קטגוריה: סיפורו של שיר

מי זקוק לחסד?

לפני כחודש הביעו חברים של המשורר נתן זך דאגה לשלומו. זך נחשב אחד מבכירי המשוררים העבריים ופורץ דרך בשירה. זכורות המחלוקות שעורר בצעירותו עם נתן אלתרמן ובבגרותו עם דורי מנור, שניהם משוררים שדרכי היצירה שלהם היו שונות מאוד מאלה שלו.

חבריו של זך טענו כי בת זוגו לחיים "השתלטה על חייו", "אשפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות" וכן שהיא "מנסה להעביר לידיה את רכושו". הסופר א"ב יהושע סיפר שניסה לבקר אצל זך אבל פניו הושבו ריקם, ומתי כספי התראיין בגלי צה"ל ואמר שגם הוא מוטרד.

הטענות התפרסמו בכלי התקשורת תחת כותרות בנוסח "הקרב על נתן זך" וכן "תעלומת נתן זך: מדוע אשתו של המשורר מונעת מחבריו לפגוש אותו?"

אחרים (אמירה לם ואיתי אילנאי שביקרו אצל זך וראיינו את אשתו) ניסו להזים את השמועות וקבעו כי "הטענות האלה מוגזמות" ושהיא מטפלת בו באהבה ובמסירות. את זך עצמו לא היה אפשר לשאול, שכן לקה בשנים האחרונות באלצהיימר וקשה כנראה לתקשר אתו בבהירות.

המחלוקת בדבר שלומו של זך מעלה על הדעת את אחד השירים היפים ביותר שכתב,"כולנו זקוקים לחסד" (אילן וירצברג הלחין):

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ,
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת.

השיר משמעותי במיוחד בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה שבהם אנו מסוגרים בבתינו וכל אחד מאתנו, לא רק מי שנדבקו וחלו, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. המשבר אינו פוסח על איש. רבים חוששים שמא איבדו לצמיתות את מטה לחמם, ובכל מקרה בימים אלה שאינם יכולים לעבוד, פרנסתם נפגעת קשות. אחרים נאלצים להמשיך לעבוד ולצאת מהבית בתקופה של חששות רבים, שהרי איש אינו יודע היכן עלולים להידבק במחלה. רבים חשים בבדידות בימים שבהם נגזר על כולנו להמעיט ככל האפשר במגעים חברתיים, למעשה להימנע מהם כליל.

מילים רבות בשיר מתעצמות ומקבלות אם כן נופך חדש. למשל הצורך "לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף / לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע" נעשה משמעותי במיוחד: אנו נאלצים להתנכר לערגה האנושית הבסיסית למגע קרוב, לחום שבני אדם מעניקים זה לזה בחיבוק או בלטיפה מנחמת.

בשיר מסביר נתן זך כי חסד אמיתי נעשה בלי שהנותן מצפה לתמורה. אכן, אנו עדים בימים אלה לגילויי מסירות מרגשים. הצוותים הרפואיים מסכנים את בריאותם בלי היסוס. רובם נעתרו לקריאה להגיע ולטפל בחולים בקורונה. הם אמנם עובדים בשכר, אבל למעשה התנדבו לשרת דווקא במחלקות הקשות והמפחידות שהוקמו לצורך העניין. אחרים, שאינם נמנים עם הצוותים הרפואיים, מתנדבים לסייע לקשישים שמצויים בקבוצת הסיכון לחלות, ובכלל למי שרתוקים לבתיהם ואינם יכולים לצאת ולהצטייד במזון ובתרופות. אין ספק שכל המתנדבים הללו מראים לנו את אותו "מָקוֹם / שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם".

אחת השורות בשירו של נתן זך האומרת "שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם / לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם" מעלה על הדעת את השורה האחרונה בשיר "מֵתַי" של המשוררת רחל: "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", שורה שיכולה להפוך לקו מנחה בחיים. שני המשוררים מלמדים אותנו שרגע של שמחה שזכינו לה, תחושה של משמעות שהאירה את חיינו, קשר של אהבה, חום וקרבה אנושית, לא יכולים להתפוגג לעולם, שכן מהרגע שחווינו אותם הם שלנו לעד.

יש לקוות שימי הקורונה יגיעו בקרוב לסיומם. שנוכל לשוב אל אורחות חיינו ואל השגרה שכולנו מייחלים לשוב אליה. ואולי מההתנסות של התקופה האחרונה נוכל ללמוד גם שיעור של חסד שימשיך ללוות אותנו גם בעתיד.

מי "אוהב להיות בבית" ומדוע?

אריק איינשטיין כבר היה ב-1982 זמר אהוב ופופולרי מאוד, עם תשעה עשר תקליטים שהקליט, תוכניות טלוויזיה וסרטים שהשתתף בהם, ביניהם "סאלח שבתי", "מציצים " ו"כבלים", מערכוני "לול", קליפים רבים ואינספור הופעות, כסולן ובהרכבים שונים. ואז, בשבוע שבו יצא אלבום חדש שלו, "יושב על הגדר", נקלע  הזמר לתאונת דרכים קטלנית. ידידתו, הציירת רבקה רובינשטיין, נהרגה, בת הזוג שלו, סימה אליהו, נפצעה קשה, והוא עצמו סבל מזעזוע מוח ושברים בצלעות, שגרמו לו לקשיי נשימה. קרע ברשתית החריף את בעיית הראייה שלו.

כשנה לפני כן באוגוסט 1981, שר בפעם האחרונה בפני קהל, עם המופע שלו "חמוש במשקפיים" שהתקיים במועדון "קיסרית", בקנטרי קלאב בקיסריה.

ייתכן שאלמלא אותה תאונת דרכים היה איינשטיין יוצא עם מופע חדש, הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט ולהצטלם, אבל אחריה התחזקה נטייתו הטבעית להמעיט ככל האפשר ביציאה מהבית, והוא הפסיק לחלוטין להופיע.

בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב על שיר אחר שכתב איינשטיין עוד ב-1974, כמה שנים לפני תאונת הדרכים שאליה נקלע, השיר "סע לאט",  (מיקי גבריאלוב הלחין אותו). איינשטיין מתחנן באוזני הנהג שייסע לאט, ומנסה להתנחם ולהירגע: "מחר אני אקום מוקדם, / תראה יהיה בסדר", "נותן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים"… זהו שיר כמעט נבואי, שמבטא את חששותיו של איינשטיין מפני הסכנות שבכביש. המילים "ואני חושב כמה חם בבית" מרמזות על שיר מפורסם אחר של איינשטיין, שאותו כתב ב-1986 את שירו המפורסם "אני אוהב להיות בבית", וביטא בו בפירוט ובבירור את העדפותיו (מיקי גבריאלוב הלחין גם את הפזמון הזה):

יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית

יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים

יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל.

אבל אני אוהב להיות בבית

אריק איינשטיין ביטא בשיר את הרצון המתמיד שלו להישאר בדל"ת אמותיו. שום דבר מבחוץ אינו מושך את לבו כמו "התה והלימון והספרים הישנים". אכן, הוא מכיר בכך שיש אנשים שהחוץ קורא להם: אלה "שמטפסים על הרים" אלה "שצונחים מגבהים", כל ההרפתקנים "שהולכים בגדול", אלה שלא מפסיקים לחפש ולגלות. אבל הוא? הוא מעדיף את המוכר והסגור, את  הקטן והמצומצם שמכיל את כל מה שנדרש לו: קרבתה של אהובתו, ההרגלים המוכרים והמרגיעים, וכן – את כל העולמות הנפתחים בפני מי שספרים רבים ושונים ממלאים את ביתם, ומאפשרים להם להפליג הרחק הרחק, בלי לזוז ממקומם.

בימים אלה אנו מצווים להתבודד בדל"ת אמותינו. בתחילה התבקשו רק מי שהיו קרובים אל חולי קורונה להסתגר ולהתבודד, שמא ידביקו אנשים נוספים, אבל עתה הוחמרו ההנחיות ורובינו נאלצים לשהות בבית ולהשתדל לא לצאת ממנו, ככל האפשר. אולי כדאי לנו עכשיו לאמץ את נקודת המבט שהביע אריק איינשטיין בשירו ולמצוא את המיטב בהסתגרות; למשל – לשוב אולי אל הקריאה ולתור באמצעותה את העולם.

אלה ימים של אי ודאות וחששות, והם קשים במיוחד למי שחשים צורך לגמוא מרחקים, לתור את העולם, להתרחק מביתם ולמצוא אוצרות במה שזר ומרוחק, בחברה של בני אדם לא מוכרים או בטבע.

"אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר", אמר הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ויש מי שגורסים כי עיני הרוח רואות מראות שמתעלים מעל כל מציאות קונקרטית, וכי מה שהדמיון מציע, מרתק ומפעים הרבה יותר מכל חוויה ממשית.

טוב לפזם בימים אלה את השיר של אריק איינשטיין, ולנסות לומר לעצמנו כך: "אני אוהב להיות בבית"; לוותר על ציד נמרים ועל דליית פנינים, ולהסתפק בנמרים ובפנינים האישיות והמגוונות שכל אחד מאתנו יכול להמציא לעצמו. והעיקר: שנהיה בריאים ושנצליח לשמור על שלומנו.

מה מסתיר שיר הילדים העליז?

אחד משירי הילדים המוכרים ביותר באנגלית, "Ring a Ring o' Roses", מטעה במילותיו התמימות לכאורה. הוא נראה כמו שיר נונסנס – אחד מאותם "שירי איגיון", כלומר, כאלה שאין למילותיהם משמעות, והם אמורים להיות קלילים, הומוריסטים ומשעשעים. 

אכן, יש בו חריזה ומקצב, ואלה אופייניים לשירי נונסנס, ונדמה שכמותם, מילותיו מומצאות, בלתי אפשריות ודמיוניות. אחד המשוררים הנודעים שנהגו לכתוב שירים כאלה היה לואיס קרול, שחיבר גם את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. שיר הנונסנס הידוע ביותר שלו הוא פואמה בשם "ציד הסנרק" שעליו העיד כי עלה בדעתו כך: "הלכתי לי לבד על גבעה ביום קיץ בהיר אחד, כשפתאום צצה לי בראש שורה אחת משיר – 'כי הסנרק היה בג'ום, ניחשתם'. באותו רגע לא ידעתי מה זה אומר (גם עכשיו אני לא יודע)"… 

אבל חרף מראית העין שלו,"Ring a Ring o' Roses"  בעצם איננו שיר נונסנס. 

הנהו כאן, בתרגום חופשי שלי:
סיבובי ורדים,
בכיסים פרחים,
אַפְּצִ'י, אַפְּצִ'י,
כולנו נופלים.

את השיר שרו כנראה לראשונה באנגליה כבר בשנות ה-90 של המאה ה-18, ובדפוס הוא הופיע כמאה שנה לאחר מכן, ב-1881. הוא מוכר ברחבי אירופה ואמריקה במגוון של גרסאות שונות רק במעט זו מזו. ילדים שרו אותו כאשר רקדו סביב ילד שניצב במרכזו של מעגל (בדומה לשיר-ריקוד הישראלי "יש לנו גולם במעגל"). בתום כל סיבוב הילד האטי ביותר נאלץ לתפוס את מקומו של העומד במרכז. 

אבל נראה שהשיר אינו תמים ומשחקי כפי שהוא נראה, שכן חיברו ושרו אותו ככל הנראה על ימי המגיפה שהכתה בלונדון בשנים 1665 עד 1666, מגיפה שקטלה כ-100,000 מתושבי העיר, כלומר כ-20% מהאוכלוסייה של אותם ימים. מחלת הדבר לא הייתה חמורה כמו מגיפת "המוות השחור" שפגעה באירופה במאה ה-14, ובכל זאת כונתה "המגיפה הגדולה", שכן הייתה אחת המגיפות האחרונות שהעיר ספגה. קדמו לה עוד כמה מגיפות שקטלו רבים ברחבי אנגליה: ב-1603  מתו 38,000 בני אדם, ב-1625 – כ-63,000 איש, ו-1636 כ-23,000 אנגלים. 

כשהמגיפה הגיעה עד לונדון הבירה, נס המלך צ'ארלס השני על נפשו ועבר לגור באוקספורדשייר, בדרום מזרח אנגליה. עמו הסתלקו רבים מתושבי הבירה, וחנויות ועסקים רבים נסגרו. 

כל האמצעים שניסו לנקוט הרופאים שנשארו בעיר העלו חרס. הם הורו למשל להרוג את 40,000 הכלבים ו-200,00 החתולים שהסתובבו בחוצות העיר. המהלך רק החריף את המגיפה, כי אוכלוסיית העכברושים שהפיצו את המחלה (כי נשאו את הפשפשים שגרמו לה) התרבתה. 

המגיפה הסתיימה רק כאשר החלה השריפה הגדולה של לונדון, שנגרמה בשל טעות אנוש: אחד האופים בעיר נרדם על משמרתו. השריפה כילתה את מרבית הסיטי, אבל, כאמור, חיסלה באותה הזדמנות גם את המגיפה. 

בשיר "Ring a Ring o' Roses" "הוורדים" שבמעגל אינם אלא כתמי הסומק שהופיעו על לחיי החולים; הפרחים שבכיסים היו ריחניים מאוד, אנשים נהגו לקחת אתם כדי לגבור על הריח הרע ששרר בכל מקום; "אַפְּצִ'י, אַפְּצִ'י" הם כמובן קולות העיטוש שהשמיעו החולים, ו"כולנו נופלים" – אלה, כמובן, החולים הקורסים ומתים. 

מרתק לראות איך שיר שנשמע כה עליז ומתלווה לריקוד ילדים, נושא בחובו בעצם היסטוריה קשה וכאובה. אכן, לא פעם שירי ילדים מסתירים בתוכם אימה וייאוש במסווה חביב ומטעה. ידוע למשל שמילותיהם של שירי ערש רבים מאיימות ומפחידות: למשל: "הס, תינוקי / על קצה הצמרת. / כשהרוח נושבת, העריסה מתנדנדת. / כשהענף יישבר / העריסה תיפול. / מטה ייפול תינוקי / העריסה והכל", שמקורו באנגליה במאה ה-18, או השיר "שכב בני" שאת מילותיו כתב עמנואל הרוסי, הנה בית אחד מתוכו: "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן… / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן", או השיר "לילה לילה" שכתב אלתרמן ובו מספרת האם לבתה הקטנה כי אחד השומרים "הָיָה טֶרֶף", אחד  "מֵת בַּחֶרֶב", והאחרון, "זֶה שֶׁנּוֹתַר" כבר שכח אותה, ובכל זאת מפצירה בה: "נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר…"

מדובר כנראה בסוג של התמודדות עם הפחד של השרים, שמנסים לשכך אותו בכך שהם שרים עליו לילדיהם. 

האם בימים אלה, ימי הקורונה בישראל, נאמץ גם אנחנו את "Ring a Ring o' Roses", נשיר ונרקוד למילותיו? 

מי היה אותו "תרנגול בן גבר"?

בתחילת שנות ה-50 חיה נעמי שמר עם גדעון שמר, צעיר שזה עתה נישאה לו, בקיבוץ הולדתה, כנרת, באחד מהצריפים השוודיים שבהם שיכנו זוגות צעירים בחלקו הצפוני של הקיבוץ.

אחד הזוגות השכנים להם היו בת הקיבוץ, זיוה זמירין ובן זוגה, אליהו ליש, שמוצאו מעין חרוד.

לכבוד חתונתם של שכניה חיברה נעמי שמר את אחד מפזמוניה הראשונים שנהפך לימים ללהיט, שכן כשנה אחרי החתונה שרה אותה להקת פיקוד מרכז בתוכניתה "פשיטה בכפר". השיר נקרא "תרנגול בן גבר", והנה מילותיו (ללחן של יוחנן זראי): 

כל היום תרנגול בן גבר
התרגש כאפרוח בן שעה
מה פתאום תרנגול בן גבר
התרגש כאפרוח בן שעה?
 
בחצר בראש גל הזבל
הוא הכיר-כיר-כיר
פרגיונת נפלאה
על גל הזבל אהה אהה
הוא הכיר פרגיונת נפלאה
 
אך מייד כל בנות כרבולת
על הגבר הרימו קרקרה
הכיצד כל בנות כרבולת
על הגבר הרימו קרקרה?
 
