על הכרך החגיגי של "הו'" 20
שאפשר לקנות אותו כאן
וגם, מודפס, או במהדורה דיגיטלית, כאן
להלן תרומתי להו! 20 (הפסקה הראשונה מצולמת מתוך הגיליון. הבאות אחריה – בפורמט וורדפרס).
הו! 20: מהי ספרות?
קטגוריה: כתב עת ספרותי
"מהי ספרות?" שאלו בגיליון החגיגי, מספר 20, של כתב העת הו!
הגיליון ה-20 של כתב העת הו! ראה אור, ואפשר לקנות אותו כאן:
הנה רשימת המשתתפים בו:
בהיותו גיליון חגיגי, שינה מעט הו! את מתכונתו. דורי מנור, עורך כתב העת ומייסדו, פנה אל כמה עשרות סופרים, משוררים, עורכים וחוקרי ספרות וביקשו מהם לכתוב בשניים שלושה עמודים תשובה לשאלה "מהי ספרות".
כדברי המערכת: "אינספור תשובות כבר ניתנו לשאלה הזאת, ואף על פי כן דומה שאין דיון מעניין ומפרה מזה. שהרי דווקא החשיבה המחודשת על השאלות הבסיסיות ביותר מאפשרת לנו לבחון מחדש את מה שנדמה כמובן מאליו, ולנער כמה תפיסות מקובלות מדי, 'אמיתות' שכבר היו לקלישאה. ב־95 הטקסטים שנכתבו במיוחד לכרך זה יש כדי לעדכן ולגוון את המחשבה על הספרות הישראלית ועל ספרות בכלל, ולרענן מוסכמות לא מעטות".
כאמור, תשעים וחמישה כותבים, שהמסות שלהם סודרו על פי הא'-ב' של שמותיהם, נענו לאתגר. מרתק לקרוא את נקודות המבט השונות שמהן ניגשו לשאלה, ואת הזוויות המגוונות שהעניקו לתשובה. השלושה הראשונים, פרופ' זאב שטרנהל, ד"ר נעמה צאל וד"ר סמדר שיפמן חרגו מהסדר הרגיל של ההופעה, שכן מדובר בשלושה יוצרים וחוקרים שהלכו לעולמם עוד לפני שהכרך ירד לדפוס.
נוגעים ללב במיוחד הדברים שכתבה נעמה צאל. כותרת המשנה למסה שלה: "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה". צאל פותחת בתיאור אישי מאוד, שממנו היא מפליגה אל הכללי: "לפני שנה חליתי בסרטן. השפה שלי נפלה. ביומן שלי — דממה. רק פעם בזמן רב, איזו התקבצות מילים שנועדה לסמן בעיקר את השממה שסביבה, את האדמה החרוכה". צאל, כנראה בדברים האחרונים שכתבה בחייה (כמצוין בהערת שוליים), מסבירה כיצד, בעקבות המחלה, ספגה השפה שלה מכה קשה, וממשיכה לכך ש"הספרות היא משת״פית. היא הראשונה לקפוץ לעשות משא ומתן עם האויבים הכי גדולים. כי היא לא נמצאת בבידוד." צאל ודאי לא יכלה לשער בנפשה עד כמה משמעותיים יהיו דבריה, שייקראו אחרי מותה בטרם עת, עוד לא בת ארבעים.
קראתי את כל המסות האחרות, ואני מביאה נגיעה קלה מכמה מהן:
דורי מנור, העורך של הו!, מספר שכמו אמו בשעתה, הוא "עוסק בצֵיד מרגלים. אלא שהמרגלים שאני לוכד אינם מרגלים בשר־ודם: אלה מרגלים העשויים מאותיות ומצלילים"; כיצד מילה קונוטטיבית מאוד ששמע בילדותו טלטלה את עולמו ופתחה בפניו עולמות, ואיך השפיעו עליו סודות מדינה שנחשף אליהם.
דנה אולמרט מפתחת את הרעיון שלפיו יש בכוחה של הספרות לשנות את מציאות. היא מביאה, בין היתר, את אוליבר טוויסט, ואת אוהל הדוד תום.
