כל הפוסטים מאת עופרה עופר אורן Ofra Offer Oren

סופרת, מתרגמת ועורכת כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1995

"שיר הפונדקית": מי זוכר את גמזו?

בניית המתח והדרמה שהקדימו את ההצגה היו מושלמים. כך למשל נכתב בעיתון מעריב ב-17 בדצמבר  1959 כי "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות' שיוצג 'עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים.'"

יום לפני כן בישרו בעיתון למרחב: "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן , 'פונדק הרוחות',  יועלה על בימת הקאמרי".

"הנהלת התיאטרון הודיעה", נכתב באותו יום בעיתון על המשמר, "כי תיאטרון הקאמרי החליט  לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש," ורבים תהו מי יזכה לביים אותו, עד שהגיעה הבשורה בעיתון דבר ביום רביעי, 23 בדצמבר: יהיו שני במאים, גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1963, כמה שנים אחרי הבשורה הראשונה.

ואז, אחרי הצגת הבכורה, קטל אותה, מבקר התיאטרון, חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז", כלומר – למתוח ביקורת קטלנית.

גמזו שלל בעיקר את משחקה של חנה מרון, שגילמה את תפקיד הפונדקית. את השיר שביצעה בדמותה כאישה מבוגרת (היא הייתה אז בת 40) כינה "יפה", אבל הסתייג משירתה של השחקנית. הנה השיר:

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. 
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע? 
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. 
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר, 
והעור שייבש רך וטוב כמו קש. 
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, 
וקר שיהיה גם הדם, 
איזה קור נהדר… 
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. 

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק. 
יש לומר את שיבחו 
של הגוף, הפונדק. 

שאחרי קצת שנים של סופה. 
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים, 
אין אחר במקומו, לפעמים. 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים. 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. 

כבר הוגד שהגוף, שהגוף, 
הוא אם כך או אם כך, 
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, 
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, 
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. 

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, 
רק החליפה היא את הקליפה הגופית, 
אך היתה זו קליפה שהספיקה, 
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, 
ואת זה היא בקושי הפסיקה…

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק, 
יש לזכור את שבחו 
של הגוף הפונדק… 

שמפה לפעמים, כמסופר, 
שב אדם אל פונדק של עפר, 
ובשל כמה סיבות וטעמים, 
הוא משם לא חוזר לפעמים, 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים, 

והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, 
כי תמיד הוא אורחים מארח. 
ונדלקת עליו כמנורה ענקית, 
הלבנה המכונה גם, ירח, 

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, 
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, 
קצת זרה וקרה ומוזרת. 
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, 
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, 
או כאיזו תרכובת אחרת. 

ולכן אם יוצאים, 
למרחק, למרחק, 
יש לזמר את שבחו 
של הגוף, הפונדק. 

המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק. 
כי שני אלה בתור תאומים, 
קיימים לעולם, לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים ותוהים, והומים, 
ויוצאים… וחוזרים לפעמים.

בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה, את ההתדרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים" ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים, בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון  לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה האחת: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה. אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ולמענה הקריב את נעמי, התרחק מהעולם האמיתי ושבעצם גם הוא, כמו נעמי, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שחננאל פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון: פונדקית שהוא מנהל אתה פרשיית אהבים.

את שירה הלחין גארי ברתיני, וחנה מרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה אתה ועם קולה. היא ביצעה אותו כמה חודשים אחרי ששבה ארצה כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן, ב-1970. עם רגל תותבת עמדה מרון על בימת תיאטרון הבימה ושרה את שיר הפונדקית, לקול תשואות רמות. ביקורתו של חיים גמזו נשכחה מזמן.

מה מרגישה אשתו של גאון?

אתמול, מאוחר בערב, קראתי מאמר מתורגם של אֶמֶרסון בשם "נפש האדם העליון". […] בשביל הגאון יש ליצור תנאים שלווים, שמחים, את הגאון יש להאכיל, לרחוץ, להלביש, צריך להעתיק את יצירותיו אינספור פעמים, צריך לאהוב אותו, לא לתת לו סיבה לקנאה כדי שהוא יהיה שקט, צריך להאכיל ולחנך את הצאצאים הרבים מספור שהגאון מוליד. אבל משעמם לו איתם ואין לו זמן לבלות איתם, כי הוא צריך לבלות עם אֶפּיקטטוס, סוקרטס, בודהה, וכן הלאה, והוא צריך תמיד להתאמץ להיות כמוהם. ולאחר שקרובי משפחתו מסרו לשירותו של אותו גאון את נעוריהם, את כוחותיהם, את יופיים, את כל היותם, מאשימים אותם שהם לא הבינו את הגאון די הצורך. הגאונים בעצמם אפילו תודה לא יגידו אלה שלא רק הקריבו את חייהם הצעירים והתמים באופן חומרי ודלדלו את כל לותיהם הרגשיים והשכליים, הם גם לא יכלו להתפתח ולצמוח בגלל מחסור בפנאי, בשלווה ובכוחות.

אני שרתתי גאון במשך ארבעים שנה ויודעת איך מאות פעמים גאו בי החיים הרוחניים, כל הכיסופים, האנרגיות, המאמץ להתפתח, האהבה לאמנויות, למוזיקה… ואת כל השאיפות הללו אני רמסתי ובלעתי שוב ושוב וככה עד קץ החיים, כך או אחרת אשרת את הגאון שלי.

כל אחד שואל: "אבל לשם מה לך, אישה חסרת ערך שכמותך, חיים רוחניים או אמנותיים?" ועל השאלה הזאת אני יכולה לענות רק תשובה אחת: "איני יודעת, אבל לדכא בי את הצורך הזה כדי לשרת את צרכיו החומריים של הגאון זה סבל גדול". כמה שלא אוהבים את האדם הזה שהאנשים קוראים לו "גאון" – אבל תמיד ללדת, להאכיל, לתפור, לדאוג לארוחות, לשים קומפרסים ולעשות חוקנים, לשבת שקטה בטמטום חושים ולחכות לדרישות השירות החומרי – זה עינוי, ואין לזה שום תמורה, אפילו הכרת תודה לא תהיה, ועוד יימצא הרבה מה שראוי לגינוי. נשאתי ואני נושאת את העול הזה שאינו לפי כוחי – והתעייפתי.

כל ההתקפה הזאת על אי-ההבנה של בני הבית את הגאון נשפכה ממני מתוך כעס על המאמר של אמרסון ועל כל אלה שדיברו על זה מימי סוקרטס וקסנטיפה.

מרסה רודורדה, "סצנות מברצלונה": כמה יופי!

"…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר".

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור "ברכבת", בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

"שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה."

"– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו 'סבא! בוא, אני אסרק אותך.' הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: 'שטויות של הנכדה שלי…'"

"באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה".

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם "שטר של אלף" הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, "החולצה האדומה", מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!

אגתה כריסטי, "מוות על הנילוס": מה הקשר בינו ובין פסק הדין של רומן זדורוב

מתוך פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, ספטמבר 2010:

"במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ"ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה."

מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:

"'לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.'

"'כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות."

נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו"פענחה" אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.

שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב "שחזר" כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו  בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!

ובחזרה לעולם הספרות.

הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.

כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג'ר אקרויד, או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…

הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין "היפנים הסמוים", שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.

בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: "'הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'" הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:

"החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, 'זאת החגיגה שלי.'

"'לכבוד מה?'

"'לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.'

"'אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'"

ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.

נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כל של סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן "המחרוזת", שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).

מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.

כדאי לקרוא!

Agatha  Christie Death on the Nile
לעברית: מיכל אלפון

דבורה הכהן, "מנהיגה ללא גבולות הנרייטה סאלד. ביוגרפיה": האם היא ראויה להנצחה?

יש מוסדות שנדמה כאילו התקיימו מאז ומעולם. בדרך כלל איננו נותנים את דעתנו לשאלה כיצד ומדוע הוקמו ומי עמד מאחורי ייסודם, כאילו שאינם אלא מעין חלק מהנוף, שם, מאז ומתמיד, כמו כוח טבע מובן מאליו.

כך למשל בתי החולים האוניברסיטאיים של הדסה ובהם חמישה בתי ספר למקצועות רפואה המשותפים להדסה ולאוניברסיטה העברית; מרפאות חוץ בבית הבריאות שטראוס, ברחוב שטראוס בירושלים, בגן הטכנולוגי מלחה (הדסה אופטימל) ומרפאות שר"פ בתל אביב. האם יכול מישהו להעלות בדעתו שפעם כל אלה לא התקיימו? שמישהו יזם אותם והתחיל ממש מלא כלום?

אבל כן, אישה אחת, ששמה מוכר מאוד, הנרייטה סאלד, פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני, היא זאת שיזמה, פעלה, הקימה והתניעה את המפעל הענקי הזה. אישה אחת ותוצאות כה מרשימות.

מדינת ישראל הכירה לה תודה. מוסדות רבים מנציחים את שמה: בתי ספר, המכון למחקר במדעי ההתנהגות, כפר נוער, רחובות בערים שונות, בול שהונפק על שמה, שטר שנשא את דיוקנה, ועוד.

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה שמתעדת את חייה של סאלד, החל בשנים שקדמו להיוולדה ועד לפטירתה, שבעת הישגים ועשייה. כך למשל הייתה סאלד הרוח החיה בתנועת עליית הנוער, והביוגרפיה נפתח בסיפור אישי קצר על נער  בשם נפתלי שבהיותו בן 14, ב-1939, נפרד מהוריו והגיע ליפו בגפו. שם, בנמל, מי שקיבלה את פניו אחרי שהתעלף בסירה הקטנה שבה הובילו את העולים מהאונייה הייתה סאלד, שחיבקה והרגיעה אותו. נפתלי גדל והיה לימים לצייר המפורסם נפתלי בזם, שבמידה רבה חב לסאלד את חייו.

אחרי הפתיחה המרגשת נעה כאמור הביוגרפיה אל סיפור חייה של הנרייטה סאלד, החל במה שעבר על הוריה זמן רב לפני שהיגרו ביחד לארצות הברית, שם שימש אביה של סאלד כרב בקהילה יהודית בבולטימור.

קורות החיים שהחוקרת פורסת בפנינו מרתקים, שכן היא הצליחה לשחזר מתוך יומנים, מכתבים ועדויות, פרטים אישיים מאוד מחיי כל הדמויות: הוריה של סאלד, אחיותיה והיא עצמה, ולכן הוא נקרא כמו סיפור שעלילתו לוקחת אותנו מאירופה לארצות הברית, ושם אנחנו לומדים על המאבקים בקרב הקהילה היהודית על רקע ההיסטוריה הכללית.

מה הייתה עמדתם של יהודי ארצות הברית כלפי העבדות? כיצד נהגו במהלך מלחמת האזרחים? איך הגיבו אל הפליטים "החדשים" שהגיעו ממזרח אירופה בעקבות הפרעות שהתרחשו שם? מה הייתה דעתם על המעבר מקונסרסטיביות לרפורמיות? איך למשל הגיבו כשהוזמנו לסעודה חגיגית שיזם הרב הרפורמי סטיבן וייז, שם הוגשו להם מטעמי טריפה מסוגים שונים?

ומדוע בעצם הנרייטה לא נישאה מעולם? מי שבר את לבה? האם היה לה אי פעם סיכוי להקים משפחה, כפי שהחלה לחלום בשלב מאוחר מדי של חייה?

איך הגיעה לציונות? מה הייתה דעתה על יישוב הארץ ועל הערבים שחיו בה? ועל תוכנית אוגנדה של הרצל? (תשובה: היא התנגדה לה, כי סברה שרק ארץ ישראל יכולה למשוך אליה את לבם של יהודי העולם). איך הגיבה לאנטישמיות האיומה שנתקלה בה באירופה, אך לא רק שם, ואיך קיוותה להיאבק נגדה? מה ראתה בביקורה הראשון בארץ ישראל ולאילו מסקנות הגיעה בעקבותיו?

ומדוע וכיצד פתחה במהלכים להקמת ארגון נשות הדסה, כלומר – לתחילתם של בתי החולים המפוארים, התחנות לטיפול באם ובילד, המרפאות הרבות שהוקמו במשך השנים?

על כל השאלות הללו, ועל רבות נוספות, משיב הספר בפרוטרוט.

עלי להודות שחלקיו הראשונים ריתקו אותי במיוחד, ודווקא בשלב שבו החלה סאלד במפעל ההקמה של נשות הדסה הקשור כל כך בשמה ובזכרה, התחלתי להרגיש שהפירוט הרב מייגע אותי. תיאור התפתחותה של סאלד כילדה, נערה, אישה צעירה ופמיניסטית, היה מעניין הרבה יותר. הנה למשל תגובתה לארוחה חגיגית שבה נכחה: "השיחה התגלגלה לנושא זכות בחירה לנשים [אשר] הפכה לדיון לוהט. בין האורחים היו רק סאלד ואידה עצמה שחייבו את זכות הבחירה לנשים. 'יכולתי להבין את עמדתם של הגברים שהתנגדו לרעיון זה, אבל כאשר אשתו של סם גוגנהיים, לבושה בהידור ומטופלת בעידון, אמרה בטון קר כי 300 אלף הפועלות בבתי חרושת בארצות הברית יצאו לעבודה רק משום שרצו להשתכר כסף עבור קניית תכשיטים זולים וראוותניים', לא יכלה סאלד לעצור ברוחה וגערה באותה גברת על שהיא מתבטאת בצורה בוטה כל כך."

