הכותרת "חיים או תיאטרון" עוררת את תשומת לבי, בהיותה מוכרת ומרגשת כל כך. ואז, כשראיתי את הכריכה האחורית של "במה",  גיליון 286, שנת 2020, נוכחתי שהקשר לא מקרי: רואים שם קטע מציור של שרלוטה סלומון, ששמו של כתב העת נושא את שם יצירתה המופלאה.  

"במה" הוא כתב עת שרואה אור אחת לשנה, בשיתוף עם התיאטרון הלאומי הבימה. הוא ספר עב כרס, מעוצב להפליא, אסתטי מאוד, והתכנים הכלולים בו מרתקים. 

הגיליון של השנה שעברה הוקדש, כפי שאפשר להבין מהכותרת, לנשים שיצרו תיאטרון בשואה, או אחריה, או לנשים שחייהן העניקו השראה ליצירה כזאת. 

שרלוטה סלומון היא רק אחת מהן, ולצידה שמות מוכרים מאוד: אדית שטיין, האישה האחרונה שהכנסייה הקתולית החילה עליה את התואר "קדושה" אחרי שנספתה באושוויץ כיהודייה, אף על פי שהתנצרה והייתה נזירה; המשוררות אלזה לסקר שילר ולאה גולדברג; אלמה רוזה, שניצחה על תזמורת הנגנות היהודייות באושוויץ; אנה פרנק ואתי הילסום שנודעו בשל היומנים שכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה, שתיהן, כידוע, נתפשו ונרצחו;  חנה סנש, הצנחנית שנשלחה להונגריה, נלכדה, עמדה בעינויים קשים והוצאה להורג, בלי שחשפה סודות שגילוים היה מסכן את חיי חבריה; סטפה וילצ'ינסקה, שפעלה לצידו של יאנוש קורצ'ק בבית היתומים בוורשה, ונרצחה יחד אתו ועם היתומים שטיפלו בהם, ועוד נשים שחייהן ופועלן קשורים בשואה.

המאמרים בחוברת שלפנינו, המכילה יותר מ-400 עמודים, מרתקים, גם כשהם עוסקים בנשים או באירועים שכולנו, כך נדמה לנו, כבר מכירים היטב.

כך למשל הפרק שיוחד לאנה פרנק מתאר את התהליך שבו נהפך היומן שלה "לנכס עולמי", בד בבד עם עיבודו לסרט קולנוע ולהצגה. דינה פורת, שכתבה את המאמר, טוענת כי "מאחר שהיומן מסתיים עם גילוי המחבוא ושילוחם לווסטרברוק (ומשם והלאה לאושוויץ ולברגן בלזן), אין בו תיאורים קשים כפי שיש ביומניהם של נערים ונערות יהודים, בעיקר אלה שנכתבו במזרח אירופה," ולכן "הקורא אינו נדרש להתמודד עם הזוועה עצמה והקריאה נוחה לו יותר. הוא קורא על השואה וגם אינו קורא עליה בעת ובעונה אחת". 

פורת מראה כיצד היומן עבר "אמריקניזציה", והחל לשקף לא את הנערה היהודייה הנרדפת, אלא "נערה אוניברסלית". כך למשל תיארה אותה אלינור רוזוולט, שכתבה ליומן הקדמה במהדורה שראתה אור בארצות הברית, ולא הזכירה בו במילה את יהדותה של אנה ולא "את האופן שבו הסתיימו חייה הקצרים". 

גם בגרסה הגרמנית חלו שינויים, שנבעו כנראה ממעורבתו של אוטו פרנק, אביה של אנה, שגם אחרי מה שקרה למשפחתו המשיך להאמין בגרמניה התרבותית. אנה כתבה ש"אחד מחוקיו של המחבוא לדבר תמיד בשקט, 'בכל שפה תרבותית – וכמובן לא בגרמנית". אבל בגרסה הגרמנית המשפט השתנה: "בכל שפה תרבותית – אך בשקט". דוגמה נוספת: "ההתמודדות עם הגרמנים" נהפך בגרמנית ל"מאבק נגד דיכוי". 