שמעון אדף מראה כיצד הספרות מדברת על דבר אחד, באמצעות דבר אחר (והרי זה מה שעושים דימויים, לא כן?). אדף פותח את הטיעון שהוא מפתח באמצעות אנקדוטה: "היסטוריון שתחום התמחותו הוא המאה התשע־עשרה באירופה מתחיל לקרוא בזמנו הפנוי רק ספרות מדע בדיוני. בשלב מסוים מתעורר בו החשש שמא לא יוכל לחזור לקרוא ספרות אחרת. הוא לוקח לידו את אחד הרומנים החביבים עליו, גאווה ודעה קדומה של ג׳יין אוסטן. למרבה ההקלה הוא נהנה ממנו יותר מבעבר. אבל הוא רואה אותו באור חדש: אם קודם השתומם מכישרונה של אוסטן לבטא את המורכבות של הטבע האנושי והחברתי, הרי שעכשיו, תוך כדי קריאה, צצה אצלו שאלה אחרת – איזה עולם צריך לדמיין כדי שהאירועים שאוסטן מתארת אכן יוכלו להתרחש? להפתעתו הוא מגלה שעל מנת שהסיפור של אליזבת בנט ומר דארסי יתרחש בדיוק כמו שאוסטן מספרת אותו, צריך לדמיין עולם שונה למדי מזה שאוסטן חייתה בו הלכה למעשה".
חיים פסח אינו מהסס להדגים "מהי ספרות" באמצעות ציטוט סיפור מקראי, זה של בלעם והאתון. הוא מתבל את מאמרו בלצון: "ואני מדלג, לטובתכם ולמען הטעם הטוב, על הפרשנות הפרוורטית שנתנו לסיפור זה חכמינו זכרונם לברכה באשר לפשר טענתה של האתון: 'רכבת עלי!' (וזה אמיתי)", ומגיע בסוף המאמר למסקנה מעניינת של איש ספרות ועורך ותיק.
מאיה ערד, במאמר מרתק, מלקטת התנסויות שחוותה ובאמצעותן הבינה מהי ספרות: איך הבחינה לראשונה בצביעות ובזיוף, איך למדה על היכולת להיכנס לעורו של האחר, לראות את הדברים מנקודת מבטו. איך נוכחה שמבוכות ואי נעימויות יכולות להיות חומר הגלם של הספרות, וכן הלאה.
ערן רולניק, שלא במפתיע, בהיותו פסיכואנליטיקאי, מראה כיצד "הספרות והפסיכואנליזה משתמשות באמצעים שונים על מנת להשיג כמה מטרות דומות".
נסים קלדרון, חוקר הספרות, נעזר בברנר ובמניפסט שכתב, כדי להשיב על השאלה.
הסופר משה סקאל דן בהבדלים שיש בין משוררים לסופרים. משוררים "הולכים בעקבות החלילן מהמלין" ואילו "סופרים הולכים בעקבות פירורי הלחם", שכן הם "משפילים את עיניהם אל האדמה ומחפשים עליה פירורים. הסיפור משליך את פירורי הלחם האלה לעברם, וכל סופרת וסופר מלקטים את הפירורים שלהם, לפי טעמם ומזגם".
ראובן נמדר מספר סיפור שלקח בצדו.
טל ניצן משיבה לשאלה בטקסט קצר ושירי.
נועה מנהיים פותחת כדרכה בתיאור צבעוני וחד של משהו שאירע במוזיאון הבריטי בחורף של 1872, כאשר "החל ג'ורג' סמית' בן ה־32 לקרוע מעליו את בגדיו תוך התרגשות…"
כותרת חיבורו של רויאל נץ היא "מהי ספרות גרסת המתמטיקה" והוא עוקב בו אחרי אייזיק ניוטון, ש"המציא את המדע הניוטוני" כי "באותם ימים השתולל הדבר והאוניברסיטה נסגרה".
אסתי ג' חיים מסבירה בחצי עמוד כי הספרות היא בשבילה "המחלה ובד בבד הניסיון להחלים".