הן קראו: "תואיל הקטנטונת
לחכות-כות-כות
בינתיים לתורה
יש תור יש סדר אהה אהה
תחכה הקטנטונת לתורה"
 
וכעת הפרגית היא גברת
אך עודנה יושבת בביטול
אם כעת הפרגית היא גברת
איך עודנה יושבת בביטול?
 
 
עד היום תורה לא הגיע
לביקור-קור-קור ואפילו לטיול
אבל הגבר אהה אהה
הוא מסכן התחתן עם כל הלול

את השיר זימרו בחדר האוכל כמה חברים מהקיבוץ, שעמדו על ארגזים. לא מפתיע שהכלה, כך דיווחה בדיעבד, הסמיקה כששמעה אותו. השיר מתאר את מצוקתו של תרנגול "בן גבר" שפגש צעירה מקסימה, "פרגיונת", שאותה הוא רוצה לשאת לאישה, אבל התרנגולות הוותיקות יותר מעמידות את זוג האוהבים במקומם, שכן בקיבוץ "יש תור יש סדר" ואי אפשר סתם כך להתחתן עם מי שרוצים. הקיבוץ קובע את הנהלים! 
 
בחיוך ובהומור מתחה כנראה נעמי שמר ביקורת סמויה ומעודנת על חיי הקיבוץ שבו לפרט אין זכות לחיות את חייו כאוות נפשו. זהו אולי הד לחוויה שהיא עצמה עברה: כשהייתה בת שמונה עשרה ורצתה לנסוע לירושלים כדי ללמוד מוזיקה באוניברסיטה, כמעט אסרה זאת עליה אספת המשק, עד ששרה מאירוב, אמו השכולה של גור, אחד מידידיה הקרובים של שמר שנפל במלחמת העצמאות, קמה והזדעקה "הניחו לילדה!תפסיקו לשפוך את דמה! אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?!" כשהצביעו בסופו של דבר באספה, הרשו לנעמי (אז שם משפחתה היה ספיר), לצאת ללימודים.
 
ייתכן שהכלה הייתה מסמיקה עוד יותר למשמע השיר אלמלא שינתה המחברת את אחת השורות. במקור, שאותו אפשר לראות באחת הטיוטות, היא כתבה כי התרנגולת הצעירה "יושבת בביתול", כלומר – בבתוליה, במקום השורה שהשתנתה ל"אך עודנה יושבת בביטול". 
 
ההומור אינו מסתכם רק בתוכנו של השיר, אלא גם בצליליו: במילים  "לחכות-כות-כות" ו"לביקור-קור-קור" חיקתה כמובן נעמי שמר את צלילי הקרקור של התרנגולות.
 
הצלחת שירם של נעמי שמר ויוחנן זראי לא הסתיימה כשלהקת פיקוד מרכז העלתה אותו ב-1956. רבים שרו אותו עוד במשך שנים. ביניהם, למשל, נחמה הנדל ורן אלירן, או בשמם המשותף "רן ונמה":
 
 
לפני שנים אחדות חזרו אליו המלחין והמעבד אילן מוכיח והזמרת אחינעם ניני. הם צירפו אליו שיר אחר על תרנגול, שאת מילותיו כתבה אנדה עמיר ויצחק אדל הלחין, ועיבדו את שניהם ביחד לכדי אריה אופראית מרשימה ביותר. הנה מילות השיר של אנדה עמיר: 
 
 

תַּרְנְגוֹל אֲנִי, תַּרְנְגוֹל קָטָן
מִי עוֹד כָּמוֹנִי גַּנָּן
קוּקוּרִיקוּ!

לֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!
וַאֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
קוּקוּרִיקוּ!

בּוֹאוּ, רְאוּ
אֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
וְלֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!

והנה גרסתה המפוארת של אחינעם ניני, שמפליאה לשלב ולבצע את השירים הקלילים הללו בקול אופראי מרהיב ומשעשע. את שירתה מלווה התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של אילן מוכיח. ניני שומרת בשירתה על הרוח ההיתולית, ועם זאת מעניקה לשירים נופך קלאסי משובח. קשה להאמין שלא מוצרט בכבודו ובעצמו הלחין אותם. 

וכך יצא לו שיר ממסיבה אינטימית בחדר האוכל  הקיבוצי, הגיע אל אולם הקונצרטים, ומכל המקומות שבהם הושר בא והתנחל בלבבות. 

מי הייתה דליה פלח ומדוע נעלמה?

דליה פלח הפציעה אל עולם הספרות הישראלי כמו משום מקום, ועוררה מיד עניין רב. איש לא ידע מי היא, איך היא נראית, היכן היא גרה, מה הרקע שלה, מניין באה. היא סירבה לחשוף את דיוקן פניה, להשתתף בערבי שירה, להתראיין, להופיע בציבור, זאת אחרי ששיריה הראשונים שהתפרסמו עוררו סערה בקהילה הספרותית הישראלית. הם הופיעו לראשונה ב-1978 במוסף הספרותי של עיתון הארץ, לשם הגיעו במעטפה עם בולים מצרפת, אבל, סיפר בני ציפר, עורך המוסף, לא היו על הבולים חותמות. כלומר – מי שהעבירו אותם למערכת לא שלחו אותם בדואר, אלא הגיעו כנראה בעצמם ושלשלו את המעטפה לתוך התיבה.

לאחר שהשירים פורסמו במוסף, הגיב אליהם המשורר והמתרגם משה זינגר, וכתב כי הם "מהיפים והחזקים המוכרים," והעיד כי מאז שפורסמו "תלויים השירים על קיר חדרי תחת זכוכית, ואני חוזר אליהם מדי פעם בהשתאות".

קובץ השירים של דליה פלח דודי השופט המחוזי דורבן ראה אור בעם עובד ב-1997, אחרי ששירים בודדים נוספים פרי עטה הופיעו פה ושם בכתבי עת שונים. איש לא ידע עליה מאומה, שכן שום פרט עליה ועל חייה לא דלף אל הציבור. רבים הביעו את סקרנותם: "מובן שמאוד הייתי רוצה לדעת מי זו," כתבה למשל דורית ויסמן בבלוג "מקום לשירה". מי שניסו להתחקות אחריה כדי לחשוף את זהותה נחלו כישלון. משה זינגר כתב: "ניסיונותיי לגלות מי היא המשוררת עלו בתוהו ואני יודע שגם ידידים שנשבו בקסמם של השירים הללו ניסו למוצאה, ולא עלתה בידם..

מתוך תשוקה להבין מי זאת דליה פלח היו מי שניסו לפענח פרטים ביוגרפיים עליה מתוך שיריה. למשל – הסיקו שהיא חיה בתל אביב, מתוך השורות "על עלי הפיקוס, הברורים, / על עלי הברוש, שמה הם, בעצם, אולי 'מחטים', / על חוטי הברזל, בין מוטות, במרפסת, / על פרי אזדרכת, מועט, על ענפים חלקים, / על גדר אבנים מפוררת, על גדר חיה מיובשת, / על השמן השפוך, גגות אוטובוסים, / אי-אדמה, חצי-אי של אדמה מהקריה, / גדור באיטום, בין הרחובות הגדולים, / ועל צריפי הבטון שלו, המוסתרים".

קבעו שחיה זמן מה בצרפת, בין היתר מתוך השורות "כשירו בשגריר ארגוב / עוד לא ידעתי כמה נהדרת היא ארץ צרפת / שנה שלמה ביליתי ברחובות העיר".

החליטו שהיא ילידת שנות ה-50, בשל השיר "שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90":
הַפְּקִידָה, שֶׁדָּפַק אוֹתָהּ הָאַלּוּף,
שֶׁהָלְכָה לְקוּרְס טַיִס, וְהֵטִיסָה צִפּוֹר
פְּלָדָה,
אַךְ הֻדְּחָה,
וְאוּלַי נִדְפְּקָה עִם הָאַלּוּף,
אוֹ רַק הִתְעַסְּקָה.
הוּא זִיֵּן אוֹתָהּ, הָאַלּוּף –
הִיא הֵטִיסָה צִפּוֹר פְּלָדָה –
הִזְדַּיְּנוּ, הֻדְּחָה.

שהיא מזרחית. שמאלנית. ערבייה. בעצם – לא, יהודייה. שהוריה ירדו מנכסיהם. שלמדה בפריז. שיש לה דוד שגר בדרום אפריקה.

אחד השירים שכיוונו את המפענחים להשערה שהיא ערבייה הוא "יום חמישי במאפיית אנג’ל":

תַּלְמִיד תִּיכוֹן מֵרַמְאַלְלַהּ קוֹלֵעַ כָּל הַלַּיְלָה חַלּוֹת
בְּמַּאֲפִיָּה יְהוּדִית. יָנֵץ אוֹר שִׁשִּׁי חֻלִּי שִׁבְעָתַיִם
בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ. יָבוֹא הָאוֹטוֹ שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה
בַּעַל הַדְּלתֹות הָאֲטוּמוֹת, שֶׁשִּׁבֹּלֶת מְלֻכְסֶנֶת נֶחְתֶּכֶת עָלָיו כְּשֶׁהֵן נִפְתָּחוֹת.
הַחַלּוֹת לוֹהֲטוֹת וְחוֹרְכוֹת אֶת כַּפּוֹתָיו. הוּא תּוֹפֵס וְזוֹרֵק, נִפְטָר מֵאַחַת
וְשׁוּב מִתְגַּלְגֶּלֶת אַחֶרֶת, מַבְרִיקָה מִבֵּיצָה, זְהֻבַּת שֻׁמְשְׁמִין.
צִפֲּרִים שָׁרוֹת מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים.
הַיְלָדִים שֶׁבַּחֹפֶשׁ מְכִינִים אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים.

ניכרת בשיר רגישותה החברתית של הכותבת (ואולי הכותב? האם שמה הוא בעצם פסבדונים של משורר או משוררת מוכרים שמעדיפים להסתתר? שרוצים, כדבריו של בני ציפר "לעשות את הבלתי אפשרי: "להיות משוררת בלי האדם שכותב את השירה"?). ההנגדה שהיא מציגה בין הנער הפלסטיני שנאלץ לעבוד כל הלילה בקליעות חלות לשבת, "בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ" שאינו שייך לו, אלא רק העבודה הקשה לקראתו, ההבדל בין הנער החרוץ, המיוגע, שתופס את החלות וזורק אותן כי הן חורכות את ידיו, לבין חבריו שעוסקים בהכנת "אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים" התמונה שהיא מציירת: הציפורים שקול ציוצן נשמע "מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים" בבתי היהודים "וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים" של הפלסטינים, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, מטרידה.

בכל אחד משיריה חבוי סיפור סתום שרק חלקו נגלה, רק קצוות ממנו רומזים על מה שמשוקע במעמקים, סמוי, מסקרן, מעורר רצון לדעת עוד.

המסתורין הקשור בזהותה מזכיר במידה מסוימת את הסתתרותה הנודעת של הסופרת האיטלקיה המצליחה כל כך, הידועה בכינויה "אלנה פרנטה", זאת שזהותה נחשפה לפני זמן מה, ואולי לא.

למרבה הצער, דליה פלח נעלמה מהבמה הספרותית הישראלית לפני 17 שנה, אחרי שספרה השני והאחרון, שנקרא2003 , ראה אור.

"מי את, דליה פלח?" חתם משה זינגר את הרשימה שעסקה בה. שאלתו נשארה ללא מענה.

דוד אסף, "שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי": על הגלגולים המרתקים של פזמונים

"פרופסור דוד אסף הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ומתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם", נכתב על גב הספר המקסים, שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי, שראה אור לאחרונה. כמו כן נכתב על אסף כי "הוא גם בעל הבלוג 'עונג שבת'". 

כמי שלא פעם גלשה אל הבלוג בחיפושים אחרי האוצרות הרבים שאפשר למצוא בו: מקורות וסיפורי שירים, עטתי על הספר שלפנינו כמוצאת שלל רב, ולא התאכזבתי! הבלוג "עונג שבת" הוא מקור לא אכזב לידע "בכל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל", והספר "נולד על אדני בלוג 'עונג שבת'".

הקריאה בו היא עונג צרוף.

שבעה עשר פרקי הספר, המחולקים לחמישה שערים: "ביידיש זה לא תמיד מצחיק", "הבו לנו יין", "בצעדי ריקוד", "על מפת הארץ" ו"לא רק לילדים", עוקבים אחרי גלגוליהם של שירים מוכרים ופחות מוכרים, החל בשיר "אלף בי"ת" שהפרק עליו נקרא "'חדר קטן, צר וחמים?' השיר ששינה את דימוי של החדר", וכלה באחרון, "ארץ הצבר" שכותרת הפרק שלו היא "הייתה או לא הייתה?"

הספר מלווה בעשרות איורים מופלאים. כך למשל הפרק המוקדש לשירה של לאה גולדברג "פזמון ליקינתון" אינו מוקדש רק להרבה מאוד פרשנויות, העמקות, תגובות, ביאורים ומעקב היסטורי מרתק אחרי תהליך היווצרו, אלא גם לאיורים הרבים והשונים שליוו את השיר לאורך השנים. כל אחד מהם זוכה לאינטרפרציה והארה. וזה כל כך מעניין, ואפילו מרגש!

אסף מראה כיצד השירים השונים משקפים את מציאות החיים שבה נכתבו. כך למשל הוא חושף את האידיאליזיה של מוסד החדר, כפי שהיא נראית בשיר "אלף בי"ת" (חדר קטן צר וחמים / ועל הכירה – אש", כך הוא נפתח באחת הגרסאות), ואת המציאות הקשה שהתקיימה באמת: המלמדים שהיו ברובם אנשים אלימים שנכשלו בחיים (מסתבר, על פי אסף, כי "המילה 'מלמד' זוהתה בפתגם, בבדיחה ובשיר העממי עם טיפש ושלומיאל")  והוציאו את זעמם על הילדים. אפילו החדר עצמו, הוא מספר, שם התקיימו הלימודים, היה רחוק מהתיאור המקסים שבשיר. לרוב היה מקום מטונף, קר ומשמים, שבו ילדים סבלו במשך רוב שעות היום. 

מרתקים הסיפורים הכרוכים בשיר, שנהפך למין "ססמה חשאית, עתיקת יומין, שמוכרת רק ליהודים ומקשרת ביניהם גם אם הם זרים זה לזה". אסף מבסס את ההארה על כמה וכמה אנקדוטות שבהן רואים כיצד השיר משמש יהודים להזדהות זה בפני זה. למשל – בסיפור "שני תרנגולים" של שלום עליכם, שבו שני יהודים נקלעו לקרון רכבת ותשוקתם לברר אם האיש שאתו מצאו את עצמם בקרון יהודי מצאה את פתרונה בכך שאחד מהם החל להמהם את השיר, והאחר הצטרף אליו.

 מעניינים מאוד גלגוליהם של השירים השונים, שאסף עוקב אחריהם בשקדנות ובדקדקנות של חוקר. למשל, השיר "אל"ף בי"ת" הופיע גם ברוסית, בברית המועצות, שם דובר בו על כך ש"הידע הוא חירות, הידע הוא אור; בלעדיו – עבדות!" ובצרפתית, שם הילדים אינם לומדים בחדר סגור, אלא בחיק הטבע, מתחת לעץ… לעומת זאת,  בגרסתו של זאב ז'בוטינסקי, "הפרחים שמוענקים לתלמידים כפרס על הצלחתם הומרו לדגל" והשיר עוסק ב"חזון הקמת כוח מזוין יהודי"… משעשע ומאלף להיווכח איזה מגוון של אמיתות יכול שיר ילדים אחד לשקף. כדבריו של אסף: אפשר לראות כיצד "שיר מוצלח אחד יכול לנדוד ברחבי העולם ולשקף אירועים היסטוריים שונים לגמרי". 

