צרוף מקרים, או שמא, מציאות חיינו הבלתי נתפסת, היום ניתן בבאר שבע פסק דין במה שכונה “האונס הקבוצתי באילת”. מציאות חיינו הבלתי נתפסת, משום שהאשה הצעירה שנאנסה באילת לא היתה זוכה, ככל הנראה, לדין צדק, בתקופתה של הגר, ובכלל אין היא היחידה, רק זו שהעזה והתלוננה, ועברה דרך חתחתים כדי להגיע ליום הזה.
אבל להגר לא היה סיכוי. כלל.
בזמן ההוא, בתקופה ההיא, לא דברו, לא התלוננו, צריך היה להיות מקרה מיוחד במינו כדי שתהיה תלונה, ויהיה משפט, ותהיה הרשעה. וגם אז, מי שנאנסה, הסביבה כבר התיחסה אליה אחרת. בחשד מה.
ולהגר לא היה סיכוי. כלל.
היא גדלה בבית של אבא רופא, ניצול שואה, שזו משפחתו השניה, ואם שהיא אמנית רקמה, ההולכת לישון בכל לילה, עם שני כדורי שינה, שלא תשמע דבר שלא תדע דבר.
ולא רק האב. ישנו גם הדוד.
ומי שפעם אחת שדדו ממנה את כל מה שהיה לה, לא תדע שאפשר גם אחרת.
עד שמרדה וברחה, ונפלה שוב טרף. כי טורפים יש בכל מקום.
כמה מלים על המבנה: מחזור סונטות. 336 במספר. מה שהופך את הקריאה לקשה יותר, או קלה יותר. אי אפשר להחליט. כי לרגע מוסבת תשומת הלב למבנה, לחריזה, למשקל, לרגע אפשר להתעלם מן התוכן.
אבל אי אפשר להתעלם מן התוכן.
אי אפשר לרגע לשכוח.
כי מה שקרה להגר באילת, קרה משום שלא היתה לה ברירה, ולא היה לה סיכוי, ואי אפשר היה שיקרה לה אחרת. כי היא לא ידעה שאפשר אחרת.
ולרגע היתה תקווה.
אחר כך
הרבה אחר כך.
וכדאי לקרוא את הספר הזה, בחמלה ובאהבה. לכל ההגריות שפגשנו, שעוד נפגוש. ולמרות התוכן הקשה והכואב, הרי שהספר הזה הוא פנינה מלוטשת היטב.
“אז מה עם הכוכבת שלי?” אבא שואל, “מתכוננים להופעה?”
“ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום,” מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.
“מה?” אבא שואל בתדהמה.
לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.
“ויתרת על התפקיד הראשי?”
אה – זה, היא חושבת.
“אני רוצה שגם לי יהיה נר,” היא מסבירה בשוויון נפש. “גם רוני נר אדום,” עכשיו הן מחייכות זו לזו, “המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א’. נדליק אותם באש אמיתית.”
בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.
“למה עשית את זה ?”
פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.
בבית היא מבינה.
“את שומעת,” הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, “דנה ביקשה להיות נר,”
אמא לא כל כך מרוכזת: “להיות מה?” היא שואלת.
“נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה.”
“בסדר,” אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. “תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם,” היא מצביעה על הארון העליון. “את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים.”
אבא לא זז.
“כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?”
אמא מביטה בדנה במבט שואל.
“זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו,” דנה שוב בוכה, “הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה.”
אמא מביטה באבא במבט של “מה אתה רוצה מהקטנה ” אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.
בארוחת הצהריים אבא ממשיך:
“אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?”
דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!
“כן,” היא עונה.
“אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!” היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. “אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות.”
במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.
“סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג’ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.
אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות.” (עמ’ 90)
* * *
בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח.
כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? (עמ 96-97)
הוא היה ניצול שואה. “בוגר אושוויץ”, נהג לכנות את עצמו בהומור שחור. והיה גם, על פי העובדות, אבא שלי. אם כי אני מתקשה לכנות אותו כך.