לאה איני פותחת את תשובתה בסדרת שאלות: "את מי שואלים? את הכותבת? את הקוראת? את הקוראת שהיא גם כותבת? ולאיזו כתיבת ספרות מכוונים? לספרות מנפקת תוכן המעסה את בלוטות התרבות תוך שימוש בכריות לשון? במיני סמלים מוכרים? או לספרות שנדמית כזרה? כזו הנכתבת למעטים, והיא אמנותית?"
נורית זרחי משיבה בשיר שנקרא "ספרים" ומתחיל כך: "שָׁם רָאִיתִי אֶת הַסּוּס שֶׁבָּא לִשְׁתּוֹת".
א"ב יהושע פותח בניסיון להגדיר קודם כל מהי אמנות והיכן בעצם אפשר למצוא אותה.
סיון בסקין מסבירה ש"כן, הספרות היא משחק בשבילי", ומוסיפה, "זה לא מקטין אותה בשום צורה", ואז מציירת תמונה קסומה שלה ושל חברתה כשהיו בנות אחת עשרה או שתיים עשרה: "קיץ. ליטא. אנחנו בדרך לאגם — שביל באורך כשני קילומטרים דרך היער. השביל מתחיל מבית הספר שבו למדו האמהות שלנו שני עשורים קודם לכן, ונגמר בירידה תלולה, שבה היער הופך לשורשי אורנים בחול, שמתמעטים והופכים לחול סתם, שהופך למים צלולים. מדי פעם אנחנו סוטות קצת מהשביל כדי לאכול כמה אוכמניות ופטל מהשיחים. אנחנו לא מתפעלות מהנוף, כי הוא חלק מאיתנו, לכן אנחנו צריכות משחק לדרך. 'רוצה את להיות קטולוס, ואני אהיה קטילינה?' שואלת סשה. 'אני לא חושבת שהם נפגשו,' אני אומרת. 'עד שקטולוס הגיע מוורונה לרומא, קטילינה כבר הוצא להורג.' 'לא נורא,' אומרת סשה. 'נגיד שהם הספיקו להיפגש. נגיד שקטולוס הגיע לעיר קצת קודם. גאיוס, אתה בא לשתות יין? יש לך שירים חדשים?'": שתי ילדות שהספרות אצלן היא החיים עצמם. גם ובמיוחד כשהם נראים כמשחק.
עוד ועוד חיבורים קצרים שכל אחד מהם שונה, המגוון רב, והעניין והסקרנות הולכים ומתעצמים, ככל שקוראים את התשובות השונות.
אחד מהחיבורים מגיע במפתיע מנשיא המדינה, ראובן ריבלין, שקושר בין הספרות בה"א הידיעה וסיפור שחרזדה, אלף לילה ולילה, שאביו, הפרופסור יוסף יואל ריבלין, תרגם מערבית לעברית. ריבלין רואה בתרגום ניסיון לקרב בין העמים, ומספר שאביו תרגם גם את הקוראן, כי סבר שכך יוכלו בני אדם "לזהות זה בזה גון קול דומה, שורש היסטורי משותף, מיתוסים דומים שבונים את חיינו. גם אם שמותיהם שונים. גם אם שפתנו דומה אך שונה, או שונה לגמרי. ומתוך כך, הספרות מעשירה את חיינו ועולמנו, אבל גם מאפשרת לנו להרגיש קרובים יותר ודומים יותר לשכנינו".
האם המסר ההומני והמקרב יכול לצאת מתוך "הו!" אל המציאות הפוליטית, כאן ועכשיו?
למרבה השמחה גם אלי פנה דורי מנור, והנה הפסקה הראשונה במסה שכתבתי:
בחלקו השני של הו! מובאים ארבעים שירים שכולם הופיעו בכרכים הקודמים. המדור מכונה "מצעד הלהיטים של 'הו!', השירים הנבחרים". העורכים ביקשו מחוקרים, חוקרות, סופרים, סופרות, משוררים ומשוררות לבחור את שירים החביבים עליהם במיוחד.
מבחר השירים משמח לבב אנוש.
הנה אחד מהם, שכתבה סיון בסקין:
ואחד שכתבה אנה הרמן:
המבחר כולו מסחרר ומשמח עד בלי די.
כאמור, אפשר לקנות את הגיליון ישירות מהקיבוץ המאוחד, כאן, וגם, כמובן, בחנויות הספרים.