אחד הסיפורים המסעירים שמלווים שיר אחר, "לזכר הרוגי דרוהוביץ", מעורר מחשבות נוגות על עוצמתם של אירועים משני חיים וקטלניים שנשכחו ברבות הימים, ואיך אפשר לצפות שאנשים בהווה ילמדו מההיסטוריה, אם כלל אינם זוכרים אותה.  מדובר באירוע קשה שהתרחש ב-1911 בעיר דרוהוביץ ששכנה באותה עת בשולי האימפריה האוסטרו-הונגרית. יעקב פויירשטיין,  יהודי עשיר ורב עוצמה, שלט שלטון עריץ בעיר, בגויים וביהודים כאחת, וכשביקשו היהודים למחות נגד הזיופים שהתקיימו בקנה מידה גדול ביום שנערכו שם הבחירות המקומיות, שילח בהם פויירשטיין חיילים שלא אפשרו להם להצביע, ובהמשך גם ירו בהם והרגו ופצעו רבים. פויירשטיין אמנם נאלץ לנוס מהעיר, אבל חי לו בשלווה עד שהלך לעולמו בשיבה טובה, שש עשרה שנה אחרי אירוע הדמים. (באותו הקשר מעניין לציין גם כיצד דיבר ביהירות באחת מישיבות מועצת העיר, בשנת 1907, כשמנהל הגימנסיה הפולני התנגד לאחת מהצעותיו של פויירשטיין וזה השיב לו בתוקפנות ארסית: "אתם הפולנים, מה לכם פה? קחו לכם את כנסייתכם ואת אולם הסוקול ולכו לעזאזל". את התשובה המקוממת, נכתב בספר הזיכרון לקהילת דרוהוביץ שממנו מצטט אסף, "הפולנים לא שכחו" וב-1918 כשמדינת פולין הוקמה, "החליפו את שם הרחוב שהיה נקרא על שמו, רחוב יעקב פויירשטיין, בשם 'רחוב הנריק סנקביץ'". כמה מזעזעת ההתנהגות הזחוחה והאלימה של פויירשטיין!). 

מעניין מאוד מחקרו של אסף, שמביא גלגולים שונים לשיר, ובכל אחד מהם מופיעה דמות נשית, אך שמה משתנה בכל גרסה: מי הייתה במציאות אותה אישה צעירה? (בין היתר מופיע תצלום פוסט מורטם של גנסיה שפאק, אחת הנרצחות באירוע). 

עוד דוגמה לעניין הרב שהמחקר שערך אסף על השירים, מקורותיהם וגלגוליהם, אפשר לראות בפרק המוקדש לשיר "מיין שטעטעלע בעלז". על איזו עיירה נכתב השיר ומדוע? התשובה מפתיעה ומשעשעת. לאן התגלגל השיר וכיצד? מי חיבר אותו ומי העתיק ממנו? מסתבר בין היתר שהשיר תורגם לפולנית, שכן זכה לפופולריות רבה "עד שהתיאטרון הפולני קינא קנאה גדולה בציבור היהודי" ואז "פתאום הופיע זמר פולני והתחיל בשיר הנעים ובניגון המתוק". משעשע במיוחד לקרוא כי "כעבור זמן יכולים היו כבר למצוא גם עיוור פולני, עומד ברחובות העיר האריסטוקרטיים ביותר ושר את 'בעלז' לפי סגנונו וטעמו הוא…" 

גלגולים נוספים ומזוויעים של השיר: לא פעם אילצו קלגסים נאצים את היהודים לשיר אותו כחלק ממנגנון ההשפלה, ההתעללות והרצח. 

מאוחר יותר, אחרי השואה, "שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר ונהפך להיות שיר הספד לקהילות ישראל שחרבו". אכן, כך אנחנו מכירים אותו כיום: שיר שנוהגים להשמיע אותו בימי הזיכרון לשואה. 

אסף מרבה לאתר אי דיוקים הקשורים בשירים השונים. כך למשל הוא מספר כי השיר "שמש ערב גוועת" העניק את שמו לסרט מפורסם של זוכה פרס האוסקר, הבמאי והשחקן הרוסי ניקיטה מיכאלקוב "שמש בוגדנית". כותב אסף: "עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת התזמורת את השיר ברוסית; זאת הייתה כמובן טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937…" 

בשיר אחר הוא מציין כי "בהדפסה השנייה של השיר ["בין גבולות"] (1949) נפלה טעות בניקוד של המילה 'חשוכי' שבצירוף 'בלילות חשוכי כוכבים'. המילה נוקדה בשי"ן ימנית, כביכול לשון חושך, וטעות זו חדרה מאז לנוסחים המושרים. אלא שכוכבים אינם יכולים להיות חשוכים, והניקוד הנכון צריך היה להיות בשי"ן שמאלית, 'חשוכי כוכבים', כפי שנוקד אל נכון בהדפסה הראשונה". 

אי אפשר אם כן שלא להעיר לאסף ולציין טעות משלו: בעמ' 197 הוא כותב על השיר "קומה אחא" כי הוא "היה עד מהרה לזמר מוכר ואהוב. זהו ניגון סוחף, שבולטים בו אלמנטים 'חסידיים' כמו סינקופות ('קפיצות' חדות) וסקוונצות (חזרות על אלמנטים מלודיים קטנים, כגון במילים 'אל תנוחה שובה שוב', החוזרות על נעימת 'קומה אחא סבה סב', רק בגובה אחר'". 

למען הדיוק, סינקופה היא הדגשה של פעמה חלשה באמצעות צליל חזק או ארוך ממשכה של אותה פעמה, וסקוונצה היא חזרה עם הזזה למעלה או למטה, כמו למשל בפתיחת השיר יונתן הקטן: היחידה הראשונה שאותה אנו שרים עם המילה "יונתן" (סול-מי-מי מוזזת טון למטה כשאנו שרים את המילה "הקטן" (פה-רה-רה)".

אבל אלה כמובן דקדוקי עניות. הספר שלפנינו מאיר עיניים, מרתק ואפילו מרגש! 

אלזה לסקר שילר, מה ביקש ממנה אורי צבי גרינברג ומה נתנה לה לאה גולדברג

"היא משקרת, היקרה בנשים המשוררות, אלזה לסקר-שילר, אבל זהו הכזב הקדוש. היא נולדה על מכסה אותה האוניה הרומאית אשר הובילה בשלשלאות את שבויי־יהודה המדממת לחג הפורום ברומא…"

כך נכתב במדור לספרות של עיתון דבר בפברואר, 1926. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמה של לסקר-שילר הופיע בעברית, בעיתון ישראלי. הכותב היה המשורר אורי צבי גרינברג (המוכר בכינוי אצ"ג), שניסה כביכול לסתור את דבריה של המשוררת. היא כתבה – ”נולדתי בתבאי (מצרים), גם אם באתי לעולם הארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשיתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז נהפכתי לצמח“. אצ"ג החליף אם כן דמיון בדמיון: לא במצרים, אלא כאחת הגולות שלאחר חורבן הבית. במאמרו  ניסה אצ"ג לשכנע את הקוראים (ואותה עצמה) שהמשוררת הדגולה, שהייתה אז בת 57 ועדיין חיה בגרמניה וכתבה בגרמנית, היא בעצם משוררת עברייה.

לסקר-שילר כונתה "מלכת האקספרסיוניזם" כלומר – אמנית שמביעה את רגשותיה בעוצמה, לא רק בשירים, אלא גם במחזות ובציור.

רק בסוף שנות ה-30, כשנאלצה לנוס מאימי המשטר הנאצי, הגיעה לסקר שילר לארץ ישראל והשתקעה בירושלים.

"מה לעשות לך אחותי הגדולה באשכנז?" שאל אותה אצ"ג במאמרו, כלומר – מה יש לך לעשות בגרמניה? ולא ידע מה צפוי לה.

בשנה שאחרי הופעתו של המאמר של בעיתון דבר מת עליה בנה. עליו ועל מותו כתבה את השיר "ילדי", (כאן בתרגומו של נתן זך):

שוב ושוב אתה עתיד למות לי/ עם השנה החולפת, ילדי –// כאשר העלווה נמוגה/ והענפים נעשים צרים… עדיין נאנחים מתוכי שירי הערש/ ששילחו אותך מתייפחים אל תרדמת המוות…// ועיניי שוב אינן פונות/ אל העולם.// ירק העלים מכאיב להן,/ –אבל הנצחי חי בקרבי.// אהבתי לךָ היא הצלם,/ שהותר לאדם לעשות מאלוהיו… מעולם לא שיערתי שהמוות/ עוקב אחריךָ, ילדי".

כשהגיעה לישראל היו חייה של לסקר שילר רצופים בשברון לב וסבל. היא השתקעה בירושלים ונהגה להתהלך ברחובות העיר ולדבר אל עצמה. אפשר לקבל הצצה על בדידותה ממה שסיפרה לאה גולדברג בספרה פגישה עם משורר על מפגש קצר אתה:

"הלכנו לבית הקפה זיכל. ומיד בכניסתנו ראיתי את אלסה לסקר-שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביוניה מכונסת בעצמה. ופתאום היה בי שוב כל הדי השיחה של לפנות הערב, ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה. העניות הנוראה הזו, הבדידות המטורפת הזו של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר לשירה? הלא הייתה ישיבתה הנוראה הזו סבל, לכל החיים של אי צדק, שחיינו אנחנו, האחרים, הכותבים לעיתים חרוזים מצלצלים? שני משוררים ראיתי בערב ההוא, ושניהם היו בודדים בדידות טראגית, חיים בעולם שחור ונורא. ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים ה׳נורמלים׳ שלי? ידעתי, שעליי לעשות משהו למענה, כאן לאלתר תכף ומיד- ולא ידעתי מה. לא יכולתי לגשת אליה סתם כך, אני לא הכרתיה היכרות אישית והיא לא ידעה כלל מי אני. ואילו ידעה, מה זכאית אני להגיד לה? ברגע ההוא נכנס נער קטן לבית הקפה ועל הטס נשא סיגליות למכירה.

׳אני רוצה לתת לה סיגליות׳, אמרתי לחברתי.

קניתי מהילד צרור סיגליות, ובצעדים לא בטוחים, בהרגשה שפני לוהטות מחמת התרגשות ובושה כפני ילדה מבית ספר ניגשתי אל אלזה לסקר-שילר והושטתי לה את הסיגליות.

היא הרימה את ראשה רק מעט ומבטה חלף על פני כעל איזה חפץ מטריד.

׳זה בשבילך,׳ אמרתי לה.

קולה הנמוך הבא כמעבר לעולם הזה, אך ספוג איזו איבה סתומה נזף בי: ׳מה את רוצה ממני!׳

׳זה בשבילך,׳ חזרתי על דברי.

ושוב אמרה ביתר תרעומת: ׳מה את רוצה ממני?׳

אזי פטפטתי בשפה רפה: ׳אני אוהבת את שיריך׳.

פניה רחבו ואורו, בעיניה חלף איזה ברק מתוק של הבנה, היא הושיטה את ידה ולקחה את הסיגליות בלי אמירת תודה.

ברחתי,  אבל חברתי הייתה מציצה ומספרת לי: ׳היא מריחה כל העת ומחייכת, מריחה ומחייכת׳."

לאן אם כן השתייכה באמת המשוררת? יהודה עמיחי תרגם לעברית את שירה "ליד באר מולדתי" שאילן וירצברג הלחין ועפרה חזה שרה; שיר המביע געגועים לא רק אל איש אוהב, אלא גם אל מקום לא מוגדר, כזה שלידו "נִצָּב מַלְאָךְ":

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ
נֶאֱנָחִים מִבֵּין הַמְּשׁוּכוֹת
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָךְ
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי
אַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

וְעֵינַי הֵן טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת
בְּתוֹךְ נַפְשִׁי יִפְרְחוּ
בִּמְתִיקוּת מַבָּטֶיךָ
וּמִתְמַלְּאִים בִּנְדוֹד עֵינַי
אֶל תוֹךְ הַשֵּׁינָה

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי…

הבאר כאן היא מקום שממנו דולים לא רק מים, אלא גם זיכרונות וגעגוע אל מתיקות המבטים ואל החיפוש המתמשך שאין ולא יכולה להיות לו תשובה.

בשיר אחר, "הפסנתר הכחול", שתרגם נתן זך, אפשר לראות כמיהה דומה:

יֵשׁ לִי בַּבַּיִת פְּסַנְתֵּר כָּחֹל
וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו.

מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל
בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב.

אַרְבַּע יְדֵי כּוֹכָב פּוֹרְטוֹת כִּתְמוֹל –
בְּסִירָתָהּ שׁוֹרְרָה אֵשֶׁת הַיָּרֵחַ בְּשָׁמָיו –
כָּעֵת סוֹאֲנִים הָעַכְבָּרִים בְּמָחוֹל.

שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו…
אֲנִי מְבַכָּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל.

הוֹ, מַלְאָכִים יְקָרִים, פִּתְחוּ לִי
– שֶׁאָכַלְתִּי מֵהַלֶּחֶם הַמַּר –

עוֹד בְּחַיַּי אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם
גַּם בְּנִגּוּד לַגְּזָר.

הדוברת מספרת על פסנתר אבוד שקיים לכאורה בביתה אך לה אין יכולת לנגן עליו. היא חשה שוב בקיומם של מלאכים, הפעם הם אלה שיכולים לפתוח למענה "אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם", אל המקום שאליו תוכל לנוס מכל "הַלֶּחֶם הַמַּר" שהוא מנת חלקה במקום שבו היא נמצאת "מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל".

אלזה לסקר שילר הלכה לעולמה ב-1945 ונקברה בהר הזיתים בירושלים. מצבתה נהרסה, אבל לימים שבו ושיקמו אותה. משאלתו של אורי צבי גרינברג התגשמה: אלזה לסקר-שילר הגיעה לישראל ונשארה בה.

הנרי לונגפלו, "קדימה!": איך ממשיך המת לחיות

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. איש צעיר, בן 34, התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. תודעתו השמיעה שוב ושוב באוזני רוחו מילה אחת בלטינית: ""Excelsior" שפירושה – "גבוה יותר". הוא קם מהמיטה וכותב שיר, שנהפך לאחת הקלאסיקות הנודעות ביותר בספרות האמריקנית והעולמית. 

שמו של האיש: הנרי לונגפלו, המשורר הרומנטי הפופולרי מאוד, שגם כיום, שנים רבות אחרי מותו ב-1882, לא איבד את אהבת הקוראים והערצתם. הוא היה ראשון היוצרים האמריקנים, ואחד המעטים מהם, שזכו להנצחה ב"פינת המשוררים" בקתדרלת ווסטמינסטר שבלונדון: פסלו הוצב שם ב-1884.   

שאול טשרניחובסקי, אחד מגדולי המשוררים העבריים, כלל את השיר בין תרגומיו הרבים לעברית. עם המילה הלטינית התמודד טשרניחובסקי בכך שתרגם אותה בפשטות למילה "קדימה!", והיא גם שמו של השיר בעברית:

עֵת רַד הַלֵּיל בִּמְרוֹם הָהָר
בְּהַרְרֵי-אֶלֶף, דֶּרֶךְ כְּפָר
הָעֶלֶם מַעְפִּיל לַעֲלוֹת,
וּבְיָדָיו דֶּגֶל, וְעָלָיו אוֹת:
קָדִימָה!

מַרְאֵהוּ כָחוּשׁ, פָּנָיו – שֵׁשׁ,
וּבְרַק הַחֶרֶב לְעֵינָיו אֵשׁ,
וְצִלְצֵל פַּעֲמוֹן כֶּתֶם פָּז
לַנִּיב הַזָּר בִּשְׂפַת הַלָּז:
קָדִימָה!

בַּבָּתִּים רָאָה: לְאֵשׁ הָאָח
מְאֻשָּׁרִים יוֹשְׁבִים עָשִׁיר וְדָךְ,
מִמַּעַל הֵאִיר בְּרַק הַשְּׂנִיר…
מִבֵּין שִׂפְתוֹתָיו נִמְלַט שִׁיר:
קָדִימָה!

נְאֻם הַשָּׂב: "הַמִּשְׁעוֹל צָר:
יְרָא מִסַּעַר יַקְדִּיר הָר,
מִזֶּרֶם עַז כִּגְאוֹת הַיָּם!"
לוֹ עָנָה קוֹל מְצַלְצֵל וְרָם:
קָדִימָה!

הָעַלְמָה לוֹ תִתְחַנֵּן: "נָא
עַל לִבִּי נוּחָה, נָד וְנָע!"
וַתִּדְמַע עֵינוֹ-תְכֵלֶת אָז…
הוּא נֶאֱנַח, אַךְ עוֹד קוֹלוֹ עָז:
קָדִימָה!

“נְטֵה מֵאֹרֶן נָע וָשָׁח,”
הָאִכָּר לוֹ מֵרָחוֹק סָח:
“נְטֵה מֵחַשְׁרַת שֶׁלֶג וְסוּר.”
וַיַּעַן קוֹל מֵרֹאשׁ הַצּוּר:
קָדִימָה!

