כל הפוסטים מאת עופרה עופר אורן

סופרת, מתרגמת ועורכת כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1995

כי אנחנו ראויים לרחמים

כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.

הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.

בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.

בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.

ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.

נבכה אוקיינוס.

ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.

אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.


ארנון לפיד, "הזמנה לבכי", גבעת חיים איחוד, ינואר 1974.

(לדבריו של ארנון לפיד התוודעתי לראשונה מספרה של חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור)

חנה יבלונקה: מתי ומדוע השתנו הישראלים שהיו "ילדים בסדר גמור"

"ילדים בסדר גמור" הם אנחנו. בני דורי. חברי ואהובי, ילידי השנים 1948 עד 1955. אלה שנולדו עם המדינה, נלחמו במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. עליהם בחרה לכתוב חוקרת השואה וההיסטוריונית, חנה יבלונקה. היא עצמה אחת מאתנו: נולדה בתל אביב, ב-1950. הבחירה שלה לעסוק בדור שלנו אינה מקרית ואינה קשורה רק להיסטוריה האישית שלה. יש לה אג'נדה נוקבת וברורה מאוד, שהולכת ומתבהרת, עד לרגע השיא, שמגיע ממש בסופו של הספר המופלא שכתבה.

בתחילתו היה נדמה לי שמדובר במעין ביוגרפיה קיבוצית בלבד, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: "ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948". אכן, הוא פותח בתיאור מקיף מאוד של תולדות חיי הדור שלנו, בשחזור של מה שנהגנו לעשות, של מה שקראנו ושרנו, של המוזיקה שהקשבנו לה, של המחשבות שהעסיקו אותנו, ושל הרצונות והחלומות שאפיינו רבים מאתנו. הכול נמצא שם, בשפע מעורר השתאות.

ומה אפיין אותנו, לפי תפישתה הבסיסית של יבלונקה? "היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר", כדברי הפתיחה של הספר. לא זכינו לייסד מדינה. לא ניצלנו מהשואה. נולדנו למדינה קיימת, ו"איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו…"  מאחר שנולדנו במדינת ישראל, היא מעידה עלינו כי "הם [אנחנו…] לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי". אבל מה עושה מי שנולד אחרי הכול לכאורה? "מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו", אמר לה אחד המרואיינים.

והנה החליטה יבלונקה לדבר בשבילנו. לספר עלינו. להעניק לנו קול, ובעיקר – לעקוב אחרי המשמעות העמוקה של קיומנו.

כדי לעשות זאת נשענה על מגוון אמצעים: מחקר איכותני, שבו ראיינה תריסר ישראלים ילידי 1948; שפע סטטיסטיקות ונתונים דמוגרפיים ממקורות שונים ורבים; ספרי עיון ופרוזה שכתבו בני הדור שלנו; מכתבים שכתבנו וקטעי עיתונות שמצאה בארכיונים השונים. את כל הנתונים הללו שילבה להפליא בביוגרפיה האישית שלה, בתיאור של ילדותה המוקדמת בתל אביב, ואחרי כן התבגרותה בבאר שבע, ובסיפורים על אורחות החיים המוכרים לה היטב מעצמה. שמות הפרקים השונים מעידים על תוכניהם:

למשל – "היכן גדלנו?", או "מדינת ישראל: העובדה, לא החלום". בהקשר לכך היא מצטטת את אביה, שנהג לומר "'לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה – הייתי חותם בלנקו!'" והיא מוסיפה: "בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים. הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת". אכן. ההערה הזאת שולחת את הקורא אל ספרה של יעל נאמן, היה הייתה, שגם הוא משרטט מעין ביוגרפיה של הדור שלנו, וגם שם מעידה אחת המרואיינות על ההשתאות שבה התחוורה לה סמיכות הזמנים בין השואה לבין המועד שבו נולדה כאזרחית של מדינת ישראל.

שמות של פרקים אחרים: "ומה הייתה ישראל זו שלתוכה נולדנו?" שבו היא משרטטת בו את גבולות המדינה המוכרים כל כך לבני דורנו, ואת התחושה ש"חיינו בטבורו של העולם" ומציינת כי "תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד בהווייתנו. 'ארצנו הקטנטונת' כמילות השיר ששרה יפה ירקוני […] העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת".

תת פרק "היום המאושר בחיינו" שבו היא מתארת את המשמעות העצומה שהייתה להקמתה של משפחה חדשה (כלומר – ההולדה שלנו!) מבחינתם של ניצולי השואה: "'הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת'".

תת הפרק "לכל איש יש שם", שם היא מתעדת את השמות הנפוצים של ילידי השנתונים שלנו.

בפרקים אחרים היא משחזרת את אורחות חיינו אז: שלום כיתה א', חגיגת הקבלה של ספר התורה וכריכת הבד הרקומה שלו, שיעורי מולדת, הסקר, המורים שלימדו אותנו, איך הפכנו "לישראלים הילידים הראשונים שיש להם גם תודעה של עומק היסטורי לעבר רחוק אך מעוגן מקום, ולצדו בור תודעתי של אלפיים שנות היסטוריה יהודית שלא היו קשורים לכאן ולעכשיו". מתארת את המשמעות העמוקה שיוחסה לפריחת החצב ולהופעתו של הנחליאלי. את שירי היורה. את המערכה הגובלת בשטיפת מוח יעילה ביותר שבה למדנו לשמור על פרחי הבר: "צא לנוף ואל תקטוף" ולחסוך במים: "חבל על כל טיפה". את שיעורי המלאכה והחקלאות. את הספר "תינוק בא לעולם". בתת הפרק "אנחנו והמבוגרים" היא מתארת את האנומליה האופיינית לבני דורנו, שלרובם לא היו סבים וסבתות, אלה שאמורים לשמש "בעלי ברית לנכדיהם". מספרת על עיתוני הילדים והנוער שקראנו. איך חגגנו את יום האם ומה אפשר ללמוד מהאופן שבו חינכו אותנו לחגוג אותו. מזכירה את תוכנית הרדיו "משפחת שמחון" ומה אפשר ללמוד ממנה. את השכונה שבה שיחקנו למטה, או על גגות הבתים, בין חבלי הכביסה. כותבת על "מלכת הכיתה", חידון התנ"ך, חסמב"ה, על  ההסללה. על סטלמך ועל הסרט אקסודוס, על חוזליטו. על יומנה של אנה פרנק. על טרזן. על מרכזיותה "הכמעט מאגית" של המשפחה בחוויה הישראלית. על מקומו המרכזי של הקולנוע בחיינו. על משפט אייכמן. על העדוֹת השונות. על מבצע סיני, חג העשור, תנועות הנוער, על הזמרים שאהבנו ועל כך שאסרו על להקת החיפושיות להגיע לישראל (ועל ההשלמה של ילדי הבסדר-גמור עם ההחלטה המגוחכת והמקוממת). על כל אלה, מכרים ותיקים וזכורים היטב, היא מרחיבה את הדיבור, מפרטת, מזכירה נשכחות שבעצם לא נשכחו מעולם.

בתחילתו של אחד הפרקים נדהמתי במיוחד מציטוטי שירים שכתבו בני דורי. למשל, שיר שהופיע ב"פי האתון", ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית:

"כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה.
כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני.
כשלמדתי בתיכון – אמרו שיהיה בסדר והתחמקתי משיעורי גדנ"ע.
כשהתגייסתי לצבא – לקחנו את ששת הימים ונותרה השבת והיה בסדר.
כשנכנסתי לקבע  – חטפתי הפגזה והפסקתי לצחוק.
כשהייתי סטודנט – חטפו לי את החברים והתחלתי לבכות.
היום אני כבר לא בוכה. אני גדול ואין לי חברים".

או שיר אחר, "מיומנו של צעיר עצבני עם תוחלת חיים נמוכה וחבל:

נולדתי ב-1948
גדלתי ב-1956
נלחמתי ב-1967
התנסיתי בין השנים 1970-1968
הזדקנתי ב-1973".

בפנקס ישן נושן שלי מופיע שיר שגם אני כתבתי ב-1973, בעקבות נפילתו של ניצן נוי (אופנהיימר) בקרב בחווה הסינית:

נוֹלַד ב-48.
ב-67 פָּרַע חוֹבוֹת,
וְאָז, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת,
נִגְבָּה מִמֶּנּוּ חוֹב
שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב:
חַיָּיו.

לא העליתי בדעתי שאני חלק מטרנד מוכר ושכיח!

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמוקדש לשלושה יוצרי זמר אהובים במיוחד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים לשיריו, ולכך שהרבו לכתוב שירים שנגעו בזיכרון השואה "שלושה בני דור המדינה שכמעט לא יצאו מגבולותיה, שגדלו אצל הלינה וחיים [הוריו של גלעד], יצחק (איז'ו) ומימי [הוריו של ארצי], ז'אקו ושרה [הוריו של פוליקר], שכולם באו מ'שם', הפכו בעצם את זיכרון השואה לישראלי ושינוהו לעד. זה היה טוויסט בעלילה, אך בה בעת גם מחוות ענק של כבוד ואהבה ונאמנות להורים. כיאה לילדים שהם תמיד 'בסדר גמור'".

מדוע מכנה אותנו יבלונקה "ילדים בסדר גמור"? מכיוון שחיינו התאפיינו בקונפורמיות וב"ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה". פחות מכך לא היה אפשרי, כי ילדים שאינם בסדר "מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה", ומי יכול היה להכאיב להורים שהיו ברובם פליטים, או למעול בגבורה של בני דור תש"ח, שהיו "'מגש הכסף' המיתולוגי, שהטיל עלינו צל ענק".

התובנה הזאת היא בעצם לבו של הספר.

שכן עניינו המרכזי באובדן התום של בני דורנו. בהתפכחות שלנו, ובתהליך שבו הפסקנו להיות "ילדים בסדר גמור". בפתיחה לפרק העוסק בכך מתארת יבלונקה את הסרט "בלוז לחופש הגדול", זה שרבים מאתנו העידו, "בחלוף 20 ו-30 שנה", כי "בכו ממש עם כל צפייה בסרט". היא מצטטת את דבריו של גדעון לוי, יליד 1954, שכתב ב-2016: "ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים? מזמן לא בכיתי. שלשום זה קרה. הדמעות נקוו והגרון נשנק […] בכיתי כמובן על מה שהיה ואיננו עוד, על מה שהיינו ואיננו עוד…" זוהי פרפרזה על פתיחתו של הסרט, המספר על הקיץ של שנת 1970, על בני הנוער שגויסו מיד בתום הלימודים, ושחלקם נהרגו במלחמת ההתשה. לדבריה של יבלונקה, אפשר למעשה לחבר בין שלוש המלחמות שבתודעתנו מופרדות: "ששת הימים", "ההתשה" ו"יום כיפור", אלא שאנו מעדיפים לדבוק בהירואיות של הראשונה, ולהתכחש לכך ששתי האחרות היו בעצם המשכה המאוד לא הירואי.

על מלחמת יום כיפור היא כותבת, ומדייקת מאוד, שהיא נותרה "עבור כל מי שחי בישראל ב-1973 […] כטראומה מתמשכת שאין לה מזור".

היא הייתה כמובן טראומטית במיוחד לחיילים שהופקרו במעוזים. הפרק העוסק בכך קשה מנשוא. אבל גם מלחמת ההתשה הייתה טראומטית. במיוחד הפער שנפער בין החזית לעורף, כדבריו של חיים גורי שהיא מצטטת, "תל אביב מוארת והתעלה בוערת". חיילים שהגיעו לחופשות נדירות, פעם בחודש וחצי, לפעמים אפילו כעבור פרקי זמן ארוכים יותר, נדהמו כשנוכחו שבעורף הכול נמשך כרגיל. ולא רק בעורף. "כל מה שעניין את הרמטכ"ל והקצינים היה אוכל וזיונים", היא מצטטת מגיב שכתב כך לא מזמן באתר אינטרנט כלשהו. תחושת ההפקרה וההתכחשות לערכים הבסיסיים של צה"ל החלה כבר אז, במלחמת ההתשה. יבלונקה מביאה את סיפורו של חייל שנאלץ להיות עד להפקרת פצוע. המ"פ אילץ את חייליו, אחת הגרסאות טוענת שעשה זאת באיומי אקדח, לא להיחלץ לעזרתו של "אחד משלנו" שנפצע: "'אבל המפקד', ניסה איתן למחות, 'אי אפשר להשאיר אותו למות'. 'אף אחד לא זז', הרים המ"פ את קולו". זה היה "ערעור סדרי עולם".

השבר החל להיווצר כבר ב-1968 כשהוטל על החיילים לעסוק במשימות של "דיכוי אוכלוסייה אזרחית ('הכיבוש')". כעדותו המצוטטת של אחד מהם: "אין זה מן הדברים החביבים ביותר להיות צבא כובש, כשאני צריך לדפוק על דלתות ולצעוק שיפתחו, אני נזכר בצעדים של המגפיים הנאציות שמהדהדים בכל סיפור השואה, וכשאני מביט על עצמי בתור כזה […] אני מתחלחל'".

כבר אז החלה תחושה של "ערעור האמונה בצדקת הדרך". היא התעצמה, והתבטאה במלוא עוזה, באפריל 1970, שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, כשנודע בציבור שהממשלה דחתה את יוזמת השלום של נחום גולדמן. אז היה "מכתב השמיניסטים" המפורסם שכתבו לראשת הממשלה, גולדה מאיר, ותבעו ממנה לעשות הכול כדי להגיע להסכם שלום. "תני סיכוי לגולדמן!" חתמו השמיניסטים את מכתבם, אשר "הכיל גם ערעור על הקלישאות שהפכו מטבע עובר לסוחר כגון 'המלחמה כאילוץ מובנה'". אחת מהחותמות על המכתב התראיינה ואמרה שאם לא יעשו הכול כדי להגיע להסדר, "לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות. עניין פשוט של סטטיסטיקה". מזעזע ומחריד לדעת עד כמה צדקה. עם זאת, אותם צעירים היו עדיין "בסדר גמור". כולם הודיעו שבכוונתם להתגייס, וליחידות קרביות. סרבנות הגיוס הייתה באותם ימים עניין נדיר עד כמעט לא קיים.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כל מי שהיה שם זוכר היטב את מה שיבלונקה מתארת. את תחושת הכובד, "כאילו כולם רצו למצוא מילה הופכית לאופריה ששררה כאן רגע קודם". את מצב הרוח שהתקדר כשנודעו מספרי הנפגעים ואת התובנה לפיה "מלחמת ששת הימים היא סיפור מן העבר, שכאן מדובר באירוע אחר, שונה לחלוטין", את מספרם הרב של הנעדרים, ובסופו של דבר, את התחושה שביטא העיתונאי מיכה שגריר: "'המצרים למדו מצה"ל איך להילחם – הישראלים למדו מהמצרים איך לשקר", ואת הטראומה הלאומית שנגרמה מכך שבמשך שישה שבועות הועברו חיילים שנפלו מהקברים הזמניים אל בתי העלמין הקבועים. "לא הלוויות, לא ספרות ההנצחה, וגם לא האנדרטאות, דמו במשהו למלחמות הקודמות".

זה היה "השבר הגדול של הילדים הטובים". מה שקרה במעוזים, תמונות הכניעה וההליכה לשבי, הציפו "משהו שפגע בלב לבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון. שילוב של רגשות העלבון, הכעס, התמיהה האינסופית ואי ההבנה. הייתה זו תחושה של הפקרה." גם מפקד אחד המעוזים שנכנע, שלמה ארדינסט, "עשה זאת "כדרכו של ילד-בסדר-גמור", תוך שמירה "על כל כללי הניסוח ועל יסודות האמונה שקרסו מול עיניו". הוא "נצמד לנרטיב הישן אך המנחם לפיו יש הבדל איכותי בינינו ובין המצרים", אבל "הסיפור האמיתי היה קשה ומר." הוא מגולם בדמותו של הקשר של מוצב חיזיון שזעקותיו בקשר לעזרה הוקלטו, למעט המשפט האחרון שאמר: "'אני הולך למות. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם.'"

הייתה תחושה של "רעידת אדמה – אך לא אסון טבע שאין לאדם שליטה עליו. היו כאן טעויות רבות וכבדות", שאין עליהן סליחה ומחילה, "ולא תהיה".

"תם עידן התמימות", מסכמת חנה יבלונקה את האירוע במשפט שחותם, בדרכו, את הספר המרתק והחשוב הזה.


הנה קישור לספר באתר e-vrit. גם אותו קראתי כך!

 

 

סיפור קצר: "לפני שייכנס יום כיפור"

המֵתָה שמעה את הצעקות,  ונבהלה. זה היה בבוקר של ערב יום כיפור. בהיותה אורחת בעולמם, לא הייתה לה שום יכולת לעמוד על סבך הדקויות שלהם. היא לא ידעה שבבוקר של ערב יום כיפור אנשים נחפזים מהרגיל, מזדרזים לסיים את ענייניהם, מוותרים על סידורים הסובלים דיחוי, ומעדיפים, בעצם, להישאר בבית, ולחכות לבאות. היא כן ידעה, למרות הערפל הכהה שרבץ עליה מכל עבר והכביד עליה מאוד,  שבני  הבית כועסים. זה הפחיד אותה. חייה הושתתו על האמון שלה באנשים הללו. על ביטחונה בהם. לא היה באישיותה החד-משמעית אף סדק אחד קטן, אף חרך אחד,  שאינו מלא באהבתה אותם, בידיעתה המוחלטת שהם צודקים. כל כעס שלהם הבעית אותה. מי מהם צודק? על מי מהם תכעס? את מי תנחם במבטיה הרכים, בליקוקיה?  היא לא יכלה להכריע בעד צד זה או אחר. ולכן בכל פעם שהבחינה ברוגז, בנימת קול צורמת,  בצרידות מסוימת, במילים נקטעות באופן מוכר, נהגה להסתלק מהם, להתרחק,  להקטין  את הנפח שהיא תופשת, להעלים  את קיומה ככל האפשר. אם מצאה דלת פתוחה העדיפה לצאת מהבית ולהסתלק, עד שהצעקות דעכו ונעלמו.

הפעם, לראשונה בחייה, צדקה בפחדיה, ולא ידעה  עד כמה.  לא ידעה שבפעם הזאת עוסקות הצעקות הללו בה, שהן סבות כולן סביב חייה הכלים.

בעלת הבית (שכבר ימים רבים מבקשת את נפשה הסרבנית למות, מזַמנת לעצמה רוחות רעות מארבע קצוות תבל, לוחשת להן לחשים מאולתרים והומה להן בגרונה, שנועצת מבטים בחושך כדי לחצוב לה ממנו פירורים לבליעה), החליטה. כן, היא כבר החליטה. את חייה שלה תשאיר  בינתיים מוגנים ושמורים מתחת למרחבי עורה, ואילו לכלבה – לה זומן המוות.

בתחילה הוא, או לפחות תוצאותיו הבלתי נמנעות, נראה קשה להשגה. "היום קצר,"  נאמר לבעלת הבית בטלפון. "לא נספיק לקבור אותה."

הכלבה צלעה בין החדרים, הביטה בבעלת הבית ובבן הבית,  שנפשו נקשרה בַּנֶפֶש האילמת, שאהבתו אותה הייתה הרגש החד משמעי היחיד שהכיר אי פעם בחייו, שביקש למען חייה אורכה של יום וחצי, "רק עד אחרי יום כיפור," ותמהה: מה שפתם הזאת, הסתומה, מה דבריהם הללו, הלא נהירים, קולותיהם העולים ויורדים על פי חוקים זרים לה, גם אחרי שנים כה רבות במחיצתם.

היא הביטה לכאן ולכאן, גופה המוחלש נושא אותה אך בקושי, ועדיין  זכרה את הליטופים ואת הליקוקים, את הקפיצות  והגלגולים, את המִרְדָפים אחרי היצורים השנואים עליה מכול,  החתולים רכי הגוף  ונטולי הגבולות שמרשים לעצמם לטופף לכל מקום בערמומיות. לא שכחה את הדילוגים, ברגליים קלות, מעל הגדר הגבוהה, את מרחבי השדה עם כל הניחוחות שבו. בנעוריה לא החמיצה אף גווייה שוקקת  שאפשר להתגלגל בה, ולא ויתרה על הנבירה באף ערמת זבל פיקנטית. גם  ההליכות המתונות יותר של התקופה האחרונה, קשורה תמיד ברצועה ומחוברת כך אל אחד מבעליה, היו יקרות מאוד ללבה: הקִרבה לאהוביה, צעדיהם המתואמים, מבטיהם הרגועים אל תוך הלילה, צלילי הנביחות הרחוקים המהדהדים מגבעות רחוקות, הירידה האיטית ביחד, במדרון, מתוך התחשבות הדדית.

"לא," אמרה בעלת הבית, "היא סובלת מדי. צריך להפסיק את הסבל הזה," והצליחה למרות הקושי לקבוע את הפרטים.

המוות יבוא בשעה מוסכמת, בכתובת ידועה.

"מה אתם רוצים שיהיה כתוב על המצבה?"

הכלבה עמדה ליד בעלת הבית והביטה בה מלמטה למעלה, מהרצפה אל האוזן הצמודה לטלפון.

בעוד כמה שעות הם יתייצבו ליד הבור הכרוי, המוכן מראש.

בן הבית, שהגופה מונחת על זרועותיו הפשוטות, ישים אותה בתחתית הבור, יאסוף את האדמה שהוצאה מתוכו בעזרת את חפירה, ויכסה עליה. "העצב אמיתי," יאמר בלבו, "אולי עוד אכתוב עליו שיר."

חברתו של בן הבית תחזיק בכף ידו, ותחשוב על הימים שבהם ישבו ביחד וליטפו את ראשה של הכלבה, על התום שבא ממנה ועטף אותם ועל תרמית ההבטחה שכמו עכשיו יהיה תמיד.

בעלת הבית תביט בבור המתמלא ותחשוב על השעה המתאחרת. "האם," תשאל את עצמה, "יזכרו שם בבית לקנות חלב?"

הכלבה נרגעה. נפסקו הצעקות. נרגעו הרוחות. היא יכולה לשקוע תחתיה, לנוח בתוך ייסוריה. אבל הנה רצועת  הטיולים שלה.  ובחוץ יום רך, ודלת המכונית. מכאן נפתחים תמיד מרחבי העולם. טיול ביער ביום חורף חמים. עצמות עם שיירי בשר מעושנים. מקלות נזרקים. ארנבות קלות רגליים. טיפות דקות נוגעות בקצה האף. סודות חבויים בתוך האדמה. אדים מרחפים באוויר, נושאים הודעה על מזונות, על קיומים, על אפשרויות.

לפני דקות נקבע וסוכם הרגע שבו היא תחצה את החיץ האחרון והסופי של חייה, וצעדיה העדינים, הנקישות הרכות של ציפורני רגליה, עוד נשמעים על רצפת הבית המצוחצחת, ביתה.

מהרגע שבו נכנסה לתוך המכונית, השתרעה על המושב האחורי ונשאה את ראשה כדי להציץ בחלון, לראות את הדרך, יוכל רק נס להצילה. הודעת  חנינה פתאומית שתגיע עם שליח מיוחד ישירות מבית הנשיא: "לעצור מיד את כל ההליכים. לשחרר את הכלבה  לאלתר." מברק בהול: "הכלבה נמצאה חפה מפשע. נקודה. לא להוציא להורג. נקודה. חוזר שנית: לא להוציא להורג." תעודה מהודרת, חתומה בידי הרשויות: "הותר לכלבה להישאר בביתה, בכתובתה הידועה, לשבת ולחכות בסבלנות למותה, עד שזה ימצא אותה בכוחות עצמו." צו אלוהי: "אל תשלח ידך…"

הכלבה הוזמנה לעלות על שולחן המתכת של הרופא. לא בכוחותיה, שלא עמדו לה למאמץ כזה. אהוביה עזרו לה בכך.

"תשכיבו אותה ככה," אמר הרופא, "אם היא תסכים," הוא הוסיף.

האם עלה פעם בדעתה לסרב לבקשה מבקשותיהם? היא נשכבה על צדה.

הטלפון שצלצל האריך את חייה בעוד חצי דקה, ואלה היו קיימים  בה בכל מלאותם המוחלטת. במבטה המתעניין, הסוקר את המתרחש סביבה, את המקום הזה, שבו ביקרה לא פעם, את האיש הזה, שכבר נגע בעבר בגופה, שטיפל בכאביה והעלים אותם ממנה, את אהוביה הניצבים קרוב אליה. חייה היו מצויים בראשה הנוטה על צידו כדי שתוכל להיטיב לראות. בכל ממשותה המוחלטת. בכל נוכחותה, המכילה את עברה, את שְמָה, את הידיעות שצברה אלה על גבי אלה, את הרגשות שהתגבשו בה.

המזרק הוחדר לגופה ודרכו – החומר.

ואז ברחו ממנה חייה בלי שום אות נראה לעין, בלי אף אנחה, או רעד, או מבט אחרון של הכרה, או של פרידה.

נפתח בקבוק, התאדה ונעלם חומר קלוש כל כך שאין לו שום סימן משל עצמו, חומר דליל, חומקני ונדיף כל כך, משתחרר, נמוג,  ואיננו עוד.

"כן," הנהן הרופא לעצמו ונגע בעינה הקרושה של הכלבה,  שלא עפעפה. "אני אביא לכם שק ניילון."

"לא צריך," אמרה בעלת הבית, "הבאתי אתי סדין." ועוד היא אמרה:  "כמה אני צריכה לרשום על הצ'ק?"

"שום דבר," הניד הרופא את ראשו במבוכה.

"לא," אמרה בעלת הבית, העט בידה. "תגיד לי."

"טוב," ויתר הרופא, "מאה שקל."


הסיפור הופיע בספרי בגידות כל מיני, שראה אור בשנת 2000

"אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים"

ב-10 במארס 1974 התקיימה ישיבה חגיגית של הכנסת הנבחרת, שבה הוצגה ממשלה חדשה, השש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה פחות מחצי שנה לפני כן. אף על פי כן, ולמרות התחושות הקשות ששררו בציבור, זכה המערך באותן בחירות ב-51 מנדטים (והליכוד, בראשות מנחם בגין, ב-39).

אחת המתנגדות לממשלה החדשה שהוקמה הייתה דווקא חברת כנסת מהשמאל, שולמית אלוני, ראש "המפלגה לזכויות האזרח" (שזכתה באותן בחירות ב-3 מנדטים).

נאומה של שולמית אלוני, דבריה החוזרים, הנחרצים, "אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בכם", נותרו חקוקים בזיכרון. אלוני התפלמסה בנאומה עם גולדה מאיר, לא על מה שכונה "המחדל" של המלחמה: חוסר המוכנות של הצבא והמשגה המודיעיני החמור, שגבה את חייהם של  2,673 חיילים ישראליים.

את עיקר חיצי הביקורת שלה שילחה אלוני לעבר התנהלות המשא ומתן הקואליציוני שקדם להקמת הממשלה.

"כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה," פתחה אלוני, וציטטה מיד את הדברים של ראש הממשלה: 'אדם המאבד את הבושה מאבד את הכול". היא המשיכה ואמרה: "השבוע, לנגד כל עם ישראל ולנגד העולם כולו, אבדה מכם הבושה. לאחר מצעד החנופה של השבוע שעבר, לאחר משחקי התפטרות וברוגז, באה הגאולה המרגשת. בעיניים דומעות ובלב פועם חזרו הבנים הסוררים אל חיק אמם הגדולה. פשוט, באה לנו שעת חירום. כאילו קודם לכן,  מאז הבחירות, בעשרת השבועות של משחקי המשא ומתן הקואליציוני, ישבנו לבטח, רגועים ועליזים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו – עסוקים בריהוט פנטהאוזים ובהחלפת מכוניות. עתה ירדה עלינו שעת חירום שכמוה לא ידענו. הפטפטת הרבה של גואלינו, גילוי מקורות מודיעין שלא היו כדוגמתם, תוך יצירת פאניקה בציבור, כל אלה מעידים על המהפכה הגדולה שחלה בחיינו. שליט סוריה הרכיב לנו ממשלה. איזו זכייה גדולה. דווקא מצפון נפתחה הגאולה. וכך יש לנו כ"ג הגיבורים, מושיעי האומה, בעת צר ואויב. תודה לאל, הבעיות הפרסונאליות באו סוף סוף על סיפוקן. העקרונות, ההבטחות, מצע הבחירות, כל אלה ערכם קטן משווה פרוטה, הושלכו לארץ והיו כאסקופה הנדרסת.

רבותי, עתה,  משיש לנו סוף סוף ממשלה, מצווה עלינו לערוך הלוויה ממלכתית רבת עם ורבת תפארת לבושה שנסתלקה. אילו היתה הדאגה לעם בראש מעייניכם, לא הייתם חסרי בושה, כי אז יכולתם להרכיב ממשלה יעילה תוך ארבעים ושמונה שעות מיום הבחירות, וזאת על יסודות המצע של המערך. הצענו לכם מלוא תמיכתנו. לא ביקשנו כל תמורה. לא ביקשנו שר עם תיק או בלי תיק. לא סגן שר ולא בנק, אפילו לא נסיעה קטנה לחוץ לארץ.

מה שביקשנו הוא שתהיו נאמנים למה שהבטחתם, שבימי חירום ומצוקה תתנו דוגמה של יעילות והתחשבות בציבור, שתהיה רה-אורגניזציה במשרדי הממשלה למען שרת את הציבור וכדי שאזרח לא ייפול בין הכיסאות נרדף, מוכה ובזוי על ידי מנגנונים נפוחים. ביקשנו צמצום תיקים ומספר השרים. אמרו לנו: אי אפשר, יש בעיות פרסונאליות. איזו תשובה נהדרת. ככל שמצטמצמת התמיכה הציבורית בכם, כן גדל יצר השררה. כעלוקה זו שלה שתי בנות: הב – הב."

אלוני, בשנינותה השתמשה במילה "הב", כלומר – "תנו לי!" שמזכירה כאן נביחות של כלב, כדי להביע את דעתה על תובענותן של המפלגות שדרשו תמורה כספית כדי שיואילו להצטרף לממשלה,  בניגוד למפלגתה, שלא ביקשה לעצמה מאומה, ותביעותיה היו רק לטובת הציבור.

אלוני הזכירה את התביעות של המפד"ל, ובראש ובראשונה את אלה של יצחק רפאל. לימים הסבירה כי לא היה לה שום דבר נגד המפלגה עצמה, אלא נגד מנהיגה, שכמה שנים לפני כן נחשד בשחיתות, במה שכונה "פרשת תל גיבורים".

אלוני ציטטה את עיתון דבר: "המערך נכנע לתכתיבים המדיניים של המפד"ל ואפילו גנז את ארבעה עשר העקרונות שלו כדי לוותר לתביעות המפד"ל," ואת מעריב: "אנחנו נכנסים לממשלה בשורה של הישגים למפד"ל".

היא זעמה על הוויתור על חופש המצפון והדת, ועל "חופש מלא לכל הדתות, זרמיהן ועדותיהן", והוסיפה:  "אילו תחת ההתרפסות בפני המפד"ל הייתם לומדים קצת יהדות, הייתם יודעים מה דין האומר אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, […] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.'"

בדבריה התייחסה לפסוק ה' בשמות כ"א, שבו נפסק כי יש לרצע לדלת את אוזנו של עבד שמסרב לצאת לחופשי (ומכאן הביטוי "עבד נרצע"). בכך ביקשה להדגיש את השעבוד למפלגות הדתיות, ובעטיו – את חוסר הנכונות להתיר לחברי הקואליציה חופש הצבעה על פי מצפונם.

"אתם מבקשים את אמון העם?", שאלה ואמרה: "למעשה אמון העם לא אכפת לכם. אצבעות אתם צריכים לספור. שאתם מצפצפים על העם ועל דעותיו, הוכחתם.  פעם היינו עם שהייתה לו ממשלה. זה חמש שנים יש ממשלה שיש לה עם. כיום העם לחוד והממשלה לחוד. אין מאמינים לכם. גברתי ראש הממשלה, אני עומדת כאן ומדברת בשמי. לא בשם 35,000 מצביעים שתוך זלזול קראת להם 'הצלחה בפיס.'  זוהי בכלל בדיחה משונה ומוזרה. את הפיס, הלוטו והטוטו, האש"ל הנפוח, ההתעשרות הקלה, המכוניות האמריקאיות על חשבון הציבור, הפנטהאוזים למיניהם,  את כל אלה אתם הכנסתם לכאן."

אלוני הדגישה שכל חייה עבדה לפרנסתה, והתקוממה כנגד הניסיון "לצרף את שמה לפיס", כאילו עסקה מימיה בהימורים, ואז הוסיפה:

"כחברת הכנסת, כאזרחית, כאם לשלושה בנים ששניים מהם משרתים בצבא: אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בשיפוטכם, אינני מאמינה לדבריכם, אינני מאמינה בכושר המחשבה והתכנון שלכם. משעה שסרה הבושה, משעה שאין נטילת אחריות, משעה שהרסתם מושגים של שכר ועונש, משעה שגיליתם כי אתם פועלים לפי דחפים אמוציונאליים אישיים בלבד, וכי מדבקותכם בכיסא ישחרר רק המוות, אינני מאמינה. אינני מאמינה בכם. אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים."

ממשלתה של גולדה מאיר, ששולמית אלוני לא הצביעה בעדה, הייתה הקצרה ביותר בתולדות המדינה. מחאתו של אדם יחיד, מוטי אשכנזי, שהתייצב מול משרדי הממשלה, תפסה תאוצה. משוחררי מילואים רבים הצטרפו אליו בדרישה ששר הביטחון, משה דיין, יקבל על עצמו את האחריות למחדל של מלחמת יום הכיפורים, ויתפטר. דו"ח הביניים של ועדת אגרנט – ועדת חקירה שמונתה כדי לבדוק את המחדל – התפרסם בתחילת אפריל. הוא הטיל את האחריות על הדרג הצבאי.

למרות זאת, רק תשעה ימים אחרי פרסום הדו"ח, התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. ביוני הורכבה הממשלה השבע עשרה, בראשותו של יצחק רבין.

בבחירות הבאות, שלוש שנים אחרי כן, התרחש "המהפך": לראשונה אחרי 29 שנים זכה הליכוד בבחירות, ומנחם בגין עמד בראשה של הממשלה החדשה.

האם העלתה שולמית אלוני בדעתה כי דברי ההאשמה והביקורת שהטיחה בגולדה מאיר עלולים לפעול כבומרנג נגד השמאל? האם הייתה משנה את נאומה, אילו ידעה?

אלוני הייתה ידועה בניקיון הליכותיה, ביושר וביושרה שלה. מעולם לא היססה להביע את עמדותיה ולהיאבק למענן. את כל מאמציה הקדישה לקידום של שוויון זכויות. לא בכדי נקראה מפלגתה "התנועה לזכויות האזרח".

אפשר אם כן להניח שלא הייתה משנה את הנאום, שהרי האמינה בכל מילה שאמרה.

שמואל הספרי, "חורף 73": של מי השיר?

"ישבתי ליד הקבר וחשבתי על השנים שעברו מאז. כבר היו לי שלושה ילדים…" סיפר הבמאי והמחזאי שמואל הספרי בכנס של פלוגת קורן, לוחמי סיירת חרוב, שנערך בנובמבר 2009. הקבר שעליו דיבר היה זה של חברו הטוב יורם וייס, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

הספרי הוזמן אל הכנס, כדי לספר ללוחמים-לשעבר באילו נסיבות כתב את שירו "חורף 73". לדבריו, כשמלאו 20 שנה לאותה מלחמה, התבקש ללוות את חברי להקת חיל החינוך ולכתוב להם שיר. הספרי תכנן לדלות מהם משהו מחוויותיהם הצבאיות, כדי ליצור את השיר בשיתוף פעולה אתם, אבל עד מהרה הבין שלא יוכל להיעזר בהם: כולם היו טירונים, ללא כל רקע צבאי.

"אני חייב להישען על הניסיון שלי", אמר. כמי שנלחם לראשונה במלחמת יום כיפור, העיד, אכן היה לו ניסיון.

המפגש שלו עם חברי להקת חיל החינוך היה בינואר, 1994, בתקופה שבה נראה היה כי התקוות להסכמי אוסלו, שהתעוררו זמן מה לפני כן, מתבדות.  הספרי ישב ליד הקבר של חברו וסיפר לו, כך הוא מתאר, את המשימה שלקח על עצמו: "תראה, יורם, אני בדיוק עובד עם חבר'ה שנולדו שנה אחרי המלחמה," ואז הוסיף וסיפר: "19 שנה עברו מאז. חזרתי הביתה וירד גשם." מצב רוחו היה קודר. כמה שעות אחרי כן, אחרי שהשכיב את ילדיו לישון, הוליד העצב שחש את השיר, שכמו "נכתב מאליו." הנהו:

אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
חֲלַמְתֶּם אוֹתָנוּ לָרִאשׁוֹנָה עִם שַׁחַר, בְּתֹם הַקְּרָבוֹת.
הֲיִיתֶם גְּבָרִים עֲיֵפִים שֶׁהוֹדוּ לְמַזָּלָם הַטּוֹב,
הֲיִיתֶן נָשִׁים צְעִירוֹת מֻדְאָגוֹת וּרְצִיתֶן כָּל כָּך לֶאֱהֹב.
וּכְשֶׁהֲרִיתֶם אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה בְּחֹרֶף שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ
רְצִיתֶם לְמַלֵּא בְּגוּפְכֶם אֶת מַה שֶּׁחִסְּרָה הַמִּלְחָמָה.

כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ הָיְתָה הָאָרֶץ פְּצוּעָה וַעֲצוּבָה,
הִבַּטְתֶּם בָּנוּ, חִבַּקְתֶּם אוֹתָנוּ, נִסִּיתֶם לִמְצוֹא נֶחָמָה
כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ בֵּרְכוּ הַזְּקֵנִים בְּעֵינַיִם  דּוֹמְעוֹת,
אָמְרוּ – הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה, הַלְוַאי לֹא יֵלְכוּ אֶל הַצָּבָא.
וּפְנֵיכֶם בַּתַּצְלוּם הַיָּשָׁן מוֹכִיחוֹת שֶׁדִּבַּרְתֶּם מִכָּל הַלֵּב
כְּשֶׁהִבְטַחְתֶּם לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילֵנוּ הַכָּל, לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב.

הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה, עָלֶה שֶׁל זַיִת,
הִבְטַחְתֶּם שָׁלוֹם בַּבַּית
הִבְטַחְתֶּם אָבִיב וּפְרִיחוֹת
הִבְטַחְתֶּם לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה…

אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
גָּדַלְנוּ, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו בַּצָּבָא עִם הַנֶּשֶׁק, קַסְדָּה עַל הָרֹאשׁ.
גַּם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה, צוֹחֲקִים וְיוֹדְעִים לִבְכּוֹת
גַּם אֲנַחְנוּ גְּבָרִים, גַּם אֲנַחְנוּ נָשִׁים, גַּם אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים תִּנוֹקוֹת
וְלָכֵן לֹא נִלְחַץ, וְלָכֵן לֹא נִדְרֹשׁ וְלָכֵן לֹא נְאַיֵּם,
כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים אֲמַרְתֶּם – הַבְטָחוֹת צָרִיךְ לְקַיֵּם…
אִם דָּרוּשׁ לָכֶם כּוֹחַ – נִתֵּן, לֹא נַחְסֹךְ, רַק רָצִינוּ לִלְחוֹש –
אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל הַחֹרֶף הַהוּא, שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ.

הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה, עָלֶה שֶׁל זַיִת,
הִבְטַחְתֶּם שָׁלוֹם בַּבַּית
הִבְטַחְתֶּם אָבִיב וּפְרִיחוֹת
הִבְטַחְתֶּם לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה…

"חורף 73" הוא לא רק שירם של החיילים והחיילות הצעירים ששרו אותו לראשונה ב-1994, אלה שנהרו בעקבות מלחמת יום כיפור, בימים שבהם הארץ הייתה אכן כה "פְּצוּעָה וַעֲצוּבָה". 2,673 לוחמים ישראלים נהרגו באותה מלחמה, 7,251 נפצעו ו-294 נפלו בשבי. מי יודע כמה מהם נותרו פגועים, הלומי קרב, פצועים בנפשם, כמה בני משפחה שחייהם השתנו לצמיתות נותרו מאז.

"חורף 73" הוא שירם של ההורים שקיוו לחיות במציאות שבה ילדיהם לא יאלצו עוד להילחם, של "הַזְּקֵנִים" שייחלו לכך "בְּעֵינַיִם  דּוֹמְעוֹת", והוא בעיקר שירם של המתגייסים החדשים, של אלה שממלאים את חובתם, אבל פונים אל בני הדור הקודם להם, אל מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות, ומפצירים בהם לפעול כדי "לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב", כך שהצעירים יוכלו לחיות ולהתמסר למשימותיהם הטבעיות של צעירים בכל העולם: לאהוב ולחלום על התינוקות שייוולדו להם.

"אִם דָּרוּשׁ לָכֶם כּוֹחַ – נִתֵּן", הם מבטיחים, הווה אומר: הם מוכנים לעשות כל מה שיידרש מהם, אבל בתמורה הם רוצים לדעת שמי שצריך – פועל כדי לא לסכן אותם, ועושה הכול כדי למנוע את המלחמה הבאה.

יורם וייס ז"ל, חברו של הספרי, היה לוחם בפלוגת קורן של סיירת חרוב. כך כתוב עליו באתר "יזכור", המנציח את חללי צה"ל: "במלחמת יום-הכיפורים, השתתף יורם בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני ובקרבות הפריצה אל מעבר לתעלת סואץ. בקרב שהתחולל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) במבואות העיר סואץ, נפגע יורם ונהרג."

בכנס שנערך ב-2009 ליוותה חבורת הזמר של בית הלוחם בתל אביב את רוני אבני, הסולנית המקורית של להקת חיל החינוך. על הבמה ניצבו נכי צה"ל, חלקם בכיסאות גלגלים, ושרו אתה ביחד את "חורף 93".

"אי אפשר לשמוע את השיר הזה עד הסוף. בנהיגה אני עוצר בצד ובוכה," סיפר מחברו.

הוא לא היחיד.

 

שנה שנה בספטמבר

 שָׁנָה-שָׁנָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, כְּשֶׁזְּמַּן בָּתֵּי-הַסֵּפֶר מַתְחִיל
עוֹמְדוֹת בַּפַּרְוָרִים הַנָּשִׁים בַּחֲנֻיּוֹת-הַנְּיָר
וְקוֹנוֹת אֶת סִפְרֵי-הַלִּמּוּד וְהַמַּחְבָּרוֹת לְיַלְדֵיהֶן.
מְיׂאָשׁוׂת הֵן מְחַטְּטוֹת אַחַר הַפְּרוּטוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
בְּאַרְנְקֵי-הַכֶּסֶף הַשְּׁחוּקִים, וּבוֹכוֹת
עַל שֶׁהַיֶּדַע כּהׁ יָקָר. וְאֵין לָהֶן מֻשָּׂג
כַּמָּה גָרוּע יֶדַע זֶה, אֲשֶׁר
נוֹעַד לְיַלְדֵיהֶן.

לעברית: ה. בנימין

ירון פריד, "הכל אודות חביבה": אז מי הדיווה שעליה נכתב הספר?

השחקנית חביבה רוז היא דיווה מאוד לא חביבה. בלשונה החדה היא יכולה לקטול בני שיח, גם אם נדמה להם שהם שנונים. היא אנוכית, נרקסיסטית, מרוכזת בעצמה – "מרוכזת"? לא. מכורה!  – מתעניינת רק בדבר אחד: בתיאטרון, ובתפקיד המרהיב הבא שתגלם, ותשבה באמצעותו את לב כל הסובבים אותה.

היא גיבורת הספר הכל אודות חביבה, שבאמצעות דמותה משרטט ירון פריד את עולם התיאטרון, כפי שהוא נראה מאחורי הקלעים: את התככים, הקנאות, ההתמכרויות, את סערת היצרים שבה חיים האנשים היוצרים את ההצגות העולות, ואת הפוליטיקה והמזימות הנרקחות בחשאי, לפני שהשחקנים ניגשים אל הטקסט והופכים מחזה להצגה.

פריד מביא בפנינו את האכזריות של עולם התיאטרון, של מי שאינם נמנים עם הכוכבים: "התפאורות אולי מתחלפות, אבל השחקנים האלה נידונים לחיים של עבדות שקטה בשירות הכוכבים. ערב ערב באותן תלבושות מגוחכות עם אותן שורות טקסט משמימות והנסיעות למרחקים ארוכים, להיכלי תרבות עלובים. ומחיאות הכפיים הקלושות, כי הקהל שומר את כוחו לקראת הכוכבים, אלא מה."

שחקני המשנה מושפלים. "הם חוצים את הבמה מימין לשמאל בלי להבין מדוע (תשובה שאחד הבמאים נתן לאחד השחקנים שהעז לשאול אותו פעם מדוע דווקא מימין לשמאל ולא משמאל לימין: "המשכורת שלך"). שלא לדבר על "כל השאר": הם "נמצאים בדרגה אחת או שתיים מתחתיהם – פועלי הבמה, הסבלים, אנשי האביזרים, הסדרנים וכל שאר החיילים האלמונים שלאיש לא אכפת מהם."

האם הכוכבים זוכים לתהילה? לאו דווקא. חביבה רוז גרה בדירה עלובה, בקומה שלישית בלי מעלית. בינה לבינה היא מקטרת על מצבה ואומרת לעצמה שבארצות אחרות, כוכבות ברמתה חיות בתנאים אחרים לגמרי. ובכלל "לפחות ופחות אנשים, למען האמת, כבר אכפת גם מהכוכבים עצמם. וגם לכוכבים עצמם לא תמיד פשוט ומעניין, והם נשחקים בגלגלי המכונה."

הכול בספרו של פריד קיצוני מאוד, עד כדי כך שהדמויות מצטיירות כמעט כקריקטורות, אפילו אם הסופר מיטיב לעשות כשהוא מעניק להם מה שנקרא בעולם המשחק "שברים" בתוך הדמות, הווה אומר – סתירות קלות בקו המנחה את האישיות המגולמת. כך למשל חביבה, שלכאורה ממוקדת אך ורק בעצמה, מסתירה מפני הקרובים לה ביותר סוד שהיה יכול להסגיר קווים אחרים באופייה. אז מסתבר שגם הדיווה הכי אנוכית רוחשת חמלה וכבוד לשחקנית מבוגרת ממנה, שאותה היא מעריצה, ואפילו מוכנה להקדיש לה זמן ותשומת לב שאותם היא מונעת ממי שזקוק להם יותר מכל אדם אחר בעולם: מבנה היחיד.

מעלתו של הרומן בשנינותו של הכותב, שמייצר שיחות משעשעות, בעיקר כשהוא מעצב שתיים מהדמויות: את זאת של חביבה רוז, ואת המאפר הנלווה אל יריבתה הצעירה. הנה כמה דוגמאות קטנות מתוך רבות מאוד: חביבה רוז מכנה את הטלבנובלה שבה היא משתתפת "טלנביילה". את אנשי וועדה הקובעת מי יקבל את פרס ישראל הנכסף היא מכנה "מפריסי הפרסים". פריד מתאר את דמותה של שחקנית עבר שהייתה אלכוהוליסטית. כשנאסר עליה להכניס אלכוהול למתחם התיאטרון נהגה לשלוח לעצמה זרי פרחים ובהם חבויים משקאות, וכשהגיעה לבר, והברמן התורן היה שואל אותה "'מה תשתי היום, גברת? קוניאק? עראק? ויסקי?' היא הייתה עונה: הסדר לא משנה". השנינויות המוצלחות ביותר הן בחילופי הדברים שבין חביבה לבין כל מי שמדבר אתה. היא מצליחה תמיד להשתיק, להקטין, להבליט את עצמה ואת קסמיה ולהדוף כל מתקפה בארסיות שיש בה לא מעט חן.

לא רק את שנינותו ככותב מביא לנו פריד, הוא גם מצטט שנינויות משעשעות מאוד של כותבים אחרים: "(בכל מקרה הסכימה עם המחזאי הבריטי כריסטופר המפטון, שאמר כי 'לשאול שחקן מה דעתו על מבקר התיאטרון זה כמו לשאול עמוד חשמל מה דעתו על הכלב')"…

פריד מספק אפילו מעין מוסר השכל, שאותו הוא מביא בפנינו באמצעות אותו מאפר המכונה "קיקה" בפי מכריו, ורק הקרובים לו ביותר רשאים לכנות אותו בשם המשפחה האמיתי שלו, "קיק": איך ייתכן שאני לוקח ללב? שואל את עצמו קיקה "ונהנה מהתשובה שנתן לעצמו, ולא כנחמת עזרה-ראשונה: הוא לוקח ללב מפני שיש לו לב. לפעמים זה לא עד כדי כך מובן מאליו".

ומה עם חביבה רוז? לה יש לב? ממש לקראת סופו של הרומן חל מעין מהפך. כשאנחנו חודרים שוב לתודעתה, אנחנו מתבקשים להאמין שכן, אמנם היא נראית כמו האנוכיות בהתגלמותה, אבל בעומק לבה היא דווקא אוהבת, זוכרת ואכפת לה. ומה שהניע אותה לאורך כל הדרך הוא הדחף האמנותי, הצורך ליצור, והיכולת והכישרון יוצאי הדופן. לא התהילה הניעה אותה, אלא האמנות. מבחינתה "כל העולם הזה שמחוץ לעולם התיאטרון" הוא "חרא של עולם. כתוב כל כך רע, מבויים זוועה, משחק נורא"…

מעניין לציין כי הספר מוקדש לדיווה הישראלית, גילה אלמגור, שירון פריד מכנה אותה בהקדשה "המלכה האם". עם זאת, הוא מדגיש כמובן שכל הדמויות בדויות, שכולן "פרי דמיונו של המחבר", ושכל מי שמנסה לקשר בינן לבין דמויות מוכרות "עושה זאת על אחריותו המלאה." האזהרה, ההקדשה, ודבריו של ירון פריד באחרית הדבר, לפיהם "הספר נכתב מתוך אהבת שחקנים ושחקניות" שאת "נטייתם המפתיעה למרירות, חשבונאות עם קולגות ואי שביעות רצון תמידית", מעוררים, כמובן, מחשבות…


הנה קישור ישיר לספר באפליקצייה e-vrit, שבאמצעותה קראתי אותו. היא עברה לאחרונה עדכון, ומעתה יש בה מנגנון לחיפוש מילים (מאוד עוזר!) ואפשר עכשיו למרקר בצבעים שונים, לא רק בצהוב, כפי שהיה עד כה. גם האפשרות הזאת מועילה מאוד. אני, למשל, מסמנת בכחול שמות של ספרים שמוזכרים בטקסט ואולי ארצה לקרוא, באדום מה שנראה לי כטעות, ובצהוב – שורות נבחרות, מעניינות. לצבע הכתום טרם הוקצה תפקיד. יש למישהו רעיון?

אפרים סידון | דני קרמן, "בארץ יען כי": איך מה שלא רואים, לא קיים

יצירתם המשותפת של אפרים סידון ודני קרמן היא לכאורה, בדומה לספר סיפור מוזר ומלא תמהון על האי הקטן האי הגיון (שאותו כתב אפרים סידון ואייר יוסי אבולעפיה), סיפור שנועד לילדים.

הוא נוסה בהצלחה על בן השש, שהאזין לו ברוב קשב ואף מתח ביקורת על תושבי "הארץ הרחוקה ההיא", שהיא "מדינה של יענים" ושמה "יעַן כי", ועל התעקשותם לטמון את הראש בחול נוכח פני הסכנות, כדי שלא לראותן, "כי כל דבר שלא רואים / הוא לא קיים או מתרחש".

כששמע את השורות המתארות את התושבים המעדיפים "להמתין ללא דאגה / שהכל יחלֹף, שהכל יעבֹר…" בעודם טומנים את ראשיהם בחול, העיר בן השש בתבונה: "אבל איך הם יכולים לדעת שהסכנה חלפה, אם הם טומנים את הראש בחול, ולא רואים מה קורה סביבם?"

אכן, שאלה (רטורית) מצוינת, שנוגעת בדייקנות בלב העניין.

על פני השטח מדובר אם כן, באגדת ילדים שבה, כדרכן של אגדות, החיות מדברות, חושבות, ומביעות את עמדתן, והיא, כאמור פועלת היטב כאגדה.

אבל ברור לגמרי: הטקסט פונה גם, ואולי בעיקר, אל המבוגר הקורא אותו באוזניי הילד. כי מי הם, בעצם, תושבי ממלכת "יען כי" שדרוכים למשמע הצופרים אשר "תלויים כמעט על כל עץ / אשר משמיעים אזעקת 'סכנה' / כאשר המלך חפץ"? ומיהו המלך החושש מפני נתינים פקוחי עיניים שיתחילו, חס וחלילה מבחינתו ומבחינת שריו, ללכת בראש זקוף, לראות את מה שמתרחש סביבם, ואז, אללי, אולי עוד ילכו להפגין נגדו – "למרֹד או למחות, לצאת לרחובות / לדרוש הסברים, לבקש תשובות"?

ומי היא אותה "שרה" שמוצאת פתרון למצוקתו של המלך? ומה הפתרון המחוכם שבזכותו כל תושבי "יען כי" "יצאו לרחובות ויריעו הידד"?

הנמשל ברור לחלוטין, והאיורים של דני קרמן מיטיבים לבטא את הטמטום העיוור של היענים ש"בכלל לא מתעניינים", שמעמדתם הצייתנית "לא מוכנים לשאול" או לפעול, ושדרך ההתמודדות החביבה עליהם היא עצימת עיניים מכוונת, כדי שלא לראות, לא לדעת ולא לחשוב.

בתום ההקראה הוסבר לבן השש מהו משל, ומדוע הסיפור שלפנינו פועל כך. ההרצאה הקצרצרה הייתה אמנם חתרנית, אבל מאופקת וזהירה. הידיעה שעליו להיות חלק מהחברה הסובבת אותו, והצורך להגן עליו, גברו על הרצון להביא לידי כך שלא יהפוך גם הוא ליען "מוגן", שמתעלם מהמציאות.

ברור לגמרי שהספר לא נועד לילדים שהוריהם נמנים עם אלה שטומנים את ראשם בחול, אלא למי שמסרבים לעשות זאת, למי שממשיכים להביט במציאות בעיניים פקוחות, שבוחנים אותה, ואז יוצאים להפגנות, זועקים ותובעים שינוי, כי "עם ששואל שאלות בקול / עלול גם לקום ולפעול". (ואולי, חולפת לרגע קט המחשבה הנואלת, יוכל ספר הילדים הזה להזיז מישהו מעמדתו?…)

 

"פליאה", וברכת שנה טובה

והפעם – ספר חדש שלי. ספר שירים, שערכה המשוררת הנפלאה אנה הרמן , והוא עתיד לראות אור בעוד זמן לא רב, כנראה עניין של ימים. כשיופיע, אודיע.

בינתיים הנה השיר שפותח את הקובץ, שיר על התחלה ועל הקסם הפשוט המקיף אותנו, שלפעמים רק תינוק בן יומו מבחין בו, ואפשר  לברך באמצעותו, ולאחל לכל קוראיי שנה טובה ומבורכת.

סרט הקולנוע "מה יגידו כולם": מי יציל את הנשים מדיכוי?

מי הסוכנים המחמירים ביותר של דיכוי נשים? למרבה הפלא, ובניגוד לציפיות, מסתבר שלא פעם מדובר לא בגברים, אלא דווקא בנשים עצמן, באמהות שמייצגות את תרבות הדיכוי ומיישמות אותה, בעיקר כשמדובר בבנותיהן הצעירות.

אפשר היה להיווכח בכך למשל בספר  מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, שם תיארה המחברת, רופאה מצרייה בשם נַואל אס-סעדאוִי, איך הנשים הן אלה שבוגדות בילדות שלהן, מאלצות אותן לעבור מילה, ועושות זאת בברוטליות מבעיתה.

הד לכך אפשר לראות בסרט הקולנוע "מה יגידו כולם", שאותו כתבה וביימה אירם האק, קולנוענית נורבגית ממוצא פקיסטני.

הסרט מספר על נישה, נערה שמוצאה דומה לזה של היוצרת: גם היא ילידת נורבגיה, וגם הוריה הוריה היגרו מפקיסטן כדי להעניק לילדיהם חינוך, השכלה וסיכויים לעתיד טוב. כמו ילדי מהגרים רבים, נישה חיה בקונפליקט בלתי אפשרי. החברה הנורבגית שבה גדלה מציגה בפניה ערכים וצורות התנהגות מערביים שהוריה אינם מסוגלים לקבל. ההורים רוצים חשיפה מבוקרת ומצונזרת לתרבות המערבית שאליה הצטרפו רק לכאורה. למעשה, הם חיים במעין מובלעת פקיסטנית, בתוך נורבגיה. קבוצת ההתייחסות שלהם היא בני המולדת, וכולם דוגלים בערכים שהביאו אתם משם. החופש המאפיין את חייהם של בני הנוער הנורבגיים אינו מקובל על ההורים, ילידי פקיסטן. ליתר דיוק – הם מסרבים לקבל את האפשרות שבתם בת השש עשרה תתנהג כמו בני גילה הנורבגיים. (מן הסתם, אחיה של נישה זוכה ליחס אחר). מצפים ממנה לשוב הביתה מיד בתום יום הלימודים בבית הספר, לא להתרועע עם בני גילה, וודאי שלא להתקרב בשום צורה אל אף נער צעיר.

הפער בין אורחות החיים, בין המציאות הסובבת את נישה ובין ההקפדה היתרה שאליה היא חשופה בביתה, מוליד קונפליקט בלתי נמנע.

מה יקרה אם נישה תתאהב? אם צעיר נורבגי יחזר אחריה, והיא תיענה לחיזוריו?

הסרט מביא בפנינו את הסיפור שבו שני ההורים מפגינים לכאורה חזית אחידה של דיכוי הלבלוב וההתבגרות הנשית של בתם, אבל למעשה מתברר, ככל שהעלילה מתקדמת, שסוכנת הדיכוי האמיתית היא האם. היא זאת שמועלת באמונה של הבת, והיא זאת שמובילה מאחורי הקלעים מהלכים לפגיעה קשה ביותר בבתה, אם כי האב הוא זה שמיישם אותם.

קשה ומכאיב לראות איך אישה שבעצמה עברה דיכוי, מאמצת את ההשקפה שפגעה בה, וממשיכה להפעיל אותה כלפי הדור הבא. נראה כי תהליך השחרור אינו יכול בדרך כלל להגיע מבפנים, ויש צורך בהתערבות מבחוץ כדי להביא לשינוי. במקרה שלפנינו החברה הנורבגית היא זאת שתשנה את גורלה של הנערה. די ברור שנישה, כמו נשים צעירות  הדומות לה, כבר תנהג באופן שונה כלפי בנותיה, ומדובר, אם כן, בתהליך שהולך ומתמשך. (גם מחברת הספר מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, שאמה כפתה עליה מילה, פעלה במשך שנים כדי למנוע את מילת הנשים, לתמוך בשמירה על זכויותיהן, ובעיקר לחנך אותן ולהביא לכך שהן עצמן יתקוממו נגד הדיכוי שלהן ושל בנותיהן, במקום לתמוך בו ולשמר אותו).

"מה יגידו כולם" הוא סרט נוגע ללב ומשכנע. הוא הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 בטורונטו, והוגש מטעם נורבגיה לתחרות האוסקר, במסגרת הסרט הזר. 

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": האם יש דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה?

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

סרט הקולנוע "שרוכים" האם יזכה בפרס אופיר?

"אני לא מפגר. יש לי צרכים מיוחדים", כואב גדי, גבר צעיר, את העלבון שמטיחה בו אישה זרה, כשהוא בסך הכול מנסה, ומצליח, להצחיק את בתה הקטנה, שכן כזה הוא: אדם חביב, מלא הומור ואמפתיה לזולת, רגיש ומשעשע.

ממש בסצינות הראשונות בסרט מתברר שגדי איבד את אמו. היא נהרגה במפתיע בתאונת דרכים, ומאחר שאין עוד מי שידאג לצרכיו (הוריו התגרשו בילדותו), אביו, בעל מוסך קשה יום ולא לגמרי בריא, נאלץ למורת רוחו הגלויה לקחת אותו אליו הביתה.

הסיפור, כדרכם של סיפורים, די צפוי. כבר היה מי שסיכם את כל העלילות האפשריות בכל הסיפורים הקיימים בעולם. העיתונאי והסופר האנגלי כריסטופר בוקר סיכם אותן בספרו  The Seven Basic Plots: Why We Tell Stories. יש לדבריו שבע עלילות בסיסיות שחוזרות על עצמן. אחת מהן היא "לידה מחדש: אירוע שמאלץ את הגיבור (או את הדמות הראשית) להשתנות, ולרוב – להשתפר".

אם כן, כל מי שצופה בסרט, ויש לו ותק כלשהו כצופה בסרטי קולנוע או כקורא ספרים, יכול להבין די מהר שהאב הקשוח והאנטיפת, שאינו מהסס להפגין את קוצר הרוח שהוא חש כלפי בנו, עוד ישתנה. שהבן הזה , הכביכול לא מוצלח, יכבוש את לבו, וודאי גם יתגלה כאדם מקסים, נוגע ללב וראוי לאהבה.

אף על פי כן, על אף הציפיות הברורות מראש, הסרט מצליח מאוד, שהרי העלילה היא רק השלד שעליו נבנה כל היתר. וכשאותו "כל היתר" מורכב, אנושי ורגיש, היצירה פועלת היטב, ונוגעת מאוד ללב.

היו אמנם כמה רגעים קצרים שבהם נאלצתי להשעות את הספק ולשכנע את עצמי שכן, מה שקורה על הבד סביר, אפשרי, מתקבל על הדעת. מאחר שהסרט סחף אותי, שמחתי לעשות זאת: להאמין להתרחשויות, לדמויות ולרחשי לבן. רגע של ספק התעורר למשל למראה אחת הוועדות הרפואיות. האם באמת יושבים בוועדות הללו, שחורצות גורלות, אנשים רכי לב כל כך, שמזילים דמעות למשמע הדברים הנאמרים להם? האם שינויי העמדה המוצגים בפנינו אינם מהירים וקיצוניים מדי? התשובה הניתנת בחפץ לב היא שזה ממש לא משנה, כי מוטב, נעים, ובהחלט אפשר, להישבות בקסמו של הסרט.

הקסם נובע במידה לא מעטה מהמשחק המופלא של שני השחקנים הראשיים, דובלה גליקמן, שמגלם את דמותו של האב, ונבו קמחי, שמגלם את דמותו של הבן. קמחי מפליא לעשות במלאכתו. קשה להאמין שמדובר בשחקן ולא בדמות אמיתית של גבר בעל צרכים מיוחדים. האינטונציות, גווני הקול, הבעות הפנים, שפת הגוף, מדויקים להפליא. אי אפשר לא לאהוב את הדמות שהוא מציג, וזה הישג של ממש.

"שרוכים" יתמודד השבוע בטקס פרסי אופיר על הזכות לייצג את ישראל באוסקר הקרוב, ונבו קמחי מועמד לפרס השחקן הראשי.

האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?

 

גולדה מאיר, צילם: Willem van de Poll

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך. ב-15 בדצמבר 1969 הציגה גולדה מאיר בכנסת את ממשלתה החדשה. תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות (שלושה מהם פרשו בהמשך והקימו סיעות יחיד), כולל גח"ל (גוש חירות-ליברלים). זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו הממשלה שנוצרה בימים שקדמו מלחמת ששת הימים. מפלגתה של גולדה מאיר, המערך, זכתה בבחירות באוקטובר 1969 ברוב מוצק מאוד: 56 מנדטים. (הסיעה הבאה בגודלה, גח"ל, מנתה רק 22 חברי כנסת). אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ של המלחמה שהסתיימה שנתיים לפני כן, אם כי בחודשים האחרונים של אותה שנה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה, שהתנהלה גם בבקעת הירדן, אבל בעיקר בגבול עם מצרים. ההפגזות התכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד. כמעט מדי יום התנוססו בכותרות העיתונים תצלומי הדיוקן של חיילים שנהרגו, ורבים אחרים נפצעו.

לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים כדי לנסות ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים, אף על פי שהצטרף לממשלה כמעט ברגע האחרון. דיין טבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

בנאומה מדצמבר 1969 הדגישה גולדה מאיר את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם: "ממשלת ליכוד רחבה זו יש בה משום תעודה והפגנה: תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר: הגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספיקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

מאיר הציגה את הבעיות שעמן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו"; בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח"; בחינוך, החברה והיצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה, היא צריכה להיות צודקת".

מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", והאשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים," והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו." היא הזכירה את ועידת חרטום שבה התכנסו מנהיגי ערב והגיעו להחלטה על "מדיניות כלל ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל.'"

גולדה קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך, באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא; משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת-האש."

ראשת הממשלה החדשה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל." כדי להוכיח את טיב כוונותיהם של שליטי ערב ציינה את הנשק והציוד "בשווי של יותר משני מיליארד דולר" שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, עיראק, ירדן ומצרים, וקבעה שזהו נשק אשר "נועד, מתחילתו, לקעקע כל אפשרות של שלום באזור." היא הביעה את דעתה כי הסובייטים מעוניינים "בהשארת המזרח התיכון כמוקד למתיחות" ולכן מספקים לצבאות ערב לא רק נשק רב, אלא גם יועצים צבאיים.

נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת. מאיר דיברה על מלחמת ההתשה: "ממרץ שנה זו, הפך נאצר את התעלה למוקד של תוקפנות רבת היקף" שלוותה גם ב"החרפה בתוקפנות משטחי ירדן, סוריה, ולבנון, ובפעילות ארגוני הטרור".

עם כל זאת, הבטיחה לכנסת, ובעצם לאזרחי ישראל, כי "עמידתנו התחזקה", שכן "תושבי הספר עמדו ועומדים בגבורה בעול המערכה" ואינם נוטשים את בתיהם, וגם צה"ל "הוכיח, בשפת המעשה, כי בכוחו לשמור על קווי הפסקת האש עד בוא השלום ולא ייתן לאויבינו לפרוץ קווים אלה." היא הכריזה גם, בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב השכנות, נכשלו בהגשמת השלב השני ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת."

גולדה לא שכחה לציין את הנופלים, אשר "יישארו חיים בתודעת האומה לדורי דורות", ואז גינתה את מדיניותם של מנהיגי ערב שגרמו לדבריה "סבל רב וזעזועים פנימיים" בשל התוקפנות "שיזמו", לדבריה. היא תיארה את ערי התעלה שנהרסו, את מאות אלפי האזרחים המצריים שנעקרו מבתיהם ואת "איכרי ירדן" שנאלצו לפנות את כפריהם "בעטיה של תוקפנות צבא ירדן וארגוני הטרור".

היא לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו, על פי הדמיון המצרי הפורה," והוסיפה וציטטה את דברי הבלע: "הושמד קו ביצורינו בתעלה, עשרות מטוסים ישראליים הופלו, כוחות פשיטה מצריים הבקיעו את מוצבי צה"ל, הפצצות והרעשות הרסו את בסיסי כוחותינו".

נאומה של גולדה מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. היא הזכירה את בעיית הפליטים והטילה את האחריות לגורלם על מדינות ערב, שהיו אמורות מזמן לשקמם, כפי שמדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים. היא הדגישה את ההכרח במשא ומתן ישיר,  דיברה על מעורבותן של ברית המועצות צרפת, בריטניה,  וארצות הברית, התגאתה בכך שצדקה בנאום קודם שנשאה בחודש מאי של אותה שנה ובו העריכה כי "מדינות ערב אינן יכולות לצאת עתה למלחמה כוללת". היא הודיעה כי תסרב לקבל הסדרים, "תחליפים", כלשונה, כמו למשל "ערבויות בינלאומיות, אזורים מפורזים, משקיפי או"ם, חיל חירום, משטר שביתת נשק", והתגאתה ב"רוח העמידה וההתחזקות" הפועמת "בעם כולו".

מכאן פנתה גולדה לדבר על האתגרים הכלכליים הניצבים בפני המדינה, למשל על הכורח להמשיך בקצב מהיר של צמיחה כלכלית, בין היתר כדי שהמדינה תוכל לממן את תקציב הביטחון. היא הזהירה את הציבור: "אנו ניצבים בפני שנים קשות בשטח הכלכלי", אבל הפצירה בו להפגין "אחריות אישית לעתידה של המדינה," ואז דיברה אל "העם היהודי בתפוצות" ועל ההזדהות עם "אחינו החיים במשטרי העריצות והדיכוי".

בסופו של נאומה הדגישה גולדה מאיר כי המשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל." היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר המצב לזה ששרר לפני יוני 1967" והוסיפה ואמרה שרק "הכרה זו היא המפתח לשלום אמת". היא הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, הודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל כי "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת כן גם לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה", וסיכמה באומרה כי המזרח התיכון הוא לאו דווקא "עולם ערבי" אלא "רקמה מגוונת של תרבויות, אמונות ומדינות ריבוניות", לא כולן מוסלמיות, וישראל כמדינת היהודים "שייכת למזרח התיכון – לעברו, הווייתו ועתידו – לא פחות מכל מדינה אחרת באזורנו".

בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של מדינת ישראל לשלום. אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן: "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אם כי "רצונו של העם ודרכו היא דרך השלום". מילותיה האחרונות בנאום היו קריאה לשלום והאמירה "חייבים אנו לעשות הכול כדי להחישו. מצדנו, מוכנים אנו לו בכל עת ובכל שעה".

קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר, כשיודעים מה קרה כעבור ארבע שנים בלבד, שהרי עד מהרה הובהר כי הביטחון העצמי הרב שבו דיברה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום הבכורה שלה כראשת הממשלה ה-14  (בכנסת השישית) של המדינה הייתה: אנחנו חזקים. הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו. אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו תבוסה צבאית ניצחת. אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר עשרות מטוסי חיל האוויר שהופלו כביכול, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה.

למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

ארבעה חודשים אחרי נאומה של גולדה מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי יוזמת שלום, לאחר שניהל מגעים חשאיים ועקיפים עם נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שהזמין את גולדמן לפגישה בקהיר, כדי להתקדם בדיונים. גולדה מאיר לא אישרה מפגש כזה, וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך, באמת זה כמו הפלגה לירח". האם אפשר לא לתהות אם גולדה מאיר, עם הקואליציה הרחבה ביותר שהייתה אי פעם (היה לה רוב גם בלי 22 חברי הכנסת של גח"ל), לא הייתה יכולה להגיע להסכם כזה? הדימוי שנקטה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה לפני כן הוכיחו האמריקנים שהטיסה לירח "אינה בשמים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

נדרשו  968 הרוגים ו-3,730  פצועים ישראלים (בכל החזיתות) במלחמת ההתשה, ועוד 2,222  הרוגים ו-7,251  פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של אנואר סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של נחום גולדמן לא הייתה מצליחה. אין לדעת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הראשון כראשת הממשלה ה-14 הן אלה שמנעו אותו.

גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" היה בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות לקראת מתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה, ולא רק כדי לגבור בה על האויבים. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

ו"ה אודן, "1 בספטמבר 1939": מה עוד קרה באותו יום

הקיץ של שנת 1939 היה אחד החמים והיבשים ביותר שזכרו באירופה. גם בוורשה צהלו הרוחות. המסעדות והפארקים מלאו בחוגגים שאכלו גלידה ורכבו על גלגל הענק בגן קרשינסקי. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות שלבשו חצאיות מכווצות ועטו מטפחות ראש צבעוניות בשעה שהתהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שהגברים קצרו.

הצהרות לוחמניות נשמעו אמנם מגרמניה, ורק לפני כמה חודשים פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה וכבש אותה, אבל ביטחונם של הפולנים לא התערער. הם הכינו את צבאם שיגן על פולין מפני כל רע. ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים בסמוך לגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קציני הצבא שהגיעו רתמו אותם אל תותחים ועגלות, שיסיעו את אנשי המילואים. גם חיל הפרשים הפולני התכונן לקרב. הכול היו סמוכים ובטוחים שבתוך ימים אחדים יביסו את הגרמנים, אם אלה יעזו בכלל לתקוף.

ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין, שבמכתביו לאחיותיו כינה את היטלר "חולה נפש, מטורף," אמר עליו בפומבי שהוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה." צ'מברליין סבר שאנגליה צריכה להתרחק מהעימות. מה פתאום שהאנגלים יתערבו בסכסוך בין עמים שהם בקושי מכירים? הוא אמר.

אבל אין מה לדאוג, אמרו לעצמם הפולנים השאננים. הרי גרמניה חלשה, והיטלר רמאי ורק מבלף. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם משנת 1410, שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים. אמנם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים, בלי אף ענן.

השכם בבוקר ב-1 בספטמבר, היום הראשון של שנת הלימודים החדשה, רעמו האזעקות בערי פולין. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו. מלחמת העולם השנייה פרצה.

המשורר האנגלי ו"ה אודן חי באותה עת הרחק משם, בארצות הברית. כששמע על הפלישה כתב את שירו הנודע "1 בספטמבר, 1939", כאן בתרגומי:

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶחָד הַבָּרִים
בִּרְחוֹב חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם,
מְהֻסָּס וְחוֹשֵׁשׁ
בְּשֶׁל שְׁלַל הַתִּקְווֹת הַמִּתְבַּדּוֹת,
בֶּעָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת:
גַּלִּים שֶׁל חֵמָה וְשֶׁל פַּחַד
דוֹאִים מֵעַל הָאֲדָמוֹת
הָאֲפֵלוֹת, הַבּוֹהֲקוֹת, שֶׁל הָעוֹלָם,
וְאָנוּ שְׁקוּעִים רַק בְּחַיֵּינוּ,
צַחֲנַת הַמָּוֶת הָאָסוּר בְּדִבּוּר
פּוֹגַעַת בַּלַּיְלָה שֶׁל חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר.

מֶחְקָר מַדָּעִי מְדֻיָּק יָכוֹל
לַחְשֹׂף אֶת הַפְּגִיעוֹת,
מֵאָז יָמָיו שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר עַד עַתָּה:
אֶת כֹּל מָה שֶׁהִטְרִיף אֶת הַתַּרְבּוּת,
הוּא יְגַלֶּה אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּלִינְץ,
אֶת אוֹתוֹ דִּמּוּי רַב מְמַדִּים
שֶׁיָּצַר אֶת הָאֵל הַמְּטֹרָף:
אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים
אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים:
קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ
מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.

תוּקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע
אֶת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בִּנְאוּם
עַל אוֹדוֹת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה,
וְעַל מָה שֶׁרוֹדָנִים מְעוֹלְלִים,
עַל הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּיֻשָּׁנוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִים
לְקֶבֶר אָדִישׁ;
אֶת כֹּל אֵלֶּה הוּא נִתֵּחַ בְּסִפְרוֹ,
עִדָּן הַהַשְׂכָּלָה סֻלַּק,
הַכְּאֵב הַמֻּרְגָּל,
נִהוּל פָּגוּם וְיָגוֹן,
אֶת כֹּל אֵלֶּה עָלֵינוּ שוּב לָשֵׂאת.

אֶל הָאֲוִיר הַמָּתוּן,
שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים בּוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים עִוְּרִים
הַמְּנַצְּלִים אֶת מְלוֹא גָּבְהָם
כְּדֵי לְהַכְרִיז עַד כַּמָּה רַב
כּוֹחָם הַמְּשֻׁתָּף שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,
מַזְרִימָה כֹּל שָׂפָה לַשָּׁוְא
אֲמַתְלוֹת שֶׁמִּתְחָרוֹת זוֹ בְּזוֹ:
אֲבָל מִי יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם לְאוֹרֵךְ זְמַן
בְּתוֹךְ חֲלוֹם הָלוּם אֹשֶׁר;
מִתּוֹךְ הַמַּרְאוֹת נוֹעֲצִים אֶת מַבָּטָם
הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם,
וְהָעָוֶל הַבֵּינְלְאֻמִּי.

לְאוֹרֵךְ הַמַּחְסוֹם פָּנִים נֶאֱחָזִים
בְּתוֹךְ יוֹמָם הָרָגִיל:
אָסוּר לָאוֹרוֹת לִכְבּוֹת,
הַמּוּזִיקָה חַיֶּבֶת לְהִתְנַגֵּן,
כֹּל הַמֻּסְכָּמוֹת זוֹמְמוֹת
לְהַסְדִּיר אֶת הַמִּבְצָר
כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ בַּיִת,
שֶׁמָּא נַבְחִין לְאָן נִקְלַעְנוּ,
אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,
יְלָדִים מְבֹהָלִים בַּלַּיְלָה,
שֶׁלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם מְחֻנָּכִים אוֹ שְׂמֵחִים.

תְּרוּעוֹת הַמִּלְחָמָה הַנְּפוּחוֹת,
שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֲנָשִׁים כֹּה חֲשׁוּבִים,
אֵינָן בּוֹטוֹת בַּמִּדָּה הָרְצוּיָה:
מָה שֶׁנִיזִ'ינְסְקִי הַמֻּפְרָע
כָּתַב עַל דִיאָגֶלֶב
נָכוֹן לְכֹל לֵב אֱנוֹשִׁי שָׁפוּי;
כִּי הַטָּעוּת הַמּוּלֶדֶת בְּגוּפוֹ
שֶׁל כֹּל גֶּבֶר, בְּגוּפָהּ שֶׁל כֹּל אִשָּׁה,
כְּמֵהָה אֵל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
לֹא לְאַהֲבָה כְּלַל-אֱנוֹשִׁית,
אֶלָּא לְאַהֲבָה אִישִׁית.

כֹּל בֹּקֶר הַנּוֹסְעִים מְגִיחִים
מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת יוֹמָם הַשַּׁמְרָנִית
אֵל חַיֵּי הַמּוּסָר,
שָׁבִים וּמַשְׁמִיעִים אֶת הַשְּׁבוּעָה,
"אֶהְיֶה נֶאֱמָן לְאִשְׁתִּי,
אֶשְׁקַע וְאֶתְמַקֵּד עוֹד יוֹתֵר בָּעֲבוֹדָה,"
וְשַׁלִּיטִים חַסְרֵי אוֹנִים מְקִיצִים
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׂחָקָם הַכָּפוּי:
מִי יָכוֹל לְשַׁחְרֵר אוֹתָם עַכְשָׁו,
מִי יָכוֹל לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ אֵל הַחֵרְשִׁים,
מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים?

לִי יֵשׁ רַק קוֹל
שֶׁיָכוֹל לְפָרֵק אֶת הַשֶּׁקֶר,
אֶת הַשֶּׁקֶר הָרוֹמַנְטִי הַנִּסְתָּר בַּתּוֹדָעָה
עַל אוֹדוֹת הָאִישׁ-מֵהָרְחוֹב הַחוּשָׁנִי כִּבְיָכוֹל,
וְאֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁל אַנְשֵׁי הַסַּמְכוּת
שֶׁבָּתֵּיהֶם מְמַשְּׁשִׁים אֶת הַשְּׁחָקִים:
הַמְּדִינָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת,
וְאַף אָדָם אֵינוֹ קַיָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ;
הָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה
לָאֶזְרָח הַפָּשׁוּט אוֹ גַם לַמִּשְׁטָרָה.
עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנָּמוּת.

חַסְרֵי יֶשַׁע, בַּלַּיְלָה,
עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בְּעִרְפּוּל מְבֻלְבָּל;
אוֹרוֹת אִירוֹנִיִּים מְנַקְּדִים הַכֹּל,
מְהַבְהֲבִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ
אֲנָשִׁים הוֹגְנִים מַחְלִיפִים הוֹדָעוֹת;
הַאִם יֻתַּר לִי, הַמֻּרְכָּב כְּמוֹתָם
מֵאֶרוֹס וְעָפָר,
הַמְּכֻתָּר בְּאוֹתָן הַשְּׁלִילוֹת וְהַיֵּאוּשׁ,
לְהַמְשִׁיךְ לְהַצִּיג לֶהָבָה מְאַשֶּׁשֶׁת שֶׁל אֵשׁ.

אודן הגיב בשירו על מה שכמובן לא היה עדיין ידוע. בספטמבר של שנת 1939 לא יכול היה איש לא להעלות בדעתו כמה נוראה תהיה המלחמה שפרצה. לא ידעו שתגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. שתתרחש בה שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. שהיא תימשך שש שנים, ותחריב את חייהם של מאות מיליונים, גם של אלה ששרדו אך איבדו את יקיריהם ונדונו להיות פליטים.

ואף על פי שהמשורר אינו יודע את כל זאת, הוא חש בזוועה שהחלה, בגלי החֵמה והפחד אשר "דוֹאִים מֵעַל הַאֲדָמוֹת" ברחבי העולם. שליטי העולם נראים לו חסרי אונים כנגד כוחו של המטורף שנולד בלינץ, ואודן מבקש לגייס את המחקר ההיסטורי כדי להבין איך זה קרה, איך התופעה הזאת, היטלר, הגיעה לעולם. הוא מרגיש שלו עצמו כמשורר יש תפקיד: עליו לשמור על הלהבה המאירה, כדי שקוראיו יבינו באמצעות שיריו את המציאות שלתוכה נקלעו, שכן מי אם לא המשורר יכול לפנות אל החירשים או "לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים".

שירו של אודן זכה לתשומת לב מחודשת ולתהודה רבה אחרי הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001, ולא רק מכיוון שבפתיחתו מציין המשורר שהוא יושב באחד הבארים במנהטן.

אודן עצמו לא אהב את השיר. הוא הרגיש שנטל בו לעצמו מקום חשוב מדי, ולכן חש נבוך. בספר שראה אור בהוצאת פינגווין אילץ את העורכים להוסיף הערה שלפיה הוא מתבייש שכתב אותו. חרף הסתייגותו של המשורר, השיר ידוע ומוערך. שורה מתוכו, "העָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת" הופיעה כשם ספרו של היסטוריון אמריקני שכתב על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקני לינדון ב' ג'ונסון ציטט שורה מתוכו, "עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שְׁנָמוּת", במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות.


SEPTEMBER 1, 1939

by W.H. Auden

אנה הרמן "1 בספטמבר"



עֶרֶב קַיִץ נִשְפָּך עַל רֹאשִי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מֶַשהוּ עוֹלֶה בָּאֵש
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵך לְאֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.

דיוויד פוסטר וואלאס, "טבעו של הכיף": מרנין, משעשע, מחכים ומרתק

"אם נרצה לדעת מהי נורמליות באמריקה – כלומר מה האמריקאים רוצים לראות כנורמלי – נוכל לסמוך על הטלוויזיה", טוען דיוויד פוסטר וואלאס במסה המרכזית המופיעה בספר טבעו של הכיף.

בספריית הפועלים ערכו "קובץ ראשון מסוגו בעולם", כפי שנכתב על גב הספר, "המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות". למעריציו של הסופר מדובר במתנה שלא תסולא בפז. הספר כולל לא רק דיונים על דוסטוייבסקי, בורחס וקפקא, אלא אפילו סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנת כתיבה שוואלאס העביר לסטודנטים שלו. וכל אלה מרתקים ומפעימים!

המסה המרכזית, העוסקת, כאמור בטלוויזיה, ליתר דיוק – בקשר שבינה ובין עולם הספרות האמריקני – מעניינת במיוחד. היא הופיעה לראשונה ב-1990, וכדרכו של וואלאס, היא כתובה בשנינות ובהומור, ומספקת תובנות מעניינות ביותר. וואלאס מציג בתחילתה ממצא שעליו מתבססת המסה לאורכה: אמריקנים "מקדישים", או "מבלים" (מלשון בליה!) כשש שעות ביום בצפייה בטלוויזיה. מכאן נובעות לא מעט מהמסקנות והתובנות שוואלאס מפתח במסה.

כך, למשל, הוא פותח את דבריו בטיעון שלפיו כאשר סופרים, שיש להם צורך הכרחי ולגיטימי של אנשים כותבים לצותת לזולת, סומכים על הטלוויזיה כאמצעי "ללטוש עיניים […] לארוב ולנעוץ מבטים", שכן "הם משקיפים מלידה", הם טועים טעות מרה. כי מה שמוקרן בטלוויזיה רחוק מאוד מהחיים האמיתיים שהטלוויזיה מתיימרת להציג, או לפחות – לייצג. הדמויות המופיעות על המרקע הן אלה של שחקנים. אנשים שמצטיינים בעיקר ביכולת אחת מסוימת: הם "פשוט גאונים מבחינת היכולת שלהם להיראות כאילו לא צופים בהם". וואלאס עומד על הזיוף המובנה בכל מה שנצפה בטלוויזיה, ולטענתו, הצפייה הממושכת בה היא "רעילה לכותבים, מפני שהיא גורמת לנו לא להבדיל בין התחקיר הממשי שנדרש לצורך כתיבת סיפורת ובין סוג משונה כלשהו של צריכת סיפורת".

אכן, וואלאס ער לכך ש"חלק גדול כל כך מההנאה שהדור שלי מפיק מהטלוויזיה טמון בלגלוג עליה," אבל ההתנשאות הזאת היא למעשה חלק מהמשחק המוסכם, שאותו הוא מדגים בין היתר בניתוח של פרסומות שמוקרנות בטלוויזיה. כך למשל הוא מתאר לפרטיה פרסומת מצליחה מאוד לפפסי, שבה הצופים "הוזמנו" ללעוג לפרסומות בכלל ולאותה פרסומת בפרט, ולהתנשא מעליהן. אבל הפרסומת ההיא לפפסי הוכחה כיעילה במיוחד, שכן היא הקפיצה את המכירות, ובכך הוכיחה את צדקת טענותיו של וואלאס. אמנם הצופים (בתקופה שבה וואלאס כתב את המסה, כלומר – ב-1990) "מנסים לחטא את עצמם ממה שצפייה מרובה כל כך עלולה לעשות להם על ידי כך שהם צופים בטלוויזיה בבוז לאה במקום בתמימות המוקסמת שרובנו גדלנו אתה", אבל הם ממשיכים לצפות!

הדברים הללו מעלים על הדעת את ספרו הידוע של מרשל מק'לוהן, המדיום הוא המסר (The medium is the message), שכבר בשנות ה-60 של המאה העשרים תיאר את עוצמתה של הטלוויזיה. הוא כינה אותה "מדורת השבט" (דימוי המנציח את המושג הופיע בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" שהתקיימה במוזיאון ישראל, בקיץ 2015). על פי מק'לוהן, כמעט לא משנה מה יוצג בטלוויזיה. המדיה עצמה חשובה, והצפייה בה היא המספקת את העונג הנדרש. כך שאפילו אם יקרינו סרט וידיאו של אש בוערת, הצופים ימשיכו לבהות.

פוסטר וואלאס כתב את המסה שלו לפני כמעט שלושים שנה, וכשלושים שנה אחרי מק'לוהן. האם היה דבק בתפיסותיו גם כיום? האם האבחנות שלו עדיין רלוונטיות?

מצד אחד אפשר בהחלט להיווכח בהשפעות ההרסניות שיש ל"תרבות" האסקפיסטית של תוכניות הריאליטי השונות, השולטות היום בכיפה. האם ההורים מאילת שרישתו את ביתם במצלמות וידיאו והרשו לתעד את חייהם של בני הבית בכל עת ובכל מקום, גם ברגעים האינטימיים ביותר של הילדים שלהם, צעירים בני 14 ו-13, הושפעו מתוכניות ריאליטי? האם התוכניות הללו מספקות מעין לגיטימציה לטירוף?

מצד שני, אין ספק שהאינטרנט תפש במידה רבה את מקומה של הטלוויזיה. אין ברשותי נתונים או סטטיסטיקות, אבל דומני שהצעירים היום צופים בטלוויזיה פחות משש השעות שאותן מזכיר וואלאס. מעניין לדעת איך הוא היה מנתח את ההשפעות החברתיות של האינטרנט.

למרבה הצער, פוסטר וואלאס, שסבל לאורך שנים רבות מדיכאון, התאבד לפני עשר שנים, בגיל 46.

אפילו קריאת הסילבוסים שהותיר מעוררת תחושה של בזבוז מכאיב על שאדם כזה הסתלק מהעולם בהיותו צעיר כל כך.

שלא לדבר על כל הכתיבה האחרת שלו. (למשל, הספר המופלא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם). המסה הראשונה בספר שלפנינו, זאת שהעניקה לו את שמו, פשוט מקסימה. היא נפתחת בתיאור היחס האמביוולנטי, המיוסר, שיש לסופרים כלפי יצירתם: מצד אחד, היא תמיד פחותה ממה שדמיינו וחלמו ליצור (אני נזכרת בציטוט מתוך מאדאם בובארי, שבו פלובר מסביר את ההבדל בין אמן לאומן, ומדוע רק האחרון יכול לחוש סיפוק אמיתי). מצד שני, זקוקים הכותבים עד ייאוש לאישור, לתיקוף, לאהבה! גם כשאתה מרגיש שהיצירה שילדת מאוסה, "אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים".

גם תיאור התהליך היצירתי נפלא: בהתחלה "כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן…" בשלב הבא, אחרי מה שהוא מכנה "הדחף האוננותי", אתה משתוקק לאהבתם של קוראים לכתיבה שלך. ואז "אתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה". ואז מתחילה האימה, "פחד נורא מפני דחייה", ובו "האגו שלך נכנס למשחק". כתוצאה מכך אתה מתחיל לכתוב רע, כי אתה מונע ומתודלק מהצורך שיאהבו אותך… " התוצאה היא "סיפורת מחורבנת", שמקומה בפח האשפה, לא רק מתוך יושרה אמנותית, אלא "פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך…"

הפתרון שוואלאס מציע: לחזור אל המניע המקורי. לכתוב מתוך fun: כיף.

כאן המקום לשבח את התרגום, מעשה ידיה של דבי אילון, שלא חששה ממילים לא תקניות, ידעה להמציא מקבילות למשחקי המילים הססגוניים של וואלאס ("דוסטוייבסקיאנליה"), ובמיוחד על הפתרונות המעולים שהעניקה בקטעים שבהם וואלאס מדגים את סירבולם המטופש של תרגומי דוסטוייבסקי לאנגלית. כשקראתי את הדוגמאות המצחיקות להפליא חיפשתי בסקרנות את שם המתרגם של אותם קטעים לעברית. הייתי בטוחה שמדובר בתרגומים ארכאיים של טקסטים שראו אור בעברית. הופתעתי ושמחתי לגלות את ההערה של המתרגמת: "[המובאות תורגמו מן האנגלית, בניסיון לשמר את אותו סרבול שוואלאס מדבר עליו בתרגומים שקרא]". היא הצליחה מאוד במשימה!

הספר מרנין, משעשע, מחכים ומרתק.


David Foster Wallace, The Nature of Fun

לעברית: דבי אילון

סרט הקולנוע "ג'ולייט, הגרסה הערומה": קומדיה רומנטית חביבה

מה קורה למי שפוגש במפתיע את מושא חלומותיו, האדם הנערץ עליו ביותר בעולם? תשובה לכך מעניקה סצנה בלתי נשכחת בסרט הישראלי "חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון: "אוולין, אל תלכי, אוולין…" זועק כל לילה אל החושך חרפוף, בגילומו של שמיל בן ארי. כשאוולין חוזרת, כשהיא ניגשת אליו ומנסה לדבר אתו, נוכחותה הממשית רק מפריעה לו. הוא חייב להמשיך לערוג אליה לזעוק את שמה, כמו בשיר ההייקו "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו". הכמיהה אינה נדרשת למימושה.

כך גם בסרט המלבב "ג'ולייט, הגרסה הערומה", המבוסס על ספר של ניק הורנבי. דנקן תומסון, מרצה ללימודי טלוויזיה במכללה ששוכנת בעיירת חוף באנגליה, סוגד לזמר רוק אמריקני שנהפך לאגדה אחרי שפרש והפסיק לשיר. תומסון מקים לזמר, טאקר קרואו, מעין מקדש במרתף של ביתו, ומייגע את אנני, בת זוגו, בהשמעות בלתי פוסקות של שיריו של הזמר, ובפרשנויות אובססיביות של חייו, שהוא עורך גם באתר אינטרנט המיועד למעריציו של הזמר, שם הם דנים בו בלי הרף ומפתחים עליו תיאוריות קונספירטיביות.

ואז קורה משהו מפעים ומשעשע, שאת פרטיו אין לחשוף מפאת החשש לספוילרים.

די אם נאמר שאנו עדים למפגש מאלף בין דימוי, אשליה ודמיון, לבין המציאות השונה מהם כל כך. הפער ביניהם מרתק ומעורר מחשבות על ההבדל שיש בין התדמית שיש לאנשים מפורסמים, לבין קיומם האמיתי, הכרוך בקשיים וקונפלקטים, בדיוק כמו לכל אדם אחר, אבל אינם נראים לעינם של מי שצופים בהם מרחוק ומעריצים אותם.

הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על החן השופע של איתן הוק, המגלם את דמותו של הזמר, ושל רוז בירן, המגלמת את אנני.

אמנם עלילתו של הסרט צפויה למדי, שכן היא נשענת על תבנית שגורה, אבל מחפה עליה שפע של שנינות והומור אנגלי.

כדאי לראות!

 

מריאנה אנריקס, "הדברים שאיבדנו באש": מניין נובטים סיוטים?

"אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח": המשפט שמופיע בסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, "ילד מלוכלך". יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור "החצר של השכן" אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ"עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית". היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור "הבית של אדלה" אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור "הפונדק" שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור "השנים המורעלות" היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש"אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר". (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור "גרדיווה", שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: "ירוק אדום כתום", ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: "המרשתת העמוקה", זאת ש"בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים," ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. "אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם", מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור "נסיר מעלינו את כל הבשר" מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. "אבי היה מדבר על קברי המונים", היא מספרת, "אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח". ועוד, היא מסבירה, "כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח".

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את "הגשר ההוא" שבנו "בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו".

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי "העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית".

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור "קורי עכביש" לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה "כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם" וידוע ש"באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא."

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש "אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה"; העיר "הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים," וגם: "מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ'ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון". הנהר הזורם בעיר הוא "המזוהם ביותר בעולם", ו"רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון". מדובר על "שכונת עוני שהמדינה זנחה". לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, "הדברים שאיבדנו באש", המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: "תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] 'קורי עכביש'; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף"; או – "החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום".

מדריך הסיורים מהסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, "מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע". גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. "כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב".

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

גיא דויטשר: מה תפקידן של מטאפורות שחוקות

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

יורם פרי, "משפטי הזיקית, משפטי נירנברג": מדוע "תפסת מרובה – לא תפסת"

יורם פרי, מחברו של הספר משפטי הזיקית, משפטי נירנברג, הוא עורך דין. אי אפשר להחמיץ את הפרט הזה, ולא רק מפני שהוא מודגש בספר, אלא גם מכיוון שבאופן חריג ומוזר מופיע התואר של משלח ידו לצד שמו, על כריכת הספר.

הרעיון שעורך דין (שגם, הוא מציין, שימש כ"שופט צבאי […] בבית הדין הצבאי למחבלים בלוד" והיה קפדן מאוד בעבודתו, כך הוא מעיד,) יכתוב על המשפטים החשובים כל כך, שנערכו בנירנברג בתום מלחמת העולם השנייה, נשמע מעניין ומבטיח. מקצועו של פרי מעורר את ההבטחה שהקורא יזכה בנקודת מבט חדשה ובחשיבה מקורית, שתציע  זווית ראייה שונה ואחרת.

למרבה הצער, אפשר לומר על הספר שלפנינו "תפסת מרובה – לא תפסת".

טוב היה עושה המחבר אילו התמקד בסוגיות המשפטיות הכרוכות בנושא, מה גם שכך מבטיחה הכותרת. אלא שפרי מבקש להעניק לקורא את מה שנראה בעיניו כ"רקע" חשוב, והוא מכביר אינספור פרטים היסטוריים על אודות המהלכים שהובילו למלחמת העולם השנייה ועל אירועים שהתרחשו במהלכה.

אכן, כותרתו של הפרק הראשון היא "משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה", אבל לעניות דעתי לא היה צורך בכל הפירוט של העובדות ההיסטוריות, שהרי הן ידועות לכל מי שמתעניין בנושא, וכבר קרא את ספריו עבי הכרס של איאן קרשו – היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי, וגם – הסוף. התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944-1945; את שני הכרכים של ספרו היטלר; את ספרו של שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, ועוד כהנה וכהנה. המחקרים ההיסטוריים המופיעים בספרים הללו מפורטים, מבוססים, מספקים שפע של מקורות וראיות, ולפיכך אין בעצם צורך ב"הקדמה" הארוכה מאוד שמציג יורם פרי. מי שקונה ספר שנושא את הכותרת "משפטי נירנברג" מצפה לקרוא עליהם, לא על מה שקדם להם. פרי יכול היה לדעתי להניח שקוראיו כבר מצוידים ברקע הנחוץ להבנת עמדתו בעניין המשפטים.

ויש לו עמדה: פרי זועם על מה שהתרחש בנירנברג. קודם כול, הוא מביע תמיהה על עצם הרעיון למקם את המשפטים דווקא בנירנברג, ולא במחנות הריכוז או ההשמדה, למשל, שם התרחשו הפשעים החמורים ביותר.

התנגדות נוספת שיש לו נובעת מכך שבמשפטים לא התמקדו בעניין האמיתי שניצב לפתחם: הרצח ההמוני והשיטתי של מיליוני יהודים. "צוות השופטים כלל לא הבין את שאירע בשואת יהודי אירופה", הוא כותב, ולכן "סעיפי האישום שנקבעו לא הצביעו באופן ספציפי על העם היהודי". להערכתו, המשפטים התנהלו ברשלנות ושטחיות בלתי נסבלות. השופטים לא היו בקיאים די הצורך במה שהתרחש, הם התעקשו להסתמך על ראיות כתובות ולא על עדים, וגישתם הייתה מוטעית, מה גם ש"המסמכים הקטגוריים היו כה רבים עד כי לא התאפשר לקרוא את כולם." כמו כן, "עבודתם נפגמה גם בשל חוסר הזמן שעמד לרשותם ללמוד את התיקים". לפיכך פסקי הדין שלהם היו קלים מדי ("מתוך 22 נאשמי משפטי נירנברג 7 מהם יזכו לעונשי מאסר ועוד 3 פושעים נאצים אחרים יזוכו מכלל האשמה"). והיחס אל הנאשמים היה סלחני מדי. עד כדי כך שפרי חושד כי הרמן גרינג הצליח להתאבד לפני שהוצא להורג, כי האמריקנים עצמם הם אלה שהגניבו ציאניד לתאו!

לטענתו של פרי "המדינות המנצחות שקעו באופוריית סיום המלחמה ולא שקדו יתר על המידה על תפיסתם של הפושעים הנאצים ועוזריהם"

פרי מתקומם נגד מיעוט הפושעים הנאצים שהועמדו לדין, ונגד הקלות הבלתי נסבלת שבה נאצים רבים – רמי דרג וגם כאלה  שמעמדם היה נמוך יותר – הצליחו להימלט מאימת החוק, הגיעו לאמריקה הדרומית וחיו להם שם בניחותא, ואחרים, כמו ורנר פון בראון, נקלטו בארצות הברית כאזרחים מהשורה (אפשר לקרוא על כך ברומן המרתק מעוף העורב, שכתבה הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד).

למרבה הצער, פרי נוהג לפעמים להתבלבל בין עובדות ודעות, וכשהוא מציג דעה אישית, לא תמיד הוא מגבה אותה בראיות. למשל, כשהוא כותב על הנאשמים כי "הכחשתם נבעה מעצם היותם שפלים באופיים", או כשהוא קובע כי היטלר "התגורר עם חבר, שעימו קיים יחסים הומוסקסואליים", או כשהוא טוען שמספרו של היטלר מיין קמפף אפשר להיווכח שהכותב היה סוטה מין. היכן הראיות? אין אפילו ציטוטים מתוך הספר, שאמורים להוכיח את הטענה. רון רוזנבאום, בספרו מסע אל שורשי הרשע, דוחה את הסברה הזאת מכל וכול, ומגבה את דבריו בראיות.

בעיה נוספת שמתעוררת בספר היא הסגנון שבו יורם פרי מביע את עמדותיו. ברור שהוא מתעב את הרוצחים. מי לא? ובכל זאת, לטעמי כשמחבר מכנה את האנשים שעליהם הוא כותב "המנוול", "הנבל", "רובוט", "אישה שטן", "חייתי", "שטינקר" ועוד כהנה וכהנה, הוא רק מחליש את טיעוניו.

יש בספר כמה הארות מעניינות, אבל הן אובדות בים של פרטים שאינם תורמים הרבה להבנה או לידע.

העניין בולט במיוחד אם משווים את הספר שלפנינו עם ספרו המרתק של לאון גולדנסטון,  נירנברג, 1946 (בהוצאת כתר).ד"ר גולדנסטון, קצין יהודי בצבא ארה"ב, שימש כפסיכיאטר שהוטל עליו לעקוב אחרי מצבם הנפשי של הנאשמים במשפטים. את שיחותיו אתם תיעד. אפשר ללמוד מהן על הרקע, זיכרונות הילדות, והמניעים של גדולי הפושעים הנאצים, ביניהם רודולף הס, יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ, ואחרים. יורם פרי מזכיר בספרו את כולם, אבל איזה הבדל! מהאופן שבו הוא עושה זאת אי אפשר בעצם ללמוד הרבה על האנשים הללו. פרי מתאר את פשעיהם, ומכנה אותם בשמות גנאי. גולדסטון, לעומתו, מעניק לקורא מבט אחר אל נבכי הנשמה שלהם.

ועוד הערה קטנה לסדר, או אולי למגיה: שמו של המשורר המצוטט בספר הוא ולדיסלב שלנגל, לא ולדיסלב שטנגל. (הטעות חזרה יותר מפעם אחת). למילה "חשדות" יש אמנם סיומת אופיינית ללשון נקבה, אבל היא זכר. לפיכך צריך להיות "חשדות שלפיהם" ולא "חשדות שלפיהן".

את הספר קראתי, כדרכי, באפליקציה של e-vrit. הנה קישור ישיר אליו.

 

 

אביבית משמרי, "ימי מטילדה": מה יקרה אם הניאנדרטלים יחזרו?

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד."  ובהמשך:

"'אתה לא תגיד לי!'

'באמת!'

'מה אתה אומר!'

'זה מה שאני אומר!'

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן. 

האם היה לאותה "מלכה-בתולה" מאהב? האם הייתה פמיניסטית?

השנה – 1588. מליסבון יצאה ארמדה שכללה 150 ספינות. רובן – אוניות סוחר אטיות שהורכב עליהן חימוש. האוניות מפליגות צפונה. יעדן ידוע לכול: פליפה מלך ספרד החליט לפלוש לאנגליה, כדי לנתק את הסיוע האנגלי למורדים בארצות השפלה, ולהפסיק את המתקפות של שודדי הים האנגלים על מושבותיו באמריקה. יש לו גם מניעים דתיים: אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, מסרבת להשיב את ארצה אל הדת הקתולית ולבטל את הכנסייה האנגליקנית שהקים אביה, הנרי השמיני, כדי לשאת לאישה את אמה, אן בוליין. גם להצעת הנישואים של מלך ספרד סירבה המלכה (שנשארה רווקה עד יום מותה, והיו מי שכינו אותה "המלכה הבתולה").

אליזבת הראשונה 1533 – 1603

הצי האנגלי נערך בעיר הנמל פלימות. הוא כלל 200 ספינות קרב, שמפקדיהן היו אנשי צבא מיומנים, בניגוד למפקדים הספרדים שרובם היו אנשי אצולה נטולי ניסיון צבאי.

האנגלים הכינו גם כוחות צבא יבשתיים, שתפקידם היה לסכל את הפלישה הספרדית הצפויה. אליזבת החליטה לנאום באוזני הלוחמים כדי להפיח בהם רוח קרב. היא הגיעה אליהם אחרי שהשאירה במצודת טילסבורי (יישוב ליד לונדון) את כל שומרי הראש שלה, למעט שישה. נושא כליה הקדים אותה, ובידיו כר שעליו הונחה קסדת הכסף שלה. המלכה הגיעה רכובה על סוס, עטויה בבגד לבן ובשריון הגנה חלקי, ואוחזת בשרביט זהב.

הנה הנאום שנשארה באוזני חייליה (כאן בתרגומי):

"בני עמי האהובים,

יש מי שמנסים לשכנע אותנו שעלינו להישמר, להיזהר שלא להתקרב אל המוני בני אדם חמושים, שמא יבגדו בנו. עלי להבטיח לכם: איני נכונה להטיל ספק בבני עמי הנאמנים והאוהבים. עריצים הם אלה שצריכים לחשוש. מאז ומתמיד, ובעזרת האל, כרוכים כוחי וביטחוני בלבם הנאמן של נתיניי, ובטובם; ראו נא: באתי אליכם לא כדי להשתעשע או לבלות, אלא מתוך נחישות, בלהט הקרב, לחיות ולמות ביחד אתכם. להציב בעפר, למען האל, למען ארצי, למען בני עמי, את כבודי ואת דמי. אני יודעת: יש לי גוף של אישה רפת כוח; אבל לבי וקרביי הם של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה, ואני בזה לפרמה [דוכס ספרדי שעמד בראש כוח צבאי שהביס את ההולנדים במאבק השליטה על ארצות השפלה]. או לספרד או לכל נסיך אירופי שיעז לפלוש לתחומי ממלכתי. במקום שתפקוד אותי חרפה, אני עצמי אצא למלחמה, אני עצמי אנהיג את הצבא, אשפוט ואגמול למצטיינים בקרב. אני כבר יודעת: על אומץ לבכם אתם ראויים כבר עתה לחסדים ולגמולים. אנו מבטיחים לכם, וזאת הבטחה אצילית: תקבלו את התמורה שאתם זכאים לה. ובינתיים, שר הצבא שלי [מדובר ברוברט דאדלי, הרוזן של לסטר, חביבה של המלכה, ויש האומרים – מאהבה], אדם ראוי שאף מלך לא זכה בנתין אציל ונאמן שכמותו, יפעל בשמי. איני מטילה שום ספק בצייתנותכם לשר הצבא שלי, בגבורתכם ובנכונותכם. בקרוב נכריז על ניצחון שייוודע לכול, נביס את אויבי אלוהיי, ארצי ועמי".

אליזבת הראשונה מגיעה לנאום באוזני חייליה

הגרסה הכתובה של הנאום נמצאה כמה עשרות שנים אחרי שנישא, במכתב שכתב כומר אנגלי, ממתנגדי הכנסייה הקתולית.

בולט בו מאבקה של המלכה כנגד היותה אישה. אמנם גופה שונה מזה של הגברים הלוחמים, אבל – כך היא מבטיחה – היא ניחנה בכישורים גבריים: באנגלית לא השתמשה אליזבת במילה"queen" , כלומר, מלכה, אלא הצהירה שיש לה לב וקרביים "של מלך": "king". היא מציגה את עצמה כמי שמגינה על בני עמה, ומרבה להדגיש את עצמה: "אני", "עצמי", כדי להבהיר שתשתתף בקרב באופן פעיל. היא מבטיחה "לחיות ולמות" לצד חייליה.

כשנתיים אחרי שנשאה אליזבת את הנאום ראה אור שיר ארוך מאוד – הוא נמשך על פני שישה כרכים של ספר – שכתב המשורר האנגלי אדמונד ספנסר. "The Faerie Queene" מתמקד בחלקו בדמותה של אליזבת, משבח אותה, אך גם מותח עליה ביקורת ומטיל ספקות ביכולתה למלוך ביעילות, משום שהיא אישה. כמו כן מביע השיר את חששות בני דורו של ספנסר, שלא ידעו מה צופן להם העתיד, שכן לא היו לאליזבת צאצאים, ובהיעדר יורש, לא היה ברור מי ימלוך אחריה. (את הכתר ירש ג'יימס, מלך סקוטלנד, נינו של המלך הנרי השביעי, סבה של אליזבת).

הקרב נגד הספרדים הוכרע בים. הצי האנגלי הביס את הספרדים. מהארמדה נותרו רק 40 ספינות. כל האחרות טובעו. הספרדים כלל לא הגיעו אל חופה של אנגליה, ולא פלשו אליה. וכך החלה השליטה האנגלית במרחבי האוקיינוסים, שנמשכה מאות שנים, ואפשרה את הקמתה של האימפריה הבריטית.

אלפרד טניסון, "אודיסיאוס": מי חלם לעזוב את משפחתו

אודיסיאוס – יוליסס בלטינית ובאנגלית – הוא גיבור האפוסים "האיליאדה" ו"האודיסיאה" שכתב הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, כנראה במאה ה-8 לפנה"ס. אודיסיאוס, מלך איתקה, נודע כאחד המצביאים היוונים המוכשרים ביותר. כשפרצה מלחמת טרויה, סירב להצטרף אל מלכי יוון האחרים, ואפילו העמיד פנים שהוא חולה נפש, רק כדי שיניחו לו. הוא נאלץ לוותר על ההתחזות כשהבין שחייו של  טלמקוס, בנו הפעוט, נתונים בסכנה. חרף התנגדותו, הצטרף אודיסיאוס למלחמה והוא זה שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, שאִפשר ליוונים להביס את טרויה. על פי האיליאדה התרברב אודיסיאוס אחרי הניצחון, וברוב יהירות התריס כנגד אל הים, פוסידון, לכן הוענש בתלאות הרבות שבהן נתקל בדרכו חזרה הביתה. פנלופה, רעייתו, חיכתה לו עשרים שנה בנאמנות, עד ששב ממסעותיו.

אודיסאוס העניק השראה ליוצרים רבים. ג'יימס ג'וייס, אחד מגדולי הסופרים האיריים, העניק את שמו לרומן שכתב. המתרגמים של ספרו לעברית החליטו לשמור על הגרסה הלטינית והאנגלית של השם, והספר נקרא בעברית יוליסס.

לורד אלפרד טניסון כתב שיר לא מחורז, ששואב את השראתו מדמותו של אודיסיאוס. טניסון בחר לבחון את דמותו של הלוחם הנועז ורב התושייה מזווית חדשה ולא מוכרת: הוא תיאר את הלוחם האמיץ כפי שראה אותו בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה. אודיסיאוס שבשיר נחוש לצאת שוב לדרך, כדי לחפש משמעות מחודשת לחייו. הוא בטוח שימצא אותה רק במסע. הנה השיר, בתרגומי:

 אודיסיאוס

בְּמֶלֶךְ מִתְבַּטֵּל אֵין כֹּל תּוֹעֶלֶת,
הֵן תַּנּוּרוֹ בְּצֵל טְרָשִׁים כָּבוּי,
אִשְׁתּוֹ – מַלְכָּה זְקֵנָה, גַּם הִיא יוֹשֶׁבֶת,
בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵטִּיל עַל בְּנֵי עַמּוֹ
הַפִּרְאִיִּים, חוּקְים וְעֳנָשִׁים,
וְהֵם נָמִים, צוֹבְרִים, סוֹבְאִים, אֲבָל
מִמֶּנּוּ מִתְעַלְּמִים.לֹא עוֹד אוּכַל
מִמַּסָּעוֹת לְהִמָּנַע; אֶשְׁתֶּה
אֶת הַחַיִּים עַד הַטּיפָּה הָאַחֲרוֹנָה.
תָּמִיד חָגַגְתִּי בְּעוֹצְמָה, וְאַף
סָבַלְתִּי בְּעוֹצְמָה, עִם אוֹהֲבַי
וּבְגַפִּי, עַל חוֹף הַיָּם, וְגַם
בְּנַחְשׁוֹלֵי הִיאָדוֹת[1] סוֹחֲפִים,
אֲשֶׁר הִקְצִיפוּ יָם אָפֵל, אֲנִי
קָנִיתִי שֵׁם. כִּי שָׁם תָּמִיד בְּלֵב
רָעֵב שׁוֹטַטְתִּי, וְשָׁם יָדַעְתִּי
כֹּה הַרְבֵּה – עָרִים, וּמֶמְשָׁלוֹת
גַּם אַקְלִימִים וּמִנְהָגִים, כֵּן, לֹא
תָּמִיד נָחוּת הָיִיתִי, אַךְ כָּבוֹד
רָחַשְׁתִּי, וּמֵעֹנֶג קְרָב רַבֹּות
טָעַמְתִּי עִם רֵעַי, כָּל זֶה הָיָה
בִּטְרוֹיָה, בַּמֶּרְחָב סְחוּף הָרוּחוֹת.
עִם כָּל מַה שֶׁפָּגַשְׁתִּי – הִתְמַזַּגְתִּי,
אֲבָל חֲוָיוֹתַי הֵן שַׁעַר בּוֹ
קָצֶהָ שֶׁל תֵּבֵל בּוֹהֵק. לְשָׁם
אָנוּעַ עוֹד, אל הַקָּצֶה אָבוֹא,
כִּי כָּה מַשְׁמִים לִבְלוֹם לִפְנֵי הַקֵּץ,
עִם מַה שֶׁהִתְרַפֵּט מֵרוֹב שִׁמּוּשׁ,
מָה – רַק לִנְשׁוֹם? לֹא אֵלֶּה הַחַיִּים!
לֹא דַּי לִי בִּמְנוּחָה מֵהַחַיִּים!
אַז מָה נוֹתָר? – מֵרוֹץ שֶׁמְּחַדֵּשׁ,
שֶׁמֵהַנֶּצַח עוֹד שָׁעָה חוֹלֵץ,
אֵינִי רוֹצֶה לִצְבֹּור לַשָּׁוְא שְׁמָשׁוֹת,
כִּי גַּם לִבּוֹ שֶׁל אִישׁ שֵׂיבָה חוֹשֵׁק
לִרְדוֹף אַחַר כּוֹכָב שָׁבִיט נוֹפֵל,
לַחְצוֹת גְבוּל הַחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית.
הִנֵּה כּאן טֶלְמָקוּס, זֶהו בְּנִי,
אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה אֶצְלוֹ אַפְקִיד,
לֹא רַק אֶת הַשַׁרְבִיט – אֶת כָּל הָאִי.
אָהוּב עָלַי, רָגוּעַ הוּא וְרַךְ,
יַגְשִׁים הַכָּל וִיעַדֵּן אֶת בְּנֵי
הָעָם הַגַּס, הַמְּחֻסְפָּס יַכְנִיעַ,
נְטוּל רְבָב הוּא, וּמְּצַיֵּת לַצַּו,
הָגוּן, מָתוּן, לָכֵן לֹא יִכָּשֵׁל,
וּבַיַּמִּים שֶׁאֵעָדֵר, לֹא יֶחֱדַּל
גַּם אֵל אֶלַי לִסְגוֹד, וְיַעֲמֹל,
בְּעוֹד אֲנִי יוֹצֵא אֵל עֲמָלִי.
הִנֵּה נָמֵל, וְהַמִּפְרָשׂ תָפַח,
הִנֵּה הָאֹפֶל שֶׁל מֵרְחָב הַיָּם,
וּמַלָּחַי הֶחָרוּצִים גַּם הֵם אִתִּי,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ קִדְּמוּ
פָּנָיו שֶׁל רַעַם אוֹ יוֹם קַיִץ חַם,

בְּרֹאש וְלֵב אֲשֶׁר יוֹדְעִים חֵרוּת,
כִּי גַּם זָקֵן אֶת הֶעָמָל אוֹהֵב.
אָמְנָם הַמָּוֶת מְסַיֵּם, אֲבָל
לִפְנֵי הַקֵּץ נוֹתְרָה עוֹד מְשִׁימָה,
וְגַם עַתָּה נוּכַל לִזְכּוֹת בְּצַו
הָאֵל. הִנֵּה רִצּוּד שֶׁל אוֹר עוֹלֶה
מֵהַסְּלָעִים, וְזֶהוּ סוֹף הַיום
שֶׁמִּתְכַּלֶּה, שֶׁכֵּן הַסַּהַר כְּבָר
עוֹלֶה. בַּכָּל נִשְׁמָע קול אֲנָחוֹת.
עַל כֵּן נֵצֵא נָא יְדִידַי לִמְצוֹא
עוֹלָם חָדָשׁ, לֹא מְאֻחָר מִדַּי.
הִשָּׁעֲנוּ כְּדֵי לִדְחֹף, מָשׁוֹט
בַּמַּיִם לְהַכּוֹת, וּלְיַצֵּר
תְּלָמִים. נַפְלִיג מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,
לְתוֹךְ בְּרֵכוֹת רַכּוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים,
כָּךְ עוֹד וְעוֹד נַחְתֹּר, עַד בּוֹא יוֹמִי,
וְאִם אוֹתָנוּ יְכַסֶּה נַחְשׁוֹל,
אוּלַי נִגַּע כָּךְ בְּאִיֵי הָאֹשֶׁר,
וְאֶת אָכִילֶס הַדָּגוּל נִרְאֶה.
אָמְנָם הַרְבֵּה  נִגְזַל, אַךְ גַּם נוֹתָר,
וְאִם בְּכוֹחַ דַּל כְּבָר לֹא נוּכַל
אֶת מְלוֹא תֵּבֵל שוּב לְהָנִיף כְּמוֹ אָז,
הֲרֵי לִבֵּנוּ הַנּוֹעָז נוֹתָר,
וְנִשָּׁאֵר בְּיַחַד, בִּמְשֻׁתָּף,
גַּם אִם הַזְּמָן אוֹתָנוּ הֶחְלִישׁ,
נַחְתֹּר, נִשְׁאַף, לֹא נְוַתֵּר, נִמְצָא.

[1]  צביר כוכבים קרוב ובהיר מאוד, מופיע באיליאדה ובאודיסיאה, מאת הומרוס.

השיר, שכתוב כמונולוג דרמטי, נישא מפיו של אדם אחד: המלך המזדקן. זהותו נחשפת לא רק באמצעות כותרתו של השיר, אלא גם בזכות הפרטים שהוא מגולל על חייו בצעירותו: ההרפתקאות שחווה, הקרבות שבהם השתתף, המקום שבו פעל: טרויה, וכמובן הפרט המסגיר מכולם: השם של בנו, טלמקוס.

סופו של השיר נוגע ללב במיוחד. אודיסאוס יודע היטב שכוחו הגופני הולך ואוזל, אבל מתנחם בעוז רוחו. הוא מתעתד לצאת לדרך עם מלחיו, ומבטיח להם שלא ייפרדו, שימשיכו לשאוף, לחתור וגם למצוא.  את מה בדיוק הוא מקווה לגלות בעתיד, אין לדעת, אבל הוא נחוש בדעתו שלא לבזבז את שארית ימיו, ואינו מוכן להסתפק בקיום חסר משמעות, שבו הוא רק נושם, אבל לא חי.

טניסון כתב את השיר בעקבות מות ידיד קרוב ואהוב, שהיה מאורס לאחותו. באותה עת גר טניסון בבית אמו, ועזר לה לטפל בשלושה מאחיו, שהיו חולי נפש, זאת אחרי שאביהם הלך לעולמו.

המשורר המסור לתחושת החובה נתן בפיו של אודיסיאוס מונולוג שבו הוא מתנער מאשתו ומבנו, ובוחר להתרחק מהם. נראה כי לא מופרך להניח שטניסון ביטא בשיר את כיסופיו הסמויים.

 

המתרגמת אליעזרה איג-ז'קוב, שתרגומה מובא להלן, בחרה לשמור על השם יוליסס. כמו כן, תרגמה את הבתים כשורות רציפות של קטעי פרוזה קצרים, והמילים בגרסתה אינן מנוקדות:

יוליסס

יתרון מועט בהיות מלך בטלן, ליד אח דוממת, בין צוקים חשופים, מזוג לקשישה, קוצב ומטיף חקים מפלים לגזע של פראים, אוגרים, נמים, אוכלים ולא ידעוני. ממסעותי מנוח לא אדע; ואגמע חיי עד תם; כל עתותי רבות ענגוני, רבות סבלתי, הן עם אלה אוהבי, ואף לבדי; על חוף, ועת מבעד לסחפי רוחות היאדות גשומות הסעירו אפל ים, נודע שמי בעולם. נודד לעד בלב רעב אני, רבות ראיתי, וידעתי – ערי-אדם, נהגו, אקלימיו, מועצות וממשלות, עצמי לא פחות, אף מכלם נכבד – גמעתי הנאות קרב עם שוים לי, בהד רוחות, במישורי טרויה. חלק אני מכל אשר פגשתי;

אך התנסות היא קשת שדרכה זוהר עולם חף ממדרך אנוש, גבולו נמוג לעדי עד בעברי. מה משמים לנוח, קץ לשים, נחלד, עומם, במעש לא לזרח! כמו החיים אך נשימה הם! חיים נערמים עלי חיים, הנם מזער, ומותירים בי אך מעט; אך כל שעה, נצלה מדממת נצח, תוסיף מעט, מביאת חדש עמה; נקלה לשמרני, לשלשה מסעי-שמש; נפש זו אפרה בגעגועי תשוקה נוהה לידע ככוכב שוקע מעבר גבול מחשבת בן-אנוש

זה בני, עצמי ובשרי, טלמאכוס, לו אוריש האי, אף השרביט – אהוב עלי, יבין וגם יגשים מסה זו בתבונה וארך-רוח ירכך אנשי-טרשים בהדרגה, יכניעם לאשר מועיל הנו וטוב. ללא רבב הוא, ממקד בתחום חובות הכלל, הוגן ולא יכשל במטלות של נעם ויעניק כבוד הולם לאלי ביתי, כשלא אהיה. הוא בעמלו, אני בשלי.

שם הנמל; במפרש תפח ספינה; שם יקדרו ימים אפלים, רחבים. ספני-נפשות שעמלו וחשבו עמי, והמה בברכה שובבת קדמו רעם ואור-חמה, והתעמתו בלב וראש חפשיים – אנו זקנו; הזקנה עוד כבוד לה ועמל. מות חותם לכל; אך טרם קץ, עוד יעשה דבר של אצילות, לא לא-הולם לשרות עם האלים. האור מן הסלעים החל מרצד; היום דעך; אט עולה ירח; אנקות התהום רבת קולות. בואו, רעי לא מאחר בקש עולם חדש.

הרימו עגן, ישובים כסדר הלמו בהמית תלמי-ים; מטרתי הפלג מעבר לשקיעה, מקום טבילת כל כוכבי מערב, עד שעת מותי. אולי נצלל מטה במערבולות; אולי באיי האשר נתחכך, נחזה את אכילס הגדול אשר ידענו; אף שרב נלקח, רב הנותר; ואף אם לא לנו עתה עצמת-ימות-עבר, עת ארץ ושמים הפכנו, הננו אשר הננו – גבורים מזגם אחד, החלישום גורל וזמן, אך עז רצונם חתר, בקש, מצא, לא להכנע.

לעברית: אליעזרה איג-ז'קוב

Ulysses

BY LORD ALFRED TENNYSON

איך להתגונן מפלירטוטים לא רצויים

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

בתחילת שנות ה-20 [במאה ה-20], אחרי שטף בלתי פוסק של הטרדות מצדם של בני המין האחר, החליטה קבוצת נשים מוושינגטון די-סי לייסד את "מועדון המתנגדות לפלירטוטים" שחברותיו "נשים צעירות ונערות שגברים באוטומובילים ובקרנות רחוב הביכו אותן". מטרת המועדון הייתה להגן על אותן גבירות מאי נוחות עתידית. כמו בכל מועדון ראוי לשמו, נשלחה לכל החברות רשימת כללים. הריהי:

  1. אל תפלרטטי: לעתים תכופות מי שממהרת לפלרטט מתחרטת על כך בשעות הפנאי שלה.
  2. אל תעלי על טרמפים שמציעים לך נהגים פלרטטנים – הם לא מזמינים אותך לנסוע אתם כדי לחסוך ממך את ההליכה ברגל.
  3. אל תשתמשי בעיניים שלך כדי לעשות עיניים – הן נוצרו למטרות נעלות יותר.
  4. אל תצאי עם גברים שאת לא מכירה – ייתכן שהם נשואים, ואת עלולה להיקלע למאבק של תלישת שיער הדדית.
  5. אל תקרצי – רעד של עין אחת עלול לגרום לשנייה להזיל דמעה.
  6. אל תחייכי אל זרים פלרטטנים – שימרי את חיוכייך לאנשים שאת מכירה.
  7. אל תספחי אלייך גברים רבים ככל שמתאפשר לך – אם תפלרטטי עם רבים, ייתכן שתחמיצי את האחד.
  8. אל תיפלי ברשתו של אוכל-העוגות החלקלק והמטורזן  – הזהב הלא-מלוטש של גבר אמיתי שווה הרבה יותר מהברק של "לטאת הטרקלין"[1].
  9. אל תניחי לגברים מבוגרים שמחפשים פלירט לטפוח על כתפך ולהתעניין בך באבהיות. אלה בדרך כלל גברים שרוצים לשכוח שהם אבות.
  10. אל תתעלמי מהגבר שאת בטוחה בו, בעודך מפלרטטת עם אחר. כשתחזרי אל הראשון, את עלולה לגלות שהוא נעלם.

[1] ביטוי שמתייחס אל גבר מהודר ונאה שיש לו קשר רומנטי עם אישה עשירה