דמותה של הנרייטה סאלד, כפי שהיא משתקפת מהספר, מרתקת ומאלפת. אנו נותרים עם שאלה אחת שאין עליה תשובה: האם אפשר לסכם את חייה כהצלחה, אף על פי שלא זכתה להינשא ולהקים משפחה, או שהישגיה הרבים חשובים יותר, בסיכומו של דבר?

מתוך השער הראשון, "אירופה, מוקדם" שירים מהמחצית הראשונה של שנות השלושים

אֲנִי יוֹדַעַת, בַּשְׁחָקִים הָאֵלֶּה
יֵשׁ עֲנָנִים כְּבֵדִים מֵאַהֲבָה.
אַךְ הֵם תּוֹעִים מֵעַל חוֹמוֹת הַמֶּלֶט
כְּמַסֵכוֹת בְּחַג הַקַרְנָבָל

וְלִי קְרוֹבָה רַק דְמוּת אַחַת מֵאֶלֶף,
שֶׁלְבוּשָׁהּ שָׁחוֹר כְּבֶגֶד הַנְזִירִים.
וְהִיא תָּבוֹא אֵלַי בְּיוֹם הַדֶּלֶף
מִבְּלִי לִדְפּק תִּפְתַּח אֶת שַׁעֲרִי

וְהִיא תִּכְרַע עָלַי וּתְכַסֵּנִי
בַּאֲפִלַת כְּנָפֶיהָ הַכָּבוֹת
וּלְבָבִי שֶׁיִּפָּרֵד מִמֶנִי
יִהְיֶה כָּבֵד מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

סונטה ל-4 ביולי 1976, יום הולדת 25

בשעות שמבצע אנטבה היה עדיין סודי


כְּשֶׁהֵם הִמְרִיאוּ בַּחֲשַׁאי רָצִיתִי מְסִבָּה,
אוֹ לְפָחוֹת מַבָּט, שֶׁיְּשַׁקֵּף שֶׁיֵּשׁ קִיוּם
לַגּוּף שֶׁשוּב הֻכָּה, כְּמוֹ מֵת, לַגּוּף שֶׁשוּב נֶּחְבַּט.

כְּשֶׁלּוֹחֲמִים הִסְתַּעֲרוּ – חָלַמְתִּי עַל פְּרָחִים,
אֲשֶׁר יֻגְּשׁוּ לִי בְּמַבָּט רוֹאֶה, לֹא בְּאִיוּם –
מַתָּת חִנָּם לֹא מוֹעִילָה, רוֹמֶזֶת עַל חַיִּים

שֶׁיִּקְמְלוּ בְּכַד שָׁקוּף אֲבָל גַּם יִוָּתְרוּ
בַּזִּכָּרוֹן הַמְּלַקֵּט לוֹ הוֹכָחוֹת שֶׁל כְּלוּם
לְכָךְ שְׁלֹא הַכֹּל מֻחְלָט וְלֹא הַכֹּל  בָּרוּר.

אַךְ בַּדִּירָה שֶׁבְּחוֹלוֹן, הַרְחֵק מֵהַזִּירָה,
הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה חַדָּה, נוֹקֶבֶת, חֲמוּרָה,
שֶׁל מִי שֶׁלֹא נִבְחַר לְהִשְׁתַּתֵּף, וּבַסִּיוּם

שֶׁל הַמִּבְצָע הַמְּהֻלָּל הֵטִיחַ בְּחֵמָה:
תֵּדְעִי שֶׁזֶּה רַק בִּגְלָלֵךְ, תֵּדְעִי: אַתְּ אֲשֵׁמָה!


עופרה עופר אורן ©

נאומו של עו"ד איתי מק, פעיל זכויות אדם, בטקס שבו קיבל פרס על שם פליציה לנגר: האם אפשר לסמוך על מערכת המשפט בישראל?

אני רוצה לפתוח את דבריי ב־ disclaimer למירי רגב: כל מה שאגיד עתה הוא על דעתי שלי, ולא על דעת הוועד נגד עינויים או בית הנסן, שלא ביקשו לעיין בטקסט ואינם יודעים מה תוכנו.

למה מדינות טורחות לענות בני אדם? מה הערך של הודאה שהוצאה בכפייה? מדוע לכל כך הרבה משטרים חשוב שאדם יתוודה, במרכאות, כפי שמעניו מכתיבים לו? למרות שפעמים רבות ההודאות מגוחכות? הרי היו יכולים לחסוך זמן ולזייף את הודאתו ואת חתימתו של האדם.

לדעתי, העינויים לא נועדו להוצאת הודאה על עבירה שבוצעה או מידע על עבירה עתידית. מטרתם המרכזית של העינויים היא שבירת רוחו של הקורבן, של בני משפחתו ושל קהילתו, כדי שאם ישרוד את העינויים הוא יהיה אדם שבור וחרד מהחזרתו אל חדר העינויים.

במקומות רבים ברחבי העולם הופכים העינויים למתוחכמים יותר ומדעיים יותר, כדי שיותירו פחות סימנים פיזיים מפלילים. מגמה זו מובילה להתמקדות בעינויים נפשיים, שקל יותר להכחישם, ולעתים הם אף מתבצעים בליווי של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. על אף המסווה המתוחכם, מטרתם היא אותה המטרה הישנה – שבירת רוחו של האדם. האדם הכלוא בחדר העינויים נמצא בתחתית שרשרת המזון של המשטר המדכא. אין לו שם, אין לו קול, ובדרך כלל אין לו עורך דין.

אנחנו, פעילי זכויות האדם, חייבים לנסות לשמוע את קולותיהם של המעונים דרך קירות חדר המעצר, ולהשמיע אותם לכל העולם.

עובדת מדינה בכירה נזפה בי על שאני מציין – במסגרת עתירות על הקשרים של מדינת ישראל עם משטרים מפירי זכויות אדם – את העינויים המיניים והאונס שעוברים פעילי אופוזיציה, אזרחיות ואזרחים. היא התעצבנה ושאלה אותי "מה זה קשור אלינו? אנחנו מביאים להם קונדומים?"

עניתי לה שאם אנחנו מספקים נשק ומערכות מעקב, מאמנים ומחמשים כוחות סדירים ומיליציות, ונותנים לגיטימציה פוליטית לרדיפת פעילי אופוזיציה, זכויות אדם ושמאל, אנחנו יוצרים את התנאים שבסופו של דבר עלולים להביא ללכידתו של אדם ולעינויים שהוא יעבור.

בהזדמנות אחרת נזפה בי שופטת על שתיארתי בעתירה כיצד מלחמת האזרחים ברואנדה הובילה לג'נוסייד. היא אמרה שזה לא מעניין אותה ולא רלוונטי לדיון בבית המשפט. עניתי לה שאם מדינת ישראל העניקה
תמיכה צבאית לדיקטטורת ההוטו, בזמן מלחמת האזרחים שבמהלכה טבחו שוב ושוב בטוטסי, הרי שמדינת ישראל סייעה ביצירת התנאים שהובילו לג'נוסייד.

זמן מה לפני פטירתו השתתף משה נגבי בכנס במכון טרומן בנושא הסחר בנשק. הוא הגיע בשעה מאוחרת ודיבר מדם לבו מול כיסאות ריקים. הוא דיבר על תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית ועל תרומתם של בתי המשפט לתהליך.

בניגוד לשיח השגור, עצם קיומה של הכותרת "מערכת משפט" אינו תנאי למדינה דמוקרטית. הרי היו בתי משפט בצ'ילה ובארגנטינה בזמן החונטות, במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בבריה"מ בעת שאנשים נשלחו לגולאגים, בארה"ב בתקופת העבדות, והיום ישנם בתי משפט בבורמה, באריתריאה, בטורקיה ובסין.

לכן, תנאי למדינה דמוקרטית אינו עצם קיומה של מערכת משפט,
אלא מערכת משפט שתומכת בערכים הדמוקרטיים, מגנה על זכויות אדם ואזרח, עצמאית ונפרדת מרשויות אחרות, ומקיימת את שלטון החוק באופן שוויוני. הדבר נכון גם לגבי בתי נבחרים, שמקומם לא נפקד מדיקטטורות רבות.

אין לי הרבה מילים טובות להגיד על מערכת המשפט הישראלית. החוויה היום־יומית שלי היא של מערכת הסובלת מעצלות, חוסר סקרנות, גזענות, מיליטריזם, נפיחות מחשיבות עצמית והתנכרות לאמת.

בתי המשפט מעודדים את נציגי המדינה לשקר, והיו לי תיקים רבים שבהם השופטים ממש סייעו והדריכו באופן אקטיבי פרקליטים ועדים מטעם המדינה כיצד לשקר ולהתיש את הנפגעים מהפרות זכויות אדם.

דוגמה קטנה: ברוב המוחלט של התיקים שלי התיעוד של המדינה נעלם או הושמד בדרך פלא. בתיק אחד נטען שהחומר הושמד בגלל השלג הרב, בתיקים רבים הצילומים במצלמות האבטחה של צה"ל והמשטרה נמחקו כי איש לא טרח לאסוף אותם, בתיק אחד נמסר לי כי הצילומים נאספו אך בטעות
"נמחק המחשב", ולאחרונה המדינה טענה בתיק אחר שהמחשב שהצילומים נשמרו בו עלה באש. אני חושש שבתיק הבא המדינה תטען כי הצילומים שלה נשמרו בטעות בחללית "בראשית" שהתרסקה על הירח.

פה ושם אני פוגש פרקליטים ושופטים הגונים, מיעוטם מנסה להיות אור באפילה, אבל לרובם אין יכולת ורצון ממשיים להשפיע על המערכת, מאחר שהם מעוניינים להתקדם ולשרוד בתוכה. ראיתי גם את תהליכי השחיקה המהירים שעוברים שופטים חדשים, אשר מהר מאוד למדו על בשרם שאין
להם טעם לצאת נגד עמדת המדינה, מפני שממילא החלטותיהם תבוטלנה בערכאות גבוהות, או שהן תיבלענה בהחלטות סותרות אחרות, או שגורמים כלשהם מהממשלה וממערכת הביטחון יכפישו אותם כשמאלנים או מנותקים מהעם וּמהמציאות הביטחונית.

מבחינת מערכת המשפט הישראלית, מתן פסק דין בעד זכויות אדם ובניגוד לעמדת גורמי הביטחון כמוהו כהוצאת מים מן הסלע. כאשר השופטים מבינים שיש גבול לעיוות האפשרי של הדין ולמתיחת הפרשנות המשפטית לעובדות, הם מפעילים לחצים כבדים על הצדדים להסכים לסיום ההליך המשפטי בפשרה וללא פסק דין מנומק, כדי שחס חלילה לא יתגשם חלום הבלהות שלהם:
כתיבת פסק דין נגד עמדת המדינה, המגן על זכויות האדם ועל נפגעי הפרות של זכויות האדם.

מערכת משפט ופרקליטות, המתבזות ומתרפסות מדי יום מול הרשות המבצעת וּמערכת הביטחון, אַל להן להתפלא שחלקים מהציבור ומהפוליטיקאים אינם מכבדים אותן, ואַל להן לתמוה כיצד יתכן שראש הממשלה – שבמשך עשר שנים הן פעלו לפי כל הגחמות שלו ושל מקורביו – מעז לתקוף
אותן ולבייש אותן בפומבי.

מדוע אני ממשיך לפנות לבתי המשפט?

עבודתי כמוה כניסיון לייבש את הים של חוסר הצדק הישראלי באמצעות כפית, אך אני ממשיך להשתמש בכפית, מאחר שבים הזה לכודים אנשים שצריך לדאוג להם. אדם שעבר עינויים, או שנורה ברגל, בבטן או בעין, או פעיל זכויות אדם שהוכה ונעצר במעצר שווא, קשה להגיד להם "תסבלו בשקט, נמתין עד שיהיה גרוע יותר ואז אולי יבוא שינוי."

דוגמה טובה לכך היא עתירה שהגשתי אשתקד – ביוזמתם של סיגל קוק אביבי ופעילים נוספים בהגנה על זכויות הפליטים – לעצירת הגירוש לרואנדה. העתירה הזאת, ועתירה נוספת של עורך הדין אביגדור פלדמן, הוגשו חרף התנגדויות של גורמים שונים, שטענו – בצדק לחלוטין – שצריך להתמקד במאבק הציבורי ולא לפנות לבג"צ, מחשש שהחלטת השופטים לתת גושפנקא לגירוש תפגע אנושות בקמפיין הציבורי. אבל התחושה, שבמצב חירום עלֵינו להשתמש בכל כלי שעומד לרשותנו, לא נתנה מנוח. במשך כחודשיים המדינה ומחלקת בג"צים חזרו וטענו בפני שופטי בג"צ, בתגובות ובתצהירים שהגישו, שקיים הסכם עם רואנדה ושבכוונתם לממשו החל מתחילת חודש
אפריל. כדי להמחיש את רצינותם, הם המשיכו להחזיק במעצר פליטים שלכאורה היו אמורים להיות מגורשים לרואנדה, ואף נתנו לפליטים צווי גירוש שקריים, שבהם צוין כי קיים הסכם תקף עם מדינה שלישית המבטיח את זכויותיהם. בהמשך חשפו נתניהו ודרעי במסיבת עיתונאים שהמדינה וּמחלקת בג"צים שיקרו במצח נחושה לשופטי בג"צ, ולמעשה הן ידעו שאין כל הסכם עם
רואנדה עוד לפני הדיון הראשון בעתירות. ברור כשמש שתוכניתם הייתה הפעלת לחץ פסול על הפליטים כדי שיימלטו על נפשם "מרצון" מישראל, מתוך הנחה שלאחר מכן, בהיעדר הסכם שיבטיח את זכויותיהם ברואנדה, איש בישראל לא יתעניין בגורלם או יזכור שהם בכלל היו פה. כך הצלחנו לעצור בבג"צ את הגירוש ההמוני לרואנדה מבלי לקבל פסק דין מרגש על זכויות הפליטים, אלא רק מפני שההליך המשפטי חייב את הממשלה לחשוף את הבלוף.