אין לדעת מה היה קורה אלמלא הגיע לאושוויץ כנער. האם בכל מקרה היה נעשה טיס בחיל האוויר, מפקד טייסת, קברניט באל על, נספח אווירי באנגליה, אבל גם גבר שפגע מינית בנשים בנות כל הגילים – זרות וקרובות, ילדות, נערות, נשים צעירות וזקנות, בנות משפחה ומכרות מזדמנות, וגם בי, בתו?
האם יש לתלות את התנהגותו הבזויה במה שקרה לו, בשואה? לשאלה הזאת אני משיבה תמיד: הרי ויקטור פראנקל וגם פרימו לוי היו שם.
כל השנים חמלתי עליו, על היתום שניצל, עד שלא יכולתי עוד, האמת על עצמי ועל חיי גאתה וסיפרתי עליה, לי וליקיריי, ואחרי כן – לעולם.
ביום השואה בשנת 1998, שנת היובל למדינה, הוא זכה להימנות עם משיאי המשואה. לא חלקתי אתו אז את הכבוד הגדול ולא נכחתי בטקס. שם התחילה ההכרה שלי בצורך הקיומי להשתחרר ממנו וגם מהפיצול שבי, מהניתוק שלי מעצמי ומחיי האמיתיים. נדרשו עוד כמה שנים עד שלמדתי להבין את מה שידעתי.
הוא ראה בעצמו הומניסט. אני ראיתי את מי שחולל בנפשי שמות שאין להן תקנה. גם אם הצלחתי, אחרי תלאות רבות, למצוא את המקום הנכון לי, ואת אושרי.
אחת הדרכים שאפשרו לי לשקם את חיי הייתה – כתיבת הרומן שירה והירושימה, ואחריו את הרומן יופי לי, יופי לי ששניהם זכו לבית מכיל ומבין (וגם לביקורות משבחות ולתגובות חמות של הקוראים) בידיעות ספרים, אצל עליזה ציגלר.
* * *
עופרה עופר אורן, מתוך הספר יופי לי, יופי לי שראה אור ב-2006 בידיעות ספרים, סדרת פרוזה, בעריכת שי צור ועליזה ציגלר
ניצן ורדי, מוזיקאית בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר הפותח את הקובץ, “פליאה”, שאותו הלחינה.
פרופסור אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן קישרה בין השירים בספר לבין התנערותה של המדינה מהאחריות להגן על נשים נפגעות.
הזמרת ענבר ליבנה, בוגרת תלמה ילין, שרה את השיר “המים”, ששורה מתוכו העניקה לספר את שמו. תום חודורוב, במאי, מלחין, שחקן ויוצר, גם הוא בוגר תלמה ילין, הלחין את השיר.
דבריה של המשוררת והיוצרת, שושי שמיר.
יהודית שריר קראה את השיר “בלילה”.
המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר “מה שנגזל ממנה”, שאותו הלחינה.
דר רוזנבאום, בוגרת תלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי, קראה את השיר “קיר”.
המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרות, ד”ר דינה קטן בן ציון, דיברה על הקשר בין ספר השירים מה המים יודעים על צמא והרומן יופי לי, יופי לי.
הדף שאיתרתי יום אחד, לפני שנים רבות, באתר של יד-ושם, המם אותי. עד היום לא ברור מדוע בכלל נכנסתי לשם, מה חשבתי שאמצא. אבל הנתונים שראיתי לא הותירו לכאורה מקום לספק. עלה מהם שבעצם לא יכולתי בכלל להיוולד: על פי הרישומים בארכיון, מי שהוליד אותי נרצח עוד לפני שמלאו לו 16, כלומר – תשע שנים לפני שבאתי לעולם. כל הפרטים התאימו: תאריך הלידה שלו, שמו, עיר הולדתו, למעט העובדה הברורה והחותכת: הוא שרד והגיע ארצה, ואני בהחלט כאן. ההפתעה הולידה את אחד השירים בספר השירים מה המים יודעים על צמא, שכתבתי.