אבל הטענה העיקרית היא נגד העיבוד של היומן לתיאטרון. כתב על כך גם אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה. כמו רוזנפלד, גם דינה פורת, כותבת על הסילוף שמציג המחזה כשהוא נאחז באחד המשפטים האחרונים ביומן ולפיו אנה ממשיכה להאמין בעתיד: "די לי לשאת את עיני לשמים, ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בטוב". מי שמציג את הדברים הללו כמעין מוטו לדמותה של אנה פרנק מתכחש לסופה של אנה, לכך שהיא כתבה את המשפט האופטימי לפני שנתפסה, לפני שנשלחה לאושוויץ ומשם לברגן בלזן. "האם הייתה משאירה אותו במקומו אילו הייתה נשארת בחיים ושבה משם וקוראת מחדש את יומנה?" שואלת דינה פורת. אכן, שאלה כבדת משקל. היא מצטטת את ברונו בטלהיים, פסיכולוג חברתי והוגה דעות יהודי ששרד את דכאו ובוכנוולד. בטלהיים כתב ש"הצלחתו העולמית של יומנה של אנה פרנק מלמדת עד כמה עדיין קיימת בלבנו נטייה להתכחש למציאות המחנות, וסיפורה שלה מוכיח עד כמה הכחשה יכולה להחיש את אסוננו אנו", שהרי "אנה פרנק מתה משום שהוריה לא יכלו לשכנע את עצמם להאמין באושוויץ. וסיפורה התקבל בהוקרה רבה כל כך משום שהוא מכחיש בעקיפין שאושוויץ הייתה קיימת אי פעם". 

פורת מצטטת גם את דבריה של הסופרת והמסאית האמריקנית סינתיה אוז'יק, שלדבריה "לו היה היומן נשרף, אולי לא היו מתעללים בו כפי שהתעללו". לטעמה של אוז'יק סיפורה של אנה פרנק "דורדר, קוצץ, עובד, פושט, צומצם; הוא נפל קרבן לאינפנטליזציה, אמריקניזציה, הומגניזציה, סנטימנטליזציה: נפל קרבן לקיטש ולסילופים, ולמעשה הוכחש בבוטות ובשחצנות", בעיקר בשל האופן שבו הוצג במחזה ובסרט. 

בשנות ה-50, הועלה המחזה על הבמה גם בישראל, וגם כאן זכה להצלחה. מספרת לנו פורת כי אנה אפילו הוצגה בשלב מסוים בשם "חנה"… השחקנית עדה טל,  שגילמה את דמותה, חשה שהיא מגשימה "שליחות יותר מתפקיד או קריירה". היא שיקפה, לדבריה של כותבת המאמר, "עמדה רווחת בשיח הציבורי שביסודו אישוש צדקתה של הציונות וביטוי לקח השואה הלאומי, שביסודו חוסנה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי". ההצגה, כך חשו יוצריה, לימדו את הקהל הצעיר "מה היה גורלו של העם היהודי כאשר לא הייתה לו מדינה משלו."

היו להצגה מתנגדים מהימין ומהשמאל הקיצוניים. ישראל אלדד הימני טען כי "הוקרתה של אנה פרנק מסכנת את זיכרון השואה בישראל", כי היומן מסיח את הדעת מהעיקר ועוסק בקטנות, ושרה נשמית-שנר, השמאלנית, טענה שיומנה של אנה פרנק לא ראוי לתשומת לב יותר מיומנים של אחרים, ושהנהייה אחריו היא היגררות "אחרי הסנסציה שהיא באופנה". שני המבקרים, כל אחד מנקודת המבט שלו, דחו למשל סצינה שעלתה בהצגה ובה אנה פרנק ובני משפחתה מדליקים נרות חנוכה. "ספק רב אם אנה פרנק", שהייתה יותר הולנדית מיהודייה, "באמת הכירה את השיר 'מעוז צור", כתבה נשמית-שנר, ואלדד הסכים אתה. לדעתו התמונה המדוברת הייתה "זיוף וקיטש". 

את יומנה של אנה פרנק קראתי לראשונה כשהייתי בת אחת עשרה, כלומר, ב-1962. מאז הוא מרתק אותי, וכל מה שנכתב עליו מושך את תשומת לבי ואת ההתעניינות שלי.

את ציוריה של שרלוט סלומון פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, ונשביתי בקסמם. שמחתי מאוד לקרוא את מאמרו של גדעון עפרת "החיים כחיזיון תיאטרלי" ובעיקר את המשפט "פעמיים תבעה השואה משרלוטה סלומון את ליטרת הבשר: פעם אחת בעת שטרפה את חייה ב'מקלחות' בירקנאו, בתחילת  אוקטובר 1963; ופעם שנייה, בעת שנעצה מלתעות ביצירתה האמנותית: חרף כל המאמצים להפקיע את המפעל הגאוני של 'חיים? או תיאטרון?' מחסות השואה, ועל אף המאמצים הרבים להעמיד את 1,325 הציורים בהקשר אמנותי מודרני, כראוי להם, שבו נושבות מלתעות היד ושם להינעץ". כל כך נכון! עפרת ממשיך ומתאר ומבאר את גדולת יצירתה של שרלוט סלומון, ודבריו מרתקים ומאלפים. אכן, "ציורי 'חיים? או תיאטרון'" אינם רק "אמנות שואה", ערכם האמנותי רב מאוד. ובכל זאת, כשהגיעו לארץ, הוצגו הציורים ביד ושם, ולא במלואם, ולא במוזיאון, כפי שהיה ראוי שיוצגו.  

