במאקו תרבות ספרות אמנות ובמה התפרסמו היום עשר הסונטות הפותחות את הרומן מה קרה להגר באילת? 

להלן טעימה של שתי הראשונות. את השאר אפשר לקרוא כאן.

“אז מה עם הכוכבת שלי?” אבא שואל, “מתכוננים להופעה?”

“ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום,” מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

“מה?” אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

“ויתרת על התפקיד הראשי?”

אה – זה, היא חושבת.

“אני רוצה שגם לי יהיה נר,” היא מסבירה בשוויון נפש. “גם רוני נר אדום,” עכשיו הן מחייכות זו לזו, “המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א’. נדליק אותם באש אמיתית.”

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

“למה עשית את זה ?”

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

“את שומעת,” הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, “דנה ביקשה להיות נר,”

אמא לא כל כך מרוכזת: “להיות מה?” היא שואלת.

“נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה.”

“בסדר,” אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. “תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם,” היא מצביעה על הארון העליון. “את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים.”

אבא לא זז.

“כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?”

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

“זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו,” דנה שוב בוכה, “הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה.”

אמא מביטה באבא במבט של “מה אתה רוצה מהקטנה ” אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

“אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?”

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

“כן,” היא עונה.

“אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!” היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. “אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות.”

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

סיפור מתוך ספרי הראשון, הפרדת צבעים, (1989) 

“סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג’ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות.”
(עמ’ 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

 

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

הוא היה ניצול שואה. “בוגר אושוויץ”, נהג לכנות את עצמו בהומור שחור. והיה גם, על פי העובדות, אבא שלי. אם כי אני מתקשה לכנות אותו כך.

אין לדעת מה היה קורה אלמלא הגיע לאושוויץ כנער. האם בכל מקרה היה נעשה טיס בחיל האוויר, מפקד טייסת, קברניט באל על, נספח אווירי באנגליה, אבל גם גבר שפגע מינית בנשים בנות כל הגילים – זרות וקרובות, ילדות, נערות, נשים צעירות וזקנות, בנות משפחה ומכרות מזדמנות, וגם בי, בתו? 

האם יש לתלות את התנהגותו הבזויה במה שקרה לו, בשואה? לשאלה הזאת אני משיבה תמיד: הרי  ויקטור פראנקל וגם פרימו לוי היו שם. 

כל השנים חמלתי עליו, על היתום שניצל, עד שלא יכולתי עוד, האמת על עצמי ועל חיי גאתה וסיפרתי עליה, לי וליקיריי, ואחרי כן – לעולם. 

ביום השואה בשנת 1998, שנת היובל למדינה, הוא זכה להימנות עם משיאי המשואה. לא חלקתי אתו אז את הכבוד הגדול ולא נכחתי בטקס. שם התחילה ההכרה שלי בצורך הקיומי להשתחרר ממנו וגם מהפיצול שבי, מהניתוק שלי מעצמי ומחיי האמיתיים. נדרשו עוד כמה שנים עד שלמדתי להבין את מה שידעתי.  

הוא ראה בעצמו הומניסט. אני ראיתי את מי שחולל בנפשי שמות שאין להן תקנה. גם אם הצלחתי, אחרי תלאות רבות, למצוא את המקום הנכון לי, ואת אושרי.

אחת הדרכים שאפשרו לי לשקם את חיי הייתה – כתיבת הרומן שירה והירושימה, ואחריו את הרומן יופי לי, יופי לי ששניהם זכו לבית מכיל ומבין (וגם לביקורות משבחות ולתגובות חמות של הקוראים) בידיעות ספרים, אצל עליזה ציגלר. 

---

  * * *

---

עופרה עופר אורן, מתוך הספר יופי לי, יופי לי שראה אור ב-2006 בידיעות ספרים, סדרת פרוזה, בעריכת שי צור ועליזה ציגלר

דבריה של עורכת הספר, אנה הרמן

---

ניצן ורדי, מוזיקאית בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר הפותח את הקובץ, “פליאה”, שאותו הלחינה.