וַיְהִי בְּהִבָּקַע אוֹר בָּהָר,
וּנְזִירֵי מִקְלַט-סַן-בֶּרְנָר,
עֵת צָקוּ לַחֲשָׁם כִּבְכָל יוֹם,
הֶאֱזִינוּ קוֹל בָּהָר בָּרוֹם:
קָדִימָה!

וַיִּמְצָא כֶלֶב נֶאֱמָן אֵת
הָעוֹבֵר-אֹרַח שׁוֹכֵב מֵת
בֵּין רִגְבֵי קֶרַח עָבֶה, קָר,
וּבְיָדוֹ נֵס, בּוֹ אוֹת הַזָּר:
קָדִימָה!

בִּנְאוֹת-הַקֹּר בַּעֲרֹב הַיּוֹם
הוּא מֵת, אַךְ נֶחְמָד יִשְׁכַּב דֹּם;
וּמִשָּׁמַיִם, מְרוֹמֵי-עָל,
כְּכוֹכָב נוֹפֵל חָלַף קוֹל:
קָדִימָה!

לונגפלו מתאר בשירו איש צעיר שמנסה להעפיל אל ראש הר מושלג ועטוי קרח, בעיצומה של סופה: "סַּעַר יַקְדִּיר הָר". אנשים שונים – "הַשָּׂב", "הָעַלְמָה", "הָאִכָּר" – מנסים לשכנע אותו לוותר על המשימה שכן היא קשה מדי, אבל הוא נחוש בדעתו להמשיך. עקשנותו עולה לו בחייו. אכן, בחיים נדרשת התמדה, אבל יש כנראה נסיבות שבהן מוטב לוותר, נרמז בשיר, ואדם נבון יודע מתי להפסיק.  

לונגפלו מיטיב לתאר בשיר את בדידותו של האיש המטפס על ההר, ואת הפער שבין מאמציו לבין זיכרון המראות העולים בתודעתו: האנשים היושבים בבתיהם, ספונים ליד האח המחממת. השורות הללו בשיר מעלות על הדעת את סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "מוכרת הגפרורים הקטנה", שבו תיאר את הילדה האומללה הקופאת מקור ברחוב, בשעה שבבתים הסמוכים מתכנסות משפחות לחגוג בחדרים המחוממים את ערב השנה החדשה. מוכרת הגפרורים הקטנה הייתה לסמל של קיפוח, בדידות ועוול.

לשירו של לונגפלו אפשר למצוא הדים רבים בתרבות העולמית. הוא משמש כמוטו במוסדות שונים ברחבי העולם: למשל, בבית ספר בהודו, בנבחרת משחקי כדור בקנדה, ובאגודה אלפינית באיטליה.

אזכורים לו מופיעים גם בספרות, כמו למשל בספר המתח Something In the Water מאת שרלוט מק'לוד, בסדרת פיטר שנדי, שבו חש צעיר שסיים זה עתה לטפס על ההר בדחף להריע "!Excelsior"…

המוזיקאי והזמר האירי מייקל ויליאם באלף הלחין את השיר, ורבים אהבו לשיר אותו בסלונים התרבותיים באנגליה, בתחילת המאה ה-20.

השיר הניב גם פרודיות, עיבודים והתייחסויות שונות בתרבות הפופולרית. הוא מופיע במחזה "בעור שינינו" של תורנטון ויילדר, בסדרה של איורי יצירות מאת ג'יימס תרבר, באחד מפרקי העונות של סדרת הסרטים המצוירים "רוֹקִי ובּוּלווינְקֶל", והעניק את שמו אפילו לחידת שחמט.

נראה אם כן כי מטפס ההרים הנחוש והכחוש שהטריד את שנתו של המשורר בקריאת העידוד שלו לעצמו ממשיך לחיות, גם אחרי שקפא למוות, בודד על הפסגה.

מחמוד דרוויש, "חשוב על זולתך": מדוע קרא לכל אחד מקוראיו להיות נר בחשכה

ההופעה הראשונה של השם מחמוד דרוויש בעיתונות הישראלית הייתה בעיתון "קול העם" מינואר 1957, תחת הכותרת "חללי ה-29 באוקטובר", בכתבה שהעלו בה את תצלומי כמה מהנרצחים בכפר קאסם, ואת שמות כולם, כולל הפצועים: גאזי מחמוד דרוויש עיסא, בן 20 במותו. לא מדובר כמובן במשורר מחמוד דרוויש, אלא בבן עמו, פלסטיני כמוהו, אולי אפילו בן משפחה שלו, אחד מקורבנות הטבח שעשו חיילים ישראלים בכפר קאסם.

בפעם הבאה, ב-2 במאי 1961, שוב בעיתון "קול העם", מחמוד דרוויש מוזכר כמשורר שקרא משיריו במהלך עצרת של ה-1 במאי שנערכה ביום הקודם בנצרת, ושוב, כעבור כמה חודשים באותה שנה, הוא הופיע בעצרת המונית שקראה לאחווה יהודית ערבית, וקרא שם משיריו.

דרוויש נולד ב-1941 באל-בירווה, (البروة), כפר ערבי ששכן מזרחית לעכו, ותושביו נטשו אותו במהלך קרבות מלחמת העצמאות. משפחתו של דרוויש ברחה ללבנון, אבל הסתננה בחזרה כעבור שנה, והשתקעה בכפר קרוב לעכו. לא הייתה לדרוויש תעודת זהות ישראלית, ומעמדו היה של תושב קבע.

בהיותו בן תשע עשרה פרסם את ספר השירה הראשון שלו ושיריו זכו לתהודה רבה: ביקורות נלהבות בארצות ערב ואהדה בקרב קוראיו הערבים מצד אחד, ולעומת זאת – טענות לפיהן הוא מסית, של שלטונות ישראל, שהשיתו עליו מגבלות ועצרו אותו כמה פעמים.

היה לדרוויש בצעירותו קשר אהבה עם ישראלית. הוא אף כתב לה שיר אהבה נפלא: "ריטה", שמתחיל כך, בתרגום של טל סער: "רובה מסתיר / את ריטה מעיני / וכל מי שמכיר את ריטה / כורע ומתפלל / בפני דבש עיניה הניגר מהמרומים / ונישקתי את ריטה / בעלום נעוריה / וזוכר אני כיצד היא ניגשה / כיצד צמתה החביבה נכרכה סביב זרועי / וזוכר אני את ריטה / כזכור התוכי את מימי הנחל /הא, ריטה!" שבו הסתיר את זהותה. שמה האמיתי היה תמר בן עמי. השניים לא הצליחו לגבור על הקשיים שהערימה עליהם השתייכותם הלאומית, והם נפרדו.

סיגלית בנאי קוראת את השיר "ריטה" בערב שהוקדש לגליון מיוחד של עיתון 77 שהוקדש לספרות מתורגמת מערבית


דרוויש נהפך לסמל של המאבק הפלסטיני. לפני זמן לא רב חולל שמו סערה רבתי כשמירי רגב יצאה נגד תוכנית רדיו שהוקדשה לו ולשירתו, אחת עשרה שנה אחרי שהלך לעולמו בארצות הברית, עקב סיבוכים בניתוח שעבר אחרי התקף לב.

אכן, היו לדרוויש שירים מתריסים. למשל "תעודת זהות", שכתב ביולי 1963, בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל: שיר שהוא מונולוג של פלסטיני המדבר בזעם אל החייל הבודק את זהותו:

תרשום!
אני ערבי.
מספר תעודת הזהות שלי הוא 50,000.
יש לי שמונה ילדים
והתשיעי יבוא אחרי הקיץ!
האם זה מכעיס אותך?

תרשום!
אני ערבי.
עובד עם חברים יגעים במחצבה.
יש לי שמונה ילדי
אני חוצב למענם מן הסלעים
לחם, מחברות ובגדים.
אינני מבקש נדבות
ולא משפיל עצמי
על סף מפתנך.
האם זה מכעיס אותך?

תרשום!
אני ערבי.
שם ללא תואר,
סובלני בארץ
בה הכול חיים ברוגז
שורשי,
עגנו עוד בטרם לידת הזמן
לפני תחילת העידנים
לפני הזית והברוש
ולפני שצמח העשב
אבי צאצא למשפחת המחרשה
לא ממעמד אצילים
וסבי היה פלאח
לא מיוחס ולא מקושר
לימד אותי את גאוות השמש
לפני שלימדני לקרוא
וביתי, בקתת השומר
עשוי אבנים וקנים
האם אתה מרוצה ממצבי?
יש לי שם ללא תואר!

תרשום!
אני ערבי.
צבע שערי פחם
צבע עיני חום
תכונותי:
לראשי עקאל על הכפייה
כף ידי חזקה כסלע.
כתובתי
כפר נידח שכוח אל
רחובותיו נטולי שמות,
וכל גבריו בשדות ובמחצבה
האם אתה כועס?

תרשום!
אני ערבי.
גזלת את כרמי אבותי
ואת האדמה שעיבדנו,
אנוכי וילדי.
לא הותרת לנו ולנכדי
דבר זולת סלעים.
האם גם אותם שלטונך יחמוס?

אם כך,
רשום בראש העמוד הראשון
שאינני שונא אנשים
ואף לא גוזל דבר מאיש,
אך אם אהיה רעב
אוכל את בשרו של הגזלן,
היזהר לך,
היזהר
מהרעב שלי,
מזעמי!

רבים התמקדו לא בזעם המוצדק של הדובר, לא במצוקתו, לא בדבריו הנכוחים: "אֵינֶנִּי שׂוֹנֵא אֲנָשִׁים / וְאַף לֹא גּוֹזֵל דָּבָר מֵאִישׁ", והתעכבו רק על סיומו של הבית האחרון: "אִם אֶהְיֶה רָעֵב / אוּכַל אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַגַּזְלָן". הקוראים האלה נכשלו בהבנת דבריו ושכחו לקרוא את השיר במלואו: לא שמו לב לכאב שהוא מביע; לתחושת הכבוד העצמי; לעוצמה הפנימית; לאירוניה המרה שבדבריו: שוב ושוב הוא שואל את החייל  "הַאִם אַתָּה כּוֹעֵס?", בשעה שהוא זה שאמור לכעוס. השורה החוזרת בשיר "תרשום! / אני ערבי" העניקה לסרט שיצרה אבתיסאם מראענה מנוחין את שמו:

ראוי שמי שתוקף את דרוויש או נבהל ממנו יישקע בקריאת שיר אחר שלו – "חשוב על זולתך", כאן בתרגום של  עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט:

כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מזון היונים]
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את שוחרי השלום]
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מי שיונק מי עננים]
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את עם-האוהלים]
כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך
[יש מי שאינו מוצא מקום לשינה]
כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך
[חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים]
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
[אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה]

דרוויש פורס כאן תפיסת חיים הומנית לעילא ולעילא, כזאת שקשובה לזולת, שרואה את החלשים ומזמינה את הקוראים להצטרף אל הדובר וללמוד לשים לב, כמוהו, אל חסרי הישע הנמצאים בקרבתם, כל אלה שראוי להתחשב בהם ובצרכים שלהם. מי שאוכל צריך לחשוב על החיות שמחכות לו שיאכיל אותן. מי שיוצא לקרב צריך לחשוב על שוחרי השלום. מי שידו משגת לשלם תמורת המים שהוא צורך חייב לזכור את "את מי שיונק מי עננים" – איזה דימוי מופלא! – מי שזכה לגור בבית חייב לזכור את מחוסרי הבית, ומי שאיתרע מזלו לחיות בסביבה שבה חופש הביטוי מותר, חייב לזכור את אלה שאינם חולקים אתו את מזלו. אלה שהחזקים מהם סותמים להם את הפה ואוסרים עליהם להתבטא.

דרוויש קורא בשירו לכל אחד מאתנו להיות "נר בחשכה": להאיר בקטן את החושך. אולי כדאי לזכור את השורה הזאת בחג החנוכה.

האם ניבאה תרצה אתר את מותה בשיר "לידה"?

השנה הייתה 1972. תרצה אתר הייתה בת 31. יעל, בתה הבכורה, נולדה חמש שנים לפני כן, ועתה נולד גם הבן, שנקרא על שם סבו: נתן. האמהות לא הייתה אם כן חדשה לה, ובכל זאת טלטלה את נפשה. אולי מכיוון שאביה, המשורר נתן אלתרמן, הלך לעולמו שנתיים לפני כן, ולא זכה להכיר את נכדו.

כבר בהריונה הראשון שינתה את כל אורחות חייה: הפסיקה לעשן, הקפידה לאכול אוכל מזין, השתדלה להמעיט בנטילת תרופות ההרגעה שנהגה להיעזר בהן כדי לשמור על איזון נפשי. היא גם כתבה שירים על הלידה, ליתר דיוק, על הציפייה לה, למשל, את השיר "צירים" שמתחיל כך:

בתוךְ הַבַּיִת שֶׁקֶט
עוֹד הַכְּאֵ
ב רָחוֹק
ע
וֹדְנִי מְחַכָּה לו
כמו לְמַתָּנָה,
בְּתוֹךְ גּוּפִי הַלַּהַ
ט
מִתְנ
וֹעֵעַ וּמָתוֹק
אֲנִי קפוּאָ
ה ולא מחֹלִי,
רוֹדֶמֶת בְּלִי שֵׁנָה
.

אבל אחרי הלידה השנייה כתבה שיר נוסף, "לידה" שבו תיארה לא רק את הלידה עצמה, אלא גם את משמעותה של האמהות מבחינתה: 

הִנֵה אֲנִי
אֵם.
זֶה קָרָה, זֶה אָמֵן.
זֶה עָגֺל, רַחְמָנִי וְעָצוּב, אַך שָלֵם,
הָעִגוּל הַיְִחִיִדי שְׁאֵכֵן וְאָמְנָם
הוּא אֵינסוֺף שֶׁמּוּבָן לִי,
כִּי יֵשׁ לוׁ
שֵׁם.

לָאֵינסוׂף הַזֶּה קוׁרְאִים אֵם
זֺאת אֲנִי, זׄאת אֲנִי, הַעִגוּל הֶחָזָק הַשָּׁלֵם,
לַמְּלֵאוּת הַנוׂהֶרֶת הַזּׂאת, הַזּוׂרַחַת
אֲשֶׁר מְגָרֶשֶת כָּל רַעַד וּפַחַד
קוׁרְאִים אֵם.
אֵם,
אִמָּא שֶׁלִּי,
אׂור נוׂשָׁן. בְכִי אַלִּים.
עַכְשָׁו יוׂדַעַת אֲנִי מֶה הָיָה לָךְ
כָּל אוׁתָם הַיָּמִים.

עַד כְּלוׁת בִּינָתִי שֶׁהֵבִינָה אֶת זׁאת
אֶלָּחֵם לִהְיוׁת רְאוּיָה, ללׂא קוׂל,
אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי אַמִּיָצה וּמְנוּפֶּצֶת
כִּנְפׂל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל הַחוֹׁל.

כמה מפעים הקישור שעשתה בין המילה "אם" למילה "אמן"! על פי מילון רב מילים "אמן היא מילה הנאמרת לאחר שמיעת ברכה ולאחר כל פסקה בקדיש ושעשויות להיות לה, לפי העניין, שלוש משמעויות שונות; אמת, כן יהי רצון, אני מקבל עלי." קשה שלא להתרגש מהתובנה שיוצרות שלוש השורות הראשונות בשיר: אם מקבלת על עצמה את ההתחייבות לשלום ילדיה, מייחלת לכך שהגורל יתרצה למענם, ושיזכו לחיים שיש בהם אמת ושלמות. ואת כל אלה אפשר לראות גם בשורות הבאות של השיר: "עָגֺל, רַחְמָנִי וְעָצוּב, אַך שָלֵם".

הכותבת מזדהה מאוד עם אמה. היא מבינה "מֶה הָיָה לָךְ / כָּל אוׁתָם הַיָּמִים", כלומר, מה את, האימא שלי, חשת, מה היה הבכי האלים שבכית "כָּל אוׁתָם הַיָּמִים".

לא פשוטים היו חיי אמה של תרצה אתר, השחקנית רחל מרכוס, שנאלצה לחלוק את אהבתה לבעלה עם אהובתו הלא כל כך סודית, צילה בינדר. בימיו האחרונים של אלתרמן, כשאיבד את הכרתו, נהגה אשתו באצילות נפש והציעה לאהובתו לבוא אל בית החולים ולשבת לצד מיטתו. עם זאת, אין ספק שהייתה למודת סבל.