התעתוע הוא חלק בלתי נפרד משירים רבים בקובץ (אגב, הפרטים באתר של יד-ושם תוקנו כעבור זמן מה. כנראה שמישהו מלבדי הבחין בטעות). רבים מהשירים מכילים את השאלה הסמויה – מהי משפחה? מה הניגונים שהורים שותלים בנפשם של ילדים? האם, כמו אצל פניה ברנשטיין, ששורה משירה מופיעה כמוטו באחד השירים, אלה שירי ערש מעוררי געגועים, או שמדובר ב”מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת”, שאינם אלא “נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה”? איך מתנהגת “יַלְדָה טוֹבָה” שנפגעת במקום שבו היא אמורה להיות הכי בטוחה, כשהפוגע הוא מי שאמור להגן עליה? ומה עתיד לקרות לילדה כזאת בבגרותה?
שניים מהתלמידים המוכשרים שלימדתי בעבר בתלמה ילין שיתפו אתי פעולה בביצוע השירים.
דר רוזנבאום, בעבר תלמידתי בתלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי
תום חודורוב, במאי, זמר-יוצר ושחקן בתיאטרון באר שבע, הלחין ושר את השיר שממנו נלקח שמו של הספר: “מה המים יודעים על צמא”:
אחד השירים הארוכים יותר בקובץ, “תמונות מרמב”ם”, נוצר בעקבות מותה של מיכל ארן, בתו של אישי, שהחליטה לכנות אותי “אימא מאמצת”. מיכל נאבקה במחלת הסרטן, אך הובסה. את הייסורים ביקשתי לתאר:
הקובץ כולל לא רק שירים מקוריים, אלא גם שירים מתורגמים. כמה מהם הופיעו גם ב-Xnet, בטור “הסיפורים שמאחורי השירים”.
איך בוחרים איזה שיר לתרגם? יש אתגר בשירים שיש בהם מקצב קבוע וחריזה. כך למשל הסונטות של שייקספיר מסתיימות כולן בשתי שורות מחורזות, שבהן המשורר מפתיע, מחדד, לפעמים כמו נועץ סכין מילולית בנפשו של הקורא. הנה למשל הסיום של סונטה 94, אחת הידועות שבהן:
שבהן שייקספיר מתחכם וכמו קורץ לקורא: הרי ידוע שכל בני האדם אוהבים מישהו, וברור שהוא עצמו כתב, ועוד איך, לפיכך הטיעון שפרש לפנינו עד כאן הוכח!
בחרתי לתרגם שירים אהובים, אם מכיוון שיש בהם משהו משעשע, או כי התוכן שלהם נוגע ללב או מרגש. למשל – שיר הפיתוי השובב של אנדרו מרוול “לגבירתו המצטנעת”, שיר הקינה על אובדן הנעורים “אודיסאוס” של אלפרד טניסון שהלן מירן מפליאה כל כך לקרוא, או השיר “הלל לאל” של ג’ררד מנלי הופקינס, המפאר את יופיו של העולם.
אחת הבעיות העולות בהתמודדות עם תרגום שירים מאנגלית היא זאת של המגדר. באנגלית you מתייחס לזכר ולנקבה. בעברית אין ברירה, צריך להכריע. בסונטות של שייקספיר לא היה ספק. חלק מהן מופנות אל אישה, ואילו באחרות, הנמנות עם אלה המכונות “סונטות ההולדה”, פונה שייקספיר אל גבר ומספר לו על אהבתו. בשניים מהשירים האחרים, בלוז לפליטים של ו”ה אודן ושיר האהבה של ג’יי אלפרד פרופרוק נאלצתי להכריע – את, אתה, ואולי בכלל “אתם”? – באנגלית כל המילים הללו הן “you”. אליוט היה גיי. האם אפשר להסיק מכך שהשיר מופנה אל גבר? כך סברתי בגרסה המתורגמת הראשונה. אבל אחרי מחשבה נוספת, כשהבנתי שהדובר איננו אליוט עצמו – הוא גבר מזדקן ואליוט היה רק בן 22 כשכתב אותו! – חשבתי שהפנייה היא אל אישה. האם כיוונתי לדעתו של המשורר? אין לדעת. כל תרגום כרוך בפרשנות. לא בִּכְדִי מכונה אמנות התרגום “הנשיקה מבעד למטפחת”: נגיעה שכרוכה במחסום בלתי נמנע, כשמעבירים שיר משפה לשפה ומשתדלים לשמר את רוחו.
