קטגוריה: משהו על הספרים שלי

"מחזור שירים על סוסה": סיפור עם הפתעה, על השדה המובס

את הדירה ההיא קניתי בגלל השדה. חדר המדרגות הפתוח שנשקף אליו הוזיל את ערכה בשוק נכסיי דלא ניידי, אבל אותי הוא שימח: אמנם בחורף היה צורך במטרייה כדי לעלות הביתה לקומה הרביעית, אבל כך יכולתי להרגיש שאני ממשיכה להיות קרובה אל יופיו הפראי של הנוף: שטח בור רחב ידיים, בעצם בכלל לא שדה אלא רצועת קרקע ענקית שהשתרעה מאופק עד אופק. בני המקום כינו אותו כך, "השדה", ואנחנו אימצנו את השם.

העץ הבודד האמיתי

הרחק מאתנו, קרוב לשוליו המערביים, ניצב העץ הבודד. עד מהרה למדנו שזוהי נקודת הציון שאליה נהוג לטייל. שבילים כבושים ברגליים הובילו אל העץ – שקמה עתיקה, משורגת, מוקפת בגל אבנים עתיק. שם שחררנו את הכלבה, שהתרוצצה, דילגה בין הקוצים, רחרחה ובעיקר חיפשה את הגוויות המצחינות שרחשה להן חיבה מיוחדת, ונהגה להתפלש ולהתגלגל בתוכן בכל הזדמנות שנקרתה לדרכה.

שקיעות אדומות צבעו את השדה בתום כל יום. בקיץ בקעו מתוכו לפעמים להבות שחרכו קוצים והותירו באוויר ריח של שריפה. בחורף הוא התכסה במרבדים של פרחי בר. לא רק חרציות, חמציצים, פרגים וקחוונים צמחו בו, אפשר היה למצוא בו גם אירוסים, כלניות וצבעונים. שמועות עיקשות גרסו שאם מתאמצים, אפשר למצוא גם צבעוני שחור שמסתתר בינות לשיחי הערער והדרדר.

בערבי ל"ג בעומר ויום העצמאות התקבצו בשוליו הריקים של השדה חבורות של חוגגים, כל חבורה והמדורה הקטנה שלה. היו שם מעגלי שרים שפני חלקם חשוכות והאחרות לוהטות ומהבהבות מהאש, ישבו על כיסאות מתקפלים או התכרבלו על הקרקע, חרכו תפוחי אדמה, מישהו ניגן בגיטרה, מישהי הציעה עוד פיתה צרובה.

השדה המובס
השדה שהיה (בפינה השמאלית העליונה – העץ הבודד האמיתי).

בימים רגילים רצו בו ילדים שהמורה לחינוך גופני שלח אותם לסיבוב הגדול או לסיבוב הקטן, ובני נוער חיפשו צמחים מעניינים להגדרה בשיעורי ביולוגיה.

והיו בו גם חיות. עדרי כבשים באו לרעות, מובלים על ידי בדואים שנטו אוהלים לא הרחק משורת הברושים שסימנה את שוליו הצפוניים. והייתה סוסה עם סייח.

שאותה ניסיתי ללכוד בסיפור הראשון  שכתבתי אי פעם, שנקרא – "מחזור שירים על סוסה".

הוא התחיל כך:

"היא שכבה בשולי השדה. היא הייתה שרועה על אבנים. עיניה היו עמומות, ריקות מראייה. רגליה – שלוחות ברשלנות, מושלכות ממנה. בטנה הייתה מוטלת מתחת לצוואר מפותל והכלוב הלופת של צלעותיה נע לאט, ממשיך את הייסורים הלא-דרושים, המתישים, הפשוטים, המובנים מאליהם, של – אוויר פנימה. אוויר החוצה. ושוב. ושוב.

סייח לא היה שם לידה."

הייתה בסיפור דמות של אישה ששכלה תינוק. השדה שיקף את רגשותיה: "אפשר אולי לומר שבשדה ההוא ראיתי בבואה. השתקפות שלימדה אותי להכיר אפשרויות טמונות ואחר כך לזהות אותן: אדים שקופים עלו בין הקוצים והבטיחו להט נסתר; סדקים מכוערים ששוליהם התקפלו מיובש; ערמות של חלזונות שנדבקו לענפים שבירים והתיימרו לקשט אותם; הכול הדהד מוכר."

הפרדת צבעים לספרים
הוצאת עם עובד

 

הסיפור, ששנתיים אחרי שנכתב הופיע בספר הראשון שלי, הפרדת צבעים,  (1989, עם עובד), הסתיים בכך שאחת הדמויות שבה כעבור שנים רבות אל השדה: "כשאני חולפת על פני קבוצת הבניינים המתיישנים שיסודותיהם פילחו פעם בורות בשדה המובס, אני זוכרת את ההתרחשות כולה…"

הסיום ההוא נכתב לפני עשרים ושמונה שנים. השדה המשיך ללבלב, לפרוח, להצמיח פרחים, להגן על חיפושיות, להפריח פרפרים, אבל כבר ידעתי אז את תבוסתו הרחוקה.

אחרי כן עברתי לבית אחר, התרחקתי, רעיתי בשדות זרים.

לפני ארבע עשרה שנים, ואני רחוקה ממנו, עלו כלי המשחית על השדה. טרקטורים חרשו, דחפורים גרפו, מקדחי ענק חפרו ומשאיות סילקו את האדמה המקורית והביאו חולות זרים. מערבלי בטון שפכו את התערובות שלהם. מוטות מתכת ננעצו באדמה ושורה של בתי קומות החליפה את טור הברושים, את השבילים הכבושים ואת פרחי הבר.

