כל הפוסטים מאת עופרה עופר אורן

סופרת, מתרגמת ועורכת כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1995

תומס פרידמן, "תודה שאיחרת": איך להציל את העולם מדמגוגיה ומקנוניות?

טור אורח של אריה אורן, עורך התרגום לעברית

האם אפשר להעלות על הדעת שמהנדס עלום שם מאזור נידח באינדונזיה יצליח לפתור בעיה הנדסית שטובי המומחים בחברת ג'נרל אלקטריק לא הצליחו להתמודד אתה?

ביוני 2013 הכריזה החברה על תחרות. התעורר הצורך לייצר רכיב חשוב, מתלים שמחזיקים את מנוע המטוס במקומו. ככל שהמתלים הללו קלים יותר, כך צורך המטוס פחות דלק. החברה "הציעה פרס לכל אחד, יהיה היכן שיהיה, שיוכל לעצב את הרכיב כך שישקול פחות, באמצעות מדפסת תלת־ממד."

בתוך כמה שבועות התקבלו כמעט שבע מאות הצעות  מכל רחבי העולם. עשר הטובות ביותר יוצרו ונבחנו בתנאי מעבדה. הכַּן שפיתח מהנדס אינדונזי בן עשרים ואחת מסָלָטִיגָה שבמרכז ג'אווה "הציג את השילוב הטוב ביותר של קשיחות וקלות משקל." אותו מהנדס הצליח לקצץ את משקלו של הכן המקורי ב־84 אחוז!

מה היו סיכוייו של מהנדס זה להשתלב במיזם שכזה בעידן שקדם לזרימות הגלובליות המאפשרות? כיצד קורה שאלפי מהנדסיה המיומנים של הענקית האמריקנית לא הצליחו במשימה שבה התבלט צעיר אינדונזי חסר ניסיון?

זוהי רק דוגמה אחת מרבות שמביא תומס פרידמן בספרו החדש תודה שאיחרת, שבו הוא מנתח את "עידן התאוצות" המאפיין את העולם הסובב אותנו, מראה איך השפעתן המשולבת משפיעה על חיינו ולבסוף מציע דרך להתמודד עם האתגרים הגדולים שהן מציבות בפני החברה המערבית.

התאוצה הראשונה שעמה מתמודד פרידמן היא חוק מור, וביתר דיוק הישרדותו ארוכת השנים של חוק זה. גורדון מוּר, השותף לייסוד אינטל, טען בשנת 1965 שהמהירות והעוצמה של מיקרו־שבבים יוכפלו מדי שנה בקירוב (הוא עדכן זאת מאוחר יותר לשנתיים בקירוב) תמורת עלייה צנועה בלבד בעלויות. למרבה ההפתעה, חוק מור שומר על מתכונתו זו, פחות או יותר, כבר חמישים שנה. פרידמן מציין שהקצב המסחרר של השינוי במהירות ובעוצמה של מיקרו־שבבים מביא לכך ש"אנחנו עוברים לאוטומציה של הרבה יותר מטלות קוגניטיביות … במקרים רבים כיום, מכונות בינה מלאכותית מסוגלות לקבל החלטות הרבה יותר טוב מבני־אדם."

התאוצה השנייה שאליה מתייחס פרידמן היא השוק, או במילים אחרות "האצת הגלובליזציה. כלומר, הזרימות הגלובליות של מסחר, פיננסים, רשתות חברתיות וקישוריות בכלל, שוזרות יחדיו שווקים, אמצעי תקשורת, בנקים מרכזיים, תאגידים, בתי ספר, קהילות ויחידים, במארג הדוק יותר מכפי שהיה אי־פעם." המשמעות של העולם המקושר מביאה לכך ש"כל אחד, בכל מקום, חשוף עתה למעשיו של כל אחד אחר בכל מקום אחר."

תאוצה שלישית שנבחנת היא אימא־טבע, מונח שבו פרידמן משתמש לתיאור שינוי האקלים, גידול האוכלוסין ואובדן המגוון הביולוגי. מתברר שכל אחד מהנושאים הללו נמצא אף הוא בהאצה.

פרידמן מראיין עשרות מומחים כדי להבין לעומק את התופעות, התמורות והחידושים שהוא מציג. הוא גם בוחן בעזרתם את השפעת התאוצות על האנושות, שכן "לא זו בלבד שהעולם משתנה במהירות, הוא משנה צורה באורח דרמטי – הוא מתחיל לפעול אחרת" בתחומים רבים, ובבת־אחת. "ושינוי הצורה הזה קורה מהר יותר מכפי שאנחנו מסוגלים, לפי שעה, לשנות את הצורה של עצמנו, את המנהיגות, המוסדות והחברות שלנו, ואת החלטות האתיקה שאנחנו מקבלים." מה שעובר עלינו כיום, עם מחזורי חדשנות יותר ויותר קצרים, ועם פחות ופחות זמן ללמוד איך להסתגל, "הוא המבדיל בין מצב תמידי של חוסר יציבות לבין אי־יציבות חולפת."

פרידמן ממחיש את ניתוחיו בסיפורים מעניינים שאותם ליקט במסעותיו בעולם – בהודו ובטורקיה, במקסיקו ובניז'ר, בעיראק ובישראל, בגרנלנד ובמקומות רבים אחרים. ואכן סיפורים שכאלה – על פליטים המנסים להגר בכל דרך מניז'ר מוכת הבצורת לאירופה; או על חברה משפחתית של טורקים, המתגוררים בעיר בטמן שבאזור הכורדי במדינה, העוסקת באנליטיקה של נתוני עתק (ביג דאטה) בעבור גופים וחברות בכל העולם; או על פרופ' חאיק מהטכניון בחיפה שמעביר קורסים מקוונים בננוטכנולוגיה שאליהם נרשמים סטודנטים ממדינות ערביות רבות; או יזמים צעירים במונטריי, עיירת עוני במקסיקו, שהקימו חברות הזנק ששינו כליל את חייהם של רבים – מאפשרים לקורא ללמוד על מהות התמורות המתרחשות סביבנו.

בחינת תלות הגומלין בין כל התופעות המובאות בפני הקורא ממחישה את הקשיים שבפניהם נמצא העולם ושעִמם צריכה החברה המערבית להתמודד. שינויי האקלים גוררים הגירה של אנשים. הזרימות הגלובליות מסיטות מקומות עבודה מהעולם המערבי לעולם השלישי, התרחבות הסחר העולמי מאיצה בתורה את שינויי האקלים מה שיביא לעוד גלי הגירה, מה שמעורר גלי מחאה בארצות רבות החוששות מאובדן זהותן ההיסטורית ומאבטלה של תושביהן.

כיצד יכול העולם המערבי להתמודד עם האתגרים הללו? פרידמן חוזר לעיירת הולדתו בארצות הברית, סנט לואיס פארק ומתאר איך התפתחה אינטגרציה בין קבוצות האוכלוסייה השונות בה. לדעתו רק כך, בקבלת האחר ובשיתוף פעולה בין כל רובדי האוכלוסייה בקהילות, תתאפשר צמיחה מחודשת במקומות שנפגעו מאובדן מקורות פרנסה עקב מפעלים שנסגרו או שקלטו מהגרים רבים.

לדעתו, זו לא רק תיאוריה ולראיה הוא מציג את הצלחתם של תהליכים דומים שראה בקהילות שונות בארצות הברית.

פרידמן מעיד על עצמו שהוא "אוהב לקחת נושא מסובך ולנסות לפרק אותו לגורמים, כדי," הוא מסביר, "שאוכל להבין אותו בעצמי, ואז אוכל לעזור לקוראַי להבין אותו טוב יותר – ואין זה משנה אם הנושא הוא המזרח התיכון, הסביבה, גלובליזציה או פוליטיקה אמריקנית. המערכת הדמוקרטית שלנו יכולה לפעול רק אם הבוחרים יודעים כיצד פועל העולם, למען יוכלו לקבל החלטות נבונות בשאלות של מדיניות, ולא יהיו טרף קל לדמגוגים, לאידיאולוגים קנאים או למפיצי תיאוריות קנוניה, המבלבלים את דעתם, במקרה הטוב, או מוליכים אותם שולל בכוונה, במקרה הגרוע."

גם בספר שלפנינו עומד פרידמן במשימה ומסביר לקוראיו נושא מורכב בצורה מרתקת.

Thank You for Being Late, Thomas Friedman
לעברית: עמנואל לוטם

איציק מאנגר, "שירי המגילה": אל מי באמת התגעגעה אסתר?

"מסופרת כאן המעשייה העתיקה והיפה על המלכה אסתר, שיחד עם הדוד מרדכי פעלה נגד המן הרשע, עד שבסופו של דבר גברו עליו. זכותם תעמוד לנו, היום ולנצח נצחים אמן סלה!"

במילים אלה נפתחת ההקדמה לסיפור המגילה, בגרסתו של אמן היידיש, איציק מאנגר (כפי שהיא מופיעה בתרגום לעברית מאת דוד אסף בספר שירי המגילה, בהוצאה משותפת של חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם).

מאנגר נולד בתחילת המאה ה-20 בצ'רנוביץ שהיא היום חלק מאוקראינה. כבר בנעוריו החל לכתוב שירים. הראשון שבהם התפרסם כשהיה בן 20. את הגרסה שלו למגילת אסתר, "מגילה לידער", כלומר – שירי המגילה, פרסם לראשונה בוורשה שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בעולם האמנות החזותית מקובלת הקונוונציה שלפיה ציירים מתארים דמויות מקראיות בהתאם לסביבה שבה פועלים האמנים. כך למשל אפשר לראות את המדונה בבגדים שלבשו במאה ה-15 באיטליה:


Madonna and Child with Angels, Fra Filippo Lippi, 1457-1465

את "מרים" אחותו של משה, כפי שראה אותה בעיני רוחו צייר אתיופי לא ידוע:

ועוד מדונה, גם היא אתיופית:

ואת המדונה, ישו והמלאכים, כולם ורדרדים ובלונדינים, כפי שדמיין אותם צייר איטלקי בן המאה ה-17. 


Artist: Sebastiano Ricci.

דוגמה מרהיבה לתופעה אפשר לראות בכנסיית הבשורה בנצרת: כל אמן ששלח את היצירה המציגה את הבתולה עם ישו בחיקה תיאר אותם בדמות העם שממנו הוא עצמו בא. 

הבתולה וישו מסין
הבתולה וישו מתאילנד ומוויאטנאם

הדוגמאות רבות לאינספור.

איציק מאנגר עשה דבר דומה בשירי המגילה שלו: הוא העתיק אותם מפרס של ימי ממלכת אחשוורוש, והעבירם אל מציאות החיים המוכרת לו. כל הדמויות  במגילה נוסח מאנגר נטועות בהווי היומיום של יהודי מזרח אירופה.

מאנגר אף הגדיל לעשות והמציא שתי דמויות שאינן מופיעות במגילת אסתר. כך כתב בדברי ההקדמה שלו: "נודה על האמת, סיפור המעשה מובא כאן קצת אחרת. כך למשל, סופרי המגילה הרשמיים עברו בשתיקה על דמות כה חשובה כמו החייט פַּסְּטְרִיגָתָא, למרות שאהבתו הנואשת למלכה אסתר וניסיון ההתנקשות שלו בחיי המלך אחשורוש השפיעו על הרבה אירועים חשובים.

"הסופרים הרשמיים לא הזכירו אפילו ברמז את אומן החייטים הקשיש וירא השמים פּוֹנשפָתָא. כנראה לא רצו לחלל את אגדת החצר הפרסית עם פשוטי-עם שכאלה". 

מאנגר חומד לצון, כמובן, ומה מתאים יותר ללצון מאשר חג פורים, שבו מצווה עלינו להרבות בשמחה ואפילו לשתות יין 'עד דלא ידע', כלומר, עד אובדן העשתונות? 

בהקדמה למהדורה הדו-לשונית, יידיש ועברית, כתב דוד אסף כי שתי הדמויות הללו שהוסיף מאנגר לסיפור המגילה, כלומר – שני החייטים, הצעיר והמבוגר – היו מן הסתם חביבים על המשורר במיוחד, כי היו "בני הפרולטריון, מעמד הפועלים היהודי בפולין שבין שתי המלחמות". הוא עצמו היה בן למשפחת חייטים, ולכן הזדהה אתם והוקסם "מנכונותם למרוד במוסכמות הדור הקודם", שכן נטו כמוהו להיות סוציאליסטים. 

המלך אחשוורוש בגרסתו של מאנגר הוא מעין אציל פולני או רוסי, "שיכור טיפש ונהנתן"; והמלכה ושתי היא "נסיכה סלאבית בלונדינית, מפונקת ופלרטטנית": "שְׁבִיב שֶׁל אוֹר אָז יִפְרַע צַמָּתָהּ, / יִגְלֹש שְׂעָרָהּ עַד בִּרְכַּיִם".

גם מהדמויות של גיבורי המגילה היהודים אין מאנגר חוסך את שבט לשונו: מרדכי הוא שתדלן חצר ערמומי, ואסתר מוותרת על אהבתה לשוליית החייטים כדי לזכות בחיים נוחים כרעייתו של המלך. 

הנה אחד השירים, "אסתר המלכה אינה יכולה לישון", מתוך גרסתו של מאנגר למגילה: 

הַמֶּלֶךְ יָשָׁן, הַמַּלְכָּה לֹא נִרְדֶּמֶת
צְלָלִיוֹת עַל הַקִיר חָגוֹת.
הִיא בּוֹהָה בָּהֶן, מְהַרְהֶרֶת,
דְּמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ זוֹלְגוֹת.

עַל פַסְטְרִיגְתָא כָּעֵת הִיא חוֹשֶׁבִת,
שׁוּלְיַת חַיָּטִים חִוֵר,
שֶׁאַחֲרֶיהָ כְּבָר שָׁנִים, בֶּאֱמֶת,
הוֹלֵךְ הוּא כְּעִוֵּר.

כָּאן מֻנָח מִכְתָּבוֹ הָאַחֲרוֹן –
מַפְחִיד מַה בְּרֹאשׁוֹ –
בִּדְמָעוֹת יִכְתּב, לֹא בִּדְיוֹ,
שֶׁיָּד הוּא יִשְׁלַח בְּנַפְשׁוֹ.

הִיא יוֹדַעַת שֶׁכְּבָר מֵאָה פַּעַם
אִיֵם וְכָתַב הוּא לָהּ כָּךְ.
וּכְלוּם לֹא קָרָה, הַשֶׁבַח לָאֵל,
הוּא נִשְׁאַר בַּחַיִּים וְשָׁכַח.

אֵךְ אֲבוֹי, בַּדְרָכִים הוּא נוֹדֵד,
וְאֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹחַ,
וְזֶה עָצוּב – אוֹי, אֱלֹהִים: –
דַי כְּבָר, אֵין לָהּ כּחַ.

הִנֵּה הוּא עוֹמֵד לְפָנֶיהָ חַי,
מַבִּיט בָּהּ כְּכֶלֶב נֶאֱמָן,
וּבַפַּעַם הָאֶלֶף שָׁר אֶת הַשִׁיר
עַל טַוָּס שֶׁעָף מִזְמַן.

היא בּוֹכֶה, אַךְ מַה יוֹעִיל בְּכִי,
מַה יַעַזְרוּ יְסוּרִים?
הִיא הַמַּלְכָּה וְרַק בִּזְכוּתָה
יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים.

מִתְחַנְנֶת הִיא: "לֵךְ, פַסְטְרִיגָתָא,
הֵעָלַם כְּבָר מִפֹּה, יָקִירִי!
הַמַּחַט שֶׁלְךָ הֵן זוֹהֶרֶת כְּפָז,
אַךְ כָּאֵשׁ נוֹצֵץ כִּתְרִי."

הִיא רוֹאָה אֵיךְ הוֹלֵךְ פַסְטְרִיגָתָא
בּוֹדד, רֹאשׁוֹ משְׁפַּל,
וּמְפַזֵם שׁוּב וָשוּב אֶת שִׁירוֹ
על טַוָּס שֶׁעָף אֶל־עָל.

וּמָחָר תְּקַבֵּל מִכְתָּב נוֹסָף
(לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח),
פַּעַם נוֹסֶפֶת הוּא יְאַיֵם
שֶׁנַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ יִקַּח. 

מופלא להיווכח איך המשורר מצליח לגעת עם לא מעט הומור אפילו בייסוריה של אהבה לא ממומשת. במגילת אסתר שנתו של המלך נודדת. כאן אסתר המלכה היא זאת שמתקשה לישון, היא שקועה בזיכרונות על האהוב שנטשה. אמנם המחט שבידיו זוהרת, אבל היא לא שוכחת שהכתר המונח עתה על ראשה נוצץ יותר…

מלבד זאת, היא כבר יודעת את סופו של הסיפור, עוד בטרם החל ממש: "רַק בִּזְכוּתָה / יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים": עוד נכון לה התפקיד ההיסטורי כבד המשקל.