גם תרצה אתר עצמה ידעה עליות ומורדות. נישואיה לבעלה הראשון, עודד קוטלר, הסתיימו כששקעה בדיכאון בזמן ששהו ביחד בניו יורק לשם הפליגו כדי ללמוד משחק. היא חזרה ארצה והוא נשאר שם.

הד לכאבים הנפשיים שידעה אפשר לראות בבית האחרון של השיר. בספר בגלל הלילה, תרצה אתר, סיפור חיים, ביוגרפיה שכתב מוטי זעירא, ביוגרפיה על חייה של תרצה אתר, מצוטטים דברי הפסיכואנליטיקאית רות גולן שכתבה כי "האימהות לא הייתה עבורה תפקיד, אלא מסגרת תחליפית שמחזיקה אותה. […] במקום מילים התמלאה בתינוק". עוד נכתב בביוגרפיה כי "לפי הניתוח הפסיכואנליטי שערכה גולן לתרצה על סמך שיריה, הציפייה כי האמהות תספק את תחושת היציבות בעולם דינה להיכשל. ותרצה, בשירה, יודעת זאת, איך אינה יכולה שלא לנסות".

בהקשר זה השורות "אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי אַמִּיָצה וּמְנוּפֶּצֶת / כִּנְפׂל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל הַחוֹׁל" מצמררות במיוחד. כידוע לכול, תרצה אתר מתה לאחר שנפלה מהחלון של חדר השינה בביתה. יש הגורסים כי הסתחררה ונפלה כשהוציאה את גופה החוצה כדי לנזוף בפועלי בניין שהרעישו ליד ביתה והפריעו לה לישון. אלה שסבורים כי נפלה, לא קפצה, מציינים גם את אהבתה העמוקה לילדיה, את תשוקת החיים שפיעמה בה, לדבריהם, את היצירתיות השופעת שלה, את התוכניות שהזכירה לימים הקרובים.

מי שסבורים בכל זאת שהתאבדה מצטטים את מילות השיר האחרון שכתבה: "אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר, הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב, /  כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר, / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב," ואת הקרבה למילים של שיר שכתבה המשוררת סילביה פלאת זמן לא רב לפני שהתאבדה.

בשיר "לידה" כתבה תרצה אתר על אותה "מְּלֵאוּת נוׂהֶרֶת" שמעניקה לה האמהות ועל נחישותה להיאבק כדי "לִהְיוׁת רְאוּיָה". האם הסיום של השיר היה בכל זאת נבואי? האם ידעה שתובס, שכוחותיה לא יעמדו לה, שבסופו של דבר, חרף אומץ לבה, תתנפץ?

אליזבת בארט בראונינג: מדוע התנכר אביה למשוררת

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג'מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. "חיי נסובו סביב ספרים וחלומות," העידה לימים, "וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע."

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב "אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה". בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה "סונטות מן הפורטוגזית" שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות "הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא" שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.



פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
"אֶרֶץ" "שַׁחַק" חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ


תרגומו של משה זינגר, ראה אור בהוצאת כרמל.

מוטי זעירא, "על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר, סיפור חיים": מה המר ומה המתוק

כשמו של הספר "על הדבש ועל העוקץ", הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): "הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה".  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, "החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ"ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, 'שתתאוורר קצת.'" לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה "חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות".

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: "בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. 'יש לי משהו חשוב להגיד לכם,' הכריזה, 'בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!' הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות."

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי "יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל".

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת "כל טיפה של קידוש השם". מוטי זעירא מציין את "העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה" שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל".

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר "על כל אלה" כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

"לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת", אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.

"צמרמורת": אילו פסגות כבש ולדימיר ויסוצקי?

ולדימיר ויסוצקי היה רק בן 42 כשמת ב-1980. הוא לא זכה מעולם לראות את שיריו הרבים מופיעים בספר או בתקליט. השלטונות בברית המועצות אסרו על כך בחייו. רק בסוף אותו עשור, עם הגלסנוסט, החלו שיריו להופיע באופן חוקי.

אבל ויסוצקי זכה לתהילה עצומה רבה עוד בחייו, והיה אחד היוצרים האהודים ביותר בברית המועצות. את שיריו הרבים, כ-1,000, נהגו להקליט בהופעות קטנות, בבתים, במועדונים או בבתי קפה, ולהפיץ אותם, או לשכפל את המילים באמצעים ביתיים ולהעבירם מיד ליד. ויסוצקי כתב על חיי היומיום בארצו ועל הקשיים של בני האדם הרגילים שחיו בתחושה של רדיפות ומצוקה. שיריו כללו ביקורת חברתית ופוליטית, והם נכתבו לא פעם בשפת רחוב ובהומור. את השירים הלחין בעצמו וליווה אותם בנגינה על גיטרה. הדגש היה במילים שהעניקו לשומעיהן תחושה של משמעות. הייתה ליצירתו השפעה רבה על התרבות הרוסית. שיריו חצו גם את גבולות ארצו, ותורגמו ל-150 שפות. ליאור ייני היה הראשון שהביא את ויסוצקי אל קהל דוברי העברית, ואחריו תרגמו גם מיכה שטרית וארקדי דוכין שירים של הבארד הרוסי. הנה אחד מהם, "צמרמורת", כאן בתרגומו של דוכין:

הנה נעלמה הצמרמורת בידיים, לשמיים עכשיו
אל התהום נתלש הפחד, ונעלם לעולם.
לתחנת ביניים אין סיבות, הולך מחליק
ובעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש.

בין השבילים הלא סלולים, אחד שלי
בין מכשולים לא מנוצחים, אחד אחרי
ושמות אלה ששוכבים, שלגים נמסים
בין הדרכים הלא סלולות, אחת שלי.

כאן בהילה כחולה של קרח, המדרון כולו יצוק
סוד צעדיו של מישהו גרניט שומר.
אני מתבונן בחלומי מעל ראשים
בתמימות מאמין בטוהר השלגים והמילים.

כשתעבור תקופה לא קצרה לא אוכל לשכוח
איך הצלחתי היסוסים בתוכי לרצוח
ביום ההוא לחשו המים, הצלחות תמיד
ויום, איזה יום היה אז? – אה כן רביעי.

בשיר מספר הדובר על דרכו בחיים, על הנחישות שנאלץ למצוא בתוכו כדי לגבור על הקשיים, שכן "בעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש", וכשהוא מביט לאחור הוא מבחין בין הדרכים הלא סלולות והמכשולים הלא מנוצחים בדרך האחת שכבש במו רגליו. הנופים שהוא מתאר הם – הר תלול, סלעי גרניט עטויים בקרח כחול ובשלגים – נופי טבע ארקטיים ומקפיאים. אבל למרות הקושי הוא מצליח לשמוע את לחישת המים, כלומר – משהו הפשיר, משהו מתחיל להטיף חיים ותנועה, לא הכול קפוא ובלתי אפשרי. אבל גם בעתיד, גם כשידע הצלחה, לא ישכח את ההיסוסים שנאלץ להכחיד בתוכו כדי להמשיך לפעול.

חרף ההצלחה הרבה שידע עוד בחייו, קשה להאמין שוויסוצקי תיאר לעצמו עד כמה כוחו ימשיך לעמוד לו גם אחרי מותו. עד כמה זרימת המים שאולי תרם באמצעות שיריו להפשרתם, תלך ותגבר.

ברית המועצות שוויסוצקי הכיר, שנגדה שר את שיריו, התפרקה ואיננה עוד. זוהי בלי ספק הצלחתם של רבים. כל אלה שקצו בשלטון הדכאני שלא אפשר אפילו לאמנים בסדר הגודל של ויסוצקי להתבטא בחופשיות.

למרבה הצער, השלטון הסובייטי אמנם נעלם, אבל קשה לומר שברוסיה, או ב"חבר המדינות" שהחליף את ברית המועצות, שוררת כיום הדמוקרטיה שעליה חלם מן הסתם ולדימיר ויסוצקי. עם זאת, אילו קם היום לתחייה ודאי היה מופתע לגלות ששיריו ממשיכים להתנגן, ושהם לגמרי חוקיים. ספרו הראשון שכלל קובץ משיריו ראה אור כשנה אחרי מותו. הספר נמכר עוד באותה שנה ב-25,000 עותקים, ובשנתיים הבאות ב-300,000 עותקים נוספים. מאז ועד עתה ממשיכים ברוסיה ובעולם כולו להנציח את יצירתו, להעלות מופעים של שיריו, להקדיש לו תערוכות והצגות. קברו היה לאתר של עלייה לרגל, במוסקבה הוצבה לו יד זיכרון, הופקו סרטים המתעדים את חייו – זוהי הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה.

השיר "צמרמורת" מסתיים במילים המצמררות: "איזה יום היה אז? – אה כן רביעי", כלומר – השבוע כלל לא הסתיים, רק עבר במעט את חציו הראשון. האם הייתה זאת מחשבה נבואית על מותו בטרם עת? ידיעה כי לא יזכה להזדקן ולא ידע מה טומן לו העתיד בחובו?

מדוע סירב המשורר לפרסם את שיריו

"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.

בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.

ג'רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי "תנועת אוקספורד", שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.

על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.

הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.

מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.

את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.

הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה "דויטשלנד", טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך," גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.

הנה אחד מהם, "הבז", כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה: 

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.

כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי – בקול. כך גם "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.

ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר "ליל כוכבים", גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):

הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב  מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.

אִם כֵּן –  רַק קְנֵה  – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.

המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו "fire folks" (בתרגום לעברית: "ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.

אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.

רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג'ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.

השיר בתרגומו של שמעון זנדבק
השיר בתרגומו של שמעון זנדבק

"שנה חדשה" וגם "שנה טובה" לכולנו

"שמואל בס הוא משורר צנוע ואת זאת צריך להגיד ברבים לשבחו", כתב מבקר הספרות של העיתון "דואר היום" בחודש פברואר, 1927. עוד הוסיף המבקר וכתב על בס כי "אינו מרעיש עולמות ומרקיע שחקים כיתר משוררינו הצעירים. סיסמתו היא – הדרגה מתונה […]  בשירי ש' בס יש אולי מהטון היותר שקט ומרגיע…"

תשעים ושתיים שנים חלפו מאז אותה ביקורת, שנכתבה על הספר אדם, ספרו הראשון של בס, שהמבקר של אותם ימים התענג מאוד על קריאתו.

באותה שנה ראה אור גם ספר השירים לילדים שכתב בס, וממנו נותר בזיכרון עד היום שיר אחד קצר, רק שבע שורות אורכו, וזאת כנראה גם משום שהולחן בידיו של עמנואל עמירן (פוגצ'וב), ונהפך לפזמון שמלווה מאז ועד עתה את ילדי הגנים, בפרוס השנה החדשה. הנה מילות השיר "שנה חדשה":

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.
הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.

שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.

שמואל בס, שהיה גם מורה ולא רק משורר, נולד באוקראינה, ועלה לארץ ישראל ב-1905, בהיותו בן שש. אביו היה מורה לעברית ופעיל ציוני עוד שם, באודסה. אולי מכיוון שגדל בישראל, הצליח בס ללכוד בשירו הקצר את מהות הסתיו הארץ ישראלי: הציפורים הנודדות, החום של הקיץ שהולך ומתפוגג, הציפייה לבואו של החורף – "הַיָּמִים הַקָּרִים". ומה עוד קורה בסתיו? ילדים עולים כיתה. הקטנים הולכים לגן של בוגרים, וילדי בית הספר חשים במובהק כי אתמול עוד היו קטנים ומעתה כל אחד מהם "כְּבָר גָּדוֹל".

גם עמנואל עמירן-פּוּגָצ'וֹב, מלחינו של השיר, שהצליח ללכוד בלחן שלו את הנימה המהורהרת של מילות השיר, הגיע לארץ ישראל ממזרח אירופה. הוא היה יליד ורשה להורים ילידי אוקראינה, וגם אביו היה מורה לעברית. "התנ"ך ונוף הארץ הם הרקע האמיתי לזמרת הארץ", אמר עמירן בריאיון לעיתון "מעריב" במארס 1963.

שני היוצרים הללו, שלא נולדו בישראל, היטיבו לבטא ביצירתם המשותפת את האווירה האופפת את ימי ראש השנה בישראל. אפשר אולי לומר אפילו שבשיר שלהם לא רק ביטאו את החג, אלא למעשה יצרו אותו בתודעה הקולקטיבית. שכן כל מי שהיה אי פעם בגן ישראלי, כילד או כהורה, מכיר כנראה את השיר, והוא מזדמזם בתודעתו כל שנה בבוא הסתיו, לקראת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים החדשה.

שיר אחר שמלווה את כולנו כפס הקול של השנה החדשה הוא "שנה טובה" שאת מילותיו כתב לוין קיפניס, ונחום נרדי הלחין. הנהו:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה
שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְדוֹד גִּבּוֹר
אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁמֶרֶת
וּלְכָל נוֹטֵר בָּעִיר, בַּכְּפָר
בִּרְכַּת "חֲזַק" נִמְסֶרֶת.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה, טַיָּס אַמִּיץ,
רוֹכֵב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם,
וְרֹב שָׁלוֹם, מַלָּח עִבְרִי,
עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בַּמַּיִם.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל
בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט,
שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
לְכָל יַלְדָּה וָיֶלֶד!
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה

"שנה טובה" הופיע לראשונה בדפוס  בברלין ב-1923, בקובץ שיועד לשימושן של גננות.

שורה מהשיר נעשתה מזוהה כל כך עם החג, עד שאפרים קישון ציטט אותה בהומורסקה שכתב ב-1970 בעיתון "מעריב" במדורו הזכור לטוב "חד גדיא". את הטור הקדיש באותו שבוע לעומס הכבד שהוטל על כתפי הדואר, בעטיין של ברכות השנה הטובה הרבות שאנשים נהגו לשלוח זה אל זה באותם ימים. בהומורסקה עומד לדין אחד משולחי הברכות, ולהגנתו הוא פוצח במילים "אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"… כותרתו של הטור הייתה "במאבק נגד השגשוג". נראה כי בספטמבר 1970, חודש אחרי שהסתיימה מלחמת ההתשה, התבטא השגשוג גם במשלוח של ברכות שנה טובה.

כמו יוצריו של השיר "שנה חדשה", גם לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי היו ילידי מזרח אירופה (כיום באזור ששייך לאוקראינה). גם את "שנה טובה" ממשיכים לנגן ולשיר בגני הילדים, לברך לא רק את ההורים אלא גם את החייל הגיבור השומר עלינו, את הטייס ואת הבנאים, "שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל / בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט". כמה עצוב לחשוב שאותו "ניר" חקלאי מפורסם מעבדים כנראה עובדים תאילנדים, או שכבר נהפך ברבות הימים לחלקת "שהופשרה" ונמכרה, או תימכר בקרוב, לאיזשהו איל נדל"ן שיבנה בה עוד כמה מגדלי מגורים, ושאת הבניינים הללו לא יקים עוד אותו "עָמֵל" עברי, אלא – פועלים זרים.

ובכל זאת: ננסה כולנו להתברך במידה נחוצה של אופטמיות, ונברך זה את זה שוב, עם תקווה שאסור לוותר עליה ב"שנה טובה".

דוד גרוסמן, "שירת הסטיקרים": כמה רוע אפשר לבלוע?

זמן מה אחרי רצח רבין החל הסופר דוד גרוסמן לאסוף סטיקרים פוליטיים. באותם ימים שקדמו לאינטרנט ולרשתות החברתיות המאפשרות לכל אדם להביע בקלות את דיעותיו בכל נושא ועניין, נהגו הבריות להדביק למכוניותיהם משפטים ששיקפו עמדות חברתיות ופוליטיות. מכוניות דמו למצע של מפלגה, והנוסעים בדרכים יכלו לנחש בוודאות כמעט גמורה לאיזה צד במפה הפוליטית שייכים הנהגים הנוסעים לפניהם ומאחוריהם.

התופעה סיקרנה את גרוסמן, ואחרי שאסף כ-120 משפטים כאלה, החל לחבר אותם ולעבד מהם שיר ראפ. הנה מילות השיר:

דור שלם דורש שלום
תנו לצה"ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם
יש"ע זה כאן
נ נח נחמן מאומן
No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים
בג"ץ מסכן יהודים
העם עם הגולן
העם עם הטרנספר
טסט בירכא
חבר, אתה חסר
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך
בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך
ימותו הקנאים.