השדה המובס
בתים במקום שבו צמחו הברושים

על האדמה שבין הבתים נשתלה מדשאה גדולה. נקבעו עליה נדנדות ומגלשות, נבנתה בעיבורה במת אבן עגולה, ניטעו דקלי נוי, הוצבו ברזיות, פחי אשפה, ספסלים.

השדה נעלם. נמוג כלא היה. אפילו העץ הבודד שעלה באש, פעם הכה אותו ברק ופעם הציתו אותו אנשים חסרי לב, מת. במקומו ניטע עץ חדש, שעולים אליו במדרגות יצוקות ומסודרות. "העץ הבודד"  החדש מוקף בפסלים כחולים. הוא בכלל לא בודד. הוא מתורבת ומיושב, עולים אליו אנשים שמשתמשים במדרגות שלו כדי לשפר את כושרם הגופני. ליד הפסלים ניצב שלט: אסור לגעת. העץ הבודד המדומה מעמיד פנים שהוא יכול להחליף את ההוא, הפרוע, שמשך אליו זבובונים וצרעות, שהיה כולו טבעי ופראי, שהגן על עצמו בלי שום עזרה לאורך עשרות – אולי מאות? – שנים, עד שלא יכול עוד.

העץ הבודד החדש
"העץ הבודד" המדומה

לפני שש שנים נקלענו אל המקום הזה. דירה אחת באחד הבניינים שהביסו את השדה עמדה למכירה, וקנינו אותה.

מאז כשאני מביטה מהחלון החוצה אני רואה טבע מרוסן, גזום, מכוסח ומושקה. על השבילים מתהלכים ילדים, ביניהם נכדיי. אבל בעיני רוחי אני רואה  גם השדה ההוא, הטמון בשכבות הסמויות וממשיך להתקיים, כאילו לא אבד מהעולם.

איך פרשת קסטנר קשורה ברומן "מעקב"

התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.

המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.

אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, "מכר את נפשו לשטן".

את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים " שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.

גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.

כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.

"ההיסטוריה תשפוט אותו," כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.

"צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד"ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים," כתב השופט גוטוין.

"אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה," כתב השופט אולשן.

קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.

כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.

הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.

הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, "הייתי עסוק." עסוק!

הנה קטע מתוך עדותו:

קסטנר

החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים,  שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.

דבריו של יובל אלבשן על הספר מעקב ועל קסטנר

על מה שהזמן עושה

הזמן – אבל לא רק הוא! – משנה אפילו את העבר.

הנה מה שמצאתי אי שם במעמקי המחשב: הקלטה מתוך תוכנית בוקר, משנת 1992: ראיון שנועד לקדם ספר לבני נוער שראה אז אור בהוצאת דביר: כמו עפיפון מנותק. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה באתיופיה, ובחלקה בבסיס של חיל האוויר, כמו זה שגדלתי בו, ומתארת את קשייה של דנה, הילדה העומדת במרכזו, לגדול בבסיס כזה.

המראיין בתוכנית הבוקר, שחש מן הסתם בזרמים סמויים, תת קרקעיים, ניסה להוציא בראיון הזה וידוי. חשיפה. אמת נוקבת.

אני צופה בו היום ורואה כמה הוא מתאמץ להוציא מהמרואיינת שלו משהו על הקשר עם הוריה, והיא מסרבת בכל תוקף!

"אין בי מרירות," היא אומרת. ומסבירה: ילדות מאושרת לא מבטיחה חיים טובים…

אהה, אני רוצה לשאול אותה. על מה את רומזת? ילדות לא מאושרת הייתה לך? האומנם?

היא יודעת את האמת. הנה היא מחייכת באירוניה: "מעולם לא העליתי בדעתי לבקר את הורי. הנחתי שכל מה שהם החליטו זה טוב בשבילנו," אבל עדיין לא מבינה את המשמעות של מה שהיא יודעת. היא משכנעת את עצמה שהיא שמחה על הקשיים, כי בזכותם כתבה ופרסמה שלושה ספרים.

המראיין מתעקש: הספר הזה הוא תחליף לשיחה עם הורייך? אבל היא לא מוכנה לשתף פעולה. כי מה תגיד? ומה תספר? היא עדיין לא מסוגלת להביט באמת וגם לראות אותה. עדיין לא יכולה לדבר עליה.

נדרשו עוד עשר שנים של מאמצים קשים מנשוא, מאבקים של היוולדות מחדש, לפני שיכולתי לדבר, לכתוב את שירה והירושימה ואחריה גם את יופי לי, יופי לי. ואז –  לספר על הייסורים. ואיך ניצחתי אותם.

אני מסתכלת על האישה ההיא שצעירה ממני כיום בעשרים ושתיים שנים, ורוצה לומר לה: את תצליחי להשתחרר. הזמן שיחלוף ייקח ממך כמה נכסים נראים לעין, אבל אל תתייאשי, אמנם מחכים לך עדיין ימים קשים מנשוא, אבל כדאי לך מאוד לצלוח אותם. חכי ותראי!

 

 

קראתי את ספרך ב…

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. הספר כתוב להפליא, והוא דוגמה נהדרת לכך שהאמנות בכלל והספרות בפרט הן סובלימציה של המציאות: קראתי וטבעתי בתוך פצע פתוח שאין לו תקנה, אך יצאתי אפוף בחוויה אמנותית משמעותית וחיובית. תודה ענקית על החוויה שהענקת לי!

על הספר "יופי לי, יופי לי".