אני לא מרגיש שאני עוזר להחזיק עלה תאנה, כי לא קיים בעולם עלה תאנה גדול מספיק כדי לכסות את הבושה של מערכת המשפט הישראלית ואת הפרות זכויות האדם שממשלות ישראל אחראיות להן בתוך גבולות 67', בשטחים הכבושים ובמדינות אחרות באמצעות ייצוא ביטחוני אליהן.

בראש ובראשונה, אני מעוניין להצליח בהליכים המשפטיים, אך בעקיפין הם משמשים כדי לשים מראה בפני מערכת המשפט הישראלית, שתשקף לציבור הישראלי ולעולם את פרצופה המכוער. לכן אני רואה חשיבות רבה גם בפסקי דין שדוחים עתירות ותביעות.

ההצלחות שלי במקרים מסוימים לא נובעות מכך שיש צדק במערכת המשפט הישראלית, נהפוך הוא. ההצלחות, במרכאות, נובעות מכך שהמשכנו להיאבק למרות המכשולים הרבים שמערכת המשפט והפרקליטות מערימים עלינו. לא הייתה לי יכולת להתמודד עם המכשולים הללו בלי עזרתה של חבורה נפלאה, פעילות ופעילי זכויות אדם, שמסייעים לי באופן יום יומי, 24/7 , הן
מבחינה פרקטית והן מבחינה חברית, חלקם אף טרחו והגיעו לטקס הערב.

עו"ד איתמר בן גביר, שהורשע בעבירות הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור, אמר לי יום אחד שאני בעיניו שמאלני הגון, ושאל אותי "איך הגעת למקומות כל כך קיצוניים?"

הוא צדק, אנחנו ההזויים והקיצוניים והוא היה מיועד להיות ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת.

לפי ההיסטוריונית אן אפלבאום, ברוסיה הצארית, ולאחר מכן בתקופת ברית המועצות, נוסף על שליחת מתנגדי משטר לגולאגים, רבים נשלחו למעצר טיפולי בבתי חולים פסיכיאטריים. הממסד הפסיכיאטרי בברית המועצות סבר בדרך כלל שרעיונות על מאבק למען האמת והצדק נוצרים אצל אנשים בעלי מבנה אישיותי פרנואידי, המשוכנעים ביושרתם וטוענים באובססיה שזכויותיהם
נרמסות. נקבע כי הסובלים ממחלה נפשית זו נוטים לנצל את ההליכים המשפטיים כמצע לנאומים ולערעורים על עמדת המשטר. כך, בשנות השבעים אושפז בכפייה מתנגד המשטר ז'ורֶס מֶדבֶדֶב, בנימוק שהוא סבל מאשליות פרנואידיות של עריכת רפורמות בחברה, וגם מפיצול אישיות, מפני
שבמקביל לעבודתו כמדען הוא היה פובליציסט שפרסם התנגדויות למשטר.

פעמים רבות נשאלתי אם אני דואג למעמדה של מדינת ישראל. נהפוך הוא, אני סבור שתפקידי הוא אך ורק הגנה זכויות האדם, צמצום הסבל האנושי וצמצום הפרות זכויות האדם ברחבי העולם. אין מתפקידי לדאוג לתדמיתה של מדינת ישראל או של כל מדינה אחרת. אני אמנם בעל אזרחות ישראלית אבל אני רואה בעצמי בראש ובראשונה אדם בעולמם של בני אדם, אזרח העולם, ויש לי
בעיות וחשבונות עם כל מדינות העולם.

כך למשל, בעת שמדינת ישראל הצעירה ביצעה את הפשעים
בפלסטינים בשנת 1948, הולנד עסקה בדיכוי תנועת השחרור הלאומית באינדונזיה, דיכוי שכלל שריפת כפרים, עינויים, אונס וטבח בהמוני אזרחים.

הפעילות המשפטית והציבורית שלי מתמקדת במדינת ישראל כי אני חי פה, ואני מנסה לנצל את תקופת החיים שיש לי כדי לתרום תרומה מרבית
להקלת הסבל האנושי. אם אתגורר במדינה אחרת אמשיך באותה הדרך גם שם. תפיסת החיים שלי היא של מאבק מתמיד, אין לי רצון להצליח או לסיים מאבק ולצאת לנופש, אלא לעבור ממאבק אחד אל הבא אחריו. כפי שאמרה לי לילי טראובמן, החיים הם מאבק פוליטי מתמיד.

סובקומדנטה מרקוס מתנועת הזפטיסטים במקסיקו אמר שכל אדם צריך לראות את עצמו כחלק מהמדוכאים והנרדפים ברחבי העולם:

A gay in San Francisco, black in South Africa, an Asian in Europe, a Chicano in San Ysidro, an anarchist in Spain, a Palestinian in Israel, a Mayan Indian in the streets of San Cristobal, a Jew in Germany, a Gypsy in Poland, a Mohawk in Quebec, a pacifist in Bosnia, a single woman on the Metro at 10pm, a peasant without land, a gang member in the slums, an unemployed worker, an unhappy student and, of course, a Zapatista in the mountains.

ועל כך אוסיף: נער ברצועת עזה שנורה בידי צלפים של צה"ל בעת שהפגין ורגלו נקטעה.

נערה משבט הנואר בדרום סודן, שחיילים חמושים ברובי גליל אייס פושטים על כפרה, רוצחים את אביה ואחיה, והיא מנסה להימלט בביצות כדי שלא יתפסו אותה ויאנסו אותה במסגרת אונס קבוצתי.

המורה בהונדורס שחיילים עם רובי תבור יורים עליו ועל חבריו בהפגנה נגד הרודן וסוחר הסמים שמנהל את המדינה.

הסטודנט בקמרון שחיילים עם מקלעי נגב שרפו את כפר מגוריו והוא מסתתר
עם בני משפחתו ביערות ולא יכול להמשיך בלימודים כי האוניברסיטה נסגרה.

פעילת האופוזיציה בבורונדי, שרכב לפיזור הפגנות ישראלי פיזר אותה ואת חבריה, והיא ממהרת לנקות את הבגדים שלה שסומנו במים עם צבע כדי שלשוטרים יהיה קל לזהותה ולעצור אותה.

הנער בשכונת עוני במנילה, בירת הפיליפינים, ששוטרים עם אקדחי מצדה רודפים אחריו בין הסמטאות כדי להרוג אותו בטענה שקרית שהוא סוחר סמים.

תודה לוועד נגד עינויים ולוועדת הפרס, שבחרו להעניק לי את הפרס על שם פליציה לנגר.

אני רואה בכך אחריות רבה ואעשה כל שביכולתי כדי לא לאכזב אתכם.

תודה לכל מי שטרח והגיע לטקס הערב, ותודה גדולה לכל החברות והחברים שבלעדיהם עבודתי המשפטית ופעילותי הציבורית לא היו אפשריות.

שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב": האם יאושו של הזולת מחייב אותנו?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.


לעברית: ניצה בן ארי

מה הייתה דרכו של בעל המכולת מהמעברה להצלחה

יוסי אלפי, משורר ואיש תיאטרון רב פעלים, מרבה לשחזר את סיפור העלייה שלו מעירק, כשהיה ילד בן ארבע. לאחרונה התראיין בסדרה "מעברות" ששודרה בכאן 11, ובה העיד על כמה אירועים שבהם נכח זמן לא רב אחרי שהגיע לישראל.

כך למשל תיאר את מפגשו המחודש עם אביו ("מעברות", פרק 2), אחרי שהוא עצמו עלה ארצה עם סבתו. למראה האוהל שבמעברה, כך מספר אלפי, פרץ האב בבכי כי הבין ש"כאן הבית". את הבכי זוכר אלפי היטב, עד היום: "שמעתי מין ציוץ כזה יוצא לו מהראש…"

בחלק אחר בסדרה, בפרק 1, תיאר אלפי איך שינו לעולים את שמותיהם באחת, ובלי להתייעץ אתם או לשמוע מה דעתם. אחיו סאלח נהפך למשה, אחיו אליאס – לאליהו, לאחותו ויקטוריה החליטו לקרוא יהודית ולאחותו ג'ולייט העניקו את השם כרמלה. "ויושבים על הברזנטים ומחכים…" הוא מתאר את מה שהתרחש במקום שבו קלטו אותם, שער עלייה בחיפה. 

לא רק סיפורים כאובים יש לו לאלפי, שהיה לימים, בין יתר עיסוקיו, למספר. מאז שנות ה-80 הוא מופיע ברחבי הארץ כמנחה ואף יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים הפועל בניהולו האמנותי.

סיפוריו של אלפי מתובלים בדרך כלל בהומור, כמו גם חלק משיריו, שראו אור בתשעה עשר ספרים. אחד מהם נקרא זה אני, יוסף, הבן של המכולת, והנה אחד השירים המופיעים בו, "זרם":

פַּעַם קִבַּלְתִּי זֶרֶם מֵהַבֶּרֶז
שֶׁל בֵּית הַשְׁמוּש.
בְּחַיַי! זֶרֶם מִבֶּרֶז.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶה נִשְׁמָע מוּזָר
מוּזָר יוֹתֵר כְּשֶׁמְקַבְּלִים
       זֶרֶם בְּלִי הוֹדָעָה
       אֲהָהָה אֲהָהָה.
מָה עוֹשֶׂה יֶלֶד
שֶׁקִבֵּל מַכָּה,
הוֹלֵךְ לְאַבָּא
מְבַקְשׁ עֶזְרָה.
וְאַבָּא שָׁמַע חָשַׁב וְחָשַׁב
מַהֵר נוֹרָא, מַהֵר נוֹרָא
וְאָמַר: "זֶרֶם מִבֶּרֶז?!
וְעוֹד מִבֵּית שִׁמוּשׁ?
אַתָּה שׁוּב מַתְחִיל
יֶלֶד רָע, יִלֶד רָע!"
וּטְרַאח בּוּם סְטִירָה
וְשָׁתַקְתִּי.

אֲבָל מָה עוֹשִׂים
אֵיפֿה מַשְׁתִּינִים?
בְּבֶרֶז חָס וְחָלִילָה
לֹא נוֹגְעִים
כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי בְּבַיִת קוֹדֶם: "זֶרֶם זֶה זֶרֶם זֶה זֶרֶם אֲהָהָה אֲאֲהָה!"

אָז עָשִׂיתִי בְּאַסְלָה וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם
וּכְשֶׁאַבָּא רָאָה קָרָא: "יוֹסֵף!"
"לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?"

אָז אָמַרְתִּי: "אַבָּא, יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז"
וּטְרַאח סְטִירָה.
"עוֹד פַּעַם אַתָּה מַתְחִיל הנה תִּרְאֶה..." אַבָּא אוֹמֵר
"...אֲנִי אֶפְתַּח וְלֹא יִהְיֶה..."
וְאָז אַבָּא צָעַק: "אֲהָהָרָה הָהָהָאָאָאָאָ
יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז"

וַאֲנִי צָחַקְתִּי נוֹרָא.
"מָה אַתָּה צוֹחֵק?"
טְרַאח סְטִירָה.
וּבָכִיתִי
וּבָכִיתִי
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁהַפַּעַם
אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹא חָלַמְתִּי
זה הָיָה עַל אֱמֶת
הַבֶּרֶז הֶעֶבִיר זֶרֶם
וַאֲנִי בְּסֵדֶר
וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט
וְיוֹסֵף מִסְכֵּן
אֵיזֶה כֵּיף.

מדובר, לכאורה בשיר שמטרתו העיקרית לבדח. הוא  מספר על שמחתו הגדולה של ילד קטן שהתחשמל מליקוי כלשהו בשירותים אבל לא מאמינים לו, עד שלבסוף מתגלה צדקתו, לא לפני שגם אביו מתחשמל בדיוק באותו אופן. 

אכן, גם אז הוא זוכה למנה אחת אפיים, ושוב חוטף סטירה, רק משום שצחק כשאביו הבין כי אמת דיבר, אבל סופו של השיר "וַאֲנִי בְּסֵדֶר / וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט / וְיוֹסֵף מִסְכֵּן / אֵיזֶה כֵּיף" מנחם: המבוגרים מכירים בטעותם, הוא המסכן, התיוג של  "ילד הרע" הוסר מעליו, מי שאשם הוא החשמלאי ורק אליו יבואו בטענות.

אבל לא רק הומור יש בשיר. יש לשים לכך שמי שהיה ברבות הימים ל"יוסי", מעין קיצור חברמני ישראלי של שנות ה-50, נושא עדיין בזמן שהשיר מתרחש, את השם הרשמי "יוסף". 

כמו כן יש לשים לב לעברית שאותו יוסף ואביו דוברים: "וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם", "לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?"המילה"את" חסרה. אלפי מתעד אם כן בשירו את העברית הלא לגמרי רהוטה עדיין של האב ובנו. וכמובן גם את שיטות החינוך שהיו נפוצות בעבר: לא מקשיבים לילד, לא שמים לב לדבריו, לא נותנים בהם אמון, מפליקים לו, ובכך פותרים כביכול כל בעיה. ילדים היו "טובים" או "רעים", ונאלצו להתאים את עצמם להוריהם, ולא להפך. 

