כל הפוסטים מאת עופרה עופר אורן

סופרת, מתרגמת ועורכת כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1995

מדוע היער ירוק?

מדוע אנו מתקשים יותר להבין צמחים מאשר חיות? ההיסטוריה האבולוציונית היא שפיצלה אותנו מהצמחייה בשלב מוקדם ביותר. כל החושים שלנו התפתחו בצורה שונה, ולכן עלינו להפעיל את הדמיון כדי לקבל מושג קלוש באשר למתרחש אצל עצים.

ראיית הצבע שלנו היא דוגמה טובה לכך. אני אוהב את השילוב של השמים הכחולים הזורחים מעל לצמרות העצים בירוק עמוק. זו אידיליית טבע מושלמת, והמקום המרגיע ביותר מבחינתי.

האם היו העצים מסכימים לדעתי? התשובה שלהם הייתה כנראה: "במידת מה."

אין ספק שמבחינת האשור, האשוחית ומינים אחרים, שמים כחולים, כלומר שפע של שמש, נעימים בצורה דומה. עם זאת, הצבע הזה אינו נחשב רומנטי או מרגש בעיניהם, אלא בעיקר אות בשורה: "הסעודה החלה." כי רקיע ללא עננים פירושו עוצמת אור מיטבית, כלומר תנאים אופטימליים לפוטוסינתזה. יום כזה עומד בסימן פעילות קדחתנית, צבע כחול פירושו עבודה בפרך. פחמן דו-חמצני ומים נהפכים כעת לסוכר, לתאית ולשאר פחמימנים ונאגרים למשמורת, העצים ממלאים את בטנם.


DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

החיים הנסתרים של העצים לעברית: ניב סבריאגו

 

המופע "לאס וגאס תל אביב" בתיאטרון הבימה

בקהל נצפו כמעט רק ראשי שיבה של אנשים שהבעת פניהם אמרה ציפייה לקראת הנאה מוכרת. נראה כי רבים כבר צפו במופע, או בשכמותו (שירי מחזות זמר), שהם יגיעו גם אל המופע המתוכנן הבא, שטרם עלה: שיריהם של זוכי פרס ישראל לזמר העברי לאורך השנים, שייקרא "פרס ישראל"), ושהם יודעים בדיוק מה עומד להתרחש: ערב שכולו שירים נושנים, מוכרים ואהובים, בביצועים מהוקצעים לעילא ועילא. 

אכן, קולו של צחי סיטון, הפרפורמר וכוכב הערב, נעים מאוד, "בריטון-בס", כפי שהסביר, והשירים, כאמור, כולם להיטים נושנים מאמצע המאה הקודמת, שבה רוב הנוכחים היו צעירים ששמעו את השירים ברדיו, ורקדו לנעימותיהם במסיבות הביתיות שנהגו אז לערוך (ובישראל – על טהרת המשקאות הקלים. זכורה לי היטב תדהמתו של מכר שעלה בשנות ה-70 מברית-המועצות לשעבר, שסיפר בהשתאות איך נכח במסיבה "של ישראלים" ששרו ורקדו בעליזות, "והכול – על מיץ תפוזים!"). 

הקהל התענג על המופע, שהתבסס לכאורה רק על שירים שנהגו לשיר בלאס וגאס ענקים כמו פרנק סינטרה, דין מרטין ונט קינג קול, אבל כלל גם פזמונים ידועים מתוך מחזות זמר, "כנר על הגג", "אני אוקלי אשת לפידות", ואחרים.

בחלק מהשירים הצטרפה אל סיטון הזמרת טל ברגמן, ואז התעלתה ההופעה לרמות מרשימות. ברגמן היא זמרת סופרן ששרה באופרה הישראלית, ומגלמת בהפקה "עלובי החיים" של תיאטרון הבימה את קוזט. היא ניחנה לא רק בקול מפעים, אלא גם בנוכחות בימתית ראויה לציון ומשכנעת. 

הדואט מתוך "אני אוקלי אשת לפידות":  "כל דבר" ("Anything you can do I can do better")  שהשניים ביצעו היה מרהיב, לא מעט בזכות יכולותיה הקוליות והבימתיות המצוינות של הזמרת. 

צחי סיטון שר היטב, קולו נעים מאוד, אבל משהו בנוכחותו הבימתית מביע ריכוז רב יותר בו עצמו, מאשר בתכנים שהוא שר. 

עם זאת, מדובר בהחלט בחוויה חביבה, במיוחד לבני חמישים או שישים ומעלה, שאינם מצפים לפרשנויות אמנותיות, אלא לגרסאות כיסוי מדויקות לשירים המוכרים להם היטב, שאל חלקם הזמין אותם הזמר להצטרף, למרבה השמחה ושיתוף הפעולה הנלהב. 