מהמאמר על סטפה וילצ'יסקה למדתי על דמותה המופלאה של האישה שנחשבת תמיד עזר כנגד יאנוש קורצ'אק, שדמותו ידועה הרבה יותר מזאת שלה, אם כי מהמאמר נודע לי שהיא הייתה בעצם הדמות הדומיננטית בבית היתומים ששניהם ניהלו ביחד, למעשה היא ניהלה והוא היה ברקע, ושניהם הלכו אל מותם ביחד עם הילדים. הגיעה הזמן שהיא תזכה להכרה שהיא ראויה לה לא פחות מקורצ'אק, אולי הרבה יותר!

בהקדמה לגיליון ציטט העורך, מוטי סנדק, דברים שכתב הרמן קרוק ביומנו בגטו וילנה: "הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם". 

סנדק כותב כי הפסקה הזאת "מופלאה. אחת המרטיטות לטעמי במחזאות השואה" (יהושע סובול ציטט אותה, לדבריו, במחזה "גטו").

אי אפשר שלא להסכים עם סנדק. הגיליון שלפנינו עתיר באותם עלי שלכת מטפוריים. כתבתי כאן רק על כמה מהם, אבל המאמר על "בעלת הארמון" של לאה גולדברג מרתק, כמו גם הפרק שיוחד לכתיבתה של אלזה לסקר שילר, הפרקים על משפט אייכמן, על נלי זק"ש, שזכתה בפרס נובל לספרות בשיתוף עם עגנון, על אירנה סנדלר, אחת מחסידת אומות העולם ורבים אחרים.

לצד המאמרים מובאים גם שירים וקטעי מחזות. הקובץ זיכה אותי בשעות של עניין והתרגשות.

להלן תחילתו של אחד השירים: 

נושאו של גיליון מאזניים החגיגי שחוגג מאה שנים לייסוד אגודת הסופרים הוא "קנאת סופרים". 

לשמחתי גם אני תרמתי את חלקי לגיליון, והנה מה שכתבתי: 

"הו הישמר, אדון, מן הקנאה," אומר יאגו לאותלו בעודו מייצר ומטפח אותה, את "המפלצת ירוקת-העין", כפי שהוא מכנה אותה.

כמה שהמפלצת הזאת מפחידה!

פעם אחת הופתעתי לפגוש אותה מחוץ למחשכים הנסתרים של נפשי. זה קרה בעיצומה של השקת ספר שכתבה סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד. ברגע מסוים זינקה פתאום מבין היושבים בקהל אישה, סופרת⁻מצליחה⁻מאוד, קמה על רגליה וביקשה להסתלק. המקום היה קטן וצפוף, והדובר נאלץ להפסיק את דברי השבח הנהוגים בהשקות, שאותם חָלַק לכתיבתה של סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד, ולזוז הצידה כדי לפנות נתיב מילוט לסופרת⁻מצליחה⁻מאוד.
דממה של אי-נוחות השתררה בין היושבים למראה פניה המכורכמות, שהעידו על מה שחשה: קנאה שלא היה בכוחה להסתיר, קנאה מפתיעה, שהרי לא הייתה לה בעצם שום הצדקה: במשך השנים היא עלתה על חברתה, זכתה לביקורות אוהדות, פרסים ומעמד נחשב. ובכל זאת, חרף כל הסממנים הרבים להצלחתה העודפת, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שבחים שחלקו הפעם בנוכחותה לאחרת – מי שנהפכה בעיניה באחת ליריבה.

אבל זו דרכה של המפלצת ירוקת העין: משתלטת ומייסרת בעוצמה את מי שנוצרה בתוכו, שכן היא, כדברי יאגו לאותלו, "לועגת לבשר שהיא אוכלת": הלעג הפנימי הנלווה לה דומה לחומצה. היא מפלצת דביקה, אילמת, ובעיקר – מבישה! קשה להיפטר ממנה כי אי אפשר להביע אותה, מעצם קיומה היא אסורה והרסנית. והיא גם משריצה מפלצות-משנה איומות: תחושות קיפוח, נקמנות, ולמרבה הצער – גם השפלה עצמית. לו רק הצליחה הסופרת המצליחה⁻מאוד להישאר במקומה, לו רק המשיכה לשבת ולהעמיד פנים, לא הייתה קנאתה נחשפת בפומבי, ומן הסתם הייתה ניצלת לפחות מהמבוכה שהסבה לעצמה. אבל לא, נבצר ממנה באותו רגע להתגבר: נראה כי עוצמות היצר שהולידו את יצירותיה הביאו לעולם בהכרח גם מפלצת חזקה במיוחד.