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם
ולכן…

מדינת הלכה – הלכה המדינה
מי שנולד הרוויח
יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון
חברון מאז ולתמיד
ומי שלא נולד הפסיד
חברון אבות
שלום טרנספר
כהנא צדק
CNN משקר
צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים
ביבי טוב ליהודים
פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם
אחים לא מפקירים
עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים
תנו לחיות לחיות
מוות לערכים

כמה רוע אפשר…

לחסל, להרוג, לגרש, להגלות
להדביר, להסגיר, עונש מוות, NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער
הכל בגללך, חבר.

כפי שאפשר לראות, גרוסמן הציב זה מול זה משפטים של "הימין", לעומת "השמאל" – פרי מוחם של אנשים מהרחוב שהגו אותם ונופפו בהם כדי לשכנע את זולתם, או יצירות של קופירייטרים מפלגתיים. וכך "דור שלם דורש שלום" ניצב מול "תנו לצה"ל לנצח", "עם חזק עושה שלום" לעומת "תנו לצה"ל לכסח" וכן הלאה, עוד ועוד קריאות, מתלהמות, זועקות: "מוות לבוגדים" לעומת "תנו לחיות לחיות", ובתווך כל העת הפזמון החוזר: "כמה רוע אפשר לבלוע…"

גרוסמן הציע את השיר ללהקת הדג נחש. "אני נפלתי מהכיסא כי זה רעיון גדול, שכתוב מדהים", סיפר שאנן סטריט, סולן הלהקה, בריאיון לעיתון "הארץ" על פגישתו הראשונה עם גרוסמן.  חברי הלהקה הלחינו וביצעו את השיר. ב-2004 הוא יצא לאור, והצליח מאוד. המחאה הטמונה בו דיברה אל לבם של ישראלים, לא משנה עם איזה חלק מתוכו הזדהו. עצם הרעיון להשתמש בסטיקרים השונים והרבים שנראו בחוצות הארץ הפתיע ועורר הזדהות.

ראפ, כידוע, הוא סגנון שירה של מחאות, וכששומעים את השיר נראה כי הוא מוחה בעיקר כנגד הפילוג, כנגד האלימות המובעת ברבים מהסטיקרים, ולכן הפזמון החוזר חשוב ומשמעותי כל כך.

גם כיום, חמש עשרה שנה אחרי שהשיר הפציע לראשונה בחיינו, אנו חשים בעוצמה גוברת והולכת של ההסתה שהחיים הפוליטיים בישראל רוויה בה. מילים כמו "מוות לערכים" (חברי הלהקה ביקשו מגרוסמן "לעדן" את השורה הזאת. במקור הוא ציטט בה את הסטיקר "מוות לערבים") או "לחסל, להרוג, לגרש, להגלות / להדביר, להסגיר, עונש מוות" אינן זרות לנו. אדרבא, גם אם אינן מופיעות עוד כסטיקרים על מכוניות, הן קיימות ומהדהדות בחוזקה בתודעה הציבורית.

השיר ממשיך לחיות בתודעה. הוא אפילו משמש ככלי ל"משחק חברתי" חינוכי שנועד לפתח שיח וחשיבה בקרב בני נוער.

"חשבתי שאם ארכז את כולם ביחד זה יבטא את הרעש, הגסות והרוע שיש בחיינו," אמר גרוסמן ב-2004 והוסיף ואמר שאינו יודע אם יכתוב עוד שירים. שנתיים אחרי כן נהרג בנו במלחמת לבנון, וגרוסמן כתב שיר נוסף ושובר לב – "קצר פה כל כך האביב" – שמספר על בנו. לשורות "קרבי זה הכי אחי" ו"אין ייאוש בעולם" מ"שירת הסטיקרים" נוסף נופך אחר, עצוב ומייסר.

האם יצליחו אזרחי ישראל, בתום סבב הבחירות הנוכחי, לשנות את השיח, אם לא את המציאות המובילה אליו?

עוד לבנה בחומה?

דומה כי בכל שנה ב-1 בספטמבר מזמזמים רבים לעצמם את השורות הידועות כל כך משירם של הפינק פלויד "We don't need no education": איננו זקוקים לשום השכלה. שיר המחאה האולטימטיבי של תלמידים באשר הם. 

הנה מילות השיר, כאן בתרגום חופשי שלי:

איננו זקוקים לשום השכלה,
איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,
לא ללעג מר בכיתה.
מורים – הניחו לילדים.
היי, מורים – הניחו לילדים.
הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,
הרי אתם רק עוד לבנה בחומה
איננו זקוקים לשום השכלה.

איננו זקוקים לשום השכלה,
איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,
לא ללעג מר בכיתה.
מורים – הניחו לילדים.
היי, מורים – הניחו לילדים.
הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,
הרי אתם רק עוד לבנה בחומה
איננו זקוקים לשום השכלה.

"טעית, תעשה את זה שוב! טעית, תעשה את זה שוב!"
"אם לא תאכל את הבשר, לא תקבל קינוח
איך תקבל קינוח, אם לא אכלת את הבשר?"
"אתה, כן אתה, שמסתתר מאחורי הסככה לאופניים, עצור, בחור!"

הפינק פלויד הייתה להקת רוק בריטית שפעלה במשך כעשרים וחמש שנה, מאז אמצע שנות השישים. השיר המדובר הופיע באלבומה "The Wall" (החומה). הלהקה שרה אותו בנימה רובוטית, כמייצגת את הילדים האומללים שאולפו לציית, או יצאו אחידים מתוך פס ייצור. את השורה "היי, מורים – הניחו לילדים", זועקים חברי הלהקה, ממש כמו מי שמתחננים על נפשם. 

את השיר, כמו מרבית השירים באלבום שהיה אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הרוק, כתב סולן הלהקה, רוג'ר ווטרס. דימוי החומה עלה בדעתו במהלך אחת מהופעותיה של הלהקה: מעריץ הרגיז את רוג'רס שירק עליו, ואז חשב שכדאי לבנות חומה שתפריד בינו לבין הקהל. בהמשך לאותו רעיון עיצבה הלהקה ב-1980 מופע גרנדיוזי, באולם ענקי שהכיל 20 אלף איש. המופע כלל חומה ענקית (בשיאה היו בה 340 לבנים). החומה הלכה וצמחה עד שהסתירה את חברי הלהקה, שהמשיכו לשיר. מסוקים המריאו מעל הבמה, מערכות הגברה אדירות פעלו,  נשמעו קולות נפץ, חזיר גומי ענקי ריחף מעל לראשי הנוכחים בקהל וסרק אותם בזרקורים רבי עוצמה. 

השיר הופיע כעבור שנתיים גם בסרט "פינק פלויד – החומה", שם רואים מורה מרושע מצליף בתלמידים במקל, ואת עמיתיו חמורי הסבר – הסדיסטים! – משליטים את מרותם על הילדים הכפופים. האומלל מכולם הוא ילד שהמורה לועג לו, לקול צהלת חבריו לכיתה, כי נתפס כותב שירים. 

לא רק המורים מתאכזרים לילדים. גם הוריו של אותו תלמיד נהנים להצליף בו וממש מתענגים על כך. כמה רוע! כמה אלימות! בסרט מוצגים הילדים כשהם  פוסעים בטור עורפי על פי הקצב של השיר, עטויי מסכות שמעלימות את האינדווידואליות שלהם, עד לרגע שבו הם מתחילים להתקומם ושורפים את בית הספר. עד מהרה מסתבר שכל אלה היו הזיה בהקיץ של הילד המשורר שפוקח את עיניו ומגלה שהוא עדיין בכיתה, עדיין נתון למרותו של המורה המתעמר.

לא קשה לדמיין שרוג'ר ווטרס, פעיל חברתי שבימים אלה מעורב מאוד בתנועת הבי-די-אס ונודע במאמציו להניא זמרים ידועי שם מלהופיע בישראל, חשב על חוויות הילדות שלו בשעה שחיבר את השיר. מן הסתם ביטא בו את הסבל שחש, את מפחי הנפש ואת רצונו העז להתמרד.

האם יש לקבל בהסכמה מלאה את המסר של השיר, כמות שהוא? האמנם בני האדם אינם זקוקים להשכלה? האם רוב המורים עוסקים בעיקר בשליטה על המחשבות? בדיכוי ובהשפלה? האם ההורים מתעללים בילדיהם כשהם מאלצים אותם ללכת ללמוד? 

שמחת השיבה לבית הספר, שאינה מחזה נדיר, ואפשר להבחין בה ב-1 בספטמבר בבתי ספר רבים, מעידה כי ילדים ובני נוער שמחים בדרך כלל על שגרת יומם, רוצים להתפתח ולהרחיב את השכלתם, ואינם חשים שמוריהם עוינים או אכזריים. 

כדאי באותו הקשר לציין גם כי, למרבה ההפתעה, בשורה הידועה ביותר בשיר יש טעות דקדוקית. הניסוח הנכון אמור להיות "We don't need any education". (עם זאת, יש כמובן להודות: הטעות לא מנעה את הצלחתו המסחררת של השיר). 

היום, ב-1 בספטמבר 2019, יש לאחל לתלמידים שלא יחושו שהם "רק עוד לבנה" בשום חומה, אלא יפיקו מהלימודים את מירב התועלת ויהנו מהרחבת הדעת שבית ספרם יכול להקנות להם. 

"הקולוסוס החדש": אל מי באמת פונה השיר החקוק על פסל החירות?

"הכיתוב על פסל החירות מתייחס לאירופאים בלבד", אמר לפני כמה ימים קן קוצ'נלי, ראש רשות ההגירה של ארה"ב. ארה"ב רוצה מהגרים "שיכולים לעמוד על הרגליים שלהם", הוסיף עוד. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, תמך בדבריו.

על פסל החירות חקוק שיר שאותו כתבה אמה לזרוס, משוררת יהודייה ילידת ארצות הברית. שני הוריה היו צאצאי מהגרים ותיקים מאוד: אביה היה נצר למשפחה שהגיעה מגרמניה, ואמה הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי, אנשים שהגיעו לאמריקה עוד לפני המהפכה. 

לזרוס הייתה מעורבת מאוד בקליטתם של מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מרוסיה. בעקבות התנסויותיה עם המהגרים הללו כתבה לזרוס את הסונטה "הקולוסוס החדש" (משמעות המילה "קולוסוס" היא "פסל ענק" והכוונה היא לפסל של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס במאה השלישית לפנה"ס). הנה הסונטה בתרגומי: 

לֹא כְּמוֹ עֲנָק הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר בְּיָוָן,
שָׁם – מְחַבֵּר בֵּין חוֹפִים בָּם רַגְלוֹ נְטוּעָה,
כָּאן הוּא עַל שַׁעַר הַחוֹף שְׁטוּף גַּלִּים, בַּשְּׁקִיעָה,
פֶּסֶל אִשָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד לֶהָבָה,
אֵשׁ לְכוּדָה שֶׁאֶת שְׁמָהּ הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָּהּ.
אֵם הַגּוֹלִים הָאוֹחֶזֶת בַּיָּד מַשּׂוּאָה,
אֶל הָעוֹלָם מְאוֹתֵת מַבָּטָהּ בִּישׁוּעָה.
גֶּשֶׁר אֲוִיר הִיא, עוֹטֶפֶת עָרִים, מִקִּרְבָּהּ
קוֹל הַקּוֹרֵא לָעוֹלָם "אֶת הוֹדְךָ שְׁמוֹר וְקַח!
שְׁלַח לִי," אוֹמֶרֶת, דְּמוּמָה, "אֶת הָרָשׁ, אֶת הַדַּךְ.
כָּל הֶהָמוֹן שֶׁנִּכְסַף שׁוּב לִנְשׁוֹם בְּחֵרוּת,
שְׁלַח אוּמְלָלִים הַשּׁורְצִים עַל חוֹפְךָ הַמּוֹאֵס,
שְׁלַח אֶת מוּכֵּי הַגּוֹרָל שֶׁבֵּיתָם כְּבָר אָבוּד,
אוֹר אֲבוּקָה שֶׁל זָהָב אָז אֶשָּׂא כְּמו בְּנֵס.

את השיר ביקשו ממנה לכתוב כדי לאסוף את הכסף שנדרש להקמת הכן הענק לפסל, שאותו עצמו תרמה ממשלת צרפת. 

הפסל נושא את דמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית ליברטאס. היא עטויה בגלימה רומית, לראשה נזר שקרניו פונות מכל עבריה אל העולם כולו, ומייצגות את החירות. עם אחת מרגליה עומדת האישה על שרשרת שבורה, סמל לשחרור ולביטול העבדות בארצות הברית. בידה הימנית היא נושאת לפיד המקדם את פניהם של כל הבאים בשערי הארץ. 

אמה לזרוס סירבה תחילה לכתוב את השיר המוזמן, אבל בסופו של דבר נעתרה. היא מתארת בו את הפסל הקורא לכל הנידחים והמדוכאים, חסרי הבית, האומללים, שוחרי החירות, לבוא ולחסות באורה. היא מבטיחה להם להיות להם לאם מיטיבה. לאפשר להם סוף סוף לנשום ולחוות תחושה של מקלט בטוח וחירות. 

השיר, כמו הפסל עצמו, אינו פונה רק לעבר מקום אחד. לא מדובר על מהגרים אומללים וחסרי בית מאירופה. לא כתוב שרק פליטים משם ייקלטו וימצאו להם בית חדש ובטוח. בשיר פונה החירות אל העולם כולו: Glows world-wide, וקרניה של החירות נשלחות לארבע כנפות תבל, אל כל היבשות וכל המקומות, אל כל הנידחים והדחויים המוזמנים אליה.

כל תושביה של ארצות הברית, למעט, כמובן, הילידים המקוריים, ה"אינדיאנים", הם צאצאי מהגרים או מהגרים בעצמם. חלקם אפרו-אמריקנים שאבותיהם נחטפו והובאו לאמריקה בניגוד לרצונם. אחרים פליטים מאסיה. רבים הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית. 

פסל החירות נהפך מזמן לסמל. צרפת העניקה אותו לכבוד חגיגות מאה שנות העצמאות של ארצות הברית וכדי לציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות.  מאחר שהוצב בנמל ניו יורק, דרומית מערבית לקצה הדרומי של מנהטן, הוא היה האתר הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארצות הברית באוניות. הוא הונצח בעשרות סרטי קולנוע (ביניהם – "המהגר" של צ'רלי צ'פלין, "הסנדק" של קופולה, סרטי "סופרמן", ועוד רבים אחרים), ונהפך לסמל של חירות ברחבי העולם. כך למשל ב-1989 הציבו מפגינים סיניים העתק שלו בכיכר טיין-אן-מן. עותקים מוקטנים רבים שלו אפשר למצוא בכל חלקי העולם. קפקא תיאר אותו בספרו אמריקה, ובסרט "כוכב הקופים" הריסותיו מסמלות את קץ הציוויליזציה האנושית.

דומה כי דבריו של ראש רשות ההגירה של ארה"ב אינם אלא הרס מסוג אחר. לא של הפסל הפיזי, אלא של הערכים שאותם ביקש לייצג. 

תרגום מאת ראובן אבינועם. התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

עלי מוהר, "הנסיכה והרוח": יופי מכושף

השנה הייתה 1988. זמרת צעירה, רק בת 26, הוציאה את אלבומה השני. כבר אז נודעה ברבים בשמה הפרטי בלבד, כבוד שמעטות זוכות לו, אבל שמה היה למותג: ריטה.

האלבום, שנקרא "ימי התום", זכה להצלחה אדירה: שלושה שירים מתוכו העפילו לראש מצעד הפזמונים ושהו שם כמה חודשים.

על המופע שנלווה לאלבום נכתב בדצמבר 1988 בעיתון מעריב כי "רק ריטה יכולה, כנראה. רק ריטה יכולה להגיע לשיאים  כאלה, ואנחנו נכנענו לה עם כל ה'ההצגות', ההתרפסויות, ההתרגשויות, עם כל ה'שואו־האקסהיביציוניסטי' הזה. האמנו לכל מניירה, כי ריטה פשוט גדולה, ובמופע של אמש היא התעלתה על עצמה בביצועים שעלו ביופיים ובעוצמתם על אלה שבתקליטיה". […] היא 'אוכלת' את הקהל, היא ממלאת  את הבמה בגופה הקטן, בטווחי קול גבוהים, משחקת את  שיריה […] איזה כוח ואיזו אנרגיה. […]  היא עוד  תפוצץ איצטדיונים. זמרת בדורה."