היא לא רק מתגעגעת אל אותו פַסְטְרִיגְתָא, היא גם דואגת לו. היכן הוא מסתובב? מה מעשיו? היא חושבת על מכתב ההתאבדות שקיבלה ממנו – האם הוא עצמו שלח אותו? היא "לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח", ומנסה להתנחם: הרי כבר קיבלה ממנו כמה מכתבים כאלה, ומן הסתם מחר יגיע עוד אחד. היא משתדלת לשכנע את עצמה שמדובר באיומי סרק, ושבחירתה לעזוב אותו לטובת חיי הארמון הנוחים והמפוארים הייתה מוצדקת. 

ובכל זאת, היא בוכה. ובכל זאת, היא עצובה. ובכל זאת – היא שקועה במחשבות על טווס הזהב (די גאלדענע פאווע" במקור ביידיש), שהוא "סמל הנדודים, הגעגועים והאהבה הבלתי ממומשת" (כדברי דוד אסף שהוסיף,כאמור, את הערותיו לספר) הכרוך באהובה הנטוש. 

איציק מאנגר הצליח לנוס מפני הנאצים ממש ברגע האחרון. בערוב ימיו הגיע לישראל וחי כאן עד מותו.

"שירי המגילה", יצירתו המופלאה, הומחזו והועלו על הבמה כמחזמר בשם "המגילה". הם החיו את המסורת של "פורים שפיל": מופע פורימי שנהגו להעלות יהודי אירופה בחג, לעתים בסגנון קומדיה דל ארטה, שכלל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.

דובי זלצר הלחין את השירים, ובהפקה המקורית בישראל, שהועלתה בשפת המקור, ביידיש, השתתפו בין היתר מייק בורשטיין והוריו, פסח בורשטיין וליליאן לוקס. לימים עובדה שוב המגילה, הופקה בעברית, וגם שודרה בטלוויזיה (בהפקת דליה גוטמן). 

בסיפור השמח של פורים, יש בו גם לא מעט צדדים מרתיעים (האם אפשר באמת להצדיק את הרצח ההמוני שבא בעקבות ניצחונם של היהודים, הרג של 75,000 גברים נשים וטף, ולשמוח בו?). אצל מאנגר הוא זכה בלבוש אירוני, פיקחי וגם אנושי. הוא מסתיים בכך שאמו של פסטרידתא מדליקה נר זיכרון, ודמעה זולגת על לחיה. הרצח ההמוני אינו מתואר בשיר. רק התלייה של המן מוזכרת, ואפילו כאן מצליח מאנגר לשעשע: המן מבקש שיקברו אותו עם אטמי אוזניים, כדי שהרעשנים המושמעים מדי שנה בחג לא יפריעו למנוחתו…

גוזל לא מוזן

בשדה התעופה
בְּיַלְדּוּתָהּ הָיְתָה גּוֹזָל לֹא מוּזָן.
עַכְשָׁו הִיא כָּאן –
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַזָּר שֶׁמְּטוֹסָיו כְּבָר
לא יָשׁוּבוּ בַּזְּמָן.
כָּל כַּסְפָּהּ נִגְזַל,
הַגֶּשֶׁם הֶחָשׁוּךְ נִיתָךְ
לְתוֹךְ תִּיקָהּ הָרֵיק.
מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר שֶׁהָיָה לָהּ מְקֻלְקָל,
אֲבָל
הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת.
כְּעִוֶּרֶת
הִיא נוֹקֶשֶׁת מִלִּים בָּאֲוִיר,
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ לוֹחֲשׁוֹת
אֶת מָה
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע,
אֶת מִי
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בָּא –

אִמָּא.
אַבָּא.

מתוך ספרי מה המים יודעים על צמא, הוצאת ספרי עיתון 77, 2018

 




 

אחד הנזקים הקשים ביותר של ההרעלה היא ההתנהלות הבוגרת המיוסרת של הילדים המורעלים שנמשכת לאורך כל חייהם. בעבודתי הטיפולית פגשתי נשים וגברים שמנהלים את חייהם בתחושה של חסרי בית "אני מרגישה כמו גוזל חשוף שרק עכשיו נולד והוא זרוק על הארץ מתחת לעץ מחוץ לקן, נטוש ושכוח אל," אמרה לי בבכי אישה בוגרת, אם לילדים.


דנית בר, ילדות של נסיכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2019

שטפן צוויג, "24 שעות בחיי אישה": האם לא תיתכן שום מיניות אצל אישה בת 67?

שלושים וחמש שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה סיפורו של צוויג "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה", בתרגום לעברית מאת צבי ארד, בהוצאת זמורה ביתן. אז נכלל בספר לילה מופלא, שהיו בו סיפורים נוספים, ביניהם משחק המלכים, שבמרכזו – משחק השחמט.

לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".

השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".

"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.

"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).

עלמוורק דוידיאן, "עץ תאנה": מדוע לא מתאפשר סרט ההמשך

הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו"אוספים" בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא "כולם רוצים עכשיו להיות יהודים". 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של "לול" בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה "ירושלים", אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  "מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי", סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", אמרה בריאיון, "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם."

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

"עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש"הבעיה" שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.  

רות שפירא, "בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות": מאחורי כל חלל יש עולם ומלואו

קול צעקה רמה מהדהד מעבר לנימה החרישית שבה נכתב ספרה של רות שפירא בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות.

עשרים ושבע נשים התראיינו בו: אלמנות, יתומות, אחיות שכולות, חברות שאיבדו בן זוג, כאלה שנפגעו בגופן וכאלה שנפגעו בנפשן, ישראליות בנות עדות ודתות שונות, שכל אחת מהן תרמה את סיפורה האישי.

הספר "מוקדש בגעגוע לזכרו של סרן (מיל') יגאל שפירא" שהמחברת התאלמנה ממנו ב-25 באוקטובר 1973, שעות אחרי הפסקת האש. "הפיקוד העליון רצה לסיים את המלחמה בתמונת ניצחון. הגחמה הזאת הסתיימה בכישלון גדול לצה"ל ובאבידות כבדות של כ-80 הרוגים ו-120 פצועים. הקרב המיותר על העיר סואץ נחשב לאחד המשגים הגדולים של ישראל במלחמת יום כיפור. ובמסגרת הפאשלה הזאת יגאל קיפח את חייו מרסיס שפגע בריאה שלו", כותבת רות, כדרכה – באיפוק שאינו מנסה להעלים את הזוועה.

הראיונות שערכה עם הנשים מעוררים כעס וצער, שכן ה"פאשלה" שגבתה את חיי בעלה והסיטה את מהלך חייה מהמסלול שיועד להם, היא רק אחת מרבות המתוארות בספר. שוב ושוב נודע על הרוגים מירי כוחותינו, על טעויות מקוממות שהרסו לא רק את חייו של ההרוג ושל האישה המרואיינת, אלא גם את חייהם של בני המשפחה הרבים שאצלם "הכול השתנה" אחרי מותו. שוב ושוב נשארות שאלות ללא מענה ותהיות ללא תשובה, ולא רק במישור הממלכתי.

איך ייתכן למשל שהסב המסור-לכאורה של דניאלה בוקשטיין בן-יעקב, שכל חייו עסק בהנצחת אביה, בנו, תוך כדי שהוא "משתמש" בה, כך חשה, כמו באביזר, נישל אותה בצוואתו, חרף ההבטחות וההצהרות ששמעה תמיד מפיו?

איך יכלה אמה של דנית בר לנשל אותה מהזיכרון של אביה, ולא לאפשר לה לדעת משהו עליו? שלא לדבר על עצם הקרב שבו נהרג, "קרב לטרון, אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל".

כמה מכאיב לדעת שגם הקרב שבו נפל אחיה של תמר תיבון, היה, כך הסתבר בדיעבד, מיותר. "הדי התחקירים מהמלחמה, ולפיהם הקרב שבו חיים נפל במיתלה היה מיותר, האמא חוותה זאת כאסון נוסף. 'גיבור, גיבור, ובסוף מיותר', אמרה בציניות."

וכמה עצוב לדעת שיעל ידידיה, שאיבדה את בעלה, סמל שלמה מגריל, במלחמת ששת הימים, מתייסרת מכך שהנכד שלהם "משרת בצבא ולוחם כמו סבו." שלא לדבר על כך שלדבריה "ירושלים של היום, זאת שעל שחרורה-איחודה נלחם ונפל שלמה, היא סלע מחלוקת וכלל אינה מאוחדת כפי שמציירים אותה."

יעל ארצי מתקוממת עד היום על כך שלא חיפשו את גופת בעלה הטייס. יתר על כן, איש גם לא היה מוכן להודות בכך באוזניה, והיא זכתה לגינויים גם מבני משפחתה על התעקשותה לחשוף את האמת. "היא לא צריכה קבר לעלות אליו, היא רק רצתה שיגידו לה את האמת," הסבירה. אכן, כעבור שנים רבות הודו בפניה שצדקה.

בעלה הצעיר של דפנה שבתאי נהרג במלחמת ההתשה "בטעות, מאש כוחותינו".

טלי גורלי איבדה בעל, במלחמת יום כיפור, ובת, עפרי, בפיגוע בראס בורקה. על ימי הפיגועים היא אומרת כי היו אלה "שנים בהן כל מי שחי כאן ספג קרינה של רוע שהיה באוויר." האם הרוע נמוג והתפוגג מאז?

חני אורון שהתאלמנה במלחמת יום כיפור מדודי כהן, ילדה בת שאביה אפילו לא ידע על התהוותה. והעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון הציעה לה להפיל את העובר, כי "יהיה לך קשה מאוד לבד עם ילד. ככה לפחות תהיי פנויה."

אחיה התאומים של עדה גורדון-לנדסברג נהרגו במלחמת יום כיפור. איך לא שיחררו את השני, אחרי שהראשון נהרג? הצבא ניסה לכאורה לבדוק מה קרה. לבסוף הוחלט ש"יש אשמה, אבל אין אשמים". מה יכול להיות מרנין יותר ממסקנה כזאת?

סיפורה של ענת יהלום הוא זה של אשה שנפצעה קשה בדקות הראשונות של מלחמת יום כיפור. והיא אומרת "גבר נכה צה"ל הוא טרומפלדור, אישה נכת צה"ל היא סחורה פגומה". כמה מזעזע להבין שנשים נכות "מעדיפות להסתיר את נכותן" (כשם שעושים גברים נפגעי תסמונת דחק פוסט טראומטית).

מקוממים סיפוריהן של בנות זוג שלא היו נשואות רשמית, ולכן לא זכו לשום התייחסות או התחשבות: "הן מצויות ביגון ללא זכויות, בעיקר זכויות ומעמד חברתיים". (כך היה בעבר. כיום המצב שונה).

מצער כל כך סיפורה של שרה בוכמן, אלמנתו של יונה בוכמן, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שלא הצליח לשוב לאיתנו, והיא הרגישה צורך להסתיר את התאבדותו מהאנשים הסובבים אותה. עד כדי כך שכאשר מישהו מהעבודה אמר שהוא רוצה לדבר עם בעלה, היא אמרה לו "שילך לבית הקברות ברשפון" וגרמה לו להלם.

מור אמָרוֹ, ששירתה בשארם א-שייח' במלחמת יום כיפור אומרת: "המלחמה אתי כל הזמן, לא איבדתי אותה ולא עיבדתי אותה", ומתארת את מה שעבר עליה ואת הפוסט טראומה שחזרה אליה במפגש עם שחיתות שלטונית שעוררה בה שוב תחושה של חוסר אונים והרגשה "ששוב 'חוגגים עלינו'". (אבל מרגש להיווכח שהתחושות הללו הניעו אותה לפעול!)

חזקה מאוד מסקנתה של פארה אדלמן, שבעלה נהרג בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, לפיה "במלחמות לא פותרים דבר, רק מסיגים את כל הצדדים לאחור", ולא פחות מרגשים דבריו של נאיף, יתום בדואי, שאביו, נאיף האיב, נפל בלבנון ב-1991. נאיף הבן אמר לשפירא כי "חשוב שידעו שמאחורי כל חלל יש עולם ומלואו", וזאת, כמובן, ההצדקה הגדולה ביותר לכתיבת הספר.

אחד הפרקים הקשים מנשוא הוא זה שבו שוחחה רות שפירא עם תיקי וידס, מי שכתבה את הספר קולות שתמיד אתי, 60 שעות במלחמת יום כיפור. בפתיח לראיון אתה כתוב כי "תיקי וידס שירתה כחיילת סדירה בחמ"ל הקשר בחטיבה המרחבית בבלוזה במלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה, היא מצאה את עצמה יחידה בקשר מול הלוחמים במעוזים, תחילה עם הוראות עידוד והבטחות לסיוע שבדרך שהמפקדים ביקשו שתעביר להם, ובהמשך, כשהלחץ מהלוחמים בשטח התגבר, לקחה אחריות ובתושייה רבה נאלצה למצוא תשובות על מנת לתת להם מענה."

בהמשך מתוארת גבורתה השקטה, הצנועה, של אותה חיילת, שהבינה כי המפקדים איבדו את השליטה ואולי גם את העשתונות, ו"התחילה למצוא פתרונות ולפעול בתושייה כדי לעזור – ולו במעט – לאותם לוחמים הנמצאים במצוקה ובתנאי לחימה קשים". (אחד הרעיונות שלה היה – לבקש מהטבח שיחקה בקשר את קולו של המפקד! עד כדי כך!) 

"מבחינת המעוזים, אני הייתי החטיבה," היא מספרת, "מי שמעבירה פקודות והוראות הניתנות על ידי מפקד החטיבה או האלוף." למפקדים עצמם לא היה אכפת. "אף אחד לא התייחס למה שאני אומרת או עושה. גם אף אחד לא שם לב למה שאני אומרת. שום חשיבות".

עד היום היא כואבת את הקולות ששמעה. את הלוחמים במעוז מפרקת שהתחננו לחילוץ, וכשזה בא, פקדו על המפנים לקחת אתם רק פצועים, לא לוחמים כשירים. "את אלה הם נאלצו להוריד מהטנק: 'תלם, הם משאירים אותנו כאן. הם דוחפים אותנו מהטנק. הם לא נותנים לנו לעלות לטנק. תנו לנו לעלות. אל תשאירו אותנו כאן… קחו אותנו אתכם. אל תעזבו אותנו כאן," היא שמעה בקשר, ונאלצה להתמודד ולהגיב. חיילת צעירה, בשירות חובה.

לימים העיד אחד החיילים כי "תיקי לא הייתה סתם 'קשרית' בחמ"ל הגזרה הצפונית של התעלה בבלוזה… היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות. שמעתי אותה ברשת, בקסדה שלי, יום ולילה, כשהעבירה פקודות, עודדה, שיבחה מפקדים שהיו בתוך קרבות נואשים… החמיאה לצוותים שדיווחו על פגיעות האויב שבלמו את התקדמותו. בקיצור, היא היתה קרן אור באפלה ובבלבול הגדולים, כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה."

כשהגיעו נציגים של "ועדת אגרנט" לבסיס בבלוזה, הם שוחחו עם כל המפקדים ועם רוב החיילים. את תיקי לא זימנו. "התברר שמהבנות לא גובים עדויות".

עד היום תיקי לא יכולה למחול על מה שקרה לא רק במהלך אותה מלחמה, אלא גם לפניה. היא מעידה כי ידעו על המלחמה העתידה לפרוץ. המפקד כינס אותם בשבת בבוקר, ביום כיפור, והודיע להם שצפויה היתקלות בשעה שש בערב, אבל שאין מה לדאוג, "אנחנו נכסח אותם", והיא תוהה: "צה"ל יכול היה להיות מוכן, כבר ידעו לפני כן שתהיה מלחמה וכבר גייסו מילואים, אז לא יכלו ליידע אותנו? למה ללוחמים במעוזים ובקו הקדמי לא הודיעו? למה לא דאגו שיהיו מוכנים?" למה, למשל, למה לא חילקו לכולם שכפ"צים? היא שואלת שוב, כעבור עשרות שנים. 

את משבר האמון שנוצר בקרב בני הדור שלחמו אז מיטיבה לתאר חנה יבלונקה בספרה ילדים בסדר גמור (ואפילו מזכירה את סיפורה של הקשרית  בת ה-20. ושתיהן מראות כי "המלחמה ההיא היתה […] תום עידן התמימות").

מהספר שלפנינו אפשר להבין שלא רק מלחמת יום כיפור סילקה את התמימות. בכל אחד מהסיפורים ששפירא מביאה, סיפוריהן של נשים שהמלחמה פגעה בהן פגיעה מרה, אפשר להיווכח בעוצמות הקשות של האובדן.

המוטו לספר מבהיר את עמדתה ואת מה שהניע את שפירא לכתוב אותו: "אני רוצה לדבר על דברים שאנשים לא רוצים לשמוע", היא מצטטת את סבטלנה אלכסייביץ', כלת פרס נובל לספרות, 2015.

שפירא מסבירה בהקדמה את אחד המניעים לכתיבתו של הספר: בחברה הישראלית חשים אהדה רבה כלפי אלמנות צה"ל, אבל לתחושתה, ששותפות לה נשים ששוחחה אתן, "מדובר בנושא שלא כל כך רוצים לשמוע עליו ברמה האישית".

חשוב לציין שלא רק עצב יש בו, בספר הזה. בסיפורים השונים מתבטאת גם העוצמה של נשים שהצליחו למצוא את הדרך להמשיך לחיות. כדבריה של אחת האמהות השכולות (אמם של התאומים אודי וחגי גורדון, אחיהם של עדה גורדון-לנדסברג), שנהגה לומר כי "החיים קודמים למתים", והייתה "עמוד התווך של המשפחה", גם אחרי האובדן הנורא.