הערב הסתיים בהדרן הבלתי נמנע, לא לפני שסיטון הזמין את הקהל לבקש כל שיר שעולה על דעתו, ואז פצח ברצף מוכן מראש בעליל. "I can't help falling in love with you" הוא זימר בקולו הקטיפתי, והצביע על הנוכחים בקהל, כמי ששר סרדנת אהבה אישית לכל אחת ואחד מהם.

את ההדרן שרו השניים, סיטון וברגמן (שנוסף על כישרונה הרב היא גם יפהפייה, ויופייה הוטעם והודגש בשמלות השונות שהחליפה לאורך המופע). יש להודות שדווקא אותו שיר אחרון ומסיים היה קצת מביך. "לחיי העם הזה", הם שרו ביחד בהתלהבות שסחפה כמובן את הקהל ששמח לשמוע עד "כמה טוב שהוא כזה", והצטרף אל השרים במחיאות כפיים קצובות ובחיוכים זחוחים קמעא.  

מחוץ לאולם נודע ששוב נשמעה אזעקת צבע אדום בעוטף עזה ושצה"ל תקף שוב מטרות, אבל הקהל יצא מהאולם מחוייך ושבע רצון, כשבתודעתו ממשיכים להתנגן מיטב הלהיטים של פרנק סינטרה, ברברה סטרייסנד וקליף ריצ'רד וכל הזמרים הגדולים האחרים. 

יש לציין לטובה את הנגנים המלווים את הערב, רם ארז על הקונטרבס, הנרי ורד על התופים והמנהל המוזיקלי של הערב, גיורא לינדברג, שגם ניגן בפסנתר. 

מתי והיכן יעלו שוב המופעים:

25/1/19 – "פרס ישראל" – אשכול פיס קרית ביאליק

07/2/19 – "פרס ישראל" – פתח תקווה

21/3/19 – "ברודווי ישראל" – היכל התרבות יבנה

22/3/19 – "ברודווי ישראל" – תיאטרון הבימה

23/3/19 – "ברודווי ישראל" – היכל התרבות פתח תקווה

25/3/19 – "ברודווי ישראל" – אודיטוריום אניס יפו

27/3/19 – "הערב מחזמר" – תיאטרון היהלום רמת גן

29/3/19 – "ברודווי ישראל" – היכל התיאטרון מוצקין

30/3/19 – "ברודווי ישראל" – המשכן באר שבע.

2/04/19 – "לאס ווגאס-תל אביב" – גני תקווה

קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור, "שלוש סופרות דרומיות": האם מעניין לדעת ממה נובעת גאונות

שלוש נובלות קובצו בספר  שלוש סופרות דרומיות, וכל אחת מהן היא, כפי שנוהגים להתנסח באנגלית, "tour de force" (תרגום המונח לעברית, "מסע ניצחון", אינו כולל את כל הניואנסים שהאנגלית, שנשאבה כמובן מהצרפתית, מעניקה לו. מדובר לא ב"ניצחון", אלא במהלך מתעלה, אפשר לומר – גאוני).

במיוחד כך הנובלה השלישית, של פלנרי או'קונור, שכתיבתה מסמרת שיער. כמה היא חכמה! כמה שנונה! כמה הרבה היא יודעת על נפש האדם, על סגולותיו ועל התערערותו! כמה היא מיטיבה להבין ולתאר, ממש מבפנים, את הלכי המחשבה ואת הרגשות של מי שדעתו נטרפה! הסיפור הזה, "האלימים יישאוה" (The Violent Bear It Away), הוא יצירת מופת. לא רק חוכמת חיים יש בו, אלא דיון פילוסופי מעמיק, שנערך באמצעים ספרותיים, על משמעותה של האמונה הדתית ועל המאבק הניטש בינה ובין ההסתכלות המדעית על העולם. הסיפור מציג הבנה פסיכולוגית של נפש האדם, לעומת עוצמתה ההרסנית של הדת, שהפסיכולוגיה מסוגלת אולי לצפות בה ולאבחן, אבל לא לתקן אותה. וכל זה מוצג באופן משכנע ביותר, באמצעות הדמויות, מעשיהן, מחשבותיהן, מה שמניע, מכאיב ומרגש אותן.