אכן, מי שהיה שם זוכר היטב את הקסם שהילכה ריטה על הקהל, איך שבתה אותו בעוצמתה הדרמטית, איך נסחפה וסחפה.

אחד השירים באלבום היה "הנסיכה והרוח", שאת מילותיו כתב עלי מוהר ללחן של יהודה פוליקר.

חמישה גמלים כפולי דבשת
בדממה פוסעים, נושאים על גביהם
עשרה תורכים כבדי ארשת
וחרבות שלופות בורקות בידיהם

אורחה פוסעת את מי מביאה
עכשיו אל ביתו של הסולטן
חולות, ירח, מדבר משתרע
ורק במרחק בוכה התן

כל פרחי שירז קמלו בעצב
ואבל גם היריד באיספהן
כי איש לא ראה עד רדת ערב
את הנסיכה את שושנת שושן

בדים עטפוה תורכים חטפוה
לאן נעלמה? איש לא ידע
אורחה פוסעת אֶת מי מביאה אַתְּ
תדע רק הרוח לבדה

בואי יא רוח, בואי יא רוח, כי שירז קוראת לך
אל הרוח אל הרוח שרה איספהן
בואי בואי
מי אשר ישווה לך
אנא צאי ותמצאי
את שושנת שושן
אנא צאי ותשמעי את בכייה שיתחנן

אז מן המזרח אני הופעתי
ויצאתי במעוף ובמחול
על דבשות גמלים אני טופפתי
וסחררתי עמודים גבוהים של חול
אורחה פוסעת
עולה ושוקעת
עולה ושוקעת עד צוואר
כי אין מפלט עוד
כי איש לא נמלט עוד
ממני – מרוח המדבר

הנה הרוח, הנה הרוח, כל שירז מוארת
אל הרוח אל הרוח שרה איספהן
בואי בואי הנה היא חוזרת
על כנף רוח
הן תנוח שושנת שושן
על כנף רוח
הן תנוח שושנת שושן

כידוע, ריטה היא ילידת טהרן. היא עלתה לישראל כשהייתה בת שמונה. בשנים האחרונות היא החלה לשוב אל שורשיה האיראנים והגישה כמה  גרסות כיסוי לשירים פרסיים נוסטלגים, שהנחילו לה פופולריות רבה לא רק בישראל, אלא גם באיראן עצמה.

לפני כשלוש שנים סיפרה ריטה בתוכנית רדיו על תהליך היצירה של "הנסיכה והרוח" ובה חשפה הקלטה נדירה של בעלה לשעבר, רמי קלינשטיין, המפיק המוזיקלי של האלבום, שלו ייחסה בריאיון "50-60 אחוזים באלבום הזה", ושל יהודה פוליקר, המלחין. בהקלטה מתועדים השניים בעבודה על הסקיצה לשיר. ריטה סיפרה כי "פוליקר היה אצלנו בסלון עם בוזוקי או גיטרה והשמיע לנו לחן, שר לנו אותו. זה היה קסום, אחר כל כך מכל מה שהתעסקנו אתו עד אז."

הלחן קדם אם כן למילים, שכן הם העבירו את ההקלטה לעלי מוהר, שהיטיב  להתאים את מילותיו לניחוחה האוריינטלי של המנגינה. מוהר צייר נופי מדבר, אורחת גמלים, שודדי דרכים שחוטפים נסיכה וזוממים לקחת אותה אל חצרו של הסולטן.

לריטה אמר: "מצפים שאת תהיי הנסיכה, אבל את תהיי הרוח": המשבים המדבריים העדים לחטיפה, המקוננים על מר גורלה של הנסיכה, נחלצים לעזרתה: רק הרוח שומעת את בכייה ואת תחנוניה, והיא נעה, מניעה את החולות ומטביעה בהם את החוטפים, עד ש"היא חוזרת / על כנף הרוח", לקול המצהלות העולות בשושן ובאיספהן.

שנתיים אחרי שיצא לראשונה האלבום "ימי התום", כשייצגה ריטה את ישראל בתחרות הארוויזיון שנערכה ביוגוסלביה, היו מי שסברו שהשיר "שרה ברחובות", שאתו הופיעה (והגיעה למקום ה-18) לא היה הבחירה האפשרית הטובה ביותר, ושמוטב היה אילו שרה את "הנסיכה והרוח". כך למשל אמר גבי מזור, מנהלה-לשעבר של ירדנה ארזי, שהופיעה בארוויזיון שנתיים לפני כן, כי ריטה הייתה צריכה "ללכת על שיר בכיוון 'הנסיכה והרוח', שהוא גם איכותי וגם מדבר לקהל הרחב".

אין לדעת אם "הנסיכה והרוח" היה באמת קוטף את הניצחון באותה התחרות, והשאלה גם אינה חשובה במיוחד. ההעיקר שהשיר ממשיך להתקיים ושעד היום הוא משמח את הלב ביופיו המכושף.

מה באמת "אנחנו לא צריכים"?

מה קודם למה, כשכותבים שיר-זמר, המנגינה, או המילים? נראה כי במרבית המקרים המילים הן אלה שמעוררות במלחין השראה, כפי שאפשר להיווכח מכך ששירי משוררים רבים זוכים בישראל להלחנה. אך לא כך תמיד, לפעמים דווקא המילים הן אלה שמצטרפות למנגינה קיימת.

כך קרה לאחד השירים האהובים ביותר ששלמה ארצי שר. הלחן, פרי עטו של שמואל אימברמן, כבר היה מוכן והמלחין טלפן לידידו, אבי קורן, וזמזם אותו באוזניו. 

"אבי נדלק", סיפר על כך לימים אימברמן בראיון לעיתון מעריב, וביקש מאימברמן שיחכה לו, הוא בדרכו אליו. 

כעבור חצי שעה נפגשו השניים. בידיו של אבי קורן כבר היה דף נייר שמילות השיר כתובות עליו. 

"כתבתי תוך כדי נסיעה", סיפר קורן, והקריא לאימברמן את המילים בהתרגשות שסחפה את שניהם.

הימים היו ימי מלחמת ההתשה, סוף שנות ה-60. כמעט כל יום נהרגו חיילי צה"ל על גדות תעלת סואץ. אחרי הניצחון המסחרר של מלחמת ששת הימים נאלצו הישראלים להתמודד עם הכאב שלא ציפו לו. כמעט מדי יום הופיעו  בכותרות של העיתונים שמות ותצלומים של שחיילים שנהרגו. פגה האופוריה של הניצחון הגדול ואת מקומה תפסו דאגה, צער, ותחושה של חוסר תקווה נוכח מלחמה מתמשכת וחסרת תכלית שהייתה לה רק מטרה אחת: להתיש.

אבי קורן כתב את המילים לשיר "אנחנו לא צריכים" לזכר חבר קרוב שנהרג:

כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות –
אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו –
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה –
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו –
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

מילות השיר מביעות במפורש את מה שהן: תפילה, אנחה ותחינה. הן פונות בלשון רבים אל כוח עליון ומבקשות ממנו לכאורה את המובן מאליו: גשם בעתו ופרחים באביב. זוהי לא פנייה של היחיד, אלא של קולקטיב כלשהו, קבוצה של אנשים שחולקים את הצער על יותר מאובדן אחד: "כבר כיסינו תל ועוד אחד". הדוברים מתארים את הקבורה של אהובים שטמנו אותם לצד הלב של מי שנאלצו לקבור אותם. בקשתם אינה מובנת מאליו: לא רק את האביב והפרחים הם רוצים לשוב ולראות, אלא גם "אותו": את מי שהלך מהם לעד. "יותר מזה אנחנו לא צריכים", הם אומרים בידיעה שהתפילה לא יכולה להיענות. הוא לא יחזור לביתו. העיניים כבר יבשו מרוב בכי, ורק הגשם יוכל עוד לשוב ולהרטיב אותן. 

אבי קורן ושמואל אימברמן ודאי לא העלו בדעתם עד כמה שירם יינטע בלבבות ויצליח, אחרי שהופיע באלבום הבכורה של שלמה ארצי, ב-1970. מילים מתוכו חקוקות על מצבות במקומות שונים בארץ ואת השיר מרבים להשמיע כבר כמעט יובל שנים אחרי שנוצר לראשונה. 

הוא הופיע בפס הקול בסרט "המאהב" שביימה מיכל בת אדם על פי ספרו של א"ב יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. בקהילות מסוימות הוא נכלל  בתוך רצף התפילות. 

בשנת 2000 הוציא שלמה ארצי ביצוע מחודש שלו: תקליטור עם שיר בודד, שזכה להצלחה רבה. בשנת 2006 הקדיש הזמר את השיר לחיילי צה"ל החטופים – אלדד רגב, אהוד גולדווסר, וגלעד שליט. אז עדיין לא נודע כי רגב וגולדווסר אינם עוד בין החיים והמילים "ותן שיחזור שוב לביתו" הביעו תקווה שכך אכן יכול עוד לקרות. 

אבי קורן זכה לאחרונה בפרס אקו"ם ע"ש אהרון אשמן על תרומתו לזמר העברי ולתרבות הישראלית. אין ספק שהוא ראוי לפרס בזכות עשרות השירים שכתב, ביניהם להיטים כמו "באביב את תשובי חזרה" למנגינה של שרל אזנבור, ו"שלווה" למנגינה של יאיר רוזנבלום.

מי הייתה הקיסרית הלבנה?

לאחרונה עלתה הזמרת חוה אלברשטיין לכותרות ולאו דווקא בזכות שיריה, אלא מכיוון שנעתרה לראשונה להצעה להשתתף בפרסומת שבה היא שבה אל אחד משיריה המפורסמים ביותר, "לונדון", שאת מילותיו כתב חנוך לוין. בפרסומת משתמשת אלברשטיין בכישרונה הרב וביכולותיה הדרמטיות והקומיות. היו מי שנזעקו כנגד נכונותה לשתף פעולה עם הפרסומאים וראו בכך כמעט "חילול הקודש". אחרים הגנו על זכותה של חוה אלברשטיין להתפרנס, ובכל מקרה, כך נטען – הקליפ שבו היא משתתפת הוא בעצם פרודיה מוצלחת ומשעשעת, לא פחות מאלה המוצגות בתוכניות כמו "ארץ נהדרת".

בסוף שנות ה-70 זכתה אלברשטיין לכותרות מסוג אחר. היא הייתה אז הזמרת האהובה ביותר בישראל. ב-1978 הוכתרה בתואר "זמרת השנה" על אלבומה "התבהרות", שכלל את אחד משיריה המוכרים ביותר, "פרח משוגע", שאת מילותיו כתבה רחל שפירא:

היא הייתה הקיסרית הלבנה
של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה
היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים
הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה הקיסרית היחפה
ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה
היא הייתה הנערה המקבצת נחמה
במיתרים הניחרים שבגרונה

היא כמו מי שנלחם על חייו
היא שרה כמו מי שמסיר את פצעיו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע

היא הייתה הקיסרית האומללה
ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה
היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים
הנבלעים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה אולי רק פרח משוגע
אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה
היא חייתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה
המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו
היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע.

זהו שיר על  מי שמכונה בו "הקיסרית הלבנה", או אולי, כמו בכותרתו "פרח משוגע": זמרת אומללה ומקוללה, קיסרית לא של המצליחים אלא של המוכים, ששרה "כמו מי שנטש את ביתו".

מי היא אותה זמרת ששרה "בגרון ניחר", זאת שהשיר מוקדש לה ומתאר אותה, את עוצמתה, את התמכרותה המוחלטת לשירה, עד שנהפכה לאגדה, לאחר שמתה בטרם עת?

זוהי ג'ניס ג'ופלין זמרת בלוז ורוק אמריקנית שמתה שמונה שנים לפני כן בשל נטילת מנת יתר של הרואין. גופתה נמצאה בחדר בבית מלון. ג'ופלין הייתה בת 27 במותה, והספיקה להוציא רק חמישה סינגלים, אבל זכתה להצלחה כבירה, במיוחד אחרי פסטיבל וודסטוק שבו השתתפה. שנים רבות אחרי מותה היא ממשיכה להופיע ברשימות "האמנים הטובים ביותר של כל הזמנים", ושיריה – ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.

שירתה של ג'ופלין התאפיינה בעוצמתה, בתחושה שאכן גרונה ניחר בתחינה, בקולה שנשמע כאילו הוא בוקע מנשמתה ולא מגופה.

דמותה העניקה השראה לשתיים מהיוצרות החשובות ביותר בזמר העברי: רחל שפירא, שכתבה את מילות השיר, וחוה אלברשטיין, שהפליאה לבצע אותו. (את הלחן כתב מוני אמריליו, ששיתף פעולה עם שתי היוצרות גם בשיר "הגן הבלעדי" והלחין עוד רבים משיריה של שפירא).

מעניין לתהות איך קרה שחוה אלברשטיין חשה זיקה כלפי ג'ניס ג'ופלין, זמרת שסגנון שירתה שונה כל כך מזה שלה. אלברשטיין מהוקצעת ומדויקת, מקפידה לבטא כל הברה, מגישה את שיריה ביכולת דרמטית מובהקת ובגיוון רב. פעם היא היתולית ומצחיקה, כמו למשל בשיר "ספר זיכרונות", פעם היא מסתירה את הביקורת שלה בחיוך, כמו בשיר "ביקורת דרכונים". היא כאובה ואבלה: ב-"המראות", נוסטלגית: ב-"געגועים", מספרת סיפור: ב-"בלדה על סוס עם כתם על המצח", פילוסופית: ב-"דימוי". היא שופעת, מעניינת, מרגשת ומגוונת מאוד. ג'ניס ג'ופלין צרודה ומיוסרת. אלברשטיין מאופקת, לא פעם – אירונית. ג'ופלין זועקת מרה.

למרבה הצער, ג'ופלין מתה צעירה מדי, ולא הספקנו לשמוע את כל קשת האפשרויות שהיו ודאי מתגלות בה.

חרף ההבדלים הניכרים  – ג'ופלין הייתה רוקיסטית, אלברשטיין היא בעיקרה שנסונרית – יש ביניהן מכנה משותף שאי אפשר להחמיץ אותו: שתיהן שרות ממעמקי הווייתן. אין ספק שחוה אלברשטיין יכולה להזדהות עם השורה המדברת על "הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה". הן שונות – ג'ניס ג'ופלין הייתה פרועה, נואשת, צעירה שפסעה על פי התהום ונפלה לתוכה. חוה אלברשטיין מצטיירת כאדם מתון ומיושב בדעתו. לאחרונה סיפרה בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות עד כמה היא אוהבת את השקט שלה, "ולא רוצה שייכנסו לי לחיים", כך אמרה. היא מלאה בהומור: כשנשאלה על גילה (היא בת 72), השיבה ופרצה בצחוק, "אני חיה בשלום עם הגיל שלי, מה אני יכולה לעשות, לריב אתו?" דבריה רוויים בשלוות הנפש שהתברכה בה, כך נראה.

ג'ניס ג'ופלין לעומתה הייתה סוערת, אבל אין ספק שרבים רואים בשתיהן מעין קיסרית-זמר יקרה ללב והשיר המצליח "פרח משוגע" מנציח את התחושה.

חוה אלברשטיין סיפרה כי כשהיא שרה את השיר, היא חושבת לא רק על ג'ניס ג'ופלין, אלא "על עוד כמה זמרות גדולות שחיו את שיריהן, או יותר נכון לומר – שרו את חייהן שלהן, אולי גם שלנו?"

"שיר הפונדקית": מי זוכר את גמזו?

בניית המתח והדרמה שהקדימו את ההצגה היו מושלמים. כך למשל נכתב בעיתון מעריב ב-17 בדצמבר  1959 כי "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות' שיוצג 'עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים.'"

יום לפני כן בישרו בעיתון למרחב: "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן , 'פונדק הרוחות',  יועלה על בימת הקאמרי".

"הנהלת התיאטרון הודיעה", נכתב באותו יום בעיתון על המשמר, "כי תיאטרון הקאמרי החליט  לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש," ורבים תהו מי יזכה לביים אותו, עד שהגיעה הבשורה בעיתון דבר ביום רביעי, 23 בדצמבר: יהיו שני במאים, גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1963, כמה שנים אחרי הבשורה הראשונה.