והרי גם היא, כמו כולנו, גדלה על שניים מהנדבכים המוסריים הבסיסיים בתרבות היהודו-נוצרית, אלה שהם חלק מחוקי היסוד האמורים להסדיר את יחסי הגומלין בחברה האנושית: הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והדיבר העשירי "לא תחמוד". אין ספק שגם היא, כמו כולנו, מצפה מעצמה לנהוג על פי הצווים הללו: להיות נדיבה, להשתתף בלב שלם בשמחת זולתה, או לפחות לנהוג בנימוס.

אבוי. התביעה לאהוב את הזולת כמו את עצמך – את זאת לימד אותנו פרויד במסה "תרבות בלא נחת" – היא פשוט בלתי אפשרית. היא, כתב פרויד, "מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם". וברור לגמרי שגם הדיבר התובע מאתנו על פי חוק שלא להרגיש את מה שאנחנו מרגישים הוא מוגזם ובלתי אפשרי. איך אפשר לא לחמוד, אם חומדים? איך אפשר לא לקנא, אם מקנאים? אלמלא היו התביעות הללו בלתי אפשריות, הרי לא היה בהן צורך מלכתחילה. אנחנו נדרשים להשתדל, אבל לא נוכל להתחייב שנצליח. "מה אלוהים יכול כבר לדרוש אם כך הוא מערבב גוף ונפש ולא מסמן את קו הגבול, אם כך הוא תובע מאתנו ורומז לנו, דורש ומפתה עם הקריצות הקטנות שלו. מצמוצים זריזים כמו גחליליות בחושך, הצצות מהירות, קצרות מדי, אל מחוזות האור" – כתבתי פעם באחד מסיפוריי על ה"לא תחמוד" המוזר הזה. 

לא, על הרגש אי אפשר לכפות, אבל אפשר לתבוע השתדלות. וליתר דיוק – התנהגות נאותה, ואז אולי מתוך שלא לשמה, בא לשמה: בדרך כלל שמחה מעלה חיוך, אבל לפעמים התהליך יכול להתהפך: מחייכים, ואז אולי מתעוררת שמחה גם בחלקו של האחר.    

על הכרך החגיגי של "הו'" 20

שאפשר לקנות אותו כאן

וגם, מודפס, או במהדורה דיגיטלית, כאן

להלן תרומתי להו! 20 (הפסקה הראשונה מצולמת מתוך הגיליון. הבאות אחריה – בפורמט וורדפרס).  

ילדה בת עשר שוכבת על השטיח בסלון. בחוץ חושך. גשם. מדי פעם מבליח שבר אור בחלון ואחריו נשמע פיצוץ רם. כפות רגליה קרובות מאוד אל תנור הנפט שמבעבע מדי פעם. עליה להיזהר שהגרביים לא יתלקחו! על התנור מונחת פרוסת לחם שכבר מדיפה ריח חרוך. עוד מעט אפשר יהיה למרוח עליה חמאה. בידיה של הילדה יש ספר שחור כריכה. הנה הגיעה אל העמוד האחרון בסיפור: "…בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתייחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק." היא מתעכבת על המילה "בתולה", על המילה "נתייחדנו", על התמונה של מארינקא העומדת עם התינוק בידיה ומביטה דרך הסדק. לא מבינה, אבל חשה שיש בהן משהו עז, כבד, עטוף, משהו סודי שיכול לפצוע אם לא נזהרים. ואין לה מושג מהו.

ספרות היא איסור מסתורי שיש לפענח בלי שום עזרה. ומה שלא מובן, עוד יתברר. עליה רק לזכור את הדברים, כדי שתוכל לשוב אליהם בעתיד.

ילדה בת שתים־עשרה שוכבת על הגב במיטה שלה בחדר הילדים. אחיה משחק בחוץ. אמהּ מזיזה כלים במטבח. כל זמן שהרעשים הללו נשמעים, היא בטוחה. אביה טרם שב. עוד מעט תיפתח דלת הכניסה לבית והוא יופיע. צעדיו הכבדים יתקדמו לעברה. עד אז היא קוראת מהר, מתנשמת, כדי להספיק כמה שאפשר, אולי תצליח להגיע לפחות עד סופו של הסיפור הראשון. היא קוראת: "גיליתי עובדה בעלת רמז, רמז חשוב מאוד," שהולמס אומר וד"ר ווטסון לא מבין: "אולי אני סתום, הולמס, אך איני רואה מה כאן הרמז"… היא יודעת: בעוד זמן קצר יצוו עליה להניח את הספר ולהפסיק עם זה כבר. אבא יגיד: "די כבר לקרוא כל הזמן! תצאי קצת מהבית! לכי קצת החוצה, לעשות סיבוב. תרוצי עד הקולנוע ובחזרה, ואז נראה אם אני ארשה לך להמשיך…"

ספרות היא סקרנות שמתעוררת וחייבים להשביעה, גם כאשר הסביבה מתנגדת.

נערה בת שש־עשרה יושבת בכיתה שבה התחילה סוף סוף להכיר שמות ולהבין מנהגים. הרצפה מרופדת בשטיחים. הלוח נע. בתום השיעור יעברו לכיתה אחרת. יש גרם מדרגות לעלייה וגרם מדרגות לירידה. אסור לרוץ. צבעי העניבה שעונבים התלמידים מעידים על הקבוצה שאליה הם משתייכים. על השולחן שלפניה פתוח ספר. פנלופי מארקס, הילדה שיושבת לצדה, נאנחת: "אפילו אני לא מבינה מה כתוב כאן, אז איך את תצליחי?" הנערה קוראת: ""This was a murie tale of Chauntecleer…". היא מפענחת את המילים לאטה, מתרגמת אותם לאנגלית רגילה ומשם לעברית: "זה הסיפור העליז של שנטקלר", תרנגול יפהפה ששייך לנזירה. יש לו לשנטקלר רעיות-תרנגולות רבות, אבל הוא מאוהב רק באחת מהן. לילה אחד הוא חולם חלום ביעותים… הסיפור נמשך. הנערה עקבת אחרי פיתוליו.

ספרות היא היכולת לדבר גם כשנדמה ששפה לא מוכרת מכסה עליה. אם לא מוותרים, אם מתעקשים להמשיך ולהסתכל עליה, היא נכנעת, הולכת ונגלית, הולכת ונחשפת. היא ממשיכה להסתיר בתוכה סודות, אבל אלה אינם נחבאים עוד בגלל השפה, אלא רק משום שכך הם אוהבים לנהוג מעצם טבעם. אפשר לוותר להם, אבל חבל, כי ככל שמביטים בהם יותר, כך הם הולכים ומתבררים.

נערה בת שבע־עשרה יושבת ליד השולחן בחדרהּ. הדלת סגורה, אבל לא מרשים לה לנעול אותה. הטלוויזיה בסלון פועלת, ד"ר הוּ נאבק שם בחוטפיו. אחיה ואחותה יושבים מולו על השטיח בפיות פעורים, אבל היא עסוקה: היא עם הגברת רמזי הסורגת גרב חום, עם לילי בריסקו הציירת ועם צ'ארלס טנסלי המרגיז בפסקנותו. האם ג'יימס, בנה של הגברת רמזי, יזכה, למרות מזג האוויר הסוער, להגיע אל המגדלור? האם לילי תצליח להשלים את התמונה? האם היא עצמה תדע אי פעם לכתוב משהו שדומה לפרק השני בספר, זה שבו בעשרים עמודים חולף עשור, אנשים נישאים, מתים, נהרגים, הכול בתוך סוגריים מרובעים, בהיעדר עלילה, שיחות או פעולות, רק הזמן עצמו שוקד על השינויים הזערערים, האטיים, הסופיים שהוא יודע לייצר?

ספרות היא האפשרות לבטא במילים את מה שנדמה כמעורפל וחסר גבולות ברורים: אורות, אוויר, צבעים, זמן, קרעי הרהורים, שברי רעיונות.

אישה צעירה יושבת בספרייה. האנתולוגיה של נורטון פתוחה לפניה. מאות דפים דקיקים, שבהם מסודרים כולם: משוררים רומנטיים, סופרים ויקטוריאנים, הוגי דעות, כותבי נונסנס,  אלה שחיו במאה ה-19, ואלה שבתחילת המאה ה-20, כולם שם, כל הגדולים והנחשבים, ועליה לשנן את שמותיהם, לזכור את השנים שבהן חיו ואת תיאור המגירה המדומה שבה הונחו. בקולוקוויום עם הפרופסור הוא מאזין בתשומת לב לדברים שאמרה על הספר שקראה לקראת המפגש וכשהיא מסיימת, שואל: "אבל איפה בדיוק את משבצת את קונרד?" וגם: "קורץ הוא גיבור או אנטי-גיבור?"

ספרות היא לפעמים קִטלוג וסיווג, מיון ותיאור, יכולה להיות מבט מבחוץ שמבקש לארגן, להגדיר ולתת כותרות ושמות.

אישה לא צעירה משיבה לטלפון. שבת בצהריים. מעברו האחר של הקו שואלת אותה מישהי לשמה האמיתי. לא הבדוי, שבו הגישה את קובץ הסיפורים שלה. "אבל זאת באמת אני," משיבה האישה. "חשבתי שמדובר בפסבדונים," מסבירה לה בת שיחה, לקטורית מטעם ההוצאה לאור, "ורציתי לדעת מי את באמת," ומוסיפה מיד הבטחה: "קראתי את כתב היד שלך. אין ספק: אנחנו נוציא לך את הספר."

ספרות היא גם הספר הראשון שקיבל הכרה בקיומו עוד לפני שנהפך לספר, בימים שהוא עדיין רק ערימה של דפים מודפסים בבית על נייר מחורר בשוליו. אין לו עדיין שם. אין לו עדיין צורה. אין לו עדיין אחיזה, אבל פתאום הוא ישנו. ולרגע קט נוצר לכאורה האיחוי המושלם בין תקוות ומאוויים לבין עולם המעשה. אבל אחר כך יהיו גם התגובות והביקורות, וגרועה מהן: השתיקה הגמורה, ההתעלמות: לשבת על ספה בביתם של אנשים ולתהות: שמעתם? ראיתם? יש בחנויות ספר ושמי כתוב עליו. תקראו אותו?

אישה מבוגרת בוחנת את רשימות רבי המכר המופיעות במוספי הספרות. השאלה אם ספרה העשירי מופיע שם מסקרנת אמנם, אבל חשובה ממנה בהרבה – העבודה עצמה: מלאכת הכתיבה שהיא שקועה בה כתמיד, והמפגש שהיא מזמנת לה עם הסודות הפנימיים, ההכרחיים, שרק כך יכולים להתגלות לה, ועם הכורח לבטא ולעצב אותם. היא נזכרת בעצתו של סקוט פיצ'ג'רלד לסופרים: "אל תכתוב מכיוון שאתה רוצה לומר משהו, כתוב מכיוון שיש לך משהו לומר."

ספרות היא הפגישה עם הסודות ההכרחיים של כותבים אחרים.

הגיליון ה-20 של כתב העת הו! ראה אור, ואפשר לקנות אותו כאן:

 הנה רשימת המשתתפים בו: 

בהיותו גיליון חגיגי, שינה מעט הו! את מתכונתו. דורי מנור, עורך כתב העת ומייסדו, פנה אל כמה עשרות סופרים, משוררים, עורכים וחוקרי ספרות וביקשו מהם לכתוב בשניים שלושה עמודים תשובה לשאלה "מהי ספרות".

כדברי המערכת: "אינספור תשובות כבר ניתנו לשאלה הזאת, ואף על פי כן דומה שאין דיון מעניין ומפרה מזה. שהרי דווקא החשיבה המחודשת על השאלות הבסיסיות ביותר מאפשרת לנו לבחון מחדש את מה שנדמה כמובן מאליו, ולנער כמה תפיסות מקובלות מדי, 'אמיתות' שכבר היו לקלישאה. ב־95 הטקסטים שנכתבו במיוחד לכרך זה יש כדי לעדכן ולגוון את המחשבה על הספרות הישראלית ועל ספרות בכלל, ולרענן מוסכמות לא מעטות".

כאמור, תשעים וחמישה כותבים, שהמסות שלהם סודרו על פי הא'-ב' של שמותיהם, נענו לאתגר. מרתק לקרוא את נקודות המבט השונות שמהן ניגשו לשאלה, ואת הזוויות המגוונות שהעניקו לתשובה. השלושה הראשונים, פרופ' זאב שטרנהל, ד"ר נעמה צאל וד"ר סמדר שיפמן חרגו מהסדר הרגיל של ההופעה, שכן מדובר בשלושה יוצרים וחוקרים שהלכו לעולמם עוד לפני שהכרך ירד לדפוס.

נוגעים ללב במיוחד הדברים שכתבה נעמה צאל. כותרת המשנה למסה שלה: "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה". צאל פותחת בתיאור אישי מאוד, שממנו היא מפליגה אל הכללי: "לפני שנה חליתי בסרטן. השפה שלי נפלה. ביומן שלי — דממה. רק פעם בזמן רב, איזו התקבצות מילים שנועדה לסמן בעיקר את השממה שסביבה, את האדמה החרוכה". צאל, כנראה בדברים האחרונים שכתבה בחייה (כמצוין בהערת שוליים), מסבירה כיצד, בעקבות המחלה, ספגה השפה שלה מכה קשה, וממשיכה לכך ש"הספרות היא משת״פית. היא הראשונה לקפוץ לעשות משא ומתן עם האויבים הכי גדולים. כי היא לא נמצאת בבידוד." צאל ודאי לא יכלה לשער בנפשה עד כמה משמעותיים יהיו דבריה, שייקראו אחרי מותה בטרם עת, עוד לא בת ארבעים.

קראתי את כל המסות האחרות, ואני מביאה נגיעה קלה מכמה מהן:

דורי מנור, העורך של הו!, מספר שכמו אמו בשעתה, הוא "עוסק בצֵיד מרגלים. אלא שהמרגלים שאני לוכד אינם מרגלים בשר־ודם: אלה מרגלים העשויים מאותיות ומצלילים"; כיצד מילה קונוטטיבית מאוד ששמע בילדותו טלטלה את עולמו ופתחה בפניו עולמות, ואיך השפיעו עליו סודות מדינה שנחשף אליהם. 

דנה אולמרט מפתחת את הרעיון שלפיו יש בכוחה של הספרות לשנות את מציאות. היא מביאה, בין היתר, את אוליבר טוויסט, ואת אוהל הדוד תום. 

שמעון אדף מראה כיצד הספרות מדברת על דבר אחד, באמצעות דבר אחר (והרי זה מה שעושים דימויים, לא כן?). אדף פותח את הטיעון שהוא מפתח באמצעות אנקדוטה: "היסטוריון שתחום התמחותו הוא המאה התשע־עשרה באירופה מתחיל לקרוא בזמנו הפנוי רק ספרות מדע בדיוני. בשלב מסוים מתעורר בו החשש שמא לא יוכל לחזור לקרוא ספרות אחרת. הוא לוקח לידו את אחד הרומנים החביבים עליו, גאווה ודעה קדומה של ג׳יין אוסטן. למרבה ההקלה הוא נהנה ממנו יותר מבעבר. אבל הוא רואה אותו באור חדש: אם קודם השתומם מכישרונה של אוסטן לבטא את המורכבות של הטבע האנושי והחברתי, הרי שעכשיו, תוך כדי קריאה, צצה אצלו שאלה אחרת – איזה עולם צריך לדמיין כדי שהאירועים שאוסטן מתארת אכן יוכלו להתרחש? להפתעתו הוא מגלה שעל מנת שהסיפור של אליזבת בנט ומר דארסי יתרחש בדיוק כמו שאוסטן מספרת אותו, צריך לדמיין עולם שונה למדי מזה שאוסטן חייתה בו הלכה למעשה".

חיים פסח אינו מהסס להדגים "מהי ספרות" באמצעות ציטוט סיפור מקראי, זה של בלעם והאתון. הוא מתבל את מאמרו בלצון: "ואני מדלג, לטובתכם ולמען הטעם הטוב, על הפרשנות הפרוורטית שנתנו לסיפור זה חכמינו זכרונם לברכה באשר לפשר טענתה של האתון: 'רכבת עלי!' (וזה אמיתי)", ומגיע בסוף המאמר למסקנה מעניינת של איש ספרות ועורך ותיק. 

מאיה ערד, במאמר מרתק, מלקטת התנסויות שחוותה ובאמצעותן הבינה מהי ספרות: איך הבחינה לראשונה בצביעות ובזיוף, איך למדה על היכולת להיכנס לעורו של האחר, לראות את הדברים מנקודת מבטו. איך נוכחה שמבוכות ואי נעימויות יכולות להיות חומר הגלם של הספרות, וכן הלאה. 

ערן רולניק, שלא במפתיע, בהיותו פסיכואנליטיקאי, מראה כיצד "הספרות והפסיכואנליזה משתמשות באמצעים שונים על מנת להשיג כמה מטרות דומות".

נסים קלדרון, חוקר הספרות, נעזר בברנר ובמניפסט שכתב, כדי להשיב על השאלה. 

הסופר משה סקאל דן בהבדלים שיש בין משוררים לסופרים. משוררים "הולכים בעקבות החלילן מהמלין" ואילו "סופרים הולכים בעקבות פירורי הלחם", שכן הם "משפילים את עיניהם אל האדמה ומחפשים עליה פירורים. הסיפור משליך את פירורי הלחם האלה לעברם, וכל סופרת וסופר מלקטים את הפירורים שלהם, לפי טעמם ומזגם". 

ראובן נמדר מספר סיפור שלקח בצדו.

טל ניצן משיבה לשאלה בטקסט קצר ושירי.

נועה מנהיים פותחת כדרכה בתיאור צבעוני וחד של משהו שאירע במוזיאון הבריטי בחורף של 1872, כאשר "החל ג'ורג' סמית' בן ה־32 לקרוע מעליו את בגדיו תוך התרגשות…"

כותרת חיבורו של רויאל נץ היא "מהי ספרות גרסת המתמטיקה" והוא עוקב בו אחרי אייזיק ניוטון, ש"המציא את המדע הניוטוני" כי "באותם ימים השתולל הדבר והאוניברסיטה נסגרה".

אסתי ג' חיים מסבירה בחצי עמוד כי הספרות היא בשבילה "המחלה ובד בבד הניסיון להחלים".

לאה איני פותחת את תשובתה בסדרת שאלות: "את מי שואלים? את הכותבת? את הקוראת? את הקוראת שהיא גם כותבת? ולאיזו כתיבת ספרות מכוונים? לספרות מנפקת תוכן המעסה את בלוטות התרבות תוך שימוש בכריות לשון? במיני סמלים מוכרים? או לספרות שנדמית כזרה? כזו הנכתבת למעטים, והיא אמנותית?"

נורית זרחי משיבה בשיר שנקרא "ספרים" ומתחיל כך: "שָׁם רָאִיתִי אֶת הַסּוּס שֶׁבָּא לִשְׁתּוֹת".

א"ב יהושע פותח בניסיון להגדיר קודם כל מהי אמנות והיכן בעצם אפשר למצוא אותה.  

סיון בסקין מסבירה ש"כן, הספרות היא משחק בשבילי", ומוסיפה, "זה לא מקטין אותה בשום צורה", ואז מציירת תמונה קסומה שלה ושל חברתה כשהיו בנות אחת עשרה או שתיים עשרה: "קיץ. ליטא. אנחנו בדרך לאגם — שביל באורך כשני קילומטרים דרך היער. השביל מתחיל מבית הספר שבו למדו האמהות שלנו שני עשורים קודם לכן, ונגמר בירידה תלולה, שבה היער הופך לשורשי אורנים בחול, שמתמעטים והופכים לחול סתם, שהופך למים צלולים. מדי פעם אנחנו סוטות קצת מהשביל כדי לאכול כמה אוכמניות ופטל מהשיחים. אנחנו לא מתפעלות מהנוף, כי הוא חלק מאיתנו, לכן אנחנו צריכות משחק לדרך. 'רוצה את להיות קטולוס, ואני אהיה קטילינה?' שואלת סשה. 'אני לא חושבת שהם נפגשו,' אני אומרת. 'עד שקטולוס הגיע מוורונה לרומא, קטילינה כבר הוצא להורג.' 'לא נורא,' אומרת סשה. 'נגיד שהם הספיקו להיפגש. נגיד שקטולוס הגיע לעיר קצת קודם. גאיוס, אתה בא לשתות יין? יש לך שירים חדשים?'": שתי ילדות שהספרות אצלן היא החיים עצמם. גם ובמיוחד כשהם נראים כמשחק. 

עוד ועוד חיבורים קצרים שכל אחד מהם שונה, המגוון רב, והעניין והסקרנות הולכים ומתעצמים, ככל שקוראים את התשובות השונות.

אחד מהחיבורים מגיע במפתיע מנשיא המדינה, ראובן ריבלין, שקושר בין הספרות בה"א הידיעה וסיפור שחרזדה, אלף לילה ולילה, שאביו, הפרופסור יוסף יואל ריבלין, תרגם מערבית לעברית. ריבלין רואה בתרגום ניסיון לקרב בין העמים, ומספר שאביו תרגם גם את הקוראן, כי סבר שכך יוכלו בני אדם "לזהות זה בזה גון קול דומה, שורש היסטורי משותף, מיתוסים דומים שבונים את חיינו. גם אם שמותיהם שונים. גם אם שפתנו דומה אך שונה, או שונה לגמרי. ומתוך כך, הספרות מעשירה את חיינו ועולמנו, אבל גם מאפשרת לנו להרגיש קרובים יותר ודומים יותר לשכנינו".

האם המסר ההומני והמקרב יכול לצאת מתוך "הו!" אל המציאות הפוליטית, כאן ועכשיו? 

למרבה השמחה גם אלי פנה דורי מנור, והנה הפסקה הראשונה במסה שכתבתי:

בחלקו השני של הו! מובאים ארבעים שירים שכולם הופיעו בכרכים הקודמים. המדור מכונה "מצעד הלהיטים של 'הו!', השירים הנבחרים". העורכים ביקשו מחוקרים, חוקרות, סופרים, סופרות, משוררים  ומשוררות לבחור את שירים החביבים עליהם במיוחד.

מבחר השירים משמח לבב אנוש. 

הנה אחד מהם, שכתבה סיון בסקין:

 

ואחד שכתבה אנה הרמן:

המבחר כולו מסחרר ומשמח עד בלי די.

כאמור, אפשר לקנות את הגיליון ישירות מהקיבוץ המאוחד, כאן, וגם, כמובן, בחנויות הספרים.