כידוע, בסוף שנות ה-50 יצא נתן זך נגד שירתו של נתן אלתרמן במניפסט שנתפס כמרד. זך הביע, בין היתר, התנגדות לכתיבה של שירים המצייתים למשקל קבוע ולחריזה. כיום מתחוללת בחוגים מסוימים בעולם הספרות בישראל מעין “הפיכת נגד”. כך למשל מייצג כתב העת הו! את השיבה אל הצורה הקלאסית. המשוררת אנה הרמן, עורכת מה המים יודעים על צמא, ציינה על גבו של ספרי כי “השפעת השירה הקלאסית” של השירים המתורגמים ניכרת גם בשירי המקור. אני רוצה לקוות שהיא צודקת.
צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.
“מפגר! תעלה לכאן!”
“אבל אני הייתי ראשון!”
“תמותו!”
קירה הביטה בשעון: רק שמונה.
היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, “אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם,” אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, “תראה, בגללך! זבל! בגללך!”
היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.
היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: “חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע”.
היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…
היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.
קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. “להגיד לך משהו, ד”ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!” היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.
עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.
בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.
“הוא היה אז מג”ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל”מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה.”
“אתה ממש גאה בו,” היא אמרה.
“אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?” השיב אוהד בשאלה.
את הדירה ההיא קניתי בגלל השדה. חדר המדרגות הפתוח שנשקף אליו הוזיל את ערכה בשוק נכסיי דלא ניידי, אבל אותי הוא שימח: אמנם בחורף היה צורך במטרייה כדי לעלות הביתה לקומה הרביעית, אבל כך יכולתי להרגיש שאני ממשיכה להיות קרובה אל יופיו הפראי של הנוף: שטח בור רחב ידיים, בעצם בכלל לא שדה אלא רצועת קרקע ענקית שהשתרעה מאופק עד אופק. בני המקום כינו אותו כך, “השדה”, ואנחנו אימצנו את השם.
העץ הבודד האמיתי
הרחק מאתנו, קרוב לשוליו המערביים, ניצב העץ הבודד. עד מהרה למדנו שזוהי נקודת הציון שאליה נהוג לטייל. שבילים כבושים ברגליים הובילו אל העץ – שקמה עתיקה, משורגת, מוקפת בגל אבנים עתיק. שם שחררנו את הכלבה, שהתרוצצה, דילגה בין הקוצים, רחרחה ובעיקר חיפשה את הגוויות המצחינות שרחשה להן חיבה מיוחדת, ונהגה להתפלש ולהתגלגל בתוכן בכל הזדמנות שנקרתה לדרכה.
שקיעות אדומות צבעו את השדה בתום כל יום. בקיץ בקעו מתוכו לפעמים להבות שחרכו קוצים והותירו באוויר ריח של שריפה. בחורף הוא התכסה במרבדים של פרחי בר. לא רק חרציות, חמציצים, פרגים וקחוונים צמחו בו, אפשר היה למצוא בו גם אירוסים, כלניות וצבעונים. שמועות עיקשות גרסו שאם מתאמצים, אפשר למצוא גם צבעוני שחור שמסתתר בינות לשיחי הערער והדרדר.
בערבי ל”ג בעומר ויום העצמאות התקבצו בשוליו הריקים של השדה חבורות של חוגגים, כל חבורה והמדורה הקטנה שלה. היו שם מעגלי שרים שפני חלקם חשוכות והאחרות לוהטות ומהבהבות מהאש, ישבו על כיסאות מתקפלים או התכרבלו על הקרקע, חרכו תפוחי אדמה, מישהו ניגן בגיטרה, מישהי הציעה עוד פיתה צרובה.