הספר שממנו לקוח השיר מיועד לילדים. השירים המופיעים בו אוטוביוגרפיים, ואפשר ללמוד מהם על מה שעלה בגורלו של האב שהתייפח מרה נוכח האוהל במעברה: הוא נהפך לבעל מכולת. אפשר גם להיווכח בהתמודדות של ילדו הקטן עם מעמדו, כבנו של בעל מכולת. באחד השירים בספר הוא כותב: "יְלָדִים נוֹרָא מְקַנְאִים בִּי / כִּי לְאַבָּא שֶׁלִי יֵשׁ מַכֹּלֶת" ואז ממשיך ומספר שהקנאה אינה מוצדקת, שכן רק לכאורה "לִי יֵשׁ הַכֹּל": אביו אוסר עליו בכל תוקף לאכול עוגיות בוטנים כשרות לפסח שהוא חושק בהן: "וְאַבָּא אָמַר שֶׁאִם אֶגַע בָּהֶם / חָסֵר לִי!"

בשיר אחר, "אורה", הדובר מספר איך הוא מגיע אל ביתה של ילדה שמבחינתה הוא רק "יוֹסֶף מהַמַּכֹּלֶת" שבא לקחת בקבוקים, ואינה מעלה בדעתה שדווקא היא זאת שמעניינת אותו באמת.

יוסי אלפי עשה חיל בחייו. בנו, השחקן ואיש הטלוויזיה המצליח גורי אלפי, חי כיום עם אשתו וילדיו בלוס אנג'לס. דרך ארוכה ורבת תהפוכות עשתה משפחת אלפי מאז יומו הראשון בישראל של האיש שהגיע מעירק ונדהם למראה המעברה שבה מצא את ביתו הזמני.

ובפרק הבא – צֵיד יונים באפריקה…

[כעת התנהלה המחברת השחורה על-פי התכנית המקורית –  יש רישומים בשני הדף. מתחת לכותרת שמשמאל, "אסמכתה", נכתב:]

11 בנובמבר 1955

היום על המדרכה יונת בית לונדונית מפוטמת מתהלכת בין המגפיים והנעלים של אנשים נחפזים לאוטובוס. איש אחד מכוון אליה בעיטה, היונה מזנקת ועפה, נחבטת בעמוד חשמל, מוטלת בצוואר שמוט ובמקור פתוח. האיש עומד, נדהם: כוונתו היתה שהיונה תתעופף לה. הוא מעיף מבט חטוף על סביביו, כדי להתחמק באין רואים. מאוחר מדי. אשת לפידות אדומת-פנים כבר קרבה אליו. "פרא-אדם! לבעוט ביונה!" עכשיו גם פניו של האיש אדומות. הוא מגחך במבוכה ובהשתאות קומית. "תמיד הן עפות להן," הוא אומר ופונה אל חוש הצדק. האשה צועקת: "אתה הרגת אותה – בעטת ביונה קטנה מסכנה!" אבל היונה לא מתה, היא מוטלת על־יד עמוד החשמל, מותחת את צוארה, מתאמצת להרים את ראשה, וכנפיה מתמתחות ומתרוממות וחוזרות וצונחות.

עכשיו כבר נאסף קהל צופים קטן, ובו שני נערים כבני חמש־עשרה, בעלי פנים רות וקשובות של שודדי-רחוב, והם עומדים ומסתכלים, בלי התרגשות, ולועסים גומי לעיסה. מישהו אומר: "צריך לטלפן לאגודת צער בעלי-חיים." האשה צועקת: "לא היה צורך בזה לולא אכזר הזה במסכנה." האיש עומד לו שם, בחיישנות, פושע שההמון שונא אותו. היחידים הפטורים ממעורבות רגשית הם שני . אחד מהם אומר לחלל האויר. "בית הסוהר הוא המקום לפושעים כמותו." "כן, כן," צועקת האשה. שנאתה לבועט מעסיקה אותה כל כך שאין לה שהות להעיף עין ביונה. "בית הסוהר," אומר הנער השני, "מלקות, הייתי אומר."

עכשיו נותנת האשה מבט חד בנערים, ומתחוור לה כי שמו אותה לצחוק. "כן, וגם לכם!" היא נושפת לעברם בקול שכמו נסחט מגרונה מרוב כעס. "לצחוק בזמן שציפור קטנה סובלת." ואכן עכשיו שני הנערים מגחכים, אבל לא גיחוך של פליאה ובושת פנים כזה המכסה את פניו של האשם במחזה זה. "צוחקים,"היא אומרת, "צוחקים; לכם יש לתת מלקות, כן, זה נכון." בינתיים גוחן על היונה איש נמרץ וזעוף פנים ובודק אותה. הוא מזדקף ופוסק, "היא תמות." הצדק אתו: עיני הצפור עוטות דוֹק, ודם מזרזף ממקורה הפתוח. והאשה, מתוך שכחת שלושת המושאים לשנאתה, גוחנת להביט בצפור. פיה פתוח קמעה, ועל פניה ארשת סקרנות בלתי־נעימה, ומקור היונה נפתח ונסגר,  וראשה מיטלטל ונשמט.

"היא מתה," אומר האיש הנמרץ. 

האָשֵם, שחזר ונתעשת, אומר בהתנצלות, אך בהחלטה להשליט ישוב דעת: "צר לי, אך זו היתה תאונה. מעולם לא ראיתי יונה שאינה מפנה דרך."

כולנו מביטים במורת רוח באיש חסר־לב זה הבועט ביונים.

"תאונה!" אומרת האשה. "תאונה!"

אבל הקהל כבר מתפזר. האיש הנמרץ מרים את הצפור המתה, אך זהו משגה, שכן עכשיו אין הוא יודע מה לעשות בה. הבועט פונה ללכת, אבל האשה הולכת אחריו, ואומרת: "מה שמך וכתבתך, אדאג שתיתבע לדין." האיש אומר, ברוגז: "יהו, אל תעשי ענין משטוּת." היא אומרת: "אתה קורא לרצח צפור קטנה ומסכנה שטות." "כן, זה לא עניין גדול, רצח הוא לא עניין גדול," מעיר אחד מבני החמש־עשרה, העומד ומגחך וידיו בכיסי מקטרנו. חברו ממלא אחריו, בשנינות: "אתה צודק. שטות זה רצח, אבל ענין גדול זה לא רצח" "נכון בהחלט," אומר הראשון, "ומתי יונה זה עניין גדול? כאשר היא שטות." האשה מפנה זעמה כלפיהם, והפושע שרווח לו נמלט, בפנים מביעות אשמה, למרות רצונו.  האשה מתאמצת למצוא את מלית הגנאי הנכונות לשני הנער, אולם עכשיו עומד האיש הנמרץ ובידו הגוויה, בארשת חסרת ישע, ואחד הנערים שואל בלעג: "תעשה ממנה פשטידת־יונים, אדון?" "אם תתחצף אקרא למשטרה," חש האיש הנמרץ לומר. האשה קופצת על דבריו כמוצאת שלל רב: "אתה צודק, אתה צודק, כבר קודם היה צריך לקרוא למשטרה." אחד הנערים פולט שריקה ממושכת המביעה פליאה, התפעלות ולעג. "זה מה שצריך לעשות," הוא אומר, "לקרוא לשוטרים. הם יאשימו אותך שגנבת יונה ציבורית, אדון!" והשניים מסתלקים, מתפקעים מצחוק, אבל מהר ככל שמאפשרת הגאווה, משום שמדובר על משטרה.

נשארים האשה הכועסת, האיש הנמרץ וצופים ספורים. האיש מביט סביב, רואה מכל אשפה על עמוד חשמל ופונה לעברו לתוכו את הצפור המתה. אבל האשה מקדימה אותו, אוחזת ביונה. "תן אותה לי," היא אומרת בקול מפעפע רוך, "אקבור את הציפור הקטנה המסכנה בארגז הפרחים בחלון שלי." האיש הנמרץ ממהר לדרכו בהכרת טובה. נשארת היא ומביטה בסלידה בדם הסמיך המטפטף ממקור היונה. 

The Golden Notebook Doris Lessing

לעברית: ג' אריוך

לרשומה על הספר

איאן מקיואן, "התמים": האם ברלין זוכרת?

באנגלית שמו של הספר הוא  The Innocent. מאחר שבעברית אין ברירה אלא להכריע בין יחיד לרבים כשמדובר בשם תואר, נאלצה המתרגמת, מיכל אלפון, לבחור, והחליטה על צורת יחיד. אין ספק שהכרעתה נכונה, שכן התמים העיקרי ברומן הוא לנארד, הדמות הראשית, אבל כשקוראים את הספר יש לזכור שהתמימות היא בעצם נחלתם של רבים, לכל אורכו.

The Innocent (מאחר שקראתי אותו באנגלית אני מעדיפה לחשוב עליו בשפת המקור שבה נכתב) ראה אור לראשונה ב-1990. הוא אחד הספרים האהובים עלי במיוחד. הוא מתרחש בברלין, באמצע שנות החמישים (למעט הפרק האחרון, שאז הוא מדלג לרגע קט ל-1989). 

מקיואן שזר את הרומן סביב סיפור אמיתי וידוע:  כעשר שנים אחרי שברלין נפלה לידי בעלות הברית, בתום מלחמת העולם השנייה, החליטו האנגלים והאמריקנים לחפור מנהרה שתגיע עד מתחת לקווי התקשורת של הרוסים ולהתקין בתוכה ציוד הקלטה, כדי לצותת להם. לא היה להם מושג שהרוסים, בעזרת מרגל אנגלי בשם ג'ורג' בלייק, ידעו על המנהרה, ידעו שמצותתים להם, ונעזרו בה כדי לשתול באמצעותה מידע כוזב. 

לכן התמימים שבספר הם בעצם האנגלים והאמריקנים, אלה שגאים כל כך ביכולות הטכנולוגיות המשוכללות שלהם, בתחכום ובחשאיות שבהן הם מצטיינים לדעתם, ובעצם – הם אלה שמרומים לאורך כל הדרך. 

בתוך הסיפור הבדוי שיבץ איאן מקיואן דמות אחת אמיתית, זאת של אותו מרגל אנגלי שסייע לרוסים. ברומן הוא מופיע כשכנו האנטיפת של לנארד, צעיר אנגלי מנומס ועדין נפש שנשלח לברלין כדי לעבוד במנהרה, בהיותו מומחה לציוד אלקטרוני. זמן מה אחרי שהוא מגיע לשם נקלע לנארד לתוך הסתבכות פלילית מטורפת ומוזרה. 

הכול מתחיל מבחינתו כשהוא מתאהב במריה, ברלינאית יפהפייה שרק לפני עשר שנים יכלה רק לייצג את האויב האולטימטיבי. בימי המלחמה לנארד היה עדיין נער, והיא – אישה צעירה, שחוותה את מוראות הכיבוש. אהבתם אמורה לגבור על ההיסטוריה, להיות סמל לשיקום ולפיוס וליכולתם של בני אדם לשכוח את השנאה הכללית והאלימה כל כך שעלולה לשרור בין אומות. הם אמורים לשקוע באהבתם הפרטית והאישית מאוד. אבל מה יקרה אם לנארד יפתח פתאום פנטזיות של גבר כובש? אם ירצה לפתוח עם אהובתו הגרמניה במעין משחק תפקידים ארוטי שבו הוא מכניע אותה? האם אישה שהייתה עדה לאונס מבעית של בת עמה תרצה או תהיה מסוגלת לשתף אתו פעולה? האם אי ההבנה שתתחולל ביניהם תהיה קטלנית?

איאן מקיואן מצטיין בתיאורן של החמצות גורליות, שנובעות מטעויות שיכלו לכאורה להימנע. כך היה בספרו כפרה שראה אור לראשונה באנגלית ב-2001, וכך גם ברומן על חוף צ'זיל מ-2007. בספר שלפנינו נדמה שההחמצה תימנע: בני הזוג מצליחים להגיע לידי הבנה הדדית, היא סולחת לו, הוא מבין את טעותו ומתחרט בכנות, שהרי הוא בסך הכול צעיר אנגלי עדין נפש ומנומס, שומר חוק, אדם שבא להיטיב, והוא אוהב אותה בכל לבו. אין בו אף שמץ של אלימות. הוא אינו יודע מה לעשות עם שום פגיעה בו: "לא הייתה לו שום יכולת להגיב לעלבון. מעולם בחייו הבוגרים לא העליבו אותו. הוא התנהג בחביבות, ובני אדם היו בדרך כלל חביבים כלפיו". מבחינתו תוקפנות היא עניין "בלתי אפשרי מבחינה רגשית". 

אבל לא, ההחמצה בכל זאת תהיה בלתי נמנעת. לנארד ומריה מסתבכים בפרשה עקובה מדם שאת פרטיה קשה לקלוט. ברגע מסוים הם מוצאים את עצמם, שלא מרצונם, שקועים בביתור של גופה ובמאמצים על אנושיים להיפטר ממנה. איך זה קרה להם? איך שני אנשים חיוביים כל כך, מגיעים למצב כזה? 

ואיך ייתכן שחרף הזוועה, הספר בעצם מגן עלינו מפניה, וממשיך להיות מושך לקריאה, ואפילו, חייבים להודות, משעשע, גם ברגעים הכי איומים? 

מקיואן מציל את המצב בין היתר בזכות חוש ההומור המשובח שבו ניחן. גם את הרגעים הזוועתיים ביותר הוא מצליח להאיר באמצעותו, עד כדי כך שאי אפשר שלא לגחך מדי פעם, אפילו כשהמעשים הנעשים לנגד עינינו הם בלתי נסבלים בעליל. השנינות של מקיואן מתבטאת לאורך הרומן כולו. הנה כמה דוגמאות: הממונה על לנארד במנהרה מספר לו על חוויותיו במזרח אירופה הקומוניסטית: "הם אפילו לא נהנו להתנהג כמו חארות. לכן לא יכולתי לשנוא אותם ממש. זאת הייתה מדיניות. כל החרא הזה הגיע מלמעלה", וגם: "אלוהים, הם גילו איך אפשר להקטין את האושר עד למינימום!"

כאמור, גם הסצנה שבה לנארד ומריה מבתרים גופה, שזורה בהומור, מקברי אמנם, אבל בהחלט משעשע לפרקים. "הכול [ידיים, רגליים…] היה כפול, חוץ מהראש. את הגוש הגדול שנשאר על השולחן יש לעטוף, יש לנקות את החדר, לקרצף את העור, להיפטר מהדברים. הם פיתחו שיטה. הם יוכלו לעשות את זה שוב, אם יאלצו. מריה הדביקה את הבד סביב הירך השנייה. היא אמרה, 'תוריד לו את הז'קט'.  וזה היה פשוט במצבה של הגוויה הנטולת זרועות שאין צורך להתעסק אתן." 

האבסורד והבלתי אפשרי, מתגלגלים ומתפתחים, ולכל הסתבכות נמצא מוצא שנראה כמעט כמו נס.

רק בעמודים האחרונים של הרומן הסודות הגדולים מתפענחים עד תומם. רק אז אנחנו מגלים שמה שנראה כמו אהבה היה באמת אהבה, ומה שנראה כמו בגידה, לא היה באמת בגידה; שהבוגד היחיד הוא ג'ורג' בלייק, ושיש, למרות הכול, תקווה לאושר. 

הסוף הכמעט טוב הזה איננו הוליוודי או סנטימנטלי, וגם אם כן, למי אכפת? הוא חינני כל כך, עד שאי אפשר שלא לשמוח בו. 

מקיואן מיטיב לתאר את ברלין ההרוסה-אך-משתקמת בתקופה שקדמה לאיחוד מחודש בין חלקיה. ספרו ראה אור שנה אחת לפני נפילתה של החומה, לפיכך מרתק במיוחד הפרק האחרון, שמתרחש עשרות שנים אחרי ההתרחשויות העיקריות שברומן. באותו פרק האחרון מתאר מקיואן את השינוי שעבר על העיר, שרק מעטים מאוד מסימני ההרס משנות החמישים עוד נראו בה ב-1989. כך למשל תושבים טורקים גודשים שכונות שבהן גרו פעם גרמנים. ממנהרת הריגול נותרו רק עיי חורבות, ובאחרית הדברים, בסופו של הספר, מספר מקיואן שאלה המראות שמצא בביקורו בברלין בשנה שקדמה לפרסום הספר. זמן לא רב אחרי כן חל כמובן שינוי נוסף וקיצוני מאוד באופייה של העיר, כאשר החומה נפלה.

אני תוהה אם אפשר עדיין למצוא שם את שרידי מנהרת הריגול ההיא, להביט בה ולדמיין את לנארד יורד לתוכה ובידיו התיקים הכבדים שבהם טמונים שרידי הגופה המבותרת, את הזקיפים שניצבו בפתחה ואת הרחש הפנימי המתמיד ששרר בה, גם כשהאנשים שפעלו בקרביה השתדלו בתמימותם לשמור על דממה, שמא קיומה ייוודע לאוייב הלא מוצהר של תחילת שנות המלחמה הקרה… 

קישור לספר באנגלית, באתר אמזון

(את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי)

ידיעה על בלייק בעיתון למרחב, 17 בפברואר 1970

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

סופיה טולסטוי, "לחיות עם גאון": האם טולסטוי אהב נשים

הוא ברא דמויות בלתי נשכחות, בהן את אנה קרנינה, נטשה רוסטובה, קיטי לוין. יצר אותן כנשים חד פעמיות ומורכבות. כשקוראים את הספרים נדמה שהן קמות לתחייה ויוצאות מבין הדפים, שכן אישיותן כה מפורטת, מדויקת ומשכנעת. כתיבתו מעוררת תחושה ודאית שהוא אהב נשים, לא ייתכן אחרת, שהוא הבין אותן לעומקן והזדהה אתן. אבל היומן שכתבה אשתו, וקטעים ממנו ראו לאחרונה אור בעברית בספר לחיות עם גאון, שופך אור אחר לגמרי על דמותו ועל עמדותיו של טולסטוי.

לאורך כל חייהם המשותפים כתבו לב וסופיה טולסטוי יומנים אישיים ואפשרו זה לזה לקרוא אותם, אם במפגיע, ואם ברמז, בכך שהשאירו את היומן במקום נגיש וגלוי. הספר שלפנינו מכיל קטעים מתוך היומן שסופיה כתבה בין השנים  1910-1891, כלומר, החלו כשבעלה היה 63, והיא – צעירה ממנו ב-16 שנה – בת 47. היומנים מגיעים אל סופם בשנת מותו של טולסטוי. 

מהיומנים עולים דברים רבים. קודם כול, ברורה לגמרי מסירותה המוחלטת של סופיה לבעלה. היא ניהלה את כל ענייני החיים השוטפים – את האחוזה, האדמות, הרכוש, הכספים, טיפלה באיכרים שחיו באחוזתם, בילדים הרבים שילדה (שישה עשר. רק שמונה שרדו) ובהוצאה לאור של כתבי היד של בעלה. היא גם העתיקה אותם שוב ושוב, ככל שנדרש (את מלחמה ושלום, למשל, העתיקה בשלמותו לפחות שבע פעמים, יש לזכור שאורכו מעל אלף עמודים!). היא הייתה למעשה שותפה פעילה, שכן לא רק העתיקה את היצירות, אלא גם העירה הערות והציעה הצעות. סופיה העריצה את עבודתו של בעלה, התפעלה ממנה ונאבקה למענה. למשל – הצליחה להגיע עד הצאר כדי לבטל את הצנזורה על סונטת קרויצר (אף על פי שחשה שהסיפור מצייר אותה באור משפיל).

חרף כל מסירותה, הייתה סופיה טולסטוי אומללה מאוד, ואומללותה רק הלכה וגברה, עד רגעי חייו האחרונים של בעלה כשהחליט לנוס מפניה, חלה במהלך המנוסה בדלקת ריאות ומת באיזו בקתה שכוחת אל.

תיאור מפורט של כל תהליך הבריחה קראנו כבר בספר הבריחה מגן עדן: על המעורבות של ולדימיר צ'רטקוב – אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי – על ניסיונו להשתלט על יומניו של הסופר, על העימות והנתק שחל בין בני הזוג,  לא רק בגלל מעורבותו הבוטה של צ'רטקוב, אלא גם בשל החלטתו של הסופר לוותר על כל רכושו הארצי ולהוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה, ובשל התנגדותה הנמרצת של אשתו, שדאגה לעתיד ילדיהם. כל הפרטים הללו כבר ידועים.

הערך הנוסף שיש ליומניה של סופיה טולסטוי נובע מכך שהעדויות המובאות בו הן בעצם חומר הגלם שממנו נוצר ספר כמו הבריחה מגן עדן. היומנים מספקים את זווית הראייה של האישה הקרובה ביותר אל לב טולסטוי, והם מגיעים אלינו מנקודת מבט ישירה ולא מעובדת. לוקחים אותנו אל האישה שדעתה הולכת ונטרפת מרוב תסכול, אכזבה ובעצם – מאהבתה הנכזבת לבעלה. זהו כוחם כטקסט, אך גם חולשתם, כי בשלב מסוים הכתיבה מתחילה לייגע. היא משקפת את חייה של סופיה, את אינספור המטלות שלקחה לעצמה כל העת, בלית ברירה, ואת מפחי הנפש שלא הפסיקה לחוש. היא שיוועה לאהבתו, להכרת תודה, למבטו החם. הוא היה מרוחק, קריר, אפילו, יש להודות, אכזרי ביחס שלו כלפיה. 

מפתיע מאוד לגלות עד כמה הסופר שידע לברוא נשים לא הבין ללבה של רעייתו, ולא העניק לאישה בשר ודם את החום והרוך הניכרים כל כך בכתיבתו. סופיה כותבת על כך במפורש: "איזו הבנה מפליאה יש בכתביו לחיי הנפש של בני אדם, ואיזה חוסר הבנה ואדישות לחייהם של האנשים הקרובים לו ביותר – שלי, של הילדים, של החברים – הוא לגמרי לא מכיר אותם ולא מבין אותם." 

מדהים להיווכח שיוצרן של דמויות נשים כה מרשימות היה בעצם מיזוגן ושובניסט! "אמש הפתיע אותי מה שאמר ל"נ על שאלת הנשים," כותבת עליו אשתו, ומוסיפה: "גם אתמול וגם תמיד הוא נגד חופש ומה שנקרא 'שוויון זכויות' לנשים. אתמול הוא אמר פתאום שלנשים – לא משנה באיזה מקצוע הן עוסקות: הוראה, רפואה, אמנות – יש תפקיד אחד: סקס. לכן כל עיסוקיה בזה וכל הישגיה הם כמוץ ברוח".

פלא שאשתו הייתה אומללה? היא הייתה אדם משכיל ורגיש (האם היה נושא אותה לאישה אלמלא כן?). הייתה בה תשוקה ליופי, למוזיקה, לאמנות, ליצירה. מחשבות פילוסופיות העסיקו אותה, ולא כעניינים שבאידיאה, אלא במה שנוגע לחיים עצמם. "לא הצורות נחוצות," היא כותבת למשל על מחשבותיה על הכנסייה, "לא הכללים של המוסר ושל הדת – להם יש חשיבות משנית; העיקר הוא החינוך החמור של רגשותינו הפנימיים, שהם ינהיגו את מעשינו, שנדע להבחין בין טוב לרע ללא פשרה ובוודאות". היא חלמה לכתוב בעצמה, אבל הקדישה את כל אונה, מרצה, זמנה וכישרונה, לגאונותו. והייתה מסתפקת באהבתו, אילו רק ידע להביע אותה. אבל טולסטוי מצטייר מיומניה כאדם נוקשה, קר, מרוחק, ביקורתי, אדיש. לא רק כלפיה, גם כלפי ילדיו. שוב ושוב היא כותבת על כך שמעולם לא טיפל בהם. מעולם לא תפקד כאבא: "הוא דיבר הרבה וכתב שנים תמימות אבל לא רק שלא חינך את הילדים בעצמו, גם לעתים שכח שהם קיימים." בשלב מסוים היא מצטטת את דברי הילדים שרובם מסכימים אתה וטוענים שלאבא אין זכות להטיף להם מוסר, כי מעולם לא נקף אצבע למענם. 

סופיה העריצה את בעלה, אבל גם ראתה את תכונותיו השליליות, ולא היססה לתאר אותן. בעיניה היה רודף כבוד, צבוע, "אוהב רק להטיף", "אוהב יותר מכול את התהילה", מעמיד פנים שהוא רודף צניעות ופרישות ובעצם מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. "הוא רוצה רק רעש, פרסום, סכנה. ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ' לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!" [מדובר בחברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות], היא כותבת, ומיד, ברצף, מוסיפה דברים על בריאותו: "יש לו מורסה על הלחי, הוא כל כך מסכן, הוא קשר את הלחי במטפחת והוא נורא חושש". כמה ראייה מפוקחת. כמה תשומת לב ודאגה. 

רוב הזמן סופיה מקטרת ומתלוננת. כותבת בעיקר, כמעט רק, עליו ועל אכזבותיה ממנו וייסוריה בעטיו. כאמור, בשלב מסוים הקריאה ביומנים מתחילה לייגע מאוד. המסר מובן. סופיה מרגישה – בצדק! – מנוצלת, פגועה, דחויה. לקראת הסוף בעלה ואפילו ילדיה מאשימים אותה שהיא היסטרית. כנראה שבאמת הגיבה בעוצמות רגשיות קיצוניות מאוד, איימה לא פעם בהתאבדות ואף ניסתה לכאורה לעשות זאת, אבל תמיד בנוכחות אנשים שהצילו אותה. היא צעקה, בכתה, הפסיקה לאכול, הביעה את הכאב שחשה בכל דרך. נכון. ועם זאת, אי אפשר שלא לחוס עליה, להבין אותה, להצטער בשבילה. מה הפלא שהיא משתגעת?

עצוב להבין כמה סבל הסב הסופר המופלא, האהוב, היקר כל כך, לאדם שהיה אמור להיות הכי קרוב אליו. האם אפשר להמשיך לקרוא את יצירותיו ולא לחשוב על מה שעולל לסופיה? אין ברירה. אי אפשר לוותר עליו. גם סופיה לא ויתרה. את השנים שבהן המשיכה לחיות אחרי מותו הקדישה לטיפול ביצירותיו. לנו לא נותר אלא להודות לה על מסירותה. "בשבילנו הנשים זה הדבר היקר מכול: להרגיש שאנו יכולות להיות מועילות או נעימות לאנשים הקרובים לנו", כתבה ביומנה.


את הקטעים בחרה, תרגמה מרוסית, העירה והוסיפה אחרית דבר חמוטל בר יוסף.

מה צריך לקרות כדי ששרים לא ייקחו שוחד?

האם נתת דעתך כמה דורות נדרשים כדי לבנות חברה שבה נוסעים אוטובוסים בזמן? שבה עונים למכתבים עסקיים? שבה אפשר לתת אמון בשרי ממשלה שלא יקחו שוחד?

The Golden Notebook, Doris Lessing

מחברת הזהב, דוריס לסינג, לעברית: ג' אריוך

ג'רארד מנלי הופקינס: "הבז"

††

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה 
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!

אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.   

1877

לעברית: עופרה עופר אורן

התרגום ראה אור בגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו!, לצד שמונה שירים נוספים של הופקינס שתרגמתי, וארבעה של כריסטינה רוזטי. הגיליון כולו מוקדש לתרגומי שירים מתקופות ותרבויות שונות. כאן אפשר לראות את תוכן העניינים של הגיליון.

בימים אלה אפשר לקנות את הו! החדש, מספר 18, בהנחה ישירות מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, כאן בקישור.

יעל בלבן, "קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן": מי יגן על הילדים?

כשקוראים את ספר המחקר החדש של יעל בלבן, קשה שלא להצטער על כך ששולמית הראבן איננה עוד אתנו, ולחשוב כמה יכול היה הספר שלפנינו לשמח אותה.

בלבן, חוקרת ומרצה לספרות בבית ברל, מגיעה בספרה למעמקים ולדקויות שכל סופר חולם עליהם. קריאתה לא רק מעמיקה, אלא גם מקורית. שוב ושוב היא מראה לנו נקודות מבט חדשות והחמצות של מבקרים שלא הבינו את כתיבתה של הראבן. כך למשל מתמודדת בלבן עם התפישה כאילו "לדמויותיה של הראבן חסר 'עומק פסיכולוגי'" ומראה שההפך הוא הנכון: דווקא מכיוון שהדמויות שיצרה מורכבות כל כך ומכילות בתוכן שלל סתירות פנימיות, הן אינן "טיפוסים" אלא פרטים ייחודיים. בלבן מראה ומדגימה את ההישג האמנותי של הראבן ככותבת, שכן הדמויות שיצרה "אינן מייצגות דבר מלבד את עצמן".

מעניין במיוחד ניתוחה של בלבן את הסיפור "ימי צינה בראי מוצק", שלאורך הפרקים השונים בספרה היא ניגשת אליו מנקודות מבט מגוונות.

כך למשל היא מראה כי מדובר בסיפור המתאר תקיפה מינית, אם כי המבקרות והמבקרים שכתבו עליו לפניה לא הבחינו בעובדה הגלויה כל כך, כי "בשנת 1970 תקיפה מינית נחשבה ככזו רק אם נעשתה על ידי גבר זר ולוותה באלימות של התוקף ובהתנגדות הקורבן". כדי לתמוך בטענתה שמדובר באונס מסתמכת בלבן  על הסיפור עצמו ועל מה שזועק מתוכו: "ייצוגים של קור" שמזכירים "טיפול רפואי פולשני ולא נעים", וכדי לחזק את טיעוניה היא מציגה  גם קטעים מתוך הספר טראומה והחלמה של ג'ודית הרמן, המתארים את שלל הסימפטומים וההתנהגויות של נפגעות.

"איש מהמבקרים לא עמד על כך שזהו תיאור ריאליסטי של נפגעת התעללות מינית, שנשמע בקול שלה", כותבת בלבן, ומוסיפה: "בדמותה של דליה [גיבורת הסיפור] הראבן לא רק מטשטשת את גבולות הקטגוריה – היא מרסקת אותם, ובה בעת מעניקה לדליה קול ברור. למרבה הצער, איש מהקוראים לא הקשיב".

מעניין ההסבר שלפיו אחד הסימפטומים של הפגיעה הוא דווקא העובדה שהתנהגותה של דליה בסיפור אינה מעוררת בקורא אהדה או הזדהות: "אפשר לראות באופן הסיפור הזה ביטוי לטראומה שעברה המספרת [כלומר – דליה, שכן הסיפור מובא בגוף ראשון], ביטוי לחוסר האפשרות לייצג את הטראומה במילים, שכן חוסר האפשרות לדבר על הטראומה הוא מאפיין חשוב ומרכזי בתסמונת הפוסט-טראומטית".

בלבן מסמנת כך את ההישג האמנותי של הראבן, שידעה איך לבטא את מה שאי אפשר לבטא.

הספר שלפנינו מקיף הבטים רבים ביצירתה של הראבן. למשל – מרכזיותה של חוויית ההגירה בסיפורת שלה ויחסה של הסופרת לאמונה ולמיתוס. בלבן מראה את הקשר ההדוק שקיים בין כתיבתה הספרותית של הראבן לבין המסות שלה, קשר שחוקרים קודמים לא עמדו עליו, לדבריה של בלבן. היא מראה כיצד עמדותיה הפוליטיות של הסופרת, שהשתקפו בפעילותה הפוליטית ובמסות שכתבה, המבטאות הומניזם ליברלי, הופיעו גם בכתיבתה הספרותית.

כך למשל בראש הפרק "מנהיגות ומוסר" מובא תצלום של הראבן שהפגינה בספטמבר 1982 לצד פרופסור מיכאל ברונו ונשאה שלט "דמם יתבקש מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד", זאת בעקבות הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים בסברה ושתילה. בנובלות שכתבה הראבן אחרי 1982 "עוברת הדרישה להגן על הילדים מהספֵרה האישית והמשפחתית אל הספֵרה הפוליטית, ומוצגת כאחריותם של המנהיגים". בעיני הראבן, שהייתה ילדה בימי מלחמת העולם השנייה, "המבחן המוסרי העליון הוא שמירה על חיי הילדים", ואת הצו הזה ביטאה בכל הדרכים שעמדו לרשותה.

אין ספק כי מחקרה של יעל בלבן מעורר עניין רב בשולמית הראבן ורצון ולקרוא את כתביה – סיפורים, מסות ושירים. הוא כולל נספח ובו שלושה מסיפוריה.


דף הספר, באתר הוצאת מגנס

מי כתב את השיר "דמיין" של ג'ון לנון?

זה קרה לפני ארבעים ושמונה שנים, במהלך חודש יוני. ג'ון לנון, אחד החברים הבולטים בלהקת הביטלס, שפרש ממנה רק שנה לפני כן, עסק בהקלטה של שירים חדשים. 

באחוזה כפרית עצומת הממדים "טיטנהרסט פארק"'  השוכנת בדרום מזרח אנגליה, שאותה רכש עם אשתו השנייה, יוקו אונו, הקים לנון אולפן הקלטות צמוד לבית המגורים, לשם הזמין את טובי המוזיקאים, ידידיו, כדי להקליט את שיריו. 

צלם צמוד נלווה אל ג'ון ויוקו במשך שעות וימים, כפי שמעידים קטעי הווידיאו הרבים שמהם נוצר הסרט התיעודי שהוקרן בדוקאביב האחרון (ואפשר למצוא אותו גם בהוט-וי-או-די): "ג'ון ויוקו, רק שמים מעל". המצלמות ליוו את ג'ון בחיי היומיום, באולפן ההקלטות, ואפילו הציצו לו לתוך השירותים, בעודו יושב על האסלה… 

אחד השירים החדשים שג'ון לנון כתב, הלחין והקליט באותם ימים היה "דמיין", כאן בתרגומה של סמדר שיר:

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהינום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום 
דמיין עולם של שקט 
אין זה כבר חלום 
דמיין אדם בלי פחד 
חופשי מדאגות 
ואנשים ביחד 
זורמים ללא גבולות 
פשוט חיים בנחת 
עם אותן המשאלות. 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

דמיין עכשיו את שנינו 
באהבה טובה 
האופק לפנינו 
מקרין חום ושלווה 
תנשום את מה שבינינו 
נכון שיש תקווה 

אאהה… 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

אוו.. 

נגשים אותו עכשיו היום… 

אווו… 

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהנום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום

האנשים הראשונים שזכו לשמוע את השיר המוקלט סיפרו כי חשו מיד בגדולתו. אחד מהם העיד כי אמר ללנון: "את השיר הזה ישמעו גם בעוד עשר שנים", ולנון השיב לו בחביבות מצטנעת  – "בחייך, זה רק עוד שיר רוק". 

נראה כי איש לא העלה בדעתו עד כמה Imagine יצליח. ב-2004, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה האמריקני "הרולינג סטון" וב-2017 בחרה בו אגודת NMPA  (האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה) כ"שיר המאה ה-20", ויוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון שנרצח ב-1980 בפתח ביתו שבניו יורק, זכתה להכרה כשותפה לכתיבתו של השיר. 

יוקו אונו, ילידת יפן, בת למשפחה אמידה שאיבדה את כל רכושה במלחמת העולם השנייה (אונו נולדה ב-1933), סיפרה כיצד נהגה בימי המלחמה להרגיע את רעבונו של אחיה הקטן בדמיונות על האוכל שאליו התגעגע כל כך. 

שנים רבות אחרי כן, כשכבר הייתה בת זוגו של לנון, כתבה יוקו אונו – אמנית מולטימדיה, מוזיקאית ופעילת שלום – את הספר  Grapefruit, כלומר "אשכולית", ובו כמה שירים קצרצרים שמרמזים על הקשר עם השיר "דמיין". הנה שיר שכתבה יוקו אונו באביב 1963 (כאן בתרגומי):

דמיין את העננים נוטפים
חופרים בור בגנך,
לשם תוכל להכניסם

Imagine the clouds dripping
Dig a hole in your garden to
put them in

ועוד אחד, גם הוא בתרגומי, שכתבה באביב של 1964:

 

 
דמיין אלף שמשות
בשמים בה בעת,
תן להן לזרוח שעה
ואז, הנח להן להינתך
לתוך השמים
ואז הכן כריך של טונה ואכול

Imagine one thousand suns in the
sky at the same time
Let them shine for one hour
Then, let them gradually melt
into the sky
Make one tunafish sandwich and eat

ג'ון לנון סיפר לימים כי המילה "דמיין" המופיעה בשיריה של אשתו העניקה לו השראה לשירו המפורסם כל כך, ואף הודה כי רק משום שלא היה עניו די הצורך, לא העניק לה מלכתחילה קרדיט כשותפה לכתיבתו.
 
מילות השיר "דמיין" עוררו השראה לאורך עשרות שנים בקרב אנשים רבים. הן קוראות לשינוי, לקיומו של עולם אחר, כזה שאין בו עוד גבולות וגם לא דתות (בגרסתה של סמדר שיר הפרט הזה חסר), ולכן גם אין בו מלחמות. לנון קורא לנו, השומעים, לדמיין עולם כזה, לחלום עליו, באמונה שלמה שאם די אנשים יצטרפו לחלומו, הוא יתגשם.
 
אין ספק שיוקו אונו השפיעה מאוד על לנון. כך למשל בילו השניים את ירח הדבש שלהם, במרס 1969, במה שכינו "שביתת מיטה": במשך שבוע שלם שהו במיטה שלהם בחדר 702 במלון הילטון שבאמסטרדם, הזמינו לשם את כלי התקשורת ודיברו על שלום, כשמעל ראשיהם תלויות ססמאות כמו "שיער שלום" ו"מיטת שלום". 
 
אין לדעת אם פעילויותיהם השונות אכן הועילו במשהו לשינוי עולמי, אבל ברור שהשיר "דמיין" נותר חקוק בתודעה מאז ועד היום, ביופיו ובעוצמתו המשלבים מנגינה מופלאה, מילים וביצוע חד פעמי של אחד מטובי היוצרים במוזיקה הפופולרית העולמית. 

 

Imagine, John Lennon

מדוע אין מקום לגאווה אנושית

אנחנו קוראים שיר. מה שאנחנו למעשה עושים אז, זה נוגעים בצמיחה הפנימית של מחבר השיר. אנחנו מקבלים ממנו אז את המיסתוריות של מה שהוא נגע בו. כמו שאם ניגע באדם מחושמל – גם אנחנו נתחשמל. הזרם עובר אלינו, עובר דרכנו. כך זה כאן.

וזהו שעליו רמברנדט מדבר. רק שהוא כאילו מבין את זה בצורה אחרת. איך?

רמברנדט הוא מאלה שהזרם הזה, זרם החשמל הזה, נתפש אצלו כיוזמה שבאה מן החוץ. שבאה מעבר לאדם. באה בכוונת המכוון. נקרא לזה – כיוזמה אלוהית. לפי תוכנית אלוהית. מבחינתו, אנחנו – כחומר ביד היוצר. והוא, היוצר, צר אותנו. או במילים אחרות: יותר זה, הוא אותו דינמו שממנו יותא זרם החשמל הזה. הזרם בו אתה חש כשאתה נוגע במסתוריות של הזולת, ואתה מתחשמל בה, ומעביר אותה הלאה. להיות ולפי רמברנדט, ודומיו, זה בא ממקור אלוהי – לכן לפי רמברנדט, כלומר לפי התמונות שלו, אין מקום לגאווה אנושית על פני הארץ. שום גאווה. שום שאלה של תחושת הישג אישי בשל כך, או בזכות זה. לא. רק ענווה בפני זה. וביטחון. כך זה מתבטא בתמונות שלו. ריאליות, ענווה, וביטחון.

ריאליות – שרואה את זה כעובדות, מוסרת את זה כעובדות. ביטחון – ביטחון בכך שזה קיים. שהחיים – ההמשכיות, ההתחדשות וכן הלאה וכן הלאה, דבר יציב וקיים. 


עמליה כהנא כרמון, מתוך "קטע לבמה, בטעם הסגנון-הגדול", (בתודה מיוחדת ליעל חבר).

"שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ

איתן דרור-פריאר, "ומי גר במגדל": מה סוד יופיו

בתום קריאת ספרו הקודם של איתן דרור-פריאר, אצבעות על הגבעה, תהיתי מה סוד קסמו. הפעם כבר לא נדרשה שום שאלה. אותו קסם מופיע גם כאן, בספרו החדש של פריאר, והוא עוד גבר והתעצם. 

ארבע הנובלות הכלולות בספר פותחות צוהר אל ארבעה עולמות שונים, מגוונים ומרתקים. למעשה – אל שלושה, כי למרבה ההפתעה והשמחה, הנובלה הרביעית ממשיכה את הראשונה: עלילתה מחזירה אלינו בבגרותן שתיים מהדמויות שהכרנו כשהיו ילדים, מקץ כמה עשרות שנים.

השאלה "ומי גר במגדל" לקוחה מתוך דירה להשכיר של לאה גולדברג, והיא מרמזת על רוחם של הסיפורים: בשלושה מהם – הראשון: "הושיעה את עמך",  השלישי: "ומי גר במגדל", והרביעי: "ילד משלך" – אנחנו פוגשים דמויות מהשכונה: ילדים ושכנים שגרים בבניין אחד. אנחנו לומדים על היחסים ביניהם, על החלטות קטנות לכאורה, אך הרות גורל, על דרמות שמתרשות לכאורה בזעיר אנפין, ובעצם מכילות עולם ומלואו. הסיפור השלישי, "ביום הרביעי בלעה אותו המפלצת" – שונה במעט, שכן הוא מגיע עד ריו דה ז'נרו, לשם נוסעת אחת הדמויות, ג'ולי, כדי להתחקות אחרי קורותיה של דודתה, אבל גם הוא מתרחש בחלקו בשכונת מגורים ישראלית טיפוסית, שאפשר לחוש בה היטב במהלך הקריאה.

כל הסיפורים מורכבים מאוד, תפורים מפיסות קטנות שמזכירות עבודה של שמיכות קווילט: חלקים שמתחברים זה אל זה ברקמה עדינה, וביחד יוצרים פסיפס שלם והרמוני. כאן מצטט דרור-פריאר מתוך ספר עיון, שם כמה שורות מתוך סיפור של שלום עליכם, ממכתב או מעיתון. הוא עובר במהירות בין נקודות מבט ודמויות, בין זמנים – הווה, עבר, עתיד – רגע אנחנו בתודעתו של צעיר שדובר אלינו בגוף ראשון ובמשנהו אנחנו חווים סיפור שמובא בגוף שלישי, מנקודות המבט של אנשים שונים. המעברים הללו מסחררים ומרתקים, ועוצמתם של הסיפורים, ויופיים, גוברים והולכים.

הקריאה מצריכה ריכוז והשתתפות, ואלה רק תורמים לחוויה. עולמות שלמים נבראים בנגיעות קלות. כך למשל באחד היפים שבסיפורים, זה שהקובץ כולו נושא את שמו, מתרחשות דרמות שלמות, התאהבויות, בגידות, אכזבות, קשרי ידידות שנמשכים לאורך שנות חיים רבות, וכל אלה מגיעים אלינו בחלקיקים קטנים אך שלמים, וזאת כדי שלא לנקוט את המילה המחייבת "מושלמים". 

נדמה לפעמים שהכותב מציב זכוכית מגדלת אל ניואנסים דקיקים, וכשהוא מתאר אותם אפשר לחוש איך כל רגע קטן הוא בעצם עולם ומלואו. כך למשל כשמרגלית, שכנתה של שפרה, מסבה את תשומת לבה לאחד הגרביים שנפל מחבל הכביסה אל גגון המרפסת של השכנים בקומה שמתחת, מכילים חילופי הדברים ביניהן, שנראים טריוויאליים וסתמיים, סיפור ארוך וגדוש ברגש, שהולך ומתפענח לאטו, ומעורר תחושה של הזדהות, השתתפות וחמלה.  

נימה של געגוע נסוכה בסיפורים הללו – אל עבר שהיה בו אמנם כאב, אך גם לא מעט יופי, וגם ביקורת חברתית אפשר למצוא בהם. כך למשל בסיפור הראשון אפשר להיווכח בפער המזעזע בין הטפות פדגוגיות וצדקניות של הממסד, בדמותן של מורות דתיות, לבין ההתעלמות ממצוקתה של ילדה מנוצלת ומוזנחת. המורה עסוקה במראית עין, ורק ילדים, שמנקודת מבטם התמימה מובא אלינו תיאור המצוקה, מסוגלים להבחין בה. 

הערת אגב אחת נדרשת: בסיומו של הסיפור הנפלא "ביום הרביעי בלעה אותו מפלצת" נוספה הערת שוליים שלטעמי כלל אינה נחוצה. היא מסבירה את הרקע ההיסטורי לסיפור: התופעה המוכרת של סוחרי נשים ש"ייבאו" נערות יהודיות מעיירות שבמזרח אירופה לריו דה ז'נרו, שם אילצו אותן להיות זונות. הסיפור עצמו מיטיב לפרוס לפנינו את מה שקרה, ואין שום צורך בהבהרה חיצונית שכמו באה לספר במילים ענייניות לכאורה את מה שכבר סופר ונגע מאוד ללב. 

אבל זאת, בלי ספק הערה שולית לגמרי. התענגתי מאוד מקריאת הספר. עד כדי כך שכשהגעתי אל סופו חשתי דחף חריג לשוב ולקרוא אותו, כדי לרדת שוב אל כל עומקיו ולפגוש שוב את כל התהפוכות הקטנות לכאורה, אך רבות העוצמה. 

ג'אני סטופריץ, "האי": מדוע הוא ספר חובה בבתי ספר באיטליה

"יצירת מופת קטנה וקריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה", נכתב, ולא מפתיע, על דש הספר האי.

אכן, יצירת מופת, ואין תֵּמַהּ בכך שמטילים על תלמידי בית ספר לקרוא אותו. בדרכה העדינה והחכמה נוגעת הנובלה "האי" באחת הסוגיות החשובות ביותר בחיים: איך מלווים אדם אהוב אל מותו? האם לשתף אתו פעולה בהכחשה? לדבר אתו בגילוי לב? האם יש חשיבות לסבל שחש מי שיקירו נוטה למות, או שהוא חייב לראות בעצמו רק דמות שולית בדרמה האחרונה של החיים?

שתי דמויות עיקריות מופיעות בסיפור, ולשתיהן אין שם: "האב" ו"הבן". הראשון מתגעגע אל אי הולדתו ולשם הוא מבקש לשוב לביקור קצר, לפני שילך לעולמו. האחר, הבן, בחר כבר מזמן להתגורר הרחק מחוף הים, למעלה בהרים, שם הוא מתענג על הבדידות ועל האוויר הצח.

לבקשתו של האב הבן מגיע כדי להתלוות אליו במסעו האחרון. כמה אהבה יש בין השניים. כמה רגישות זה לתחושותיו של זה. ועם זאת – כמה בדידות, שאין לה שום מרפא, כי בסופו של דבר כל אחד מאתנו אי לעצמו, מבודד מהזולת, חי ומת בתוך גופו.

על האי, שהאב קשור אליו כל כך, הבן מרגיש שהוא נחנק. האוויר כבד ולח. הנופשים הרבים צרים עליו. עולה ממנו "צחנת צמחים מחניקה", הוא נראה לו "נטוש באמצע מרחב בלתי עביר."

אבל מי שבאמת נחנק הוא האב: חנק גופני של אדם שחלה בסרטן וקנה הוושט שלו הולך ונחסם.

הם, כאמור, אוהבים מאוד זה את זה, אבל מפרידות ביניהם אי ההבנות הבלתי נמנעות של מי שמצויים כבר משני עברי המתרס: צעיר בריא במלוא אונו לעומת מבוגר מוחלש, "אדם הנושא את המוות", כפי שהוא אומר לעצמו.

הבן משוכנע שאביו אינו מבין מה מצבו. אחרת מדוע הוא מפציר בבן ליהנות, לבלות, לצאת לשחייה?

אין לו מושג מה האב חש: "הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך…"

האב אינו מבין מדוע הבן נראה עצוב ומפוחד. מדוע הוא רוצה לצאת מהאי. לא עולה בדעתו שהבן מתאבל עליו. שאין לו שום עניין בבילויים: "הוא לא היה מסוגל להירגע, לא היה מסוגל ליהנות, כשאביו, לא רחוק, מפרפר במלתעותיו של גורל אכזר."

הבן חש שהוא ואביו נוהגים כמו "שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים."

אין לבן מושג איך עליו לנהוג. האם לדבר בגלוי? "אולי," הוא תוהה, "גם אתה שותק כדי שלא להבהיל אותי. אבל עכשיו נתלוש את המסכה. זה כבר לא מתאים לא לי ולא לך, אתה שתמיד לימדת אותי להתמודד עם המציאות בפתיחות. את השעות המעטות שהוענקו לנו, האחרונות שנותרו לנו לבלות יחד, לא נכלה על זוטות," הוא אומר לעצמו, "מה שחשוב זה לא הרחצה שלי בים, ולא הבוקר שטוף השמש…"

אבל זה בדיוק מה שהאב רוצה וצריך: לראות את בנו חי ומאושר!

התֶמָה הזאת של מות האב ושל הבן שיורש אותו ובא במקומו היא כמובן אחת המרכזיות בתרבות העולמית. אצל פרויד בטוטם וטאבו רצח אב הממשי או המטפורי הוא רכיב בסיסי בנפש האדם והוא למעשה המקור לדת, למצפון, למוסר, למעשה לציוויליזציה. לתפיסה הזאת של "המלך מת, יחי המלך החדש" יש אינספור דוגמאות ווריאציות באמנות. הנובלה "האי" מצטרפת אם כן בדרכה המיוחדת אל המלט, אדיפוס, אבשלום, ואל רבים אחרים, שנגעו במעבר הדורי מאב לבן.

מעל לכול, מדובר ביצירה יפה להפליא. הסביבה שאותה מתאר סטופריץ, האי, הים, הצמחים, הריחות, מיטיבים להשתלב במהלכים הנפשיים של הדמויות ולבטא אותם.

סיפור נפלא!

אפשר לקנות אותו כאן

או בגרסה דיגיטלית באתר e-vrtit, כאן 

מה הייתה בחירתה השגויה של ערפה

רק בדיעבד נודע כי היה זה רגע מכריע בתולדות עם ישראל. הסיפור נראה לכאורה אישי ופרטי מאוד: משפחה משבט יהודה, אלימלך ונעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, מהגרת למואב, בשל הרעב ששרר בארצה. אב המשפחה הולך לעולמו, ושני הבנים נושאים נשים מואביות, רות וערפה. כעשר שנים אחרי כן גם שני הבנים מתים, בזה אחר זה, בלי שהולידו ילדים. מה יעשו שלוש האלמנות שנשארו בגפן, ללא גבר, נטולות הגנה?

נעמי שומעת שאין עוד רעב בארצה, והיא מחליטה לשוב לשם. כלותיה מתלוות אליה, גם אחרי שהיא מפצירה בהן לוותר, להישאר בארצן ולחיות את חייהן. ברגע מסוים ערפה, מלשון עורף, נמלכת בדעתה ומחליטה לשוב על עקבותיה. הכלה האחרת, רות, דבקה בחמותה "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין –עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי," היא מצהירה, וממשיכה עם נעמי עד בית לחם שבנחלת יהודה.

מה מצפה שם לשתיים?

נעמי מרת נפש ומיואשת. למכרות שלה מהעבר שפוגשות אותה בהתלהבות היא אומרת "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

אבל רות, הכלה הנאמנה, מתגלה כבעלת תושייה: היא מחליטה ללכת לשדה של קרוב משפחה עשיר, בתקווה שתמצא חן בעיניו. נעמי מעודדת אותה: "וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי." המזימה מצליחה. בעז, קרוב המשפחה העשיר, אכן מבחין בה. ואז מסבירה לה נעמי איך לפתות אותו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין."

רות מצייתת. התוצאה: בעז, שהתפתה בלילה, נושא אותה לאישה. הבן שנולד לו מהאישה המואבית הוא אבי השושלת שתגיע עד דוד המלך: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".

וכך הביאה לעולם החלטתה של רות לדבוק בנעמי את אחת הדמויות האהובות ביותר על העם היהודי לדורותיו. דמות שעד היום זוכרים אותה ושרים לה:

רות לא ידעה כמובן לאן תיקח אותה הבחירה לוותר על ההיסטוריה שלה, על עמה ועל אלוהיה, להיאחז בנעמי ולהגר אתה לארץ זרה, וגם נעמי לא יכלה לדעת שסוף טוב צפוי לשתיהן, ולא רק בממד ההיסטורי. לקראת סופה של מגילת רות נכתב על התינוק שנולד לרות שהיה לנעמי  "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" שיכלכל אותה בשיבתה, וכי כלתה "אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים." נעמי מאושרת לטפל בתינוק: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת."איזו תמונה מלבבת!

רות המואבייה פרנצ'סקו אַייֶץ

אבל מה על ערפה? מה עלה בגורלה של האישה הצעירה שבחירתה הייתה לכאורה הגיונית יותר, כי מי רוצה להיות הרפתקנית כמו רות? מי רוצה להסתכן, לעבור לארץ לא מוכרת, ענייה ומורעבת?

המשורר איציק מאנגר שכתב ביידיש, הקדיש לערפה שיר, חלק מתוך מחזור שנקרא "רות", ומביא את גרסתו לסיפור המגילה. השיר נקרא "ערפה אינה יכולה לישון", כאן בתרגומו לעברית של בנימין טנא:

עָרְפָּה יוֹשֶׁבֶת בַּלֵיל בְּחַדְרָהּ,
קוֹרֵאת הַמִּכְתָּב עוֹד וָעוֹד.
אָבִיהָ, הָאִכָּר הַזָקֵן, כּוֹתֵב.
קוֹרְאָה וְנוֹשְׁמָה עֲמֻקוֹת.

"עֶרְפַּאסְיָה בִּתִּי, הַבַּיְתָה חִזְרִי,
חוֹלָה וּזְקֵנָה הִיא הָאֵם.
קְרָאסָה הַפָּרָה הִמְלִיטָה סוֹף-סוֹף,
וְהַכֹּל בָּרוּךְ הַשֵּם.

בַּלַיְלָה הָרַג אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגַרְזֶן סְטַאשׁ,
הַטוֹחֵן שֶׁל הַכְּפָר.
עַתָּה הוּא חָבוּשׁ, בָּרוּךְ הַשֶׁם,
וְאָנוּ אוֹכְלִים לֶחֶם־צַר…

אַנְיוּסְיָה, בַּת־הַנְפָּח, חָזְרָה
מִן הָעִיר וּכְרֵסָהּ נְפוּחָה.
הָאֵם בּוֹכִיָּה, סוֹבֵא הַנַּפָח,
וּמַרְבִּיץ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה.

וְאֵצֶל אִיצְקוֹ הַזִּ'יד, הַמּוֹזֵג,
נִפְצוּ אֶת כָּל הַשְׁמָשׁוֹת.
וְאִיצְקוֹ עַצְמוֹ וּבְנֵי־בֵיתוֹ
סַפְגוּ מַכּוֹת הָגוּנוֹת.

כֵּן, אַנְטֶק, לַבְלָר שֶׁל בֵּית־הַמִּשְׁפָּט,
עֲצָרַנִי אֶתְמוֹל וְסָח: –
שָׁמַעְתִּי, בַּעֲלָהּ שֶׁל עָרְפָּאסְיָה נִפְטַר
וְעוֹלָמָהּ עָלֶיהָ חָשַׁךְ.

אִם כֵּן תַּחְזֹר נָא הַבַּיְתָה מִיָּד
כְּתֹב לָהּ שְׁמוּכָן אֲנִי,
אִם כִּי חָיְתָה בַּתְּךָ עַם זִ'יד,
לָשֵׂאת אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא".

עָרְפָּה מְסַלֶקֶת אֶת הַמִּכְתָּב.
אַנְטֶק קוֹרֵא לָהּ לַחֲזֹר.
אוּלַי בֶּאֱמֶת, אוּלַי לְצִדּוֹ
אשֶׁר צָפוּי לָהּ וְאוֹר?

אַט־אַט קְרִבָה הִיא אֶל הַחַלּוֹן,
לִבָּה בּוֹ כֹּבֶד מוּזָר.
בֵּית־הַקְבָרוֹת נָם בְּזִיו הַלְּבָנָה
וְדֶמַע אַחֲרוֹן נִגָּר…

כדרכו, "מעביר" מאנגר את הסיפור אל עולמו ואל המציאות המוכרת לו. אצלו הוא מתרחש בפולין. ערפה השיקסע, המכונה כאן בניגון הסלאבי "עֶרְפַּאסְיָה", מתלבטת כיצד לנהוג. היא קוראת מכתב מאביה, שמנסה לפתות אותה לשוב הביתה. תוך כדי כך הוא מספר לה על חדשות הכפר – אותן התרחשויות שמוכרות היטב למאנגר: בת הנפח הרתה ללדת, איצקו, המוזג היהודי, עבר פוגרום קטן, ובכפר כבר יודעים שבתו התאלמנה. אמנם הייתה נשואה ליהודי, אבל אנטק מוכן לשאת אותה לאישה…

בשירו של מאנגר ערפה טרם החליטה, אבל כבר ברור לאן לבה נוטה. היא לא תתעלה לגבהים שאליהם תגיע אחותה. רות זוכה להיות סבתא רבתא  של מלך ישראל בזכות מסירותה המופלגת, ודווקא משום שהצטרפה לעם היהודי מבחירה, לא מלידה. ערפה תשוב אל המוכר והצפוי. בשירו של מאנגר – אל הכפר הקטן והעלוב שבו לא נראה שמחכים לה חיים מלאי השראה. היא אמנם משקיפה דומעת אל בית הקברות שם טמון בעלה, אבל בעצם כבר החליטה: היא נשארת מאחור, תרתי משמע.

מגילת רות קשורה בקשר הדוק אל חג השבועות, בין היתר מכיוון ששניהם מתרחשים בימי קציר החיטה.

רות המואבייה מאת דורה

מה כתבה לאהובה כשהייתה בת תשע עשרה

באדיבות ארכיון אגודת הסופרים – גנזים
ובאדיבות לוקוס הוצאה לאור


יום שני, 18.6.1956

 

ליוסי שלום.

כל התבשילים שלי עכשו מעלים ניחוח על האש ובשעה זו דעתי נחה לכתֹב לך. ודעתי נחה גם משום שישנתי שעות אחדות אחר־הצהרים, וחשבתי שעוַלְתי עולה גדולה שלא הלכתי לשעורים, אולם אחר־כך נתברר ששני מרצים חסרו ואין בי עוון.

אתמול הגעתי עיפה ורצוצה אולם אחרי השעור של לאה גולדברג הלכתי בכל זאת לחפש את בריכת ממילה הנעלמת. בדרך ראיתי למרחוק שהברכה מלאה מים. משהתקרבתי התברר שיש שתי גדרות תיל בין השביל לבין הברכה ועל הגדר שלט האוסר את הכניסה ומאים בעונש על כל מפר חוק. המשכתי ללכת ומצאתי פרצה בגדר. נכנסתי בה כולי ואף כובע הקש שלי לא ניזוק. כשהתקרבתי לבריכה היה השדה כלו שומם ומעלה קוצים. את הגדר המקיפה את הברכה לא עברתי מפני שהיא גבוהה ושלמה. החילותי להקיף את הברכה ובכל מקום שעמדתי נדמה היה לי שבצד שכנגד אין גבול ליפי הברכה. התברר שבצד המערבי יש בה מדרגות, וממזרח יש חרשה נאה. כל חלק מן הדברים הללו היה כֹה מצודד, שעברתי את המקום לארכו ממש כתיר נוסע. כשגמרתי לסיר את התעלות והצנורות וכשסקרתי את הבריכה עד שָֹבְעָה ושערתי את עמקה ושערתי את תענוג הטבילה בה, לא ידעתי איך לצאת. המשכתי לעבֹר בכיוון ממילא והנה סמוך לגדר יוצא לעומתי איש בעל שיני כסף. שאלתי אותו באֹפן התמים ביותר איך יוצאים מכאן אף על פי שידעתי שאני צפויה לנזיפה (אם גם לא ראויה לכך). האיש השיב לי בשאלה: איך נכנסים לכאן? העמדתי פנים כמי שתעה בדרך ולאחר שלקחתי לקח על הסכנות הצפויות לנערה בשדה שומם (אפילו הוא בלב העיר ואפילו הוא באמצע היום) יצאתי לחפשי.

הבקר הארכתי בשנה והייתי עיפה כל היום עד לאחר שנת הצהרים.

ועכשיו בסוף המכתב אגלה לך מדוע הייתי כל־כך עיפה בהגיעי לירושלים — חשבתי עליך כל הדרך, והגעגועים סחטו אותי והוגיעו אותי.

לא אשכח להביא לך מחברות מן השכפול, ואתה אל תשכח להדפיס לי את הספור, ואם תרצה — לשלחו גם ל״דבר לילדים״. אמא הודיעה לי שהיא מסימת השבוע את ההקרנות, ותסע לגבע לשבת והיא מבקשת שנבוא. הקדמתי והודעתי לה שלא נוכל לבוא וכנגד זה בקשתי שתשאר היא בחיפה. נדמה לי שהיא תמלא את בקשתי.

ואנחנו נתראה בשבת ואז תהיה לי שמחה רבה.

שלך

דליה.

תל־אביב, יום שני, 20.8.1956

 

גיא לרון, "The Six Day War": האם הייתה מלחמה בלתי נמנעת?

היום לפני חמישים ושתיים שנה פרצה מלחמת ששת הימים.

מעניין לקרוא במועד זה את ספרו של  ד"ר גיא לרון, היסטוריון ומרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שכותרת המשנה שלו היא: "The Breaking of the Middle East".

בספר, פרי מחקר ממושך, שראה אור לפני שנתיים באנגלית בהוצאת "ייל יוניברסיטי פרס" בוחן לרון את המהלכים שהובילו לפרוץ המלחמה.

טענתו הבסיסית היא כי אין לראות במלחמה ההיא מעין "תאונה" אקראית שנגרמה בעקבות שרשרת של פעולות שגויות, אלא שהייתה זאת מעין נקודת מפגש של מגמות היסטוריות, חלקן מקומיות, אחרות גלובליות, שההתנגשות ביניהן הובילה לפרוץ המלחמה.

לרון מדגיש בפתח דבריו את הפער המהותי בין נטיותיהם הטבעיות  של גנרלים לבין אלה של אזרחים העומדים בראש מדינה: השקפת העולם של ראשי צבא באשר הם מתמקדת בפתרון קונפליקטים בין מדינתיים  בעזרת השימוש בכוח. מדינאים, לעומת זאת, מחפשים פתרונות שבהם מיישבים סכסוכים בדרכי שלום, באמצעות משא ומתן.

במשטרים דמוקרטיים המתח שבין הצבא לממשל האזרחי מאוזן ונבלם באמצעות מנגנוני הממשל. במשטרים דיקטטוריים יש כמובן אדם אחד שההחלטות השונות תלויות רק בו.

לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, טוען לרון, הן במצרים והן בישראל "השתלטו" הגנרלים על השיח ושני המנהיגים המוחלשים פוליטית – נאצר ואשכול – התקשו לגבור על הלחץ של ראשי הצבא שתבעו לפתור את הקונפליקטים שנוצרו באמצעים צבאיים.

בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה עסקו ארצות המערב בפיתוחן של מדינות רווחה ובהתגברות על גרעונות כספיים, אבל בשנות השישים נקלעה שוב ארצות הברית לגרעון שנגרם בשל תחרות גוברת עם יצרנים בגרמניה המערבית ויפן, בשל השקעות מוגברות של ארצות בארצות חוץ במקום בתחומיה, ובעיקר – בשל העלות הגבוהה של מלחמת ויאטנאם.

בכלכלות של העולם השלישי המצב היה חמור עוד יותר. שם מפעלים לא הצליחו לכסות את עלות הקמתם. הן נאלצו להטיל מסים גבוהים, להגביל את הייבוא, לפחת את המטבע שלהן, לקצץ בתקציבהן ובסובסידיות שהעניקו.

המשבר הכלכלי הגלובלי של שנות השישים הוביל לכמה הפיכות צבאיות ברחבי העולם, חיזק את הגנרלים והחליש את האזרחים.

ארצות הברית הגבירה את מכירת הנשק למזרח התיכון (וכידוע, אפילו צ'כוב כבר אמר שאקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית).

(אגב: באותה תקופה דווקא צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל).

בנוסף על כל אלה, היו בישראל של שנות השישים רבים שלא הסתפקו בסטטוס קוו של תום מלחמת העצמאות, וסברו כי יכולותיה הצבאיות של ישראל מאפשרות לה לקחת לעצמה נתחי טריטוריה משכנותיה.

לָרוֹן עורך הקבלה בין המצב ששרר באירופה בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לבין זה ששרר במזרח התיכון לפני שהחלה מלחמת ששת הימים. לדבריו, ההיסטוריה אינה חוזרת, אבל היא כן מהדהדת, או כדבריו: "rhymes" כלומר "מתחרזת", ולכן אפשר להפיק ממנה לקחים. וכך, כמו קודמיהם ב-1914, גם הגנרלים במזרח התיכון אימצו דוקטרינה אופנסיבית, בלי שהתייעצו עם האזרחים הממונים עליהם.

כאשר מתרחשים שינויים ותהפוכות גלובליים, נחלשת שליטתם של המנהיגים האזרחים על הצבא. הגנרלים דוחקים בממשלותיהם כדי שאלה יפתרו את הבעיות באמצעות הצבא, וכל מדינה שמתחילה לנקוט פעולות צבאיות רק מעודדת את שכנותיה לפעול באותו אופן, כך שהמתיחות הצבאית גוברת והולכת, עד לפיצוץ הכמעט בלתי נמנע.

לָרוֹן מראה למשל כי המלך חוסיין לא רצה להשתתף במלחמה, ואפילו נפגש בחשאי עם גורמי ממשל בישראל, אבל ראשי הצבא שלו לחצו עליו ולמעשה אילצו אותו לחבור אל המצרים והסורים. כך למעשה נשאבה ירדן לתוך המלחמה, בניגוד לדעתו של המלך.

לרון מסייג את דבריו ומדגיש כי לא תמיד אפשר להבחין במדויק בין מנהיג צבאי למנהיג אזרחי. הנה למשל משה דיין וגמאל עבדול נאצר היו במקורם אנשי צבא, ואפילו שוחר השלום המלך חוסיין אהב להתפאר במדי הצבא שנהנה ללבוש. ובכל זאת, ככלל – המנהיגים המבוגרים יותר היו ברובם אזרחים, והצעירים, הששים אלי קרב, הגיעו בחלקם הגדול משורות הצבא.

לרון ממשיך ועוקב בספרו אחרי התהפוכות השונות שהתרחשו במדינות האזור לפני שפרצה המלחמה. למשל – "הבטחתו" של נאצר להביא לכך שמצרים תאחד את ארצות ערב ושמצרים תעמוד בראש האיחוד ובכך "יחדשו הערבים את תהילת העבר וייצרו מדינה ערבית אחת, שווה בכוחה ובמעמדה לזאת של ארצות הברית וברית המועצות".

הוא מתאר בפרוטרוט דקדקני את ההפיכה הצבאית בסוריה ואת משמעויותיה, את המצב הכלכלי ששרר במדינות האזור, את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים: כל מה שהוביל, לדעתו, לכך שמלחמת ששת הימים פרצה, והייתה, כך נראה, בלתי נמנעת.

מעניין להשוות את ספרו של לרון עם 1967 והארץ שינתה את פניה של תום שגב. שגב מתמקד במה שהתרחש בתוך מדינת ישראל לפני פרוץ המלחמה. לרון פורש תמונה רחבה הרבה יותר.

שני הספרים מרתקים, ומעניקים זוויות ראייה חדשות למלחמה שתוצאותיה משפיעות עד היום על החברה הישראלית.

את ספרו של גיא לרון אפשר כמובן לקרוא באנגלית בקינדל, אחרי שקונים אותו בכמה הקשות. הנה, כאן, בקישור.