא נורא! נתגבר!  / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! "  ושיר כמו "הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד:

רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב".
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי….

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת":

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו"
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן:  "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם,  / הוּא רַק מַתְחִיל".

עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו,  תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.

סיפורו של שיר x net