השדה שהיה (בפינה השמאלית העליונה – העץ הבודד האמיתי).
בימים רגילים רצו בו ילדים שהמורה לחינוך גופני שלח אותם לסיבוב הגדול או לסיבוב הקטן, ובני נוער חיפשו צמחים מעניינים להגדרה בשיעורי ביולוגיה.
והיו בו גם חיות. עדרי כבשים באו לרעות, מובלים על ידי בדואים שנטו אוהלים לא הרחק משורת הברושים שסימנה את שוליו הצפוניים. והייתה סוסה עם סייח.
שאותה ניסיתי ללכוד בסיפור הראשון שכתבתי אי פעם, שנקרא – “מחזור שירים על סוסה”.
הוא התחיל כך:
“היא שכבה בשולי השדה. היא הייתה שרועה על אבנים. עיניה היו עמומות, ריקות מראייה. רגליה – שלוחות ברשלנות, מושלכות ממנה. בטנה הייתה מוטלת מתחת לצוואר מפותל והכלוב הלופת של צלעותיה נע לאט, ממשיך את הייסורים הלא-דרושים, המתישים, הפשוטים, המובנים מאליהם, של – אוויר פנימה. אוויר החוצה. ושוב. ושוב.
סייח לא היה שם לידה.”
הייתה בסיפור דמות של אישה ששכלה תינוק. השדה שיקף את רגשותיה: “אפשר אולי לומר שבשדה ההוא ראיתי בבואה. השתקפות שלימדה אותי להכיר אפשרויות טמונות ואחר כך לזהות אותן: אדים שקופים עלו בין הקוצים והבטיחו להט נסתר; סדקים מכוערים ששוליהם התקפלו מיובש; ערמות של חלזונות שנדבקו לענפים שבירים והתיימרו לקשט אותם; הכול הדהד מוכר.”
הוצאת עם עובד
הסיפור, ששנתיים אחרי שנכתב הופיע בספר הראשון שלי, הפרדת צבעים, (1989, עם עובד), הסתיים בכך שאחת הדמויות שבה כעבור שנים רבות אל השדה: “כשאני חולפת על פני קבוצת הבניינים המתיישנים שיסודותיהם פילחו פעם בורות בשדה המובס, אני זוכרת את ההתרחשות כולה…”
הסיום ההוא נכתב לפני עשרים ושמונה שנים. השדה המשיך ללבלב, לפרוח, להצמיח פרחים, להגן על חיפושיות, להפריח פרפרים, אבל כבר ידעתי אז את תבוסתו הרחוקה.
אחרי כן עברתי לבית אחר, התרחקתי, רעיתי בשדות זרים.
לפני ארבע עשרה שנים, ואני רחוקה ממנו, עלו כלי המשחית על השדה. טרקטורים חרשו, דחפורים גרפו, מקדחי ענק חפרו ומשאיות סילקו את האדמה המקורית והביאו חולות זרים. מערבלי בטון שפכו את התערובות שלהם. מוטות מתכת ננעצו באדמה ושורה של בתי קומות החליפה את טור הברושים, את השבילים הכבושים ואת פרחי הבר.
בתים במקום שבו צמחו הברושים
על האדמה שבין הבתים נשתלה מדשאה גדולה. נקבעו עליה נדנדות ומגלשות, נבנתה בעיבורה במת אבן עגולה, ניטעו דקלי נוי, הוצבו ברזיות, פחי אשפה, ספסלים.
השדה נעלם. נמוג כלא היה. אפילו העץ הבודד שעלה באש, פעם הכה אותו ברק ופעם הציתו אותו אנשים חסרי לב, מת. במקומו ניטע עץ חדש, שעולים אליו במדרגות יצוקות ומסודרות. “העץ הבודד” החדש מוקף בפסלים כחולים. הוא בכלל לא בודד. הוא מתורבת ומיושב, עולים אליו אנשים שמשתמשים במדרגות שלו כדי לשפר את כושרם הגופני. ליד הפסלים ניצב שלט: אסור לגעת. העץ הבודד המדומה מעמיד פנים שהוא יכול להחליף את ההוא, הפרוע, שמשך אליו זבובונים וצרעות, שהיה כולו טבעי ופראי, שהגן על עצמו בלי שום עזרה לאורך עשרות – אולי מאות? – שנים, עד שלא יכול עוד.
“העץ הבודד” המדומה
לפני שש שנים נקלענו אל המקום הזה. דירה אחת באחד הבניינים שהביסו את השדה עמדה למכירה, וקנינו אותה.
מאז כשאני מביטה מהחלון החוצה אני רואה טבע מרוסן, גזום, מכוסח ומושקה. על השבילים מתהלכים ילדים, ביניהם נכדיי. אבל בעיני רוחי אני רואה גם השדה ההוא, הטמון בשכבות הסמויות וממשיך להתקיים, כאילו לא אבד מהעולם.
התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.
המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.
אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, “מכר את נפשו לשטן”.
את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, “מעשי השוד המשותפים ” שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.
לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.
גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.
כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.
“ההיסטוריה תשפוט אותו,” כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.
“צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד”ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים,” כתב השופט גוטוין.
“אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה,” כתב השופט אולשן.
קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.
כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.
הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.
הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, “הייתי עסוק.” עסוק!
הנה קטע מתוך עדותו:
החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים, שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.
הנה מה שמצאתי אי שם במעמקי המחשב: הקלטה מתוך תוכנית בוקר, משנת 1992: ראיון שנועד לקדם ספר לבני נוער שראה אז אור בהוצאת דביר: כמו עפיפון מנותק. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה באתיופיה, ובחלקה בבסיס של חיל האוויר, כמו זה שגדלתי בו, ומתארת את קשייה של דנה, הילדה העומדת במרכזו, לגדול בבסיס כזה.
המראיין בתוכנית הבוקר, שחש מן הסתם בזרמים סמויים, תת קרקעיים, ניסה להוציא בראיון הזה וידוי. חשיפה. אמת נוקבת.
אני צופה בו היום ורואה כמה הוא מתאמץ להוציא מהמרואיינת שלו משהו על הקשר עם הוריה, והיא מסרבת בכל תוקף!
“אין בי מרירות,” היא אומרת. ומסבירה: ילדות מאושרת לא מבטיחה חיים טובים…
היא יודעת את האמת. הנה היא מחייכת באירוניה: “מעולם לא העליתי בדעתי לבקר את הורי. הנחתי שכל מה שהם החליטו זה טוב בשבילנו,” אבל עדיין לא מבינה את המשמעות של מה שהיא יודעת. היא משכנעת את עצמה שהיא שמחה על הקשיים, כי בזכותם כתבה ופרסמה שלושה ספרים.
המראיין מתעקש: הספר הזה הוא תחליף לשיחה עם הורייך? אבל היא לא מוכנה לשתף פעולה. כי מה תגיד? ומה תספר? היא עדיין לא מסוגלת להביט באמת וגם לראות אותה. עדיין לא יכולה לדבר עליה.
אני מסתכלת על האישה ההיא שצעירה ממני כיום בעשרים ושתיים שנים, ורוצה לומר לה: את תצליחי להשתחרר. הזמן שיחלוף ייקח ממך כמה נכסים נראים לעין, אבל אל תתייאשי, אמנם מחכים לך עדיין ימים קשים מנשוא, אבל כדאי לך מאוד לצלוח אותם. חכי ותראי!
קראתי את ספרך בנשימה עצורה. הספר כתוב להפליא, והוא דוגמה נהדרת לכך שהאמנות בכלל והספרות בפרט הן סובלימציה של המציאות: קראתי וטבעתי בתוך פצע פתוח שאין לו תקנה, אך יצאתי אפוף בחוויה אמנותית משמעותית וחיובית. תודה ענקית על החוויה שהענקת לי!