ואז, אחרי הצגת הבכורה, קטל אותה, מבקר התיאטרון, חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז", כלומר – למתוח ביקורת קטלנית.

גמזו שלל בעיקר את משחקה של חנה מרון, שגילמה את תפקיד הפונדקית. את השיר שביצעה בדמותה כאישה מבוגרת (היא הייתה אז בת 40) כינה "יפה", אבל הסתייג משירתה של השחקנית. הנה השיר:

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. 
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע? 
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. 
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר, 
והעור שייבש רך וטוב כמו קש. 
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, 
וקר שיהיה גם הדם, 
איזה קור נהדר… 
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. 

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק. 
יש לומר את שיבחו 
של הגוף, הפונדק. 

שאחרי קצת שנים של סופה. 
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים, 
אין אחר במקומו, לפעמים. 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים. 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. 

כבר הוגד שהגוף, שהגוף, 
הוא אם כך או אם כך, 
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, 
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, 
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. 

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, 
רק החליפה היא את הקליפה הגופית, 
אך היתה זו קליפה שהספיקה, 
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, 
ואת זה היא בקושי הפסיקה…

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק, 
יש לזכור את שבחו 
של הגוף הפונדק… 

שמפה לפעמים, כמסופר, 
שב אדם אל פונדק של עפר, 
ובשל כמה סיבות וטעמים, 
הוא משם לא חוזר לפעמים, 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים, 

והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, 
כי תמיד הוא אורחים מארח. 
ונדלקת עליו כמנורה ענקית, 
הלבנה המכונה גם, ירח, 

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, 
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, 
קצת זרה וקרה ומוזרת. 
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, 
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, 
או כאיזו תרכובת אחרת. 

ולכן אם יוצאים, 
למרחק, למרחק, 
יש לזמר את שבחו 
של הגוף, הפונדק. 

המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק. 
כי שני אלה בתור תאומים, 
קיימים לעולם, לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים ותוהים, והומים, 
ויוצאים… וחוזרים לפעמים.

בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה, את ההתדרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים" ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים, בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון  לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה האחת: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה. אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ולמענה הקריב את נעמי, התרחק מהעולם האמיתי ושבעצם גם הוא, כמו נעמי, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שחננאל פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון: פונדקית שהוא מנהל אתה פרשיית אהבים.

את שירה הלחין גארי ברתיני, וחנה מרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה אתה ועם קולה. היא ביצעה אותו כמה חודשים אחרי ששבה ארצה כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן, ב-1970. עם רגל תותבת עמדה מרון על בימת תיאטרון הבימה ושרה את שיר הפונדקית, לקול תשואות רמות. ביקורתו של חיים גמזו נשכחה מזמן.

מה הייתה דרכו של בעל המכולת מהמעברה להצלחה

יוסי אלפי, משורר ואיש תיאטרון רב פעלים, מרבה לשחזר את סיפור העלייה שלו מעירק, כשהיה ילד בן ארבע. לאחרונה התראיין בסדרה "מעברות" ששודרה בכאן 11, ובה העיד על כמה אירועים שבהם נכח זמן לא רב אחרי שהגיע לישראל.

כך למשל תיאר את מפגשו המחודש עם אביו ("מעברות", פרק 2), אחרי שהוא עצמו עלה ארצה עם סבתו. למראה האוהל שבמעברה, כך מספר אלפי, פרץ האב בבכי כי הבין ש"כאן הבית". את הבכי זוכר אלפי היטב, עד היום: "שמעתי מין ציוץ כזה יוצא לו מהראש…"

בחלק אחר בסדרה, בפרק 1, תיאר אלפי איך שינו לעולים את שמותיהם באחת, ובלי להתייעץ אתם או לשמוע מה דעתם. אחיו סאלח נהפך למשה, אחיו אליאס – לאליהו, לאחותו ויקטוריה החליטו לקרוא יהודית ולאחותו ג'ולייט העניקו את השם כרמלה. "ויושבים על הברזנטים ומחכים…" הוא מתאר את מה שהתרחש במקום שבו קלטו אותם, שער עלייה בחיפה. 

לא רק סיפורים כאובים יש לו לאלפי, שהיה לימים, בין יתר עיסוקיו, למספר. מאז שנות ה-80 הוא מופיע ברחבי הארץ כמנחה ואף יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים הפועל בניהולו האמנותי.

סיפוריו של אלפי מתובלים בדרך כלל בהומור, כמו גם חלק משיריו, שראו אור בתשעה עשר ספרים. אחד מהם נקרא זה אני, יוסף, הבן של המכולת, והנה אחד השירים המופיעים בו, "זרם":

פַּעַם קִבַּלְתִּי זֶרֶם מֵהַבֶּרֶז
שֶׁל בֵּית הַשְׁמוּש.
בְּחַיַי! זֶרֶם מִבֶּרֶז.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶה נִשְׁמָע מוּזָר
מוּזָר יוֹתֵר כְּשֶׁמְקַבְּלִים
       זֶרֶם בְּלִי הוֹדָעָה
       אֲהָהָה אֲהָהָה.
מָה עוֹשֶׂה יֶלֶד
שֶׁקִבֵּל מַכָּה,
הוֹלֵךְ לְאַבָּא
מְבַקְשׁ עֶזְרָה.
וְאַבָּא שָׁמַע חָשַׁב וְחָשַׁב
מַהֵר נוֹרָא, מַהֵר נוֹרָא
וְאָמַר: "זֶרֶם מִבֶּרֶז?!
וְעוֹד מִבֵּית שִׁמוּשׁ?
אַתָּה שׁוּב מַתְחִיל
יֶלֶד רָע, יִלֶד רָע!"
וּטְרַאח בּוּם סְטִירָה
וְשָׁתַקְתִּי.

אֲבָל מָה עוֹשִׂים
אֵיפֿה מַשְׁתִּינִים?
בְּבֶרֶז חָס וְחָלִילָה
לֹא נוֹגְעִים
כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי בְּבַיִת קוֹדֶם: "זֶרֶם זֶה זֶרֶם זֶה זֶרֶם אֲהָהָה אֲאֲהָה!"

אָז עָשִׂיתִי בְּאַסְלָה וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם
וּכְשֶׁאַבָּא רָאָה קָרָא: "יוֹסֵף!"
"לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?"

אָז אָמַרְתִּי: "אַבָּא, יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז"
וּטְרַאח סְטִירָה.
"עוֹד פַּעַם אַתָּה מַתְחִיל הנה תִּרְאֶה..." אַבָּא אוֹמֵר
"...אֲנִי אֶפְתַּח וְלֹא יִהְיֶה..."
וְאָז אַבָּא צָעַק: "אֲהָהָרָה הָהָהָאָאָאָאָ
יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז"

וַאֲנִי צָחַקְתִּי נוֹרָא.
"מָה אַתָּה צוֹחֵק?"
טְרַאח סְטִירָה.
וּבָכִיתִי
וּבָכִיתִי
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁהַפַּעַם
אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹא חָלַמְתִּי
זה הָיָה עַל אֱמֶת
הַבֶּרֶז הֶעֶבִיר זֶרֶם
וַאֲנִי בְּסֵדֶר
וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט
וְיוֹסֵף מִסְכֵּן
אֵיזֶה כֵּיף.

מדובר, לכאורה בשיר שמטרתו העיקרית לבדח. הוא  מספר על שמחתו הגדולה של ילד קטן שהתחשמל מליקוי כלשהו בשירותים אבל לא מאמינים לו, עד שלבסוף מתגלה צדקתו, לא לפני שגם אביו מתחשמל בדיוק באותו אופן. 

אכן, גם אז הוא זוכה למנה אחת אפיים, ושוב חוטף סטירה, רק משום שצחק כשאביו הבין כי אמת דיבר, אבל סופו של השיר "וַאֲנִי בְּסֵדֶר / וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט / וְיוֹסֵף מִסְכֵּן / אֵיזֶה כֵּיף" מנחם: המבוגרים מכירים בטעותם, הוא המסכן, התיוג של  "ילד הרע" הוסר מעליו, מי שאשם הוא החשמלאי ורק אליו יבואו בטענות.

אבל לא רק הומור יש בשיר. יש לשים לכך שמי שהיה ברבות הימים ל"יוסי", מעין קיצור חברמני ישראלי של שנות ה-50, נושא עדיין בזמן שהשיר מתרחש, את השם הרשמי "יוסף". 

כמו כן יש לשים לב לעברית שאותו יוסף ואביו דוברים: "וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם", "לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?"המילה"את" חסרה. אלפי מתעד אם כן בשירו את העברית הלא לגמרי רהוטה עדיין של האב ובנו. וכמובן גם את שיטות החינוך שהיו נפוצות בעבר: לא מקשיבים לילד, לא שמים לב לדבריו, לא נותנים בהם אמון, מפליקים לו, ובכך פותרים כביכול כל בעיה. ילדים היו "טובים" או "רעים", ונאלצו להתאים את עצמם להוריהם, ולא להפך. 

הספר שממנו לקוח השיר מיועד לילדים. השירים המופיעים בו אוטוביוגרפיים, ואפשר ללמוד מהם על מה שעלה בגורלו של האב שהתייפח מרה נוכח האוהל במעברה: הוא נהפך לבעל מכולת. אפשר גם להיווכח בהתמודדות של ילדו הקטן עם מעמדו, כבנו של בעל מכולת. באחד השירים בספר הוא כותב: "יְלָדִים נוֹרָא מְקַנְאִים בִּי / כִּי לְאַבָּא שֶׁלִי יֵשׁ מַכֹּלֶת" ואז ממשיך ומספר שהקנאה אינה מוצדקת, שכן רק לכאורה "לִי יֵשׁ הַכֹּל": אביו אוסר עליו בכל תוקף לאכול עוגיות בוטנים כשרות לפסח שהוא חושק בהן: "וְאַבָּא אָמַר שֶׁאִם אֶגַע בָּהֶם / חָסֵר לִי!"

בשיר אחר, "אורה", הדובר מספר איך הוא מגיע אל ביתה של ילדה שמבחינתה הוא רק "יוֹסֶף מהַמַּכֹּלֶת" שבא לקחת בקבוקים, ואינה מעלה בדעתה שדווקא היא זאת שמעניינת אותו באמת.

יוסי אלפי עשה חיל בחייו. בנו, השחקן ואיש הטלוויזיה המצליח גורי אלפי, חי כיום עם אשתו וילדיו בלוס אנג'לס. דרך ארוכה ורבת תהפוכות עשתה משפחת אלפי מאז יומו הראשון בישראל של האיש שהגיע מעירק ונדהם למראה המעברה שבה מצא את ביתו הזמני.

מי כתב את השיר "דמיין" של ג'ון לנון?

זה קרה לפני ארבעים ושמונה שנים, במהלך חודש יוני. ג'ון לנון, אחד החברים הבולטים בלהקת הביטלס, שפרש ממנה רק שנה לפני כן, עסק בהקלטה של שירים חדשים. 

באחוזה כפרית עצומת הממדים "טיטנהרסט פארק"'  השוכנת בדרום מזרח אנגליה, שאותה רכש עם אשתו השנייה, יוקו אונו, הקים לנון אולפן הקלטות צמוד לבית המגורים, לשם הזמין את טובי המוזיקאים, ידידיו, כדי להקליט את שיריו. 

צלם צמוד נלווה אל ג'ון ויוקו במשך שעות וימים, כפי שמעידים קטעי הווידיאו הרבים שמהם נוצר הסרט התיעודי שהוקרן בדוקאביב האחרון (ואפשר למצוא אותו גם בהוט-וי-או-די): "ג'ון ויוקו, רק שמים מעל". המצלמות ליוו את ג'ון בחיי היומיום, באולפן ההקלטות, ואפילו הציצו לו לתוך השירותים, בעודו יושב על האסלה… 

אחד השירים החדשים שג'ון לנון כתב, הלחין והקליט באותם ימים היה "דמיין", כאן בתרגומה של סמדר שיר:

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהינום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום 
דמיין עולם של שקט 
אין זה כבר חלום 
דמיין אדם בלי פחד 
חופשי מדאגות 
ואנשים ביחד 
זורמים ללא גבולות 
פשוט חיים בנחת 
עם אותן המשאלות. 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

דמיין עכשיו את שנינו 
באהבה טובה 
האופק לפנינו 
מקרין חום ושלווה 
תנשום את מה שבינינו 
נכון שיש תקווה 

אאהה… 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

אוו.. 

נגשים אותו עכשיו היום… 

אווו… 

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהנום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום

האנשים הראשונים שזכו לשמוע את השיר המוקלט סיפרו כי חשו מיד בגדולתו. אחד מהם העיד כי אמר ללנון: "את השיר הזה ישמעו גם בעוד עשר שנים", ולנון השיב לו בחביבות מצטנעת  – "בחייך, זה רק עוד שיר רוק". 

נראה כי איש לא העלה בדעתו עד כמה Imagine יצליח. ב-2004, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה האמריקני "הרולינג סטון" וב-2017 בחרה בו אגודת NMPA  (האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה) כ"שיר המאה ה-20", ויוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון שנרצח ב-1980 בפתח ביתו שבניו יורק, זכתה להכרה כשותפה לכתיבתו של השיר. 

יוקו אונו, ילידת יפן, בת למשפחה אמידה שאיבדה את כל רכושה במלחמת העולם השנייה (אונו נולדה ב-1933), סיפרה כיצד נהגה בימי המלחמה להרגיע את רעבונו של אחיה הקטן בדמיונות על האוכל שאליו התגעגע כל כך. 

שנים רבות אחרי כן, כשכבר הייתה בת זוגו של לנון, כתבה יוקו אונו – אמנית מולטימדיה, מוזיקאית ופעילת שלום – את הספר  Grapefruit, כלומר "אשכולית", ובו כמה שירים קצרצרים שמרמזים על הקשר עם השיר "דמיין". הנה שיר שכתבה יוקו אונו באביב 1963 (כאן בתרגומי):

דמיין את העננים נוטפים
חופרים בור בגנך,
לשם תוכל להכניסם

Imagine the clouds dripping
Dig a hole in your garden to
put them in

ועוד אחד, גם הוא בתרגומי, שכתבה באביב של 1964:

 

 
דמיין אלף שמשות
בשמים בה בעת,
תן להן לזרוח שעה
ואז, הנח להן להינתך
לתוך השמים
ואז הכן כריך של טונה ואכול

Imagine one thousand suns in the
sky at the same time
Let them shine for one hour
Then, let them gradually melt
into the sky
Make one tunafish sandwich and eat

ג'ון לנון סיפר לימים כי המילה "דמיין" המופיעה בשיריה של אשתו העניקה לו השראה לשירו המפורסם כל כך, ואף הודה כי רק משום שלא היה עניו די הצורך, לא העניק לה מלכתחילה קרדיט כשותפה לכתיבתו.
 
מילות השיר "דמיין" עוררו השראה לאורך עשרות שנים בקרב אנשים רבים. הן קוראות לשינוי, לקיומו של עולם אחר, כזה שאין בו עוד גבולות וגם לא דתות (בגרסתה של סמדר שיר הפרט הזה חסר), ולכן גם אין בו מלחמות. לנון קורא לנו, השומעים, לדמיין עולם כזה, לחלום עליו, באמונה שלמה שאם די אנשים יצטרפו לחלומו, הוא יתגשם.
 
אין ספק שיוקו אונו השפיעה מאוד על לנון. כך למשל בילו השניים את ירח הדבש שלהם, במרס 1969, במה שכינו "שביתת מיטה": במשך שבוע שלם שהו במיטה שלהם בחדר 702 במלון הילטון שבאמסטרדם, הזמינו לשם את כלי התקשורת ודיברו על שלום, כשמעל ראשיהם תלויות ססמאות כמו "שיער שלום" ו"מיטת שלום". 
 
אין לדעת אם פעילויותיהם השונות אכן הועילו במשהו לשינוי עולמי, אבל ברור שהשיר "דמיין" נותר חקוק בתודעה מאז ועד היום, ביופיו ובעוצמתו המשלבים מנגינה מופלאה, מילים וביצוע חד פעמי של אחד מטובי היוצרים במוזיקה הפופולרית העולמית. 

 

Imagine, John Lennon