בימים אלה מתרבים בישראל האנשים שמסרבים להשתתף בליל סדר שנחגג כהלכתו, כלומר – בקריאה של ההגדה.
“השנה, לראשונה מיום שנולדתי באפריל 54, לא אסב לשולחן ליל הסדר, תודה לאל. זו יציאת מצרים הפרטית שלי ואפילו לא הייתי צריכה לחסל כל בכור או להטביע מצרים בים,” כתבה השבוע בפייסבוק כרמלה כהן שלומי, והוסיפה: “אני כופרת בחג שמקדש דם וחיסול תינוקות ולא אשפוך חמתי על הגויים שלא ידעוני ועוד להרים לכבוד הטבח כוס יין.”
לעומתה, זכורים לי דבריו של חוזר בתשובה שהסביר לי את עמדתו: “לאורך אלפי שנים,” כך אמר, “עברה ההגדה מאב לבן [אולי מוטב – מהורים לילדיהם?], כמו במרוץ שליחים ממושך ומרשים. מי אני שאזרוק את המקל? איזו זכות יש לי להיות הראשון שמפסיק את המרוץ?”
מה יש בה, בהגדה, שהיא מעוררת עוצמה רגשית כזאת, טינה והתרפקות, זעם וגעגועים, בעד ונגד?
הטקס המפורט בה הוא בעצם שילוב של הוראות הפעלה, הנחיות כיצד ומתי לקרוא את הטקסטים השונים שהיא כוללת – מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז”ל, ברכות, תפילות ופיוטים – ומה בדיוק לעשות: למזוג יין, לאחוז במצות, לשתות בהסבה לשמאל ולברך, או לא לברך, ליטול ידיים, לבצוע את המצה, וכן הלאה.
הטקסטים הנקראים נועדו לשמר לעד את זיכרון הנס שאירע לעם ישראל, שנפדה בצאתו ממצרים מעבדות לחרות, בהנהגתו של משה רבנו: “ְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ.”
ומה בדיוק אנחנו אמורים לזכור? הסיפורים בהגדה מקדימים את השעבוד במצרים ומספרים לנו כי אבות אבותינו היו “עובְדֵי עֲבודָה זָרָה”, עד שאברהם צווה להגר לארץ כנען, שהובטחה לו ולצאצאיו. אלה נאלצו להגר שוב, הפעם לארץ מצרים, שם “עִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאות שנה”, אבל בסופו של דבר הם יצאו “בִּרְכֻשׁ גָּדול”.
כל זה נשמע טוב ויפה, אלא שכדי להציל את בני עמו ביצע האל, לפי ההגדה, כמה מעשי טבח המוניים שהדעת מתקשה לסבול, אם חושבים על מה שקרה, ולא רק קוראים את המילים בלי לשים לב לתוכנן: “עָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה,” מספר אותו אל, “וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה.” את מכת בכורות הקדימו כמובן קודמותיה, כל אותן צרות שסבלו המצרים – מחלות ונגעים מכל סוג, שנהוג להקריא אותן בליל הסדר בעליזות, עד לקרשנדו של הרג כל הבנים הבכורים. הטקסט בהגדה לא רק מפרט את שלל המכות, אלא גם מתענג עליהן, והחוגגים שרים אותן בדרך כלל בליווי של מנגינה תוססת: “אִלוּ הוצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ. / אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, ולא עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, דַּיֵינוּ / אִלוּ עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, וְלא הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם, דַּיֵינוּ,/ אִלוּ הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם וְלא נָתַן לָנוּ אֶת מָמונָם, דַּיֵינוּ”, וכן הלאה, חגיגה של ממש: אחרי העינויים השונים ומות כל הבנים הבכורים, זכינו לקבל גם את כספם! שישו ושימחו!
בהמשך מפרט הפיוט את התהליך שבו היו העבדים המשוחררים לעם: אויביהם טובעו, ואחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר הם קיבלו את השבת ואת התורה בהר סיני, ואז היו בשלים לשוב אל ארץ כנען המובטחת להם מקדמת דנא ולכבוש אותה.
מכאן ואילך מרבה ההגדה בדברי שבח והלל לאל שכל כך היטיב עם בני ישראל: “לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאור גָּדול, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.”
קשה להתכחש ליופי הפיוטי של הטקסט. יש בו מקצב שהולך וגובר, רצף של מילים נרדפות ושל ניגודים, הוא שירי ומתנגן, ולפרקים הוא גם ציורי מאוד: “הַיָּם רָאָה וַיַּנס, הַיַרְדֵּן יִסּב לְאָחור. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבַעות – כִּבְנֵי צאן,” ובהמשך – “מִלְּפְנֵי אָדון חוּלִי אָרֶץ, מִלְּפְנֵי אֱלוהַ יַעֲקב. הַהפְכִי הַצּוּר – אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש – לְמַעְיְנו מָיִם.” מרוב שמחה על הצלתם של בני ישראל אפילו ההרים והגבעות רוקדים ומפזזים והסלעים הקשים ניתכים למים: רמז למשה שהכה בסלע כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו כמצווה, ונענש בחומרה: “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם”. גם אל משה, שלא זכה להיכנס לארץ כנען, התאכזר האל, לא רק אל המצרים, כשהטיל עונש קיבוצי על כולם, הן על החוטאים והן על החפים מפשע – תינוקות, אמהותיהם, ואולי גם אבות שמעולם לא נגשו בעבדיהם, בני ישראל. אפילו מהחיות לא חסך את חרון אפו, וגם את בכוריהן של הבהמות הרג.
עונש קיבוצי דומה אפשר לראות בחלקה השני של ההגדה, שאותו יש לקרוא אחרי הסעודה. דומה כי בבתים רבים, ודאי באלה החילוניים שאינם מקפידים על קריאה של ההגדה כולה, לא מגיעים אל קטע מחריד במיוחד, שבו קוראים המסובים “שְׁפךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ / וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ.”
באתר כיפה מצאתי את השאלה “מה פרוש הדבר? האם אנו מבקשים מהקב”ה להעניש כל מי שאינו יהודי? ואיך זה ייתכן? הרי אלו שאינם יהודים לא אשמים בכך, ובעצם ה’ עצמו ברא את העולם כך, שיש בו יהודים ויש לא יהודים, והאם אנו יכולים לבקש עונשים ללא יהודים, רק כי הם לא יהודים?”
אין לדעת אם השואלת הסתפקה בתשובה “כל זאת למען הרעיון הנשגב של ביעור הרע העולמי והשלטת מלכות ה’ בעולם”. אולי כן, אם היא שומרת מצוות. האם אנשים חילוניים יכולים להשלים אתה? האם אפשר להבין את הסתייגותם של מי שמעדיפים לשמוט את המקל במרוץ השליחים? האם טובה הפשרה שרבים עושים: המשפחה מתכנסת וקוראת את ההגדה, או חלקים ממנה, או בכלל הגדה חלופית שמשפחות רבות מייצרות לעצמן, כמו שנהוג גם בקיבוצים? האם הנוהגים כך יכולים להיחשב כמי ששומרים על הגחלת?