השיחה הפותחת את הספר היא עם פנינה גרי, שארוסה, עלי בן צבי, נהרג תשעה ימים לפני חתונתם. שישים שנה נדרשו לה, לגרי, עד שהצליחה לספר מה עבר עליה. היא כתבה הצגת יחיד אוטוביוגרפית, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שדני וולמן עיבד לסרט קולנוע.

"בחרתי בספר זה להביא עדויות לחיים בצל אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים שונים מנקודת מבטן של הנשים שנותרו מאחור, נשים ששוברות שתיקה, חלקן אחרי עשרות שנים".

הן מדברות, ועלינו להטות אוזן ולהקשיב להן.

מה לחש העשב

"הוא לא היה רק קולה של אמריקה, ולא רק משורר רב עוצמה וגאוני. הוא היה אמריקה." במילים אלה ספד ב-1967 לינדון ב' ג'ונסון, נשיא ארצות הברית, לקרל סנדברג כשזה הלך לעולמו, בגיל 89, משורר שזכה בחייו בשלושה פרסי פוליצר: שניים על ספרי שירה, ואחד על הביוגרפיה של אברהם לינקולן שכתב. 

בילדותו נאלץ סנדברג להפסיק את לימודיו בבית הספר ולצאת לעבוד, כדי לפרנס את משפחתו. הוא עבד כשוער, חילק חלב, היה פועל בניין וכורה, פועל בחווה ושרת בבית מלון, ועוד כהנה וכהנה עבודות פיזיות קשות. 

כשהחל לכתוב שירים שמר בתודעתו את אנשי העמל שהכיר מקרוב בנעוריו. הם היו הקהל שלו, וגם הנושאים של שירתו. הוא עצמו היה בן למשפחה של מהגרים משוודיה וחבר במפלגה הסוציאליסטית, אבל בהמשך חייו עשה חיל, זכה להצלחה רבה והתרועע עם אנשי שם רבים. אחת מידידותיו הייתה כוכבת הקולנוע מרלין מונרו, שאפשר לראות אותה כאן בסדרה של תצלומים, לצדו:

ב-1898 גויס סנדברג גויס לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה נגד ספרד. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלה היה עד (למזלו, לא נשלח לשדה הקרב ממש). שנות חייו הארוכות והתקופה שבה חי חשפו אותו למלחמות רבות, והן היו הנושא של אחד משיריו המפורסמים ביותר, "עשב", (כאן בתרגומי):

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

סנדברג "מאניש" את העשב, הפונה אלינו בני האדם, ומספר לנו על כוחו הנצחי של הטבע, היודע איך להעלים שדות קרב עקובים מדם.

באוסטרליץ שבאוסטריה נערך קרב מר בין חייליו של נפוליאון לבין הצבאות הרוסים והאוסטרים. הצבא הצרפתי הביס אותם. הקרב הונצח ברומן המונומנטלי של לב טולסטוי, מלחמה ושלום.

ווטרלו שבבלגיה הייתה זירת התבוסה האחרונה של נפוליאון, שבעקבותיה איבד סופית את השלטון.

קרב גטיסברג התחולל בדרום פנסילבניה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, וסבורים כי היה נקודת המפנה במלחמה. כ-50,000 חיילים משני הצדדים נפגעו באותו קרב.

איפר היא עיר במערב פלנדריה שבצפון בלגיה. שם ניטשו קרבות קשים במהלך מלחמת העולם הראשונה בין הצבא הגרמני למדינות ההסכמה (צרפת, רוסיה ובריטניה), שאיבדו בין 180,000 ל-215,000 לוחמים (הרוגים, פצועים ונעדרים). לגרמנים היו אז כ-20,000 הרוגים, 84,000 פצועים ו-31,000 נעדרים.

העיר ורדן שוכנת בצפון מזרח צרפת. גם שם התנהל קרב קשה מאוד, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכוחות הגרמניים הפגיזו את הצרפתיים והתקדמו לעבר החפירות שלהם תוך שימוש, לראשונה באותה מלחמה, בלהביורים. את ורדן עצמה לא הצליחו לכבוש. הם ניסו לגרום לצבא הצרפתי "לדמם עד כניעה", אבל גם הם סבלו מאבדות רבות.

ומה עתה? מה רואים כיום תיירים בכל אחד מהמקומות הללו? שדות, ערים, נופים חולפים. מי יכול להעלות בדעתו כמה סבל התרחש שם, כמה דם רוותה האדמה. הכול נהפך לפרק בהיסטוריה. לסיפורים שאולי מספרים על הקרבות שנראו הרי הגורל בשעה שהתנהלו, אך מאז נשכחו מהלב. הגבעה שנאבקו עליה בחירוף נפש כבר מזמן לא חשובה, שדה שנהרגו עליו נחרש, ובכל מקום העשב "פעל" כדרכו, בצבץ, לבלב, עלה והתפשט, כיסה הכול והעלים את הגופות ואת זכרן, ממש כפי שעושה הזמן.

קרל סנדברג היטיב להביע בשירו את חוסר התוחלת. את הפער המפחיד שיש בין הטבע הנינוח, המתמשך, רב העוצמה, גם אם הוא פועל באטיות, לבין המעשים הנמהרים של בני האדם. 

 

נדב לפיד, "מילים נרדפות": מביך, יומרני, מזויף…

 הפער בין דעתם של המבקרים הרשמיים לבין זאת של הקהל המבקר בבתי הקולנוע נגלה מיד. אלה משבחים ומרוממים, מעניקים פרסים ועוטפים בשלל מילות תואר נלהבות, אלה מרימים גבה, במקרה הטוב, או פשוט קמים ויוצאים מאולם הקולנוע במהלך ההקרנה, נסים ממנו על נפשם.

"מה דעתכם?" שאלתי ביציאה מהסרט את האנשים ששרדו עד סופו. לא היה אף אחד שהתפעל מהחוויה או שיבח אותה. "עבדו עלינו", הפטיר אחד מהם…

עדות לכך אפשר לראות במה שכתבו  כמה צופים-מהשורה באתר "Seret": "שומר נפשו ירחק – לא ללכת." "סרט משעמם מופרע איטי וגרוע. מומלץ להתעלם מהפרסים והביקורות הטובות של מבקרי הקולנוע הפסבדו אינטלקטואלים." "סרט נוראי… האנשים יצאו מהסרט… נשארתי לראות אולי משהו ישתנה…פנץ'…משו…?תחסכו לעצמכם את הזמן היקר… ובעיקר את העצבים…". "סרט משעמם ומאכזב."

וזאת לעומת המבקרים, ובראשם השופטים בפסטיבל ברלין השנה, שהעניקו ל"מילים נרדפות" את הפרס הראשי, דוב הזהב.

"מהפנט מטריל ומטריד," כתב עליו אבנר שביט מאתר וואלה. "הסרט הכי ישראלי שיש", קבע שמוליק דובדבני ב-ynet, ואורי קליין בעיתון הארץ כתב שהסרט הוא "אגרוף בפרצוף הישראלי".

אכן, כפי שאפשר לראות בתגובות באתר Seret, יש צופים שהתקוממו נגד מה שחוו  כמתקפה של הסרט על ישראל: "ממש לא נהניתי, יש צדדים יפים להראות בישראל, זה ממש לא מאפיין את הארץ והאוכלוסייה", או: "דמות המפתח בסרט לגבינו הישראלים היא לא יואב, כי אם ירון דרכו מעמיד נדב לפיד הבמאי מראה אל מולנו כאומר: 'תסתכלו על עצמכם,ישראלים! אתם אלימים, גסי רוח ולאומנים!'" וגם: "לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמראהו המזרחי של ירון איננו מקרי. הנה עוד במאי אשכנזי שמשתמש בדמות מזרחית כדי להמחיש את כל החולי בחברה הישראלית. לפיד, מרוב שמאלנות יפת נפש מתגלה כעוד אדם גזען."

אני לא מסכימה שיש בסרט גזענות שמאלנית. לדעתי העניין המזרחי-אשכנזי בכלל לא קיים שם. כמו כן, עלי להודות שביקורת על ישראל אינה מבהילה אותי. יש בנו לא מעט היבטים שראויים לביקורת נוקבת. אבל בעיני לא רק שהסרט שלפנינו אינו תורם לביקורת הנכונה והלגיטימית, אלא הוא ממש פוגע במסר המיועד: הוא מגחיך אותו, עושה ממנו חוכא ואטלולא, ובכך משיג בדיוק את ההפך, שכן הוא מופרך, מזויף, מוגזם ולא אמין משום בחינה. 

על פניו של השחקן המגלם את גיבור הסרט, יואב, שברח מישראל בעקבות שירותו הצבאי, ומאז מסרב לדבר בעברית, נסוכה כל הזמן רק הבעה אחת, שהיא, לא נעים לומר ובאין שם תואר נאה יותר, הבעה של בּוֹק. כן, יאמרו אולי להגנתו, זאת בדיוק המטרה: להראות את האטימות הישראלית. ובכן, כשם שאסור ליצירה שמתארת שעמום לשעמם (הנה, למשל, המחזה "מחכים לגודו", שאין בו רגע דל אחד, אף על פי שהוא מביא בפנינו את השעמום התהומי של דידי וגוגו), כך יצירה שמבקשת להדגים טמטום אינה רשאית לעשות זאת בצורה מטומטמת! התגובות של יואב לא משתנות בשום סיטואציה. מצילים אותו? הוא פוגש ישראלים דוחים? הצעירה הצרפתייה מפתה אותו? בן זוגה מציע להם להתחתן, כדי שיוכל להישאר בפריז? המורה לצרפתית מבקשת ממנו להקריא את מילות ההמנון הצרפתי? הוא מבשל, אוכל, מזדיין, יושב במועדון לילה או בשיעור צרפתית, תמיד תמיד תמיד עם אותה הבעה סתמית ומטופשת. והוא מי שאמור להיות נושא הדגל של המחאה נגד הישראליות הברוטלית?

וזאת בלי להגיע אל שלל הפרטים המופרכים בסרט. ההתרחשויות לא קוהרנטיות ולא סבירות. הכול קטוע, טעון בסמליות לא משכנעת, ופשוט ובעיקר – משעמם. הנה למשל הישראלי ש"מסמל" את התוקפנות הישראלית: מאבטח צעיר שהגיע מהארץ, וכדי להוכיח שהאירופיים אנטישמיים מתגרה בכל הכוח ביושביו של איזה בר או בנוסעי המטרו שמתעלמים ממנו באלגנטיות. הו, כמה אמיץ! אמרו לעצמם מן הסתם יוצרי הסרט. עכשיו נראה לכולם עד כמה הישראלים תוקפניים. ואני שואלת – האמנם? כך? האם אין מספיק התרחשויות מציאותיות שבהם אפשר לומר את הדברים ולשכנע באמיתותם? הכול צריך להיות כל כך מגוחך וילדותי? זה האגרוף המופנה כלפי הפרצוף הישראלי? זה מה שאמור לטלטל אותנו כדי שנבין איך אנחנו נראים? הרי הסצינה כל כך מנותקת במהותה, כל כך לא משכנעת!

אחד הגיבורים הראשיים בסרט הוא אבר המין של השחקן הראשי. מן הסתם חשיפתו החוזרת במצבי צבירה שונים אמורה להפגין נועזות ואומץ. הנה, סוף סוף, לכאורה, מרשים לעצמם היוצרים לעשות לשחקן גבר את מה שנהוג לעשות שנים רבות כל כך לשחקניות.

צר לי, גם התכסיס הזה סתם מגוחך. מי בכלל רוצה לראות איבר מין חשוף, לא משנה של איזה מגדר? המעשה האמנותי אמור לרמז על רבדים נסתרים, שאותם הצופה (או הקורא, אם מדובר ביצירה ספרותית) המשתתף במעשה חושף בכוחות עצמו. ברגע ש"הדבר האמיתי", למשל אבר המין, מזדקר או מידלדל לנגד עיניו, אין עוד סוד לפענח ואין עוד עומקים לצלול בהם. כמה מיותר, אמרה לעצמה הצופה המיוגעת, להשכיב לעינינו את יואב ולגרום לו שיתקע לעצמו אצבע בפי הטבעת. מתריס? אמיץ? חתרני? לא. סתם מגוחך. נועזות לשם עצמה ומאמץ משעמם לזעזע. 

מסתבר אם כן, ולא בפעם הראשונה, שאין התאמה בין הדעות של הקהל הרחב לבין מעניקי הפרסים וקושרי הכתרים. 

שושי שמיר, מהי מסירות אמת

למ'

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי 
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

נטפליקס, הסרט התיעודי "אחד מאתנו": מה נאמר לילד שנפגע מתקיפה מינית

הסרט התיעודי "אחד מאתנו" זמין בנטפליקס מאז 2017, אבל יש יצירות שלא נס ליחן, והוא חזק ומשמעותי גם עכשיו, שנתיים אחרי שהופיע לראשונה. זוהי הפקה עצמאית של נטפליקס, סרט תיעודי שעוקב אחרי שלושה
אזרחי ארצות הברית שהם חרדים, "חסידים" כפי שהם מכונים בסרט, שהחליטו להתנער מחסידותם, לצאת בשאלה, ונאלצו משום כך להיפרד גם מהקהילה שאליה נולדו ובה חיו.

הפרידה לא פשוטה, בלשון המעטה. אחת מהשלושה מספרת על העזרה הרבה שלה זוכות נשים בקהילה: אם מישהי נופלת למשכב היא יכולה לסמוך על חברותיה שיטפלו בילדים, יאכילו אותה ואותם, ילוו אותה לבית החולים, ידאגו לכל צרכיה. נראה כי הערבות ההדדית הזאת הייתה, הפן המשמעותי ביותר בחייה של אישה שהספיקה ללדת "רק" שבעה ילדים. תינוקות נוספים היו צפויים להגיע, אלמלא החליטה לעזוב את הבעל האלים שרדה בה ומירר את חייה. הצורך לנוס על נפשה, לחיות את החיים הנכונים לה, גובר על הכול.

שני הגיבורים האחרים של הסיפור, גברים צעירים שמחפשים את דרכם מחוץ לקהילה שהקיאה אותה, מתמודדים גם הם עם קשיים בלתי אפשריים. הורים שניתקו אתם קשר. ילדים שנשללה מהם הזכות לפגוש. התכחשות לפגיעה המינית שפגע באחד מהם רב נחשב שזוכה לתמיכה מצד בני הקהילה (וכנראה ממשיך עד עצם היום הזה לפגוע בילדים אחרים, שאיש אינו נחלץ להגנתם). "לא הבנת", מנסים לשכנע אותו. "הוא כנראה רק נפל עליך", ממשיכים להתעלם מעדותו על הפגיעה. "היית ילד מופרע, זה הגיע לך", הוא מספר שאמרו לו.

הנה איש צעיר אחד שהצליח ליישר לעצמו את העולם. לברוח מהמקום שבו הפוגעים זוכים לתמיכה והנפגע מנודה. אבל באיזה מחיר!

יוצרי הסרט ליוו את שלושת החוזרים בשאלה לאורך כמה שנים. היו עדים לתהליכים שעברו, למשל — גזיזת השיער והפאות אצל אחד מהם, או המאבק המשפטי שניהלה האישה על הזכות להחזיק בילדיה.

הקהילה חזקה מאוד. היא מצוידת בכלים שמאפשרים לה להיאבק נגד מי שפרש ממנה. יש לה תקציבים לממן עורכי דין חזקים, שיודעים איך לנצל נקודות תורפה של החברה החילונית. למשל — ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו שבה דוגלת מערכת המשפט האמריקנית: יש להמשיך לגדל ילד באותו אופן שבו התחנך לפני שהוריו התגרשו. נשמע סביר והגיוני. אבל מה אם האימא נעשית חילונית? אם הצטרפה לעולם האחר, הסובב את הקהילה החרדית, האולטרה-שמרנית, שכל היבט בחייה נשלט במערכת של חוקים נוקשים? האישה מסבירה שהכול, אפילו האופן שבו רוכסים את שרוכי הנעליים, נקבע מלמעלה. איך תוכל להמשיך לגדל את ילדיה כשהיא כבר לא שם, ולא רוצה להיות שם? הקהילה החרדית יודעת לנצל את הפער הזה לטובתה (אבל לא לטובת הילדים, וכמובן שנגד האימא!). סיפורה מעלה כמובן על הדעת את זה של אסתי ויינשטיין הישראלית.

הפסוקית "אחד מאתנו", המעניקה לסרט את שמו, נובעת מתוך חילופי דברים שמתנהלים בין אחד מהחוזרים בשאלה לבין חסיד שפוגש אותו לכאורה באקראי בפארק ציבורי. החסיד פונה אליו ומתעניין אם יש בסביבה חיבור לווי-פיי. הצעיר שחזר בשאלה (הוא נושא את השם הקשה לוזער), משיב לו במאור פנים, מתוך אמונה שמדובר בשאלה אותנטית. הרי הוא עצמו גילה את האינטרנט כמקור אינסופי של ידע (כשנתקל לראשונה בוויקיפדיה, הוא חש שגילה עולם ומלואו). אבל עד מהרה מסתבר שהחסיד שפנה אליו ושואל אותו "אתה אחד מאתנו?" לא עשה זאת בתום לב. הוא כנראה שליח של הקהילה, שמנסה שוב להטיף לו מוסר, להסיטו מדרכו ולהחזיר אותו אל העולם שמפניו נס.

הסרט עשוי היטב. הוא מבהיר את עוצמתם של הכוחות הצרים על מי שמבקשים לבחור, להיות עצמאיים, להיות חופשיים, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה.

צפייה מומלצת!

צ'רלס דיקנס,"דוקטור מריגולד": מדוע פרצו אוהדיו את שערי הנמל

צ'רלס דיקנס נודע בזכות הרומנים החברתיים עבי הכרס שכתב, אלה שהתפרסמו לשיעורין בכתב העת Bentley's Miscellany, שאותו דיקנס אף ערך. זכורים הסיפורים על הסוורים בלונדון שחיכו כל שבוע לפרק הבא של הרומן בהמשכים וכיצד המתח חצה את האוקיינוס: אוהדיו של דיקנס פרצו ב-1841 את שערי הנמל בניו יורק, כדי להזדרז ולשים את ידם על הפרק האחרון בספר בית ממכר עתיקות, כה להוטים היו לדעת מה עלה בגורלה של נל היתומה, אם מתה בעונייה, או שרדה. 

יש הגורסים כי השפעתו של דיקנס על החברה הוויקטוריאנית שבה חי הייתה רבה, ושבזכות ספר כמו אוליבר טוויסט שופרו תנאי החיים של ילדים בבתי היתומים באנגליה.

בסדרת הספרים החדשה והמסקרנת של הוצאת תשע נשמות "מפה לאוזן" תורגם גם סיפורו של דיקנס דוקטור מריגולד

הסיפור, שדיקנס פרסם ב-1865 לכבוד חג המולד, הוא מונולוג של "סוחר בחפצים משומשים" שמאמץ נערה חירשת אילמת אחרי שהתאלמן ושכל את ילדתו האהובה. כמו הרומנים של דיקנס, גם הסיפור היה עלול להיות סנטימנטלי וסוחט דמעות, אלמלא ההומור הרב שבו תובל.  

גיבור הסיפור, אדם ששמו הפרטי "דוקטור", הוא מוכר בחסד ומצטיין בכושר דיבור מופלא ובשנינות מושחזת. הטקסט יכול לשמש שחקן בתיאטרונטו, שכן מתאים מאוד להציג אותו ממש כפי שהוא: סיפור של איש שמדגים את כישרונו למשוך אליו קהל, לשעשע אותו ולמכור לו סחורה שאולי כלל אינה נדרשת לו. (הטקסט העלה על דעתי לרגעים את זה שכתב דוד גרוסמן ברומן הווירטואזי שלו סוס אחד נכנס לבר, שהרי גם שם עומד הגיבור הראשי ומדבר אל קהל, מצחיק אותו, ומבליע את הגלולה המרה המצופה בבדיחות).

אכן, צ'רלס דיקנס עצמו ביצע את הסיפור. הסופר אהב להופיע, וכבר בגיל צעיר נהג, בעידודו של אביו, לקרוא טקסטים באוזני קהל. "דוקטור מריגולד" היה אחד האהובים והפופולריים ביותר שלו. כמה חבל שהקלטות של הביצועים הללו לא יכלו להישמר, שכן הקדימו את זמנן בשנים כה רבות… 

הנה כמה דוגמאות לשנינויות שהסיפור רצוף בהן: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח," דוקטור מריגולד "מבשר" לקוראיו ואז  מממשיך ומספר: "ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו ממנו בחתיכה אחת", הוא ממשיך, "תיאלצו לצאת ממנו בחלקים". ואז הוא מצטט את הדברים האחרונים שאמר אביו ומוסיף: "אני יודע שהוראותיו התקיימו באותו היום עצמו, הן בעניינו והן בעניין אמי, מפני שצעדתי בתהלוכת האבלים". 

"מדוע," הוא שואל שאלה שמתאימה בהחלט גם לזמננו, יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שנכתבה, "אותנו מכריחים להוציא רישיון רוכלות, ואילו אלה שמוכרים לנו את מרכולתם הפוליטית פטורים מכך? מה ההבדל בינינו? אנחנו עושים מסחר בחפצים משומשים, והם – בהבטחות; ומלבד זאת, אנו טובים מהם בכל מובן." 

החלקים השנונים ביותר הם אלה שבהם דוקטור מריגולד משחזר את הנאומים שהוא נושא באוזני קהל הקונים שהוא מבקש לשכנע: הוא מוכר להם "מחבת שטובי האומנים הספיגו אותה בתמצית של סטייק בקר, וכל מה שנותר לכם לעשות עד יום מותכם הוא לחמם בה לחם בשומן ולקבל תזונה עשירה מן החי", או "חצי תריסר צלחות שאפשר לנגן בהן כמו במצילתיים כדי להרגיע תינוק צורח", וכן הלאה. 

כמה טוב שהסיפור מובא אל הקהל הקורא עברית, ויש לשבח את עבודת התרגום של יותם בנשלום. באחד המקומות הסתקרנתי לבדוק פתרון תרגומי שלו: "הכול הלך אלף-אלף" בחר בנשלום לכתוב. המקור באנגלית: "the whole went off like a sky-rocket". יפה! בהמשך אותו משפט תרגם את המילה "entertainment" בצירוף "השיחה הנעימה", וצדק בהחלט: זאת המקבילה ההולמת. במקום אחר העצים המתרגם את השנינה: במקור באנגלית נכתב על המנה שנאכלה כי "it's a pudding to put a man in a good humour with everything, except the two bottom buttons of his waistcoat". חביבה עלי מאוד הגרסה העברית: "אחרי פודינג כזה אדם מרגיש שדבר אינו לוחץ עליו, למעט שני הכפתורים התחתונים במותנייתו".

את הספרים בסדרה "מפה לאוזן" אי אפשר לקנות בחנויות הספרים, אלא רק כאן:

כרטיס כניסה להקראה האחרונה של דיקנס
איור המתאר את דיקנס קורא את אחד מסיפוריו

דנית בר, "ילדות של נסיכה": מדוע הורעלה שלגייה?

זה קרה לפני שלושים שנה. ישבנו בשורה הראשונה באולם תיאטרון קטנטן שהכיל רק קומץ צופים ובהם ילדתי בת הארבע ואני. ההצגה הייתה “הברווזון המכוער”. זמן קצר אחרי תחילתה גיליתי שאני נאלצת לנגב בחשאי דמעות. ואז – להבליע יבבות. לא הבנתי מה קורה לי. התביישתי מפני השחקנית שהייתה במרחק נגיעה מאתנו ותהיתי מה היא חושבת על האישה המבוגרת היושבת מולה ומגיבה בהתרגשות כזאת להצגה לילדים.

עכשיו, אחרי שקראתי את ספרה של דנית בר ילדות של נסיכה, אני מתחילה להבין מה קרה לי באותו יום.

כותרת המשנה של הספר היא "סיפורי חייהם של ילדים להורים מרעילים". דנית בר עושה כאן שירות חשוב ביותר לקוראים שהיו שם, או עדיין נמצאים במקום האיום ההוא: ילדים שמתייסרים כל חייהם מהניסיון "להבין מדוע אינם מצליחים לאהוב את הוריהם" ואינם מבינים כי הכול התחיל דווקא אצל ההורים, "הנגועים ביחס אמביוולנטי כלפיהם". במילים אחרות: הורים מרעילים. הורים לא אוהבים.

וכן, יש הורים כאלה. במקרים רבים הם יכולים לאהוב מאוד את צאצאיהם האחרים ולנהוג בהם באופן שונה לחלוטין מאשר בילד שכלפיו הם הורים מרעילים, מתעתעתים, הרסניים עד בלי די, דווקא משום הבלבול שהם זורעים בילד. אותו ילד או ילדה מנסים כל חייהם לרַצות את ההורה, למצוא חן בעיני האימא המתנכרת או האבא המרוחק והמתאכזר. לשווא. מאחר שההרעלה אינה קשורה במעשיהם של אותם ילדים, לא יעזור שום מאמץ. לעולם לא יצליחו לתקן את היחס של ההורה המרעיל. הילד ימשיך לתהות "מה לא בסדר בי?" ולעולם לא ימצא את התשובה.

"הורה רעיל הוא הורה מנוכר רגשית. הורה רעיל הוא הורה נוטש".

הספר ילדות של נסיכה מתאר את התופעה בדייקנות, בפירוט ובאופן נוקב במיוחד. בר מתייחסת לספרה החשוב והמוכר של סוזן פורוורד הורים מרעילים, אבל בהחלט מוסיפה עליו ומעשירה את התובנות הקשורות בסוגייה.

אחד הדברים המעניינים שהיא עושה בספר שלפנינו הוא להיעזר באגדות ילדים כדי להצביע על הדפוסים הרעילים.

את האימא המכונה באגדות רבות "חורגת" היא מפרשת כאימא ש"התהפכה" והשתנתה: לא עוד מחופשת לאם טובה, דואגת וחביבה. האמת על אודותיה מתגלה: אמה הנרקסיסטית של שלגייה אינה מסוגלת לשאת את יופייה של הבת המוצלחת. היא מקנאה ומתחרה בה. נאבקת בבתה על תשומת לבו של בעלה (הנעדר!), שהוא גם אביה של הילדה. הבת, בעצם קיומה, מאיימת על האם. כמו שלגייה גם סינדרלה דחויה, ואינה מבינה מדוע. במה חטאה. ככל שהבת תהיה טובה יותר, כך תגבר העוינות של האם כלפיה. רק התרחקות מהאם תאפשר לבת חיים, אבל האם המרעילה אינה מרפה, וגם כשהבת בונה לעצמה חיים חדשים (שלגייה ביער), האם מגיעה אליה וממשיכה להרעיל אותה: באגדה המלכה מתחפשת לזקנה טובה ומפתה את שלגייה לאכול את התפוח הרעיל.

בר מראה כיצד פועל התעתוע: ההרעלה נעשית בנועם, במתק שפתיים, כך שהילדים המורעלים מתקשים להאמין לעצמם וחוששים להישמע לא אמינים. הם נאלצים לנפץ את המיתוס של ההורה המושלם, וההתפכחות גובה מהם מחיר כבד: "בדידות, ביקורת אינסופית, ולעתים קרובות נידוי ברמה זו או אחרת." חלקם נעשים מחוסרי בית, פיזי, נפשי, ולפעמים אפילו שניהם גם יחד. הם מתקשים לתפקד, להתמיד במערכות יחסים, ובבגרותם "ממשיכים לעולל לעצמם את מה שעוללו להם הוריהם".

בר בוחנת את האפשרויות העומדות לרשותם של ילדים מורעלים: להתעמת? זה לא יועיל. הורים מרעילים הם "אמני ההכחשה" ולעולם לא יודו, גם לא בפני עצמם, וודאי שלא יביעו אהדה, או יבקשו סליחה. הם לעולם לא יקשיבו ולא ינסו להתמודד עם הזיכרונות הקשים של ילדיהם.

לסלוח, בלי לקבל שום התנצלות? בר מראה עד כמה "סליחה" כזאת, מזויפת ומאולצת, הרסנית לנפש. "על רוע ללא בקשת מחילה אין סיבה לסלוח", היא כותבת, ומספרת: "בעבודה הטיפולית ראיתי פעם אחר פעם את ההקלה שחשו מורעלים שקיבלו ממני היתר לא לסלוח להורים מרעילים." החלש אינו אמור להבין את מי שפגע בו.

הנה מונולוג של אם מרעילה והוא מוכר לי עד אימה: "אז מה בדיוק את רוצה ממני עכשיו, שאתנצל? על מה בדיוק? על הכול? על חמישים שנה? אין לך שום דוגמה שבה הייתי בסדר? היה לך רק רע אתי? טוב, אם זה מה שאת רוצה אז אני מתנצלת. עכשיו גמרנו עם זה אחת ולתמיד?" תמיד מדהים אותי להיווכח שוב ושוב איך הפוגעים אומרים דברים זהים. כאילו, כך אני נוהגת לפעמים לומר, הלכו כולם לאותו בית ספר שבו למדו את הטקסטים ואת המעשים המחפירים, ההרסניים!

וכן. ההרס עצום. בר מראה כיצד הורים מרעילים גוזלים מילדיהם את הילדות. דורשים מהם תמיד להבין אותם, אך לעולם לא להפך. ילדים מורעלים מרגישים לא פעם אשמים כשהם מספרים על ההתעללות. והם פוחדים מאוד מההורים.

לא פעם מוצאים את עצמם ילדים מורעלים נזרקים מתוך המשפחה, מוקצים ודחוים, נטושים רגשית. ומרגישים שכלל אינם חסרים להוריהם.

הורים מרעילים נוטים להסית את ילדיהם זה נגד זה. לעתים קרובות הילד הנבחר משתף אתם פעולה כנגד האח או האחות המורעלים. הילד המועדף הוא "'שותף הסוד להרעלת הילד האחר, גם בבגרות."

כאמור, מרתקים במיוחד הניתוחים שבר עושה לכמה אגדות ילדים: סינדרלה המנוצלת. הברווזון ה"מכוער" שבני משפחתו אינם מסוגלים לראות את יופיו, להתגאות בו, לאהוב אותו! רפונזל שאמה כולאת אותה בראש המגדל, שמא תצליח להשתחרר ממנה ולפתח קשר זוגי. הנזל וגרטל שהוריהם מפקירים אותם ופשוט נפטרים מהם, כבר לא רק במובן הרגשי, אלא ממש ביער, חשופים לסכנות מידיות.

הספר מצטיין לא רק בניתוחים שבר עושה לאגדות ילדים. מרתק למשל ההסבר שלה על ההבדל בין "האימא הפולנייה" והאימא המרעילה. שתיהן, כך היא מראה, מקשות על חיי ילדיהן וגורמות להם רגשות אשמה. ההבדל הוא שלילדיה של "האימא הפולנייה" אין ספק באהבתה. ילדיה של האימא המרעילה, לעומת זאת, חשים, גם אם אינם מסוגלים להודות בכך בפני עצמם, שהיא אינה אוהבת אותם. "האם המרעילה לא מתקרבנת אלא מקרבנת את ילדיה, ואינה מוותרת, היא נרקסיסטית מדי מכדי שתאפשר לילדיה לקרבן אותה." במילים אחרות ובניסוח מרהיב בדייקנותו, "האחת מתכחשת לצרכי עצמה, בעוד שהאחרת אינה מוכנה לוותר עליהם".

בר מנתחת את ההרעלה המתרחשת בגירושים, בעולם החרדי, בקיבוצים. כך למשל היא מראה איך הלינה המשותפת הֵרֵעָה עם ילדים של הורים מרעילים, שהסידור ענה העל הצורך שלהם להיפטר מהילד ולא לטפל בו, לעומת ילדים של הורים לא מרעילים שחשו כי הוריהם אמנם מצייתים לכללי החברה שבה חיו, אבל התייסרו מהפרידה מילדם, השתדלו להאריך את השהייה אתו וטיפלו בו ככל שהתאפשר להם.


באחרית הדבר לספרה חושפת דנית בר משהו מסיפורה האישי. לא מפתיע לגלות שהיא מיטיבה להכיר את הנושא מבפנים: גם היא בת לאם מרעילה.

למרבה הצער, יכולתי להצטרף אליה. יכולתי להוסיף אינספור דוגמאות לרבים מהנושאים שהיא דנה בהם בספר.

הנה דוגמה אחת קטנה: הייתי בת 11 והסבא שלי מת. איש לא סיפר לי על כך. אבי שהגיע הביתה מטיסה פגש אותי ו"איחל" לי שיום אחד ימותו שני הורי בו זמנית. מדוע? היה לו תירוץ: לא נראיתי שרויה באבל. (אם כי, כאמור, בכלל לא ידעתי שסבא מת!) נדרשו שנים רבות עד שהבנתי את הההסבר האמיתי: לא משהו שקשור בי או בהתנהגותי, אלא צד רע באישיותו, שהופנה כלפי.

כן, אני מכירה את כל זה מקרוב, ולא רק ממנו, אלא גם ממנה (בר מציינת כי ילדיהם של הורים מרעילים נוטים שלא לדבר עליהם כעל "אימא" או "אבא", אלא מוצאים להם כינויים מרחיקים). מכירה היטב את העוקצנות המתמדת. את ההתנערות. האדישות. ההאשמות. התחרותיות ("את סבלת? אני סבלתי!" היא אמרה לי באחת הפעמים שניסיתי לדבר אתה על הפגיעה המינית שהוא פגע בי). את העמדת הפנים. השיפוטיות. ההתקפות הארסיות ("עלוקה" ו"פטרייה" היו שמות הגנאי שזכיתי לשמוע ממנה בילדותי).

החלק החשוב ביותר בספר החשוב מאוד הוא מסקנותיו: "ילדים מורעלים זקוקים לאישור לנרטיב שלהם, לגרסה ולזיכרונות שלהם בקשר להרעלה ההורית שחוו". רק כך יזכו לתחושה של הקלה, שכן "הצורך החזק ביותר הוא הצורך בהכרה ובידיעה שמאמינים לו ובו".

את כל אלה לא יקבל לעולם מההורה המרעיל. ממנו יש להינתק ולהתרחק, כפי שגם אני למדתי ברבות הימים.

בפרק הנושא את הכותרת "התפכחות מאוחרת" כותבת בר כי "מרבית הילדים המורעלים מצליחים לעבור תהליך פרידה רגשית מההורה המרעיל רק בהגיעם לשנות ה-50 ואפילו ה-60 לחייהם" (מוכר!). אבל, היא מדגישה, וצודקת בדבריה, הניתוק והשיקום אפשריים: "גם מבוגרים שנפגעו מהתעללות ומהרעלה הורית בילדותם ובבגרותם יכולים לשקם את מוחם ואת חייהם באמצעות חוויות חדשות, לעתים קרובות בעזרת טיפול פסיכולוגי, בעיקר כזה שמסייע לילד המורעל להיפרד רגשית מההורה הרעיל". נכון מאוד!

אני מזמינה את מי שקרוב לנושא לקרוא את מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו).

וכמובן, את הספר שלפנינו – ילדות של נסיכה. הוא מאלף! חשיבותו בכך שהוא מציף, מנסח, מבהיר, ומתאר תופעה מחרידה, שרק אם מכירים בה ומזהים אותה אפשר להשתחרר ממנה.

תודה רבה, דנית בר, ממני ובשם כל מי שהספר שלך יכול להושיע.

מי הציל את עזבונו של יצחק אוורבוך אורפז

לפני כשנתיים וחצי נזעקו עוברי אורח בתל אביב: הם חלפו על פני ערימה של ניירות שנמצאו זרוקים על המדרכה, ברחוב הסמוך לכיכר רבין. עיון קצר במסמכים הבהיר שזהו עזבונו של הסופר והמשורר יצחק אוורבוך אורפז. 

"הצלחנו להציל חלקי ארכיון של יצחק אוורבוך אורפז שנזרקו לרחוב לאחר מותו ונאספו (מפתח ביתו) על ידי עובדי גנזים," הודיע זמן מה אחרי כן צביקה ניר, יושב הראש של אגודת הסופרים, במכתב שנשלח אל כל חברי האגודה. 

יצחק אורפז זכה בפרס ישראל לספרות ב-2005. "בכל יצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים. הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל-אביבי של שנות השישים והשבעים, ובצדו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההוויי שלה, שבאו לידי ביטוי בספרו רחוב הטומוז'נה. גם בחייו האישיים נע אוורבוך אורפז בין מחוזות ילדותו במזרח אירופה לבין מציאות הכרך הישראלי החילוני. הוא החזיר לעצמו את שם נעוריו, אוורבוך, ובכך נתן ביטוי חזק ויפה לקשר שלו אל שני העולמות הללו", כתבו השופטים בנימוקים לפרס. 

את שם המשפחה המקורי שלו, אוורבוך, החזיר אליו ב-1984, יותר משלושה עשורים אחרי שוויתר עליו ועברת אותו. אורפז אוורבוך עלה ארצה עם עליית הנוער ב-1938, בהיותו בן 17. במהלך מלחמת העולם השנייה נודע לו שהוריו ואחותו שנותרו באירופה, נספו. 

געגועיו אליהם, ובמיוחד אל אמו, עברו כחוט השני בכתביו, שבהם מהל את חוויותיו כישראלי, כתל אביבי, וכיהודי שמשהו ממנו נותר בעיירה שבה חי בילדותו. הדימוי, שאותו שאב מאמו, של אישה העומדת בחלון ומחכה, שב וחזר ביצירתו. 

אורפז נודע במיוחד בזכות המסה הצליין החילוני שכתב, ופיתח בה, כדברי השופטים של פרס ישראל, "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הצליין החילוני הוא כל אחד מאתנו ששואף, כל אחד בדרכו, אל הנשגב, אליו לא יגיע לעולם. רק הדרך אליו חשובה באמת.

הד לתפישה אפשר לראות בשיר החותם את ספרו לצלוח את המאה, שראה אור ב-1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו השיר השלישי בתוך השער הנקרא "רוח":

אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי
חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן
צָלוּב עַל הָרוּחַ.
מִזְוָדָתִי אֲרוּזָה. סוּלְיוֹתַי נָכוֹנוּ.
צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְְדָמִי.
מָה אֶקַּח עִמִּי. מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי:
כְּאֵב – בְּדִידוּת – גַעֲגּוּעַ –
וְרוּחַ
(נְגוּעָה וְנִצְחִית
כְּכַף יַד אִישׁ בְּנַעֲנוּעַ פְּרֵידָה)
הָעוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, הָעוֹטֶפֶת לַגּוּף,
הַקּוֹשֶׁרֶת אוֹתָם אַהֲבָה. 

"איש יהודי" הוא הדובר, המוכן שוב לצאת לדרכו. היהודי הנודד. הכול מוכן – המזוודה ארוזה, סוליות הנעליים מחוזקות. אורפז ידע כמובן משהו על היציאה לנדודים, שהרי בנעוריו נפרד לבלי שוב ממשפחתו, מהמקום שבו נולד ושהיה קשור אליו בשורשים שנותקו אך נותרו במקומם. בבגרותו הוא תוהה מה יקרה עכשיו: מה ייוותר ממנו? מה ייקח אתו? 

אמנם הוא יהודי, אבל הוא חש "צָלוּב עַל הָרוּחַ", והרי גם הצלוב הידוע מכולם היה יהודי… הוא יודע שמעתה והלאה יכתוב בדמו, כפי שאכן עשה אוורבוך-אורפז, שכל ימיו כתב, באופן כזה או אחר, על כאב הפרידה ועל הגעגוע המתמיד.

המשורר ודאי לא העלה על דעתו שאחת התשובות לשאלה "מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי" לא תהיה רק הנכסים הרוחניים שצבר, היצירה, ההגות, הרעיונות שהותיר לקוראיו ולשומעיו, אלא גם אוצרותיו, שיישארו זרוקים ברחוב, מופקרים לעיניהם של העוברים ושבים, שאותם יורשיו – בן ושלוש בנות, שארבעתם נולדו משלוש נשותיו השונות  – לא ימצאו בהם חפץ ולא יכבדו את ערכם.

לפחות פעילי אגודת הסופרים אספו והפקידו הכול במכון גנזים, שהוא "ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם, שנשמרים בו כ-800 אוספים ארכיוניים של סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים, עורכים ואנשי עט מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, באוסף מרכזי ענק ועשיר, המשקף את היצירה העברית המודרנית ואת תולדות התפתחות התרבות והיצירה לצד היסטוריה של העם היהודי בארץ ובעולם". 

יצחק אוורבוך אורפז הלך לעולמו בגיל 94. מאז שהתגרש מאשתו השלישית ועד שנות חייו האחרונות חי בגפו. את גופתו תרם למדע. 

מהו העול המוטל על האמן

והרי מעטים הם אמנים אמיתיים כמו [ברונו] שולץ, ומעטים עוד יותר אלה הנושאים כמוהו בעול העתיק והרם של האמנות: לפאר את העולם, להרים על נס את משמעות חייו של האדם,  על הכישלון והשיגעון שבהם, לברוא מהחומרים הצנועים ביותר במה מלאה אור ופרספקטיבות אינסופיות.

עמוס נוי, "לאדון העורב": עפר או כוכבים?

תוגה ואירוניה מפכים בספר השירים הראשון של עמוס נוי, מתמטיקאי וחוקר פולקלור. 

העצב בולט במיוחד בשירים המשפחתיים, שבהם מספר נוי על הוריו ועל אחיו, פונה אליהם, נזכר, בגעגוע ובכאב. 

כך למשל השיר הפותח, "שיחת אם בגן מחלקת השיקום", שמכיל כמו במיקרוקוסמוס היסטוריה משפחתית שלמה:

שיחת אם בגן מחלקת השיקום
הָעֶרֶב יָפֶה וְעָיֵף מְאוֹד
כָּמוֹנִי, וְכָל הַצִפּוֹרוֹת רוֹצוֹת
לִנְדֹד

הַבִּיטָה נָא: הַכּוֹכָבִים נִרְאִים
כְּאִלוּ אֵין עֲלֵיהֶם חַיִּים

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצֹם עֵינַיִם

אֵיךְ נוֹלַדְתָּ? הִתְנַפַּצְתִּי בִּילָלָה
אַבָּא שֶׁלְךָ אֵיךְ-קוֹרְאִים-אוֹתוֹ הָיָה כַּמוּבָן אֶצְלָהּ

הוּא לֹא אָהַב אוֹתִי, וְאוֹתְךָ? אַל תִּשְׁאַל
אוֹתְךָ שְׁנֵינוּ לא אָהַבְנוּ, מִי יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹתְךָ בִּכְלָל?

כַּמָּה מִקְלְקָל הוּא הָיָה, לְלֹא תִַקָּנָה
וְאֵיזֶה בְּזָיוֹן זֶה הַזִּקְנָה

וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי
וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי  

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצם עֵינַיִם

כמה כאב מבטא המשורר, ובאיזו פשטות ישירה הוא עושה זאת, כמו גם בשיר "הייתי מתקשר אליה מטלפון ציבורי", כמה החמצה, מפח נפש, עלבון, עייפות של סוף הדרך, ועמם גם געגוע ואהבה מיוסרת, מובעים בשירים הללו!

בחלק משיריו מתכתב עמוס נוי עם מיתוסים מוכרים, או עם שירים של זולתו. כך למשל בשיר "לדבר כזה אין שום תקדים" שבו הדובר המובלע הוא אורפיאוס שנכשל במשימתו להעלות מהשאול את הנפש האהובה עליו: "אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר", הוא מזכיר לעצמו, יודע את מה שהרבה אנשים חכמים אמרו לו, אך אינו מסוגל להתאפק שלא לראות "אֶת הַמַּסְלוּל הַזָּהֹב שֶׁל הַצְּלִילִים". בשיר אחר, "השיר על איקרוס", הוא מקביל בין יחסיו עם אביו, המהנדס הטרוד שאותו, כך נכתב ב"שיר היתום" כלל לא הכיר, לאלה של דדלוס ואיקרוס בנו, שאבד בים. בשיר "מעשה איציק והסכין" הוא מתכתב עם איציק מאנגר, וגם כאן הוא מתמודד עם היחסים בין אב ובנו, ועם הנכונות של האב להקריב את הבן, הפעם עד הסוף, כי "הַזָּקֵן" נמלך בדעתו אחרי הפעם הקודמת שבה הציל את הקורבן משחיטה ברגע האחרון.

את האירוניה המרה אפשר לראות בשיר כמו "החיים הם אושר אינסופי", שכותרתו סותרת כמובן את תוכנו: "לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?" הוא שואל, ומשיב בהמשך – "לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם", שהרי הוא חש שסוף חייו קרב ובא. במערכה הראשונה היה אקדח, והוא הגיע כבר אל המערכה השלישית. כאן הוא מתכתב כמובן עם אמירתו הידועה של צ'כוב, שלפיה אם הופיע אקדח בתחילת המחזה, הוא חייב לירות בסופו, כי אי אפשר להציב על הבמה סתם כך אביזר שטעון כל כך במשמעות. את האקדח שיירה במערכה השלישית אפשר לפגוש בשיר "כמה חבל" שבו מבכה הדובר את היום שבו ישבו עליו שבעה, מדמיין איך יתנהגו, ומצטער כל כך שלא יוכל להשתתף בשבעה של עצמו…

לטעמי השירים הטובים ביותר בקובץ הם אלה שרומזים על סיפור כלשהו. למשל "הרי אדום ורוח מייללת" שמספר מה קרה לילד "שֶׁחָתַךְ אֶת עְַצְמוֹ / בְּסַכִּין הַמּּטְבָּח הַגְּדוֹלָה", השיר "ששש…" המשחזר חווית נעורים דומה, אך שונה, השיר ""הפעם הראשונה שלי איתו (או ליתר דיוק: הפעם הראשונה שממש נגעתי בו)" שמתאר את מפגשו הראשון של המשורר עם המוות, השיר "נצח יהודה" המספר על מפגש אנושי של הדובר עם צעיר שוודאי רחוק ממנו מאוד בדיעותיו ובעמדותיו ובכל זאת זוכה ממנו לאהדה, או "שיר על האישה העירומה הראשונה" שגם בו נגלה מבט רחום ומלא הבנה כלפי הזולת.

"כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹפֵף הָרֹאשׁ שֶׁלִי יוֹרֵד לָאֲדָמָה / וּפִי מִתְמַלֵא עָפָר": כך מסתיים השיר "אתם רוצים לדעת". אבל קודמת לעפר ההתמתחות, שאז "הָרֹאשׁ חוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם / וְעֵינַי מִתְמַלְּאוֹת כּוֹכָבִים".

אכן, שני אלה, הראש השחוח והקומה המזדקפת, קיימים מאוד בספר.

שירו של עמוס נוי
"עקידת איציק" מאת איציק מאנגר, בתרגומו של
שמשון מלצר, שאתו מתכתב שירו של עמוס נוי

אומברטו אקו, "הפשיזם הנצחי" (וגם המאמר "מבחן ערכים" מאת מרדכי בר-און): קריאת חובה

קשה להפריז בחשיבותו של הספרון הזה, שהגיע למקום הנכון, בזמן הנכון, ואולי בעצם רגע אחריו. האם איחרנו את המועד? האם מדינת ישראל כבר עברה את סף ה"קדם פשיזם" שאותו מיטיב כל כך אקו לתאר במאמרו, או שהיא עדיין נמצאת במקום שבו תיקון אפשרי?

כאשר מאפשרים לתופעות הקדם-פשיסטיות, הן עלולות להגיע "לנקודת אל-חזור", כותב מרדכי בר-און במאמר התגובה שלו לזה של אומברטו אקו. בר-און הוא דוקטור ואל"מ. הוא בן תשעים. כפי שהוא מעיד על עצמו, כל חייו נלחם למען מדינת ישראל: "כל חיי האמנתי בצדקת המפעל הציוני", הוא כותב, אבל "מילדותי ובהמשך דרכי הבחנתי שבתוך המחנה הציוני יש תופעות וזרמים קדם-פשיסטיים". הוא מסביר שמאמרו של אקו המריץ אותו לבחון מחדש את הזיכרונות מחייו הארוכים, ולאורם, ולאור המאמר של אקו, להסיק מסקנות שחשוב לו לחלוק עם הציבור הישראלי.

אומברטו אקו האיטלקי שהיה ילד בזמן המשטר הפשיסטי בארצו, מנסח במאמר מדויק ושנון ("שנתיים מילדותי עברו עלי בין אנשי אס-אס, פשיסטים ופרטיזנים שירו אלה באלה, ולמדתי איך לחמוק מכדורים. זה היה תרגיל לא רע") את אמות המידה המעידות על קיומו של "קדם פשיזם".

כפי שמרדכי בר-און מראה ומדגים, ישראל כבר שם.

אלה ראשי הפרקים למאפיינים שאקו מונה בפירוט (וטוען כי "די באחד מהם כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות"):

  1. פולחן המסורת.
  2. דחייה של המודרנה.
  3. חשדנות כלפי העולם האינטלקטואלי.
  4. תפיסת עולם שלפיה אי הסכמה שקולה כבגידה.
  5. גזענות (שנובעת מתוך הפחד מהשונה).
  6. מעמד ביניים מתוסכל.
  7. חשש אובססיבי מפני מזימה להפיל את השלטון.
  8. תחושה של השפלה ולצדה שכנוע שאנחנו חזקים וכל יכולים.
  9. אמונה כי "החיים הם מלחמה קבועה" וכל מי שהוא פציפיסט חובר אל האויב.
  10. תחושת אליטיזם של ההמון.
  11. פולחן המוות.
  12. מצ'ואיזם (שמופנה בעיקר כלפי נשים).
  13. העמדת המנהיג כמי שמייצג את קולו של העם.
  14. שימוש באוצר מילים דל וצמצום השפה, כדי לא לאפשר פיתוח של רעיונות או טיעונים מורכבים וביקורתיים  (מה שמכונה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, "שיחדש").

נדמה לי שגם בלי עזרתו של מרדכי בר-און, אנחנו יכולים בקלות למצוא הדגמות מתוך המציאות הישראלית העכשווית לכל אחד מהסעיפים של אקו, ובכל זאת מעניין לקרוא את ניתוחיו של בר-און, שעליהם אפשר להוסיף דוגמאות משלנו.

למשל, לסעיף 5: בר-און כותב על הגזענות כלפי האזרחים הערבים החיים בישראל (אם כי הוא מסייג אותה וטוען כי יש בה גם מרכיב של פחד). אפשר להוסיף עליה גם את הגזענות כלפי מהגרי העבודה שהציבור הישראלי מרשה להם רק לשרת, אבל אוסר עליהם להיות בני אדם עם צרכים בסיסיים. (הנה בעניין זה ציטוט מתוך האתר של קו לעובד:

"מדינת ישראל רוצה עובדות סיעוד, היא חייבת אותן. היא רק לא רוצה שיהיו להן חיים, צרכים, רצונות ונשמה. אם אפשר היא הייתה מעדיפה רובוטים שיביעו רגש רק למטופלים שלהם. זה המסר של המדינה כאשר היא מבקשת לגרש עשרות נשים ואת ילדיהן, שנולדו בארץ, מרביתם כבר למעלה מגיל 9.

559 עובדות סיעוד בארץ נמצאות פה למעלה מ-16 שנה, באופן חוקי, באישור המדינה. 2228 נמצאות בין 12-16 שנים. מה המשמעות של נתונים אלו? שהמדינה נותנת להן להישאר, היא רק מבקשת מהן להקפיא את חייהן, לא להתאהב, לא להביא ילדים, לא להקים משפחה. לקפוא בזמן, והכל כדי לטפל בהורינו, בסבינו, בקרובי משפחתנו הנכים. ואם מישהי כבר הרתה, וילדה, היא נדרשת להיפרד ממנו כשהוא רק תינוק, או לכל המאוחר כשיגיע לגיל 5. ואם בן זוגה כאן, על אחד משניהם לעזוב את ישראל לאלתר כי עבור המדינה היא הרי בסך הכול עובדת סיעוד שבאה לשרת אותנו, לא אישה בשר ודם.

קו לעובד בסולידריות עם אלפי הנשים שאנו פוגשות יום יום, שנותנות את חייהן כדי לפרנס את משפחתן הרחוקה, שמקדישות את כל זמנן בעבודה שמשרתת את כולנו, את יקירינו. המינימום שאנחנו יכולים לעשות עבורן, הוא למנוע את גירושן ואת גירוש הילדים שהתערו בחברה הישראלית ולא מכירים שום מקום אחר. עברית היא שפתם, ישראל היא ביתם").

לסעיף 3, שאותו מגבה בר-און בדבריה של שרת התרבות, מירי רגב "קט זה בולשיט", אפשר להוסיף את התרברבותה בכך שלא קראה את צ'כוב. אכן, עניין להתפאר בו. 

את סעיף 4 רואים בימים האחרונים במלוא עוזו: כל מי שמתנגד לראש הממשלה מתויג "שמאלן" – מילה שנהפכה שקולה למילה בוגד. 

סעיף 7? הרי כל הזמן מדברים כאן על מזימות "להפיל ראש ממשלה מכהן". 

סעיף 8? המשפט המטופש "תנו לצה"ל לנצח", כאילו שהכול תלוי בכך שמישהו ייתן לזה לקרות, ולא בהחלטות מדיניות או במצב שאי אפשר להכריע באמצעים צבאיים. 

סעיף 12? הנה אתמול (4 במרס 2019) התפרסמה בידיעות אחרונות כתבה המתעדת את "מפת הבושה" של הדרת נשים בישראל:

קל מאוד למצוא שלל דוגמאות נוספות לכל סעיף וסעיף. 

וזה מפחיד.

לכן חובה לקרוא את הספר, להבין את משמעויותיו, ולהפיץ את לקחו. לפני שיהיה מאוחר מדי. 

מאיזו יצירה לקח את הלחן לשירו המפורסם "אל תלכי עכשיו"

שמה סוזן איבון גלופה. היא זמרת שעובדת כמנחה באולימפיה שבפריז – אחד מאולמות הקונצרטים הידועים בעולם, והיא מאוהבת בזמר בלגי נשוי, ז'אק ברל. על פי עדותה זאת הייתה מבחינתה אהבה ממבט ראשון. כמה הייתה רוצה שיעזוב את אשתו. אבל היא, שיודעת על בגידותיו, תישאר אתו, תספוג עלבונות והשפלות, ולא תיפרד ממנו. אשתו היא, לדבריו, "אהבת חייו וחברתו הקרובה".

אבל כרגע הוא בקשר גם עם סוזן. הם אפילו נוסעים לזמן מה ביחד לבית השוכן על שפת הים, ששייך להוריה, מתבודדים שם, מתרחקים מהעיתונאים ומבני המשפחה. ואז הם מגלים שהיא הרתה ללדת.

היא מחליטה להיפרד מאהובה אחרי כשהוא מסרב להכיר באבהותו על התינוק העתיד להיוולד להם, ועוברת הפלה. ברל כותב את אחד משיריו הידועים ביותר, "Ne me quitte pas", בתרגום חופשי לעברית – "אל תעזבי אותי".

חלק גדול מהלחן לשיר נטל ברל כמעט באופן ישיר מהרפסודיה ההונגרית של פרנץ ליסט (מתוך החלק השני, האנדנטה), כפי שאפשר בקלות להבחין כאן (במיוחד ב-0:45):

תרגומן לאנגלית של השורות החשובות ביותר בשיר לוקה בחסר: If you go away" " (אחד מביצועיו המפורסמים ביותר הוא של פרנק סינטרה) המילים הללו מחמיצות את נימת התחנונים המשמעותית כל כך בשיר.

התרגום לעברית, של דורי מנור, מוצלח הרבה יותר. גדולתו לא רק בכך שהוא שומר על רוחו המקורי של הפזמון, אלא גם מכיוון שהוא מותאם בדייקנות ללחן:

אל תלכי עכשיו 
יש לשכוח את 
מה שרק אפשר 
לנסות לשווא 
את הזמן של כל 
מריבות הסרק 
והזמן שרק 
נעלם בעול 
השעות שכך 
במכות של לו 
את הלב קטלו 
את הכל נשכח 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

לך אתן פניני 
גשם שניגר 
בארצות מדבר 
ובאדמה 
אעשה לי בור 
עד מותי וכך 
אכסה אותך 
בזהב ואור 
ואהבתי 
תחוקק חוקה 
ותכתיר מלכה 
היא תכתיר אותך 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

אל תלכי עכשיו 
לך אמציא מילים 
צירופי צלילים 
שיובנו רק לך 
אספר לך איך 
פעמיים לב 
של אותו אוהב 
מתלקח בך 
אספר לך על 
מלך שקיפח 
את חייו 
כי שוב 
לא מצא אותך 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

כבר ראינו אש 
מגיחה פתאום 
מהר געש מת 
שחזר לפעום 
וראינו איך 
אדמה שרופה 
מניבה בן יום 
צמחייה צפופה 
ובשעת שקיעה 
כבר ראינו גם 
איך השחור בוער 
כשנוצק בו דם 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

אל תלכי עכשיו 
לא אבכה לך עוד 
לא אומר מילה 
אסתתר שעות 
ואציץ בך כש- 
תרקדי וגם 
לשירך אקשיב 
לצחוקך התם 
תני לי להפוך כך 
לצל צילך או 
לצל ידך או 
לצל כלבך 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו

השיר תורגם לעשרות שפות וזכה לאינספור ביצועים. רבים סבורים שהוא מביע את האהבה העמוקה שחש הדובר אל האישה שהחליטה לעזוב אותו, ואת ייאושו, אבל כשיודעים מה הסיפור שהעניק את ההשראה לכתיבתו, אפשר אולי להבין למה התכוון ברל כשאמר ב-1966 כי "לא מדובר בשיר אהבה, אלא בהמנון העוסק בפחדנותם של גברים ובנכונותם להשפיל את עצמם," אם כי, כך הוסיף, הוא "יכול להבין ללבן של נשים הסבורות שמדובר בשיר על אהבה."

אכן, לא קשה לטעות: ברל מדבר בשיר במפורש על אהבתו אשר "תחוקק חוקה / ותכתיר מלכה". וזאת לא ההבטחה היחידה שהוא משמיע: הוא ייתן לה "פניני  גשם שניגר", ימציא מילים שרק היא תבין, הוא מאיים למות אם תעזוב אותו, מבקש להפוך לצל שלה או לצל של צלה, ושוב ושוב מתחנן – "אל תלכי עכשיו, אל תלכי עכשיו…"

זמן מה אחרי שסוזן איבון גלופה עזבה את ברל – השיר לא שכנע אותה ולמען האמת, חרף יופיו המופלא, אפשר בהחלט להבין מדוע לא נעתרה לתחנונים – היא נישאה לבמאי תיאטרון וילדה בת. ז'אק ברל התאהב בערוב ימיו בשחקנית צעירה שאתה נהג לצאת להפלגות ארוכות ולצדה חי עד יום מותו, בגיל 49. לאשתו הוריש את כל הונו.

מנחם בגין נואם "בענווה" עם דם ואש ותמרות עשן

"בגין לשלטון! בגין לשלטו!" שאגו הכול סביב נורי, והמלך עומד בשתיקתו, ראשו מורכן בענווה קהל מעריציו, ושקט עד אשר כמו לפי אות מוסכם דמם קהל מעריציו, ושקט מופתי השתרר. בגין הרכין את ראשו עוד, כמי שאינו ראוי לכבוד ולאהבה שהרעיפו עליו. נראה כממתין לשכינה שתשרה עליו.

"יהודים! אחים, בני עמי, אנשי ירושלים עיר קודשנו!" נישא קולו של בגין אל שמי הלילה, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וגם בדורנו מצחצחים אויבנו חרבות לקראת סיבוב שני." שתק רגע, זקר אצבע ושאג: "שוק על ירך אנו נכה אותם, 'בדם ואש נפלה יהודה, בדם ואש יהודה תקום!'"

בתוך ההמון הנלהב נורי הרגיש כמו בכיכר בבגדאד. עמד ממוסמר על גדר האבן וצפה בפנים המשולהבות, הסמוקות מדם ומאש. "בגין לשלטון! בגין לשלטון!" זעק גם הוא כמו המוסלמים שם. בגין הטה את ראשו, חייך חיוך נבוך וקד קידה. הרים ידין לצדדים, וכקוסם הסה בבת אחת את הקהל. רגע ארוך נהנה מהדממה ומרוח הערב.

"יהודים! אחים! בני עמי!" שאג ואגרופיו שוב התרוממו מעלה, גופו רעד, וקהלו הריע ממושכות. נורי נדהם מן ההערצה ועדיין לא הבין על מה התרועות, הן טרם נאמר דבר של ממש. הסתכל סביבו ואיבד את הריכוז, קלט רק כמה מילים פה ושם: ארצנו… נצח ישראל… ישראל סבא… ברוך השם… לוחמינו… גיבורי המחתרת… עולי הגרדום… ז'בוטינסקי… אם ירצה השם… בעזרת השם…

"עם אחד, לב אחד, ספרדים אשכנזים, אחים, לוחמים…" וקיבץ מן הבמה את כל הגלויות, ערבב ומיזג אותן בעזרת השם, וקהלו גמע בתשוקה את דבריו, העצרת הסתיימה בשירת התקווה, אך הקהל סירב להתפזר, רצה עוד ועוד והמשיך לשאוג: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!" וכל זוגות העיניים עוד חיפשו את מנהיגם, שנמוג אל מאחורי הבמה."

בדרך למרתף חש את פעימות לבו, ופחד תקף אותו מהדם והאש ותמרות העשן. אולי הוא באמת גלותי, כמו שאומרים כאן על אותו: פוחד ממלחמה ומקורבנות?

סרט הקולנוע "מרי מלכת הסקוטים": מייגע…

את הסרט "מרי מלכת הסקוטים" מציגים כסרט פמיניסטי. האם הוא באמת כזה?

אכן, שתי הדמויות הראשיות, מרי מלכת סקוטלנד ואליזבת מלכת אנגליה, הן נשים. 

אכן, שתיהן מציגות לכאורה עמדת נשית: רצון להגיע להסדר מתוך הבנה הדדית. המאבק ביניהן נסוב סביב טענתה של מרי (שהייתה הנכדה של מרגרט טיודור, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מלך אנגליה שקדם לאליזבת), שהיא אמורה למלוך גם על אנגליה,  ולא רק על סקוטלנד.

מאחר שאליזבת לא נישאה ולכן לא היה לה יורש, תבעה מרי את הכתר אם לא לה אז לפחות לבן שייוולד לה. (היא עמדה על כך עוד לפני שהרתה ללדת). 

לאליזבת לא הייתה כמובן שום כוונה לוותר על הכתר, אבל בסרט היא מוצגת כמי שתביעתה של בת הדוד שלה להמליך את הבן שאכן נולד לה, למרי, מתקבלת על דעתה. "אתם הגברים כל כך אכזריים," היא אומרת לאחד מיועציה, שממליץ לה להתנגד בכל תוקף לתביעותיה של מרי. 

מרי מוצגת כאדם יהיר ותובעני, אבל בין שתי המלכות, כך מציג הסרט, שוררת תחושה הדדית של קרבה נפשית עמוקה, מתוקף ההבנה שרק מלכה מסוגלת להבין מלכה, וגם בשל קרבת הדם שיש ביניהן.

ובכל זאת, "מרי מלכת הסקוטים" אינו באמת פמיניסטי. אכן, הוא עונה על הקריטריונים של  "מבחן בקדל": אמנם, יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים, הן משוחחות ביניהן ונושא השיחה אינו גברים.  

אבל מסתבר שאין די בקריטריונים הללו. 

אכן, אליזבת אומרת בשלב מסוים שהיא הפכה לגבר (ייתכן שאת ההשראה לדבריה אלה שאבו יוצרי הסרט מהנאום המפורסם שנשאה באוזני צבאה באוגוסט 1588, ובו אמרה שיש לה אמנם "גוף של אישה רפת כוח", אבל שלבה הוא זה "של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה": king, לא queen), אבל אין בעצם בסרט שום מסר פמיניסטי, ששואף, על פי האידיאולוגיה שלו, לשוויון פוליטי, חברתי וכלכלי, ולשוויון הזדמנויות לכול.

מה רואים בסרט? את שתי הנשים הפריווילגיות ביותר בעולם של אותה עת, שנאבקות ביניהן לא על טובת עמן, אלא על טובת עצמן. זהו בעיקרו מאבק של אגו. השאלה העיקרית היא – זכות השלטון של מי משתיהן גוברת? 

הסכסוך הדתי ששרר ביניהן – מרי הייתה קתולית, ואליזבת הייתה בתו של הנרי השמיני שפרש מהכנסייה כדי שיוכל להתגרש ולשאת את אן בוליין, אמה של אליזבת (שאותה הוציא להורג, כעבור זמן לא רב, אחרי שמאס בה…) מוזכר אמנם בסרט, אבל כמו בדרך אגב. מה הייתה עמדתה של מרי? האם חתרה להיעזר בכוחה כדי להיטיב עם בני עמה, או רק כדי לנצל אותם, לשלוח אותם להילחם למענה? 

האם הפגינה מרי טולרנטיות דתית, או שהבטיחה רק שפיכות דמים, בשם הקתוליות ובשל מאבקיה להגדיל את כוחה? ובמה היטיבה עם ג'יימס, בנה הקט שאותו עזבה כדי להגן על חייה? הוא אמנם ירש את הכתר ומלך על אנגליה ועל סקוטלנד, וייתכן שכמוה חשב שהמלכות חשובה מכול, אבל האם אנחנו, הצופים בני זמננו אמורים להתפעל מכך? לראות בזה מסר פמיניסטי? מה בעצם פמיניסטי כל כך בשתי נשים שנולדות מלכות ובעצם לא תרמו כלום לטובת העוצמה וזכויות היתר שמוקנות להן רק מתוקף היותן בנות לשושלת מסוימת?

ומניין בכלל שאבו (ושואבים גם כיום!) האנשים הללו את תחושת ה"מגיע-לי" העזה כל כך?

ייתכן שיש מי שרואים סממן פמיניסטי בחולשתה הגופנית של מרי הנאנסת לנגד עינינו בסרט (כך קרה גם במציאות, אצילי החצר שלה מרדו בכוחה, תקפו אותה, הרגו ידיד קרוב שלה ואחרי כן גם את בעלה, ולבסוף סילקו אותה מהכס). לטעמי אין די בסממן זה.

וחוץ מזה, הסרט מייגע למדי. הוא מתנהל באטיות, רובו כהה וקודר, וקשה למצוא בו אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות אתה או לחבב אותה. מי שמכיר את ההיסטוריה ויודע מה עלה בסופו של דבר בגורלה של מרי, אינו יכול אפילו ליהנות מהעלילה ומנפתוליה.


François Clouet – Mary, Queen of Scots

אלי עמיר, "נער האופניים": מה האור שהוא שופך על שנות הקמת המדינה

על גבו של הרומן החדש של אלי עמיר נכתב כי הסופר "מעולם לא נחשף כל כך" בכתיבתו, וכי מדובר "בספרו האישי והמרגש ביותר". אכן, כשמשווים את תכניו של הרומן עם חיי כותבו, ברור לגמרי שמדובר בכתיבה אוטוביוגרפית, שמוגשת באצטלה של פרוזה. כמובן שאין לדעת מה בדוי ומה תיעוד, אבל אפילו פרט קטן לכאורה — שם המשפחה המקורי, חלסצ'י, המשותף לסופר ולנורי, הדמות הראשית בספר — מסגיר את הזהות המובהקת שיש מן הסתם בין השניים.

מדובר אם כן במעין ממואר שאינו מסופר בגוף ראשון, אלא בגוף שלישי. נראה שההרחקה אפשרה לסופר לומר את דברו בנינוחות רבה יותר, בלי לחוש שהוא קושר לעצמו כתרים או מגנה, מקטר או מתפאר, אלא משאיר הכול לאיזה "הוא" אחר, שונה ממנו לכאורה. והרי כולנו חשים לא פעם כי במידה רבה הצעיר או הצעירה שהיינו לפני שנים רבות כבר אינם אנחנו העכשוויים. מרחק הזמן אכן מקנה את התחושה שמדובר באדם אחר, שעל תהפוכות חייו מוטב כנראה לספר בגוף שלישי.