---

פרופסור אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן קישרה בין השירים בספר לבין התנערותה של המדינה מהאחריות להגן על נשים נפגעות.

---

הזמרת ענבר ליבנה, בוגרת תלמה ילין, שרה את השיר “המים”, ששורה מתוכו העניקה לספר את שמו. תום חודורוב, במאי, מלחין, שחקן ויוצר, גם הוא בוגר תלמה ילין, הלחין את השיר.

---

דבריה של המשוררת והיוצרת, שושי שמיר.

---

יהודית שריר קראה את השיר “בלילה”.

---

המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר “מה שנגזל ממנה”, שאותו הלחינה.

---

דר רוזנבאום, בוגרת תלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי, קראה את השיר “קיר”.

---

המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרות, ד”ר דינה קטן בן ציון, דיברה על הקשר בין ספר השירים מה המים יודעים על צמא והרומן יופי לי, יופי לי.

---

יהודית שריר קראה את תרגום השיר “לגבירתו המצטנעת” מאת אנדרו מרוול.

המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר שהלחינה “אבל גם אז היא כעסה”.

---

צביקה ניר, יו”ר אגודת הסופרים, דיבר על הספר.

---

המשוררת והיוצרת סיגלית בנאי קראה את השיר “כל עתידך”.

---

אריק הנחה את הערב, ובסיומו דיבר על השיר “תמונות מרמב”ם”.

---

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

“מפגר! תעלה לכאן!”

“אבל אני הייתי ראשון!”

“תמותו!”

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, “אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם,” אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, “תראה, בגללך! זבל! בגללך!”

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: “חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע”.

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. “להגיד לך משהו, ד”ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!” היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

“הוא היה אז מג”ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל”מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה.”

“אתה ממש גאה בו,” היא אמרה.

“אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?” השיב אוהד בשאלה.

 

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit

את הדירה ההיא קניתי בגלל השדה. חדר המדרגות הפתוח שנשקף אליו הוזיל את ערכה בשוק נכסיי דלא ניידי, אבל אותי הוא שימח: אמנם בחורף היה צורך במטרייה כדי לעלות הביתה לקומה הרביעית, אבל כך יכולתי להרגיש שאני ממשיכה להיות קרובה אל יופיו הפראי של הנוף: שטח בור רחב ידיים, בעצם בכלל לא שדה אלא רצועת קרקע ענקית שהשתרעה מאופק עד אופק. בני המקום כינו אותו כך, “השדה”, ואנחנו אימצנו את השם.

הרחק מאתנו, קרוב לשוליו המערביים, ניצב העץ הבודד. עד מהרה למדנו שזוהי נקודת הציון שאליה נהוג לטייל. שבילים כבושים ברגליים הובילו אל העץ – שקמה עתיקה, משורגת, מוקפת בגל אבנים עתיק. שם שחררנו את הכלבה, שהתרוצצה, דילגה בין הקוצים, רחרחה ובעיקר חיפשה את הגוויות המצחינות שרחשה להן חיבה מיוחדת, ונהגה להתפלש ולהתגלגל בתוכן בכל הזדמנות שנקרתה לדרכה.

שקיעות אדומות צבעו את השדה בתום כל יום. בקיץ בקעו מתוכו לפעמים להבות שחרכו קוצים והותירו באוויר ריח של שריפה. בחורף הוא התכסה במרבדים של פרחי בר. לא רק חרציות, חמציצים, פרגים וקחוונים צמחו בו, אפשר היה למצוא בו גם אירוסים, כלניות וצבעונים. שמועות עיקשות גרסו שאם מתאמצים, אפשר למצוא גם צבעוני שחור שמסתתר בינות לשיחי הערער והדרדר.

בערבי ל”ג בעומר ויום העצמאות התקבצו בשוליו הריקים של השדה חבורות של חוגגים, כל חבורה והמדורה הקטנה שלה. היו שם מעגלי שרים שפני חלקם חשוכות והאחרות לוהטות ומהבהבות מהאש, ישבו על כיסאות מתקפלים או התכרבלו על הקרקע, חרכו תפוחי אדמה, מישהו ניגן בגיטרה, מישהי הציעה עוד פיתה צרובה.

בימים רגילים רצו בו ילדים שהמורה לחינוך גופני שלח אותם לסיבוב הגדול או לסיבוב הקטן, ובני נוער חיפשו צמחים מעניינים להגדרה בשיעורי ביולוגיה.

והיו בו גם חיות. עדרי כבשים באו לרעות, מובלים על ידי בדואים שנטו אוהלים לא הרחק משורת הברושים שסימנה את שוליו הצפוניים. והייתה סוסה עם סייח.

שאותה ניסיתי ללכוד בסיפור הראשון  שכתבתי אי פעם, שנקרא – “מחזור שירים על סוסה”.

הוא התחיל כך:

“היא שכבה בשולי השדה. היא הייתה שרועה על אבנים. עיניה היו עמומות, ריקות מראייה. רגליה – שלוחות ברשלנות, מושלכות ממנה. בטנה הייתה מוטלת מתחת לצוואר מפותל והכלוב הלופת של צלעותיה נע לאט, ממשיך את הייסורים הלא-דרושים, המתישים, הפשוטים, המובנים מאליהם, של – אוויר פנימה. אוויר החוצה. ושוב. ושוב.

סייח לא היה שם לידה.”

הייתה בסיפור דמות של אישה ששכלה תינוק. השדה שיקף את רגשותיה: “אפשר אולי לומר שבשדה ההוא ראיתי בבואה. השתקפות שלימדה אותי להכיר אפשרויות טמונות ואחר כך לזהות אותן: אדים שקופים עלו בין הקוצים והבטיחו להט נסתר; סדקים מכוערים ששוליהם התקפלו מיובש; ערמות של חלזונות שנדבקו לענפים שבירים והתיימרו לקשט אותם; הכול הדהד מוכר.”

 

הסיפור, ששנתיים אחרי שנכתב הופיע בספר הראשון שלי, הפרדת צבעים,  (1989, עם עובד), הסתיים בכך שאחת הדמויות שבה כעבור שנים רבות אל השדה: “כשאני חולפת על פני קבוצת הבניינים המתיישנים שיסודותיהם פילחו פעם בורות בשדה המובס, אני זוכרת את ההתרחשות כולה…”

הסיום ההוא נכתב לפני עשרים ושמונה שנים. השדה המשיך ללבלב, לפרוח, להצמיח פרחים, להגן על חיפושיות, להפריח פרפרים, אבל כבר ידעתי אז את תבוסתו הרחוקה.

אחרי כן עברתי לבית אחר, התרחקתי, רעיתי בשדות זרים.

לפני ארבע עשרה שנים, ואני רחוקה ממנו, עלו כלי המשחית על השדה. טרקטורים חרשו, דחפורים גרפו, מקדחי ענק חפרו ומשאיות סילקו את האדמה המקורית והביאו חולות זרים. מערבלי בטון שפכו את התערובות שלהם. מוטות מתכת ננעצו באדמה ושורה של בתי קומות החליפה את טור הברושים, את השבילים הכבושים ואת פרחי הבר.

על האדמה שבין הבתים נשתלה מדשאה גדולה. נקבעו עליה נדנדות ומגלשות, נבנתה בעיבורה במת אבן עגולה, ניטעו דקלי נוי, הוצבו ברזיות, פחי אשפה, ספסלים.

השדה נעלם. נמוג כלא היה. אפילו העץ הבודד שעלה באש, פעם הכה אותו ברק ופעם הציתו אותו אנשים חסרי לב, מת. במקומו ניטע עץ חדש, שעולים אליו במדרגות יצוקות ומסודרות. “העץ הבודד”  החדש מוקף בפסלים כחולים. הוא בכלל לא בודד. הוא מתורבת ומיושב, עולים אליו אנשים שמשתמשים במדרגות שלו כדי לשפר את כושרם הגופני. ליד הפסלים ניצב שלט: אסור לגעת. העץ הבודד המדומה מעמיד פנים שהוא יכול להחליף את ההוא, הפרוע, שמשך אליו זבובונים וצרעות, שהיה כולו טבעי ופראי, שהגן על עצמו בלי שום עזרה לאורך עשרות – אולי מאות? – שנים, עד שלא יכול עוד.

לפני שש שנים נקלענו אל המקום הזה. דירה אחת באחד הבניינים שהביסו את השדה עמדה למכירה, וקנינו אותה.

מאז כשאני מביטה מהחלון החוצה אני רואה טבע מרוסן, גזום, מכוסח ומושקה. על השבילים מתהלכים ילדים, ביניהם נכדיי. אבל בעיני רוחי אני רואה  גם השדה ההוא, הטמון בשכבות הסמויות וממשיך להתקיים, כאילו לא אבד מהעולם.

התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.

המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.

אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, “מכר את נפשו לשטן”.

את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, “מעשי השוד המשותפים ” שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.

גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.

כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.

“ההיסטוריה תשפוט אותו,” כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.

“צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד”ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים,” כתב השופט גוטוין.

“אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה,” כתב השופט אולשן.

קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.

כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.

הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.

הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, “הייתי עסוק.” עסוק!

הנה קטע מתוך עדותו:

החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים,  שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.

דבריו של יובל אלבשן על הספר מעקב ועל קסטנר

הזמן – אבל לא רק הוא! – משנה אפילו את העבר.

הנה מה שמצאתי אי שם במעמקי המחשב: הקלטה מתוך תוכנית בוקר, משנת 1992: ראיון שנועד לקדם ספר לבני נוער שראה אז אור בהוצאת דביר: כמו עפיפון מנותק. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה באתיופיה, ובחלקה בבסיס של חיל האוויר, כמו זה שגדלתי בו, ומתארת את קשייה של דנה, הילדה העומדת במרכזו, לגדול בבסיס כזה.

המראיין בתוכנית הבוקר, שחש מן הסתם בזרמים סמויים, תת קרקעיים, ניסה להוציא בראיון הזה וידוי. חשיפה. אמת נוקבת.

אני צופה בו היום ורואה כמה הוא מתאמץ להוציא מהמרואיינת שלו משהו על הקשר עם הוריה, והיא מסרבת בכל תוקף!

“אין בי מרירות,” היא אומרת. ומסבירה: ילדות מאושרת לא מבטיחה חיים טובים…

אהה, אני רוצה לשאול אותה. על מה את רומזת? ילדות לא מאושרת הייתה לך? האומנם?

היא יודעת את האמת. הנה היא מחייכת באירוניה: “מעולם לא העליתי בדעתי לבקר את הורי. הנחתי שכל מה שהם החליטו זה טוב בשבילנו,” אבל עדיין לא מבינה את המשמעות של מה שהיא יודעת. היא משכנעת את עצמה שהיא שמחה על הקשיים, כי בזכותם כתבה ופרסמה שלושה ספרים.

המראיין מתעקש: הספר הזה הוא תחליף לשיחה עם הורייך? אבל היא לא מוכנה לשתף פעולה. כי מה תגיד? ומה תספר? היא עדיין לא מסוגלת להביט באמת וגם לראות אותה. עדיין לא יכולה לדבר עליה.

נדרשו עוד עשר שנים של מאמצים קשים מנשוא, מאבקים של היוולדות מחדש, לפני שיכולתי לדבר, לכתוב את שירה והירושימה ואחריה גם את יופי לי, יופי לי. ואז –  לספר על הייסורים. ואיך ניצחתי אותם.

אני מסתכלת על האישה ההיא שצעירה ממני כיום בעשרים ושתיים שנים, ורוצה לומר לה: את תצליחי להשתחרר. הזמן שיחלוף ייקח ממך כמה נכסים נראים לעין, אבל אל תתייאשי, אמנם מחכים לך עדיין ימים קשים מנשוא, אבל כדאי לך מאוד לצלוח אותם. חכי ותראי!