אין מילים לתאר את עוצמתו של הסיפור ואת חוכמתו. קשה להבין איך אישה צעירה כל כך (או'קונור הלכה לעולמה כשהייתה רק בת 39), שאחרי תקופת לימודים קצרה כמעט לא יצאה מתחומי החווה שבה נולדה, שלא נישאה ולא הייתה לאם, ידעה הרבה כל כך על העולם, על מה שמניע בני אדם, ואיך נראית תודעתו של אדם שלקה בנפשו. מופלאה השזירה שהיא עושה בין הקולות השונים, הקונטרפונקט בין התודעות (דוגמה קטנה: נער מקיא כי אכל יותר מדי. המבוגר שלצדו בטוח שגרם להקאה כי אמר לו שהוא אשם במשהו. זאת גם, כמובן, ביקורת מושחזת ושנונה, והיא לא היחידה, על הז'רגון הפסיכולוגיסטי שנעשה נפוץ כל כך בעקבות משנתו של פרויד), ומופלאה הכתיבה עצמה, למשל – האופן שבו תיאורי הטבע מגויסים כדי לשקף מציאות נפשית: "פניו דמו לראי שהשמש מתעכבת מולו לבחון בו את בבואתה"; "כל בדל עשב בין אבני החצץ נראה כמו עָצָב חי ירוק. נראה כאילו העולם משיל את עורו"; "השמים היו בצבע סגול עז, כאילו הם עומדים להתפוצץ וללדת מתוכם את החושך"; "העצים שתקו, חוץ מסלסול או קרקור פה ושם. גם האוויר כאילו סומם. מפעם לפעם היה עוף גדול ושותק מרחף ומחליק אל תוך הצמרות, וכעבור רגע מתעופף ועף לו". כל כך יפה!

גם שני הסיפורים האחרים בקובץ, "יין צוהריים" (Noon Wine) מאת קת'רין אן פורטר (Katherine Ann Porter) ו"הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס (Carson McCullers) יוצאים מהכלל.

אין ספק שהצגתם של שלושת הסיפורים הללו בקובץ אחד מוצדקת. יש בהחלט מכנים משותפים בין השלושה, ולא רק משום שהם מתרחשים בדרום ארצות הברית, במדינות שבהן חיו וכתבו הסופרות.

יש משהו דומה בניחוח העולה מהם. שלושתם מתרחשים בעיירה קטנה שבה אנשים מכירים זה את זה. בשלושתם מופיע אדם זר שמשפיע השפעה קטלנית על הגורל של זולתו. בשלושתם יש איזו מוזרות, שנובעת בעיקר מהדמויות יוצאות הדופן: גיבן שנוהג לנענע את אוזניו כמו כלב שמכשכש בזנב; אסיר נמלט שנהפך לעובד חווה חרוץ ויעיל, שנוהג לנגן כל ערב במפוחית שלו, אך תמיד, במשך שנים, רק את אותו הלחן; צעיר טרוף דעת שמשוחח עם הקולות שהוא שומע, אבל בטוח שהוא לגמרי שפוי. בשלושתם מעברי הזמנים מתרחשים באופן דומה: הסופרת מתארת בפרוטרוט ובדייקנות התרחשויות של כמה דקות, ואז חולפת ביעף על פני שנים, בלי לסמן את המעבר, שאותו הקורא קולט רק כשהוא ממשיך בקריאה. שלושת הסיפורים קרובים מאוד אל הטבע ואל העבודה המתנהלת בחווה. ובשלושתם אנו זוכים בהארות רבות הנוגעות בנפש האדם, ולא פחות מכך – בטירוף הדעת של אנשים שאיבדו את שפיותם.

הנה כמה דוגמאות קטנות: קת'רין אן פורטר מספרת על אישה שאומרת לעצמה – "העיקר היה לברר איך בעצם רגזנותו של מר הלטון שונה מזו של כל גבר אחר, ואז להתרגל אליה ולאפשר לו להרגיש בבית". ילדים שננזפים לובשים את "הקווים הדאובים חסרי התקווה של פרצופי ילדים כשהם ניצבים מול כס המשפט הנורא של צדק המבוגרים". קרסון מק'קלרס מספרת על אישה ש"רק בחברת בני אדם" אינה חשה בנוח, כי "בני אדם, אלא אם כן הם נטולי כוח רצון או חולים אנושים, אי אפשר לקחת בידיים ולהפוך אותם בן-לילה למשהו ראוי וכדאי יותר"; או: "ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא אש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב  המשקה החריף של מיס אמיליה." בסיפורה של פלנרי או'קונור אנחנו פוגשים שניים, דוד ואחיין, שאת שניהם חטף קרוב משפחה מטורף, ושניהם נאלצים להתמודד עם השפעת הטירוף שחדר גם לנפשם: "זאת הייתה מחלה משפחתית. היא נחה לה בשקט במורשת הדם המחברת ביניהם, נובעת מאיזה מקור עתיק, איזה נביא מדברי או מתבודד על עמוד, עד שצצה בכל עוצמתה הראשונית אצל הזקן ואצלו, וכן, כך שיער, אצל הנער. אלה שנוגעו במחלה נידונו להיאבק בה ללא חשך, וָלא – לסור למרותה. הזקן סר למרותה. הוא עצמו, במחיר הימנעות מחיים מלאים, הצליח להדוף אותה מעליו. מה יעשה הנער – זה עדיין לא הוכרע.

הוא בלם את השתלטות המחלה עליו באמצעות מה שניתן לתאר רק כמשמעת עצמית סגפנית נוקשה. הוא לא הרשה למבטו לנוח על שום דבר יותר מרגע, מנע מעצמו כל סיפוק חושני שיכול לחיות בלעדיו. ישן במיטת ברזל צרה, עבד בישיבה על כיסא זקוף מסעד, אכל במשורה, דיבר מעט, וטיפח יחסי ידידות עם האנשים המשעממים יותר. בבית הספר התיכון שבו עבד, הוא היה המומחה למבדקים. כל החלטותיו המקצועיות היו מוכנות מראש ולא הצריכו את השתתפותו. לא נעלם ממנו שאין אלה חיים מלאים או שלמים, רק ידע שהוא מוכרח לחיות כך כדי לאחוז ולו בשמץ של כבוד עצמי. הוא ידע שהוא קרוץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי הטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו שבין הטירוף והריק."

אי אפשר שלא לתהות אם פלנרי או'קונור לא תיארה במילים אלה ממש את הגאונות שלה עצמה, והסבירה בלי דעת את הכורח שלה להתבודד ולהתרחק מהבריות.

לא רק טירוף והתבודדות מתוארים בספר. יש בו גם לא מעט אלימות סמויה, אבל עמה גם עוצמות של יופי וחמלה: על ילדה קטנה שהוריה גוררים אותה אתם בעולם ומביאים אותה לאיזו כנסייה כדי שתטיף שם לקהל שומעיה כותבת או'קונור, מפיה של אחת הדמויות, שהיא "נדמתה לאחת מאותן ציפורים שמסמאים כדי שזמרתן תמתק יותר. צליל קולה היה מדויק כפעמון זכוכית. רחמיו הקיפו את כל הילדים המנוצלים שבעולם – אותו עצמו בילדותו, את טרווטר שניצל הזקן, את הילדה הזאת שהוריה מנצלים אותה, את בישופ העשוק מעצם היותו חי."

האם הציפור שסימאו אותה כדי שזמרתה תערב אינה מתארת גם את הסופרת עצמה? אולי את כל שלוש הסופרות? אולי את כל האמנים הדגולים באמת?

היופי שבסיפורים הללו שייך לנו, הקוראים. האמת תיאמר: אין לנו עניין של ממש לדעת משהו על הסבל העומד מאחורי כתיבתם.

שתי סדרות ישראליות מרתקות

שתי הסדרות נלכדו בעיצומן, ולכן אינן מאפשרות עדיין צפיית בינג'. שתיהן משודרות בתאגיד השידור כאן 11, ושתיהן הפקות מקור מרתקות שמשקפות הבטים במציאות הישראלית שראויים בלי ספק להסתכלות מקרוב.

פמת"א

פמת"א היא סדרת מתח שבמרכזה עומדת פרקליטות מחוז תל אביב. עד כה שודרו חמישה פרקים מהסדרה, שיצרו נועה רוטמן ואסתר נמדר.

לפני כשנתיים הציגה אורנה בן דור את סדרת הכתבות התיעודיות, "דיני נפשות", בדוקו 10. בן דור ניסתה להוכיח בסדרה כי הפרקליטות במדינת ישראל רבת עוצמה ונגועה בשחיתות.

גם השופטת בדימוס הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות, קבעה לפני שנתיים כי "הכוח שבידי הפרקליטות, רב מכוח השופטים. הם חורצים גורלות." ב-2015 יצאה גרסטל נגד פרקליט המדינה, שי ניצן, במכתב חריף ששלחה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה ויינשטיין, האשימה גרסטל את ניצן ב"אי אמירת אמת ובחוסר תום לב." כל זאת בתגובה להתנהלות הפרקליטות בעניין הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן, שסירבה לתאם עמדות עם הפרקליטות במשפט זדורוב, ו"התעקשה" לעמוד על דעתה שהחתך בסנטרה של הנרצחת תאיר ראדה נעשה בסכין משוננת ולא בסכין יפנית (ומכאן מסתבר שלא רומן זדורוב רצח אותה!).

השופטת בדימוס הילה גרסטל בתוכנית "עובדה": לדבריה "הפרקליטות היא גוף חולה"


ועתה מגיעה הסדרה הדרמטית, פמת"א, שמציגה את אותה שחיתות באