ארכיון הקטגוריה: זיכרון אישי

ד”ר נחום ורבין, “מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה”: מה הייתה המדינה מרוויחה אילו נשחטו?

לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש”עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח”, כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, “הוורהפטיגים“, כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב”סתם תרגיל צבאי נרחב.”

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד”ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה”ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי “כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות.”

ורבין “העז” אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם “להחזיק מעמד”, ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה”ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי “יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה.”

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל’) שלמה להט (צ’יץ’) ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ’יץ’ כי התנגד לכניעה. “כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי.”

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה “הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים.”

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ’יץ’ לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש”מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?”

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. “אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן,” הוא מסביר, ומוסיף גם: “אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […].”

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!

עמנואל (מנו) רוזן, “אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי”: מה קורה כשרק הגוף ניצל

האם אפשר להתגעגע אל מי שביקשו לרצוח אותך, או “רק” חשבו שהרעיון שתירצח הוא בכלל “לא רע”? במילים אחרות: איך יכול מישהו שנולד בגרמניה ונמלט ממנה כמה שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, להתגעגע אליה “אחרי כל מה שקרה”?

ספרו המופלא של עמנואל (מנו) רוזן, שראה אור לאחרונה, מנסה לפענח את הגעגועים ושברון הלב, את האובדן – לא רק של החיים שהיו לבני משפחתו שברחו מארץ הולדתם, אלא גם את העבר שקדם לבריחה, ועוד יותר מכך – את עתידם.

הגוף ניצל, הנפש אבדה.

מרים, אמו של רוזן, אחיה רפי והוריהם, לוצי והוגו מנדל, ברחו מגרמניה ב־1933. הוגו היה עורך דין מצליח ומכובד, שהבין – לכאורה בזמן – כי עליו להציל את בני משפחתו. אבל בארצו החדשה, בארץ ישראל, נאלץ לוותר על מקצועו, ואיבד את מעמדו ואת זהותו. בגרמניה היה עורך דין גדול, “והוא כבר לא היה דוקטור מנדל בישראל”, כפי שאומרת עליו מקץ עשרות שנים קרובת משפחה רחוקה.

מנו, נכדו, מחבר הספר שלפנינו, מחליט זמן רב אחרי מותו להתחקות על עקבותיו, לנסות להבין מה עבר עליו. מה שבר את רוחו וגרם לו למאוס בחייו. מדוע נפל עליו ייאוש אינסופי כמה חודשים אחרי שחזר ב־1956 מביקור בגרמניה, ביחד עם לוצי אשתו. מדוע בעצם נפרדו אחרי אותו הביקור: היא בחרה בחיים, הוא – במוות. כוחו לא עמד לו עוד.

מנו מחליט לנסוע לגרמניה, בעקבות אותו טיול אחרון של הסבא והסבתא, ובד בבד, שם, וגם בישראל ובארצות הברית, פוגש אנשים שונים מעברם, בני משפחה וידידים, כדי לשאול אותם על הוגו ועל לוצי, ולנסות להבין.

כל פרק בספר (כולם קצרים מאוד, שניים־שלושה עמודים, לא יותר), נפתח בתצלום שחור־לבן קטן, רובם מהעבר, ואנחנו רואים בהם רגעים מחייהן של הדמויות הרבות בספר. חלק מהתצלומים אינם אלא מעין איור של מה שמסופר בפרק, למשל – ציור סכמטי של מטוס לבן על רקע שחור, כמו אלה שרואים במפות־טיסה, וזאת – בפרק שנפתח בתיאור הטיסה של המחבר (ישראלי שחי בארצות הברית) מניו יורק לתל אביב, שם הוא מקווה למצוא תשובות לשאלותיו, אם כי הוא יודע כי היחידה שהייתה יכולה להשיב עליהן, אמו, כבר אינה בין החיים.

המחקר שהוא עורך הולך ומעמיק, וסודות שהיו אמורים בעצם להיות גלויים נחשפים לראשונה לעיניו. כך למשל הוא מוצא אוצר אצל משטילד ברנר, גרמניה שכתבה ספר על יהודי עירה של מרים אמו, אישה שהאם התיידדה אתה והתקרבה אליה מאוד, שלוש שנים בלבד לפני שמרים הלכה לעולמה בגיל שבעים. אותו אוצר הוא תיקייה ובה מטמון שלם של מסמכים שיכולים לענות על רבות משאלותיו. והתיקייה הזאת הייתה בעצם ברשותו! אמו החזיקה אותה כל השנים בביתה. מכיוון שלא עניינה אותו, כשהאם ידעה שימיה ספורים ביקשה שישלח את שלל המסמכים הללו אל אותה מטשילד. ברבות הימים, כשהחל להתעניין בעברה של משפחתו ובא לבקר את משטליד, היא החזירה לו את התיקייה.

הסוגיה העיקרית שבה עוסק ספרו של רוזן מוכרת גם מספרו של ז’אן אמרי מעבר לאשמה ולכפרה. אמרי, שגם הוא, כמו סבו של מנו רוזן, נאלץ לנוס מארצו, כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג’מייקה קינקייד בספרה מקום קטןאצלה: “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” אצל אמרי: “לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה”. עוד כותב אמרי על הצורך להשמיד את געגועיו אל מה שהיה, אל ארצו כפי שראה אותה לפני שגילה את טבעה האמיתי, את רצחנותם של האנשים הסובבים אותו ואת נחישותם לשלול ממנו את זהותו.

אצל סבו של רוזן – הייאוש המוחלט שנוצר אחרי הביקור בגרמניה, ההבנה שאין לו בעצם לאן לחזור, אין לו אל מה להתגעגע, עברו הוכחד, גם את זיכרונותיו עליו לסלק מעליו, ואין לו עתיד, כי לעולם כבר לא ידע עברית כיאות, ולא יוכל שוב להיות עורך דין מצליח. בישראל נאלץ לחזור ולהיות סוחר קטן וכושל – יעוד שמפניו נמלט בצעירותו: הוא היה הראשון בין בני משפחתו שרכש השכלה, שהצליח לנוס מגורלו, וזה השיג אותו שוב, הפעם – בתל אביב.

כאמור, הספר מרתק, נוגע ללב, מעציב ולרגעים קצרים גם מבדח. הוא אפילו מותח, חרף העניין שבו הוא עוסק, שכן מתעוררת בו שאלה שהתשובה לה, המגיעה לקראת סופו, רבת משמעות.

מיכל – שש שנים

יום אחד, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כמה שעות לפני שאבא שלה, בן זוגי, בא להחליף אותי “במשמרת” לצדה בבית החולים, היא ביקשה ממני שאפתח את התיק שלה, אוציא מתוכו מחברת, ואתן לה אותה, וגם את העט שידעה לומר לי בדיוק היכן הוא.

ושארים לה קצת את ראש המיטה.

וכך, בתנוחת כמעט ישיבה, היא הרהרה, וכתבה לאט לאט, בקושי מחזיקה את העט, בקושי מזיזה אותו.

מדי פעם נעצרה, המשיכה לחשוב, וחזרה לכתיבה.

התהליך היה ארוך, איטי ומייסר.

זה היה בימים שבהם כבר לא הקפידה להסתיר את הקרחת.

פניה היו חיוורות, וכפות ידיה היו כבר נפוחות מאוד. ברקע נשמע כל הזמן פכפוך החמצן שהוזרם אל גופה.

ישבתי על הכיסא שלידה. מאחורי החלון שנשקף אל הים היפה, התכול, המראה החלומי שהיה לכאורה קרוב כל כך, אבל מעבר לזגוגית החלון. לעולמי עולמים לא תוכל עוד להגיע אליו. מהמיטה יכלה לראות איזו פינה קטנה ממנו, אבל הוא כבר לא עניין אותה.

כבר לפני כמה ימים הבינה וידעה שהכול אבוד, ועכשיו, עם המחברת שעונה לה על הרגליים הכפופות, חשבה על פריטים שונים מרכושה וציינה אותם: השטיח הצבעוני, ספרי הקריאה המוערים, התכשיטים שלה, קופסת עץ יפה – כל אחד מהם ייעדה למישהו במשפחה.

לא ידעתי מה היא יושבת וכותבת שם.

רק אחרי כן, כשפתחנו את המחברת, ידענו שכך היא נפרדה מחייה.

לא רק על בני המשפחה חשבה. גם על אנשי הצוות המופלאים במחלקה ההמטולוגית ברמב”ם, שלהם ביקשה להקצות סכום כסף נכבד מאוד מהעיזבון שלה, “לרווחתם”. לאחיות (ולאחים!) הסבלניות, שנכנסו אליה תמיד במאור פנים, ובתחושה שחייה חשובים להן. שהן שם לא רק כדי להציל, אלא גם כדי לכבד אותה ולדאוג ככל האפשר לרווחתה.

אכן, בכסף שהורישה להם שיפצו את חדר המנוחה, ומדי שנה, כבר שש שנים, זוכים כמה מהם למלגת לימודים.

אין ספק שהמלגות האלה היו משמחות אותה במיוחד, כי כל חייה התמקדו בלימודים: תואר ראשון ושני, בהצטיינות יתרה, בכימיה, תואר ראשון, שני ושלישי בבלשנות. דיסרטציה שעסקה בהצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון מערביות, שבסופה – מילון מדוקדק ומדויק, שממשיך לשמש חוקרים בתחום ולהועיל להם בעבודתם.

כאמור – כשבוע או עשרה ימים לפני מותה מיכל כבר ידעה. כשהראיתי לה את הספר החדש שלי שכתבתי בעמודו הראשון שהוא “מוקדש באהבה למיכל ארן” – הספר ראה אור ימים אחדים אחרי מותה – היא אמרה בציניות, בהשלמה עם הבלתי נמנע: “תצטרכי להוסיף ז”ל”.

לא רצינו להאמין. לא יכולנו להאמין שנשמה יתרה כזאת, אישה שהתאפיינה בנדיבות, בכישרונות יוצאי דופן, בעדינות נפש, בכנות בלי פשרות, שדבקה תמיד באמת ולא הייתה מוכנה לסטות ממנה, אישה צעירה כל כך – עדיין לא מלאו לה ארבעים! – תילקח כך מהעולם, היום לפני שש שנים.

היא לא הייתה בתי, אלא בתו של אריק, אהובי, אבל לפני האשפוז הראשון שלה היא התלבטה אתי איך תציג אותי בפני אנשים הצוות. “אימא חורגת?” היא אמרה, “נשמע רע… אשתו של אבא שלי? לא מספיק מדויק. אני אגיד שאת האימא המאמצת שלי.” כל כך התרגשתי מהתואר, וכל כך שמחתי עליו. כי כן, נוצר בינינו במשך השנים קשר מיוחד במינו. תמיד הרגשתי בטוחה אתה! מתוך האהבה שלה אל האבא שלה היא פינתה מקום בלבה גם בשבילי, כי ראתה שהקשר בינינו מיטיב אתו. ואחר כך התפתח גם הקשר של שתינו, קשר של אישה מבוגרת ואישה צעירה שיכולות לצחוק ביחד, לשיר, ללמוד זו מזו, להקשיב, להבין. בכל פעם שפרסמתי משהו – ספר, או רשומה בבלוג – ידעתי שעיניה הצופיות ימצאו כל טעות, ושהיא תדע לא רק להציע תיקונים אלא גם לשבח, שבחים ששימחו אותי בכל פעם מחדש.

היה במיכל משהו טהור כל כך, עד שהיא סירבה בתוקף לאפשר לכל כיעור להתקרב אליה. לכן, למשל, התרחקה מכל מה שהדיף בעיניה מה שכינתה “פוליטיקה”: כל מה ששייך למציאות המיידית הגסה, הוולגרית, האלימה. לאחרונה אני תוהה בלי הרף איך הייתה מגיבה ומה הייתה אומרת על המציאות הנוכחית, שפולשת אל נפשנו ולא מאפשרת לנו לסלק אותה מעלינו.

מיכל ידעה כל כך לתת מעצמה – אני לא יודעת אם זאת תכונה מולדת, שירשה מאביה, או שלמדה ממנו להיות מי שהייתה. זה גם לא משנה. היא פשוט הייתה היא. אדם נדיר בטוב לבה ובישירות האמיתית שלה.

זוכרים אותה וחושבים עליה כל יום.