ותהפוכות חייו של נורי חלסצ'י מרתקות. בעיקר מכיוון שהן מיטיבות לשקף תקופה היסטורית משמעותית מאוד בתולדות מדינת ישראל, ומתמקדות בפן מסוים של אותה תקופה, שאותו משקפים אלי עמיר ונורי, בן דמותו, בחייהם.

אלי עמיר ונורי הגיעו לישראל מעירק, חיו כמה שנים בקיבוץ ועברו בנערותם לירושלים, שם חיו הרחק מבני משפחתם. כדי להתפרנס עבדו במשך היום בחלוקת עיתונים ובתפקיד של נער שליחויות במשרד ראש הממשלה, ולמדו לבחינות הבגרות בתיכון ערב. עצמאותו של נורי, עוצמתו, התושייה שבה ניחן, כוחות הנפש שלו, המצוקות שאתן הוא נאלץ להתמודד, מפעימות ומעוררות השראה. איך ייתכן שנער בן שש עשרה בלבד יכול לעמוד כך ברשות עצמו, לנהל את חייו, להחליט החלטות הרות גורל, ואפילו לקבל על עצמו, גם אם בלית ברירה, את התפקיד של ראש המשפחה, של מי שעושה הכול כדי לעזור גם להוריו, לאחיו ולאחיותיו?

מעבר להיסטוריה האישית המעוררת השראה, יש ערך רב לרומן, כי הוא שופך אור ברור וחזק מאוד על מצוקתם הספציפית של עולי ארצות ערב. אחרי הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שהתמקד בעיירות הפיתוח ובמה שחוו עולי צפון אפריקה, מציג בפנינו עמיר את העלייה של יהודי עיראק. את השבר של אנשים שהגיעו למדינה שהוותיקים בה לא הבינו ולא העריכו אותם. הפער המוצג בספר בין התקוות למציאות, בין היכולות, ההשכלה והכישרונות של אותם עולים לבין היחס שזכו לו במדינה הצעירה, מזעזע, מחפיר, מעציב ומעורר מחשבות. הוא מתואר בפרוטרוט, ושוב ושוב, לאורך הרומן עב הכרס שלפנינו (623 עמודים שנקראים בחטף!).

קשה להכיל את השבר והייאוש המתוארים ברומן ביד אמן. אנו פוגשים את הוריו של נורי, שכבודם העצמי נגזל מהם: "לא נשאר כאן זכר לאריה וללביאה שנורי זכר מילדותו", הוא מספר, וכותב על אביו ש"שם, בבגדאד, קיווה שבישראל יהיה שווה בין שווים, בעל בית, וכאן גילה שהוא מהגר, כמו שהיו הפרסים שהיגרו לבגדאד ולא למדו ערבית וחיו בשולי שוליה של עיר הבירה." (את משפחתו של נורי שולחים לגור ב"כפר העיוורים", יישוב בשוליה של גדרה, שבו שיכנו עיוורים ילידי ארצות ערב, אף על פי שהם עצמם היו בריאים ומשכילים).

הם זוכרים את יופייה של עיר הולדתם ושקועים בגעגועים אליה. על אמו הוא כותב שהיא "זכרה רק את הבית רב־החדרים וגבה התקרה, את השינה על הגג באביב ובקיץ, את הקיימר ואת ריבת החבושים ואת הפיתות הפריכות ואת כל ריחות השווקים, את ניחוחות התבלינים מהודו ומפרס, ואת שפע הירקות והפירות, ואת עשרות זני התמרים, ואת החנויות הססגוניות, ואת הגינות, ואת הסינמה ואת ההוטלים ואת מוזאוני העתיקות של בבל. עצמה את עיניה וחלמה על שיט בחידקל, ראתה את הפנסים הנוצצים של הגשר בלילה, האזינה לחבטות המשוטים בפני המים של נהר ילדותה, הזורם במתינות עצלה במרחביה של קדמת דנא. התהלכה שוב במטעי הדקלים והאזינה לכפותיו המחבקות זו את זו ברוח, וצפתה בהילולה הוורודה של שדרות הרדוף הנחלים המקיפות את את מטעי הדקלים. בעיני רוחה שבה לעיר הפרחים השוקקת, וכל בוקר כשהתעוררה שפשפה את עיניה וראתה שורות אוהלים וגדרות תיל וחולות נודדים; אחר כך החליף את האוהל צריף, ולשווא חיכתה לגאולה."

כמו נורי עצמו, גם אביו מבין כי ההשכלה היא המפתח להצלחה: "אם לא תלמד, הם ישלטו בך, ואתה תעשה להם את העבודות השחורות כמו שהמוסלמים עשו בשבילנו," (אמירה שמבטאת לא רק שאיפה למצוינות, אלא גם את הגזענות הטמונה גם במי שמצאו את עצמם פתאום להפתעתם בעמדה נחותה).

השבר של העולים אינו קשור רק במעמדם האישי. הם מתקוממים גם נגד מחיקת המסורות הנושנות, שהם רואים בה החלשת כוחה המוסרי והרוחני של המדינה: "באיזו זכות הם מחללים את מסורת ישראל, ולמה הם מתנשאים, לא נותנים כבוד לאבות אבותיהם? מה הם חושבים לעצמם, שמסורת מתחילה בייבוש ביצות, בעקירת סלעים, בהפרחת השממה?" אומר אביו של נורי לבנו, רגע לפני שהוא מאלץ אותו לעזוב את הקיבוץ שבו חי ומצא את מקומו כנער צעיר.

מצוקתם של העולים החדשים בהשוואה עם העולים הוותיקים, האשכנזים, מוזכרת שוב ושוב: "'היינו מנודים,' סיכם אגאסי. 'אפילו היינו לומדים את היידיש, מתלבשים ומתפללים בנוסח שלהם, לא היו מקבלים אותנו. גם מפא"י ויתרה עלינו.'"

העניין המפלגתי תופש ברומן נפח רב ומרתק: מתוארים היחסים בין מפא"י לרוויזיונסטים, בין בן גוריון לבגין, בין התפישות של ז'בוטינסקי לבין אלה של "הבולשקביקים". יתר על כן, עמיר, שהסתובב בנעוריו בירושלים, ואחרי כן גם עבד, כאמור, כנער שליחויות במשרד ראש הממשלה, מרבה לתאר ממקור ראשון את הדמויות הציבוריות שבהן צפה באותם ימים מהצד. בגין, בן גוריון, משה דיין, גאולה כהן, טדי קולק, שמעון פרס, יצחק נבון, כמו גם עגנון ואפילו עמוס עוז הנער, מוזכרים ומתוארים, כל אחד בלא מעט שנינות, הומור וביקורתיות, ואפשר לחוש שהמתאר יודע בדיוק על מה הוא מדבר. (משעשעת במיוחד דמותו של עגנון, שגאוותנותו מתוארת בהומור ובחדות לשון).

עמיר מדגיש לא רק את המצוקה הפיזית שחוו העולים החדשים, אלא בעיקר את זאת הנפשית והרוחנית. הוא מראה את האדישות של הממסד כלפיהם: נורי "תהה אם מישהו מעוניין לדעת מה חושבים עולים צעירים כמוהו, מה חולמים הוריו ואנשי המעברות ואיזו מדינה הם רוצים, ורחמיו נכמרו שוב על אביו ועל כל עמיתיו שנזרקו לאוהלים ולפחונים במקומות נידחים, חיים שם בדוחק, ואין איש שואל לרצונם ולדעתם".

הוא מתקומם כנגד האפליה הגלויה של אותם ימים: "'איך עברת את בחינות הסקר?'" שואל נורי ידיד ממוצא כורדי וזה משיב במרירות: "'איזה סקר? שלחו את כל ילדי המעברה לבתי ספר מקצועיים, אפילו אחד לא הפנו לבית ספר עיוני. יעני תיכון ובגרות לא בשבילנו, רק בשבילם, שייחנקו כולם,'" כנגד ההתנשאות: "'מאין אתה יודע את כל זה,'" נורי נשאל, "היה לכם תיאטרון בבגדאד?'" וכנגד הצביעות: את ילדי העולים מארצות ערב שלחו להיות עובדי כפיים, "וכך יוכלו הם להמשיך לדבר על סוציאליזם ושוויון".

הוא מרבה בביקורת כלפי הפוליטיקאים מכל המפלגות. אמנם מעריץ את בן גוריון, אבל גם לא חוסך ממנו את שבט לשונו: "'ומה ענה בן גוריון?'" שואל ידידו של נורי, וזה משיב, "'ענה? למה מי אנחנו שבן גוריון יענה לנו.'" הוא מתקומם נגד עיסוקו הרב של ראש הממשלה בתרגומם לעברית של ספרי מופת, במקום שיקדיש את זמנו לפתרון מצוקתם של דרי המעברות: "תהה למה לא יואיל לטפל במאות אלפי הפליטים והעקורים ופגועי השואה שהעלה ארצה, ושאין להם לחם לאכול וקורת גג לראשם," במקום לעסוק במשך שעות וימים במה שהוא מכנה "השיגעון הזה": ויכוחים אינסופיים והתייעצויות עם אנשי רוח בשאלה "הרת הגורל" את מי מוטב לתרגם קודם, את אייסכלוס או את סופוקלס, (בעוד שעל היצירות שנכתבו בערבית, "שפת השכנים ורבבות העולים", כלל לא דנו, מדגיש נורי, הלא הוא אלי עמיר).

הוא מתאר את בתי הפאר שבהם הם גרים ואת המאכלים המשובחים שהם אוכלים: אפילו דב יוסף, שהיה אחראי על מדיניות הקיצוב של הצנע, לא קיצץ במאכליו וגר בווילה מפוארת.

הוא מתקומם נגד הכפייה (המוזכרת רבות בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל"), שבעטייה לא יכלו עולים לבחור את המקום שבו רצו לגור, אלא נאלצו לציית לשלטונות: "ברכאת הזהיר אותו שלא יעשו שום דבר בלי הסוכנות, אסור שיפסידו את הזכאות לשיכון" (לאורך רוב הרומן נאבק נורי כדי לאפשר להוריו ולאחיו לקבל היתר לעבור לירושלים). לאור ההתנסות המייסרת והמקוממת נורי מבטיח לעצמו שיום אחד יתמנה לתפקיד של קולט עלייה, ואז, "בבוא היום לא יתעמרו עוד הפקידים בעולים, וכל עולה יבחר בעצמו את מקום מגוריו: לא יאיימו עליהם שיאבדו את זכאותם לשיכון אם יעברו ללא אישור למקום אחר, ייתנו לילדיהם ללמוד היכן שירצו. במשרדו לא תהיה שרירות לב ועריצות…" הלב נקרע למקרא ההבטחה העצמית הזאת, שממנה אפשר ללמוד ממה התייסרו החלשים בחברה.

עמיר גם מאיים באמצעות דמויותיו ומניח להן לחזות את ההווה של ימינו: לדבריו, בעתיד הגלגל יתהפך: "'בעוד עשר, עשרים שנה, האשכנזים יהיו מיעוט […] הקיבוצניקים שלך ירקו עלינו ועוד תגיע שעת חשבון.'"

הספר, כאמור, נפלא. ועם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. יש ברומן אי אלה כשלים שעריכה ראויה לשמה הייתה אמורה לתקן. למשל, חזרתיות עודפת שאין בה צורך. כמה פעמים יש לשמוע, בכמה עמודים עוקבים כמעט, שנורי "שמח שנפטר מריחות הפוליטורה ומן הפטפוט האין-סופי על כדורגל ובית"ר"? איך ייתכן ששולחנות העבודה של אנשים שונים הם תמיד "בצבע חציל"? ושנורי מרחרח שתי נערות שונות שהוא נמשך אליהן "כמו כלב מיוחם"? ממתי רקדו טוויסט בשנות ה-50 (כפי שנכתב בעמוד 283)? איך ייתכן שבעמוד אחד (530) רוזיטה "לא באה היום" לבית הספר, וכעבור ארבע עשרה שורות בלבד היא מצליחה משום מה ובאורח פלא לשבת בכיתה ולנעוץ מבטים במיכל? ומהו אותו כלי הקשה המכונה שוב ושוב "מרינבה" וצריך להיות "מרימבה"? מה קרה לעורך? מישהו לא שם לב לפרטים.

אבל הקושי הגדול שנתקלתי בו בספר מהותי הרבה יותר. עמיר עושה כאן מעשה שלא יעשה, כשמדובר בקשר בין הסופר לקורא. הוא שותל רמזים רבים הכרוכים בקשר האהבה שנרקם בין נורי לבין מיכל, צברית בת עשירים מרחביה. הוא מעורר את סקרנותנו, המתח הולך וגובר, מה יקרה לשניים האלה? מה צופן להם עתידם? עמיר מביא אותנו לרגע אל העתיד הרחוק ומציין כיצד ידבר על אהבתם העצומה כשנכדיו יהיו בני גילם של האוהבים. "נכדיו"? שלו? שלהם?

בהמשך הוא רומז שהם לא ידעו מה עוד צפוי לקרות בחייהם. ואני שועטת קדימה, לפותה ברצון לגלות מהו אותו משהו שצפוי לקרות. ועד העמוד האחרון אין כלום! שום פרט! התחתנו? נשארו בקשר? הולידו ביחד ילדים? נפרדו? מדוע? מתי? איך? כל השאלות הללו נותרות ללא מענה. ככה לא נוהגים. אי אפשר לבנות מתח, ואז להותיר את הקורא בלי מענה. אלמלא נבנתה הסקרנות, ניחא, שהרי סוף פתוח הוא עניין לגיטימי בספרות, וכל קורא רשאי להמשיך את העלילה כראות עיניו. אבל לא כאשר הסופר משפיע עלינו הטרמות וקטעי מידע לא סגורים. ככה — לא! אז בבקשה ממך, אלי עמיר, מה קרה לנורי ולמיכל? אני חייבת לדעת! (עד כדי כך שניסיתי לגלות את התשובה באתרים המספרים על קורות חייו של הסופר, כאילו "שכחתי" שנורי ואלי עמיר בכל זאת לא חד הם. ובכל מקרה, התשובה לא נמצאה לי גם שם.)

מכל מקום, אני סולחת לעמיר על הפגימות הקלות שציינתי, שכן הספר, כאמור, סוחף, מרתק ובעל ערך.

בימים אלה החלו לשדר בטלוויזיה בערוץ כאן 11 סדרה תיעודית חדשה, "מעברות" (שגם אלי עמיר מתראיין בה). גם היא נוגעת, בדרכה, בתקופה ההיא, הקשה מנשוא.

הנה הפרק הראשון. הוא ראוי ומרתק, וגם, מה לעשות, מעציב מאוד. הימים ההם של הקמת המדינה לא היו קלים. בכלל בכלל לא.

להקת אבבא, "ווטרלו": ניצחון מוחץ בזכות תבוסה ניצחת

באפריל 1974 הם עלו על הבמה בברייטון, עיר קיט באנגליה, והיה ברור מיד שנפל דבר בעולם הפופ: הופעתם הססגונית (מגפיים כסופים, תכשיטים מנצנצים, בגד כחול בוהק, כובע תואם) והאנרגיות התוססות של הלחן ושל ביצועו, היו שונים מאוד מכל מה שהיה מוכר עד אז בתחרות האירוויזיון. הלהקה השוודית ABBA, שהיו בה ארבעה חברים, שני זמרים: ביורן אולבאוס ובני אנדרסון ושתי זמרות: אנני-פריד לינגסטד ואנייטה פלטסקוג, זכתה לא רק במקום הראשון בתחרות של אותה שנה, אלא גם בהצלחה מסחררת, שנמשכה עד תחילת שנות ה-80.

השיר הזוכה, "ווטרלו", העניק להם פרסום עולמי, ובעקבותיו הגיעו עוד עשרות להיטים כמו "מאמה מיה", "פרננדו", ""Money, Money, Money, "צ'יקיטיטה", "סופר טרופר" ואחרים.

אחרי הזכייה בתחרות הגיע "ווטרלו" לראש מצעדי הפזמונים בארצות רבות, ביניהן אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, קנדה, הולנד, שוויץ, אנגליה, ושהה שם במשך שבועות.

הנה מילותיו, בתרגום חופשי:

הו, הו, אכן בווטרלו, נפוליאון נכנע
הו, כן, ואני פגשתי בגורל דומה,  
ספר ההיסטוריה שעל המדף,
תמיד חוזר על עצמו.

ווטרלו – שם אני הובסתי, ואתה ניצחת במלחמה,
ווטרלו – תבטיח לאהוב אותי לעד ועוד יותר,
ווטרלו – אני יודעת שגורלי להיות אתך,
ווטרלו – סוף סוף אני מתמודדת עם הווטרלו שלי.

הו, הו, ניסיתי להחזיק בך, אבל היית חזק יותר,
הו, כן, ועכשיו נראה שהאפשרות היחידה שעומדת בפני היא להיכנע,
איך בכלל יכולתי לסרב,
אני מרגישה מנצחת כשאני מובסת.

ווטרלו – הובסתי ואתה ניצחת בקרב,
ווטרלו – תבטיח לאהוב אותי לעד ועוד יותר,
ווטרלו – לא יכולה להימלט גם לו רציתי,
ווטרלו – אני יודעת שגורלי לחיות אתך,
ווטרלו – סוף סוף מתמודדת עם הווטרלו שלי.

איך בכלל יכולתי לסרב,
אני מרגישה מנצחת כשאני מובסת.

ווטרלו – הובסתי ואתה ניצחת בקרב
ווטרלו – תבטיח לאהוב אותי לעד ועוד יותר,
ווטרלו – לא יכולה להימלט גם לו רציתי,
ווטרלו – אני יודעת שגורלי לחיות אתך,
ווטרלו – סוף סוף מתמודדת עם הווטרלו שלי.


שמו של השיר במקור היה אמור להיות Honey Pie"", כלומר "מותק", אבל הוחלף למילה החוזרת בו: ווטרלו – שם של מקום בבלגיה ושל קרב מפורסם שנערך בו ב-18 ביוני 1815, בין צבא צרפת, בפיקודו של נפוליאון בונפרטה, לבין האנגלים, בפיקודו של הדוכס מוולינגטון, והפרוסים, בפיקודו של גֶבְּהַרְד לֶבֶּרֶכְט פון בְּלִיכֶר. הצרפתים הובסו, וזה היה קץ שלטונו של נפוליאון בונפרטה.

הקרב היה עקוב מדם. אחד הרובאים האנגלים העיד: "מעולם לא ראיתי קרב שבו נהרגו כולם, אבל הקרב הזה היה יוצא דופן." 200,000 איש נלחמו במרחב ששטחו כמאתיים מייל. "אנשים נפלו כמו פינים במשחק כדורת [בואלינג]," ציין הדוכס מוולינגטון, בעודו סוקר את גופותיהם של החיילים האנגלים. גם גופותיהם של חיילים ופרשים צרפתים נראו בכל עבר.

תמונות רבות מתארות את הקרב ומנציחות אותו. הנה למשל ציור של האמן ההולנדי, יאן וילם פינמן, שרואים בו את הדוכס מוולינגטון מקבל את ההודעה שהכוחות הפרוסיים מגיעים להיחלץ לעזרתו (התמונה מוצגת ברייקסמוזיאום, המוזיאון הלאומי של הולנד).

השיר הנושא את שם הקרב נכתב באנגלית, אף על פי שחברי הלהקה היו שוודים. מילותיו מספרות על תבוסתה של אישה שנכנעת לגבר, מבינה שלא תוכל לסרב לו ומבקשת ממנו הבטחה שימשיך לאהוב אותה. אכן, שתי הזמרות מובילות אותו ביחד, בקדמת הבמה, ושני הזמרים הגברים מלווים אותן. המנצח על התזמורת חבש לראשו כובע שדמה לזה שנפוליאון נהג לחבוש.

חרף המילים המציינות תבוסה בקרב, היה בהן נופך משועשע. לא רק כובעו של המנצח העיד על כך, אלא גם הבעות הפנים של שתי הזמרות שנראו מחויכות ועליזות. הנאתן הייתה ניכרת לעין, והיא, ביחד עם ההרמוניה הקולית המופלאה של הלהקה, סחפה את הקהל ואת השופטים, שהעניקו לשיר את הנקודות הזוכות. השיר שהגיע למקום השני, שירה של הזמרת האיטלקיה ג'יליולה צ'ינקווטי, נותר מאחור עם פער של 6 נקודות (18, לעומת 24 לשיר המנצח).

מאז "ווטרלו" השתנתה רוחה של תחרות האירוויזיון, ולא פעם זכו במקום הראשון שירים תוססים וקצביים, ולאו דווקא בלדות רגישות, כפי שהיה נהוג לפניו.

להקת AbbA זכתה למוניטין ותהילה שעדיין לא התפוגגו, חרף השנים הרבות שבהן שוב אינה יוצרת. שיריה הונצחו במחזמר "מאמה מיה" ובסרט "פרסיליה מלכת המדבר". רבים סבורים שהיא שומרת עד היום על מקומה הייחודי בפסגת הפופ העולמי. בכל פעם שמפצירים בחבריה לקיים איחוד מחודש, הם מסרבים.  לאחרונה הודיעו כי חזרו ליצור ביחד, אבל שלא יופיעו ביחד, אלא באמצעות אווטרים – דמויות וירטואליות – שלא יחשפו, מן הסתם את מה שעולל הזמן לזמרים. כך נזכור אותם תמיד כפי שהיו, צעירים, יפים ומוכשרים.

האם האירוויזיון הקרוב, שיתקיים השנה בישראל, יוליד שוב תופעה עולמית ונצחית כל כך? ימים יגידו.

האם עורך ספרות רשאי לאסור על הגיבורה לזרוק כריות

בטור שהתפרסם היום במוסף ספרות ותרבות של עיתון הארץ, השוותה העורכת עלמה כהן ורדי, שאתה זכיתי לעבוד בהוצאת כנרת על שניים מספרי (מעקב, ורצח בבית הספר לאמנויות), בין שני סגנונות עריכה: עורכים שמתערבים בטקסט ואינם טורחים להתייעץ עם הסופר או אפילו להודיע לו על השינויים שהחדירו למה שכתב (ובמקרה אחד, שאותו מתארת כהן ורדי, שינו טקסט בניגוד לדעתה של הסופרת, שהופתעה לגלות את השינוי אחרי שסיפורה ראה אור!)

הנה הטור:

לבי לבי לעמליה כהנא כרמון, שגילתה כיצד "הצטרף" שלה נהפך ל"הזדווג" של שלונסקי, העורך. 

ונזכרתי, להבדיל, כמובן, בכמה מקרים שבהם עורכים חדי קולמוס ניסו להתערב בניסוחים שלי. 

הנה אחד מהם: סיפור על התערבות בוטה כל כך בטקסט, עד שהיא כבר נעשתה (בעיני לפחות) כמעט מבדחת, ולו רק מכיוון שמוטב לצחוק, במקום להתרגז: 

מתישהו בתחילת שנות ה-90 התקבל סיפור שכתבתי למוסף הספרותי של עיתון דבר המנוח. השמחה הייתה גדולה. עד שהוזמנתי למשרדי המערכת כדי לעבור על ההגהות האחרונות של הסיפור, ושם חיכתה לי הפתעה. מישהו, אולי מישהי, עד היום אין לי מושג של מי הייתה היד הגסה והחצופה, החליט להתערב בסיפור בתוקפנות שגובלת באלימות.  

הנה חלק קטן מאוד מהשינויים שמצאתי:

  • "הוא הגניב לעברה חיוך סמוי" שונה ל"חיוך קטן".
  • "הם ירדו לטייל במנהרות השטיחים האינסופיות" [שבבית המלון] השתנה ל: "ופסעו לאורך השטיחים שכיסו את המרצפות מקיר לקיר". 
  • "אמנם זמנם ביחד היה קצוב תמיד" נהפך ל"אמנם זמני התייחדותם זה עם זו היו עד כה קצובים".
  • "הם אפופים בעצבות משונה" השתנה ל"שניהם היו שקועים בעצבות".
  • "יוחאי חש בעוצמה רבה בקיום האישה הזאת היושבת לצדו" היה ל"יוחאי כאילו חש את שעבר במוחה של דפנה." 
  • "תענוג גופני רך" השתנה ל"עונג פיסי" (…)
  • "הם הספיקו להכיר" קיבל תוספת: "הם הספיקו להכיר זה את גופה של זו" (וזאת, כמובן, גם טעות. בעברית כשמדובר בגבר ואישה הניסוח הנכון הוא זה את גופו של זה, כי מי צריך להיות קודם? הזכר? הנקבה?)
  • מתוך הפסוקית "גלעין מותש של אבוקדו" הושמטה המילה "מותש" (מה, גלעין יכול להיות מותש? שמעתי בדמיוני את העורך או העורכת תוהים…). 
  • "דפנה התאפקה שלא לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה, לקפוץ ולזרוק כריות – כל כך הרבה כריות לשני אנשים" קיבל נופך מנומס יותר: "למרות שדפנה רצתה מאוד לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה ולהניח את ראשה על הכריות – 'כל כך הרבה כריות לשני אנשים' – היא התאפקה." כי מה פתאום דפנה מעזה לחשוב שמתחשק לה לזרוק כריות? היא מתבקשת לנהוג בצורה נאותה, ורק להניח עליהן את הראש… (שלא להזכיר את השגיאה הניסוחית הלא תקנית "למרות ש…"). 

בשלב מסוים לקחתי את דפי העימוד ונסתי אתם על נפשי.

לבקשתי, הסיפור לא התפרסם בעיתון. כעבור כמה חודשים הוא הופיע בספריית מעריב, בקובץ הסיפורים לשתות תה עם מלכת אנגליה (בעריכתה של רחל הלוי, שהיא עורכת מעולה).

למרבה המזל, עלמה כהן ורדי (כמו גם שי צור, שערכה בידיעות ספרים את שירה והירושימה ואת יופי לי, יופי לי) היא עורכת מהסוג הראשון, המוזכר בכתבתה: היא נוגעת בטקסטים בעדינות ובחוכמה, ובשום פנים ואופן לא מעלה על דעתה לשנות משהו בלי שהכותבת תסכים, אלא מנהלת דיאלוג, שבסופו אחד הצדדים משתכנע. כך יאה וכך נאה.

מה אמרה אהובה עוזרי על הזמר המזרחי

כשנה לפני מותה, פגשתי את אהובה עוזרי לשיחה צפופה. "אנחנו הצלחנו לייצר צליל מזרחי אופייני, כזה שאין עוד בעולם כולו", היא אמרה בגאווה והתכוונה לגיטרות הייחודיות של יהודה קיסר, משה בן מוש ומשה משומר – אלה המשלבות בתוכן את אריס סאן ו"הצלליות" יחד עם העוד והבוזוקי. "אבל מילים ייחודיות, שפה מזרחית", היא צחקה, "לא הצלחנו לייצר. לא רק מפני שלא סיימנו כיתה ח', לא רק מפני שלא קראנו צ'כוב ולא התחברנו ללאה גולדברג, לא רק מפני שהופגרנו על ידי המערכת ושפתנו הייתה דלה – אלא גם מפני שהרגשנו שאנחנו קודם כל יהודים. רובנו", היא אמרה, "הגענו מבתים דתיים, התנ"ך היה לנו טבעי. לא גלות, לא עבר ולא נעליים. הווה חי ובועט. כשיקום האליעזר בן יהודה שלנו", היא אמרה, "זה שיוסיף לעברית את מה שחסר לה, אולי את הקשר העמוק שלה לערבית, אני מניחה שפתאום יצוצו מאיר אריאלים ודוד אבידנים, נתן זכים ודליה רביקוביצ'ים, כלומר, להטוטני שפה שיעבירו את הלפיד הבוער הלאה, לדור המזרחי המג'וברש, זה המשתמש לרוב בשפה של אחרים. כי שפה, היא אמרה, היא כוח. ולנו," היא הוסיפה ועיניה השחורות והקשות הזדהרו, "עדיין אין את הכוח הזה. אנחנו עדיין מדברים ושרים בשפה 'שלהם'".

מתוך חוברת הו! 17

אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, "חאדוּלה": יצירת מופת!

איזו פנינה! איזה עונג!

הספר חאדולה ראה אור לאחרונה בסדרת "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות. ספרון תכול, רק 156 עמודים, ואיזו חוויה מופלאה שהוא מספק! 

כדרכי, ניגשתי אל הקריאה בלי לבדוק מאומה על אודות הספר. לא מי הסופר, שלא ידעתי עליו דבר, לא "על מה" הוא, כלום. אוהבת כך – טבולה ראסה; מפקידה את עצמי בידי הסופר. מתמסרת לו, ואם הוא נוגע בי, מעבר לזמן ולמקום, אני מאושרת. 

הספר שלפנינו נגע והפעים. אז אחרי שקראתי אותו, קראתי עליו: "מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית" (בהחלט יכולה להבין מדוע!), "ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון" (הידד!), "זיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח" (איך לא?)

אחר כך קראתי עליו, על אותו פאפאדיאמנטיס, והשתאיתי. נזיר? נולד ב-1851? שר במקהלת הכנסייה? 

שאר פרטי המידע לא הפתיעו: שנולד באי היווני סקיאתוס. ש"עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה". שעסק גם בתרגום (אחד מתרגומיו החשובים ליוונית הוא של דוסטויבסקי,  החטא ועונשו). כל אלה מסתדרים היטב עם הנובלה המופלאה שזה עתה גמרתי לקרוא.

לא מפתיע שנולד בסקיאתוס, כי האי הוא אחד הגיבורים הראשיים בנובלה, וכל כך יפה הוא מתואר בה! נופיו, האנשים שגרים בו, אורחות החיים שלהם, עיסוקיהם, טרדותיהם. הקריאה של הנובלה מעוררת תחושה חושנית מאוד של ביקור באי, וככל שמתקדמים כך מתקרבים אליו, ומרגישים אותו בעוצמה רבה. 

הנה דוגמה אחת מני רבות: יא הגיעה לשם מעט לפני שהשמש זרחה בשמים. עדיין עמדו שם שתייםשלוש טחנות רוח עתיקות למדי, ורק אחת מהן היתה בשימוש לעתים רחוקות. המקום היה שומם לחלוטין. לא היה סימן המעיד על הימצאותם של אנשים, אך פרנגויאנו היתה זהירה כפליים עכשיו ולא רצתה להתקרב לשם. היא חלפה בריצה על פני המקום, הסתתרה בצמחייה הצפופה ועברה בדרכים עוקפות, עד שהגיעה למעיין צלול שרק מעטים ידעו על קיומו. זה היה מקום חבוי מן העין שרגל אדם כמעט לא דרכה בו. עשב שצמח על גזעי העצים והקיסוס שטיפס עליהם סגרו על המעיין ויצרו מעין מערה. במקום השתכשכו פעם נאיאדוֹת ודריאָדוֹת.

"מי שרצה לטבול במי המעיין שנבע ממעמקי האדמה היה צריך להצטייד במדריך או ברגליה היחפות של פרנגויאנו, אותן רגליים שהיו עכשיו שרוטות ומדממות מאבנים ומקוצים שדרכה עליהם. היא התיישבה לנוח והוציאה מהסל לחם, גבינה וקצת בשר שנתנה לה מרוסה. מאז הקפה ששתתה בערב הקודם במטבח לא הכניסה דבר לפיה. היו לה רק כמה צנימים יבשים שלקחה מדלחָרוֹ. היא אכלה, שתתה והשיבה מעט את נפשה.

"ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק. ממקום מחבואה יכלה חאדוּלה לצפות רק ברצועה צרה של המראה. ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

"קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדה האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.

"פרנגוֹיאנוּ הוציאה את צעיף הצמר המקופל מתוך הסל, פרשה אותו והתעטפה בו. היא הניחה את ראשה על שורש בולט של עץ דולב עתיק ונרדמה."

לא רק ביופיים של התיאורים מצטיינת הנובלה, אלא גם, ואולי בעיקר, בחדירה המופלאה שהוא עושה לתוך נפשה של פרנגוֹיאנוּ, היא חאדוּלה, גיבורת העלילה, זקנה (בת שישים!) שמתמכרת לביצוע פשעים מסמרי שיער. 

ההתחלה המעודנת, המינורית, לא רומזת כלל על מה שצפוי להתגלגל לנגד עינינו. איך תנהג בקרוב מאוד הסבתא והאימא המסורה, שמטפלת בתינוקת, נכדתה שזה עתה נולדה, ובבתה היולדת, ולאן תתגלגל מכאן והלאה, מה יעלה בגורלה. 

סיפורה של חאדוּלה מעלה על הדעת את אחד המיתוסים הנושנים והמפחידים של הזקנה המכשפה, זאת שמלקטת צמחי מרפא ורוקחת מהם שיקויים, את כוחה לרפא, וגם ליטול חיים, את הסכנה הנסתרת שהיא אוצרת בחובה, את חוכמת החיים שלה, להיטיב אבל גם להרע. 

לאט לאט שוזר פאפאדיאמנטיס את דמותה, והיא הולכת ותופשת נפח מבעית, אך בה בעת הוא חודר אל נפשה, אל ההצדקות העצמיות שלה, אל ההסברים ההגיוניים-לכאורה למעשיה. ומתוך תודעתה כל המעשים מסתברים כנאותים: לגנוב, לשקר, וגם להרוג. ואז לנוס, בתחושה של עוול וקיפוח, של רחמים עצמיים ומסכנות.

 יכולתו של הסופר להבין את האישה הקיצונית הזאת פשוט מופלאה. 

מעבר לכך, יש לו גם אמירה על מצוקתן של נשים בנות דורו וילידות האי שבו חי ושאותו היטיב כל כך לצייר במילותיו.

לסיכום: נובלה נפלאה, והתרגום מיוונית, מעשה ידיה של ישראלה אזולאי-נחום, הוא חגיגה בפני עצמה!

את ספרי "מפה לאוזן" אי אפשר לרכוש בחנויות, אלא רק ישירות מההוצאה. הנה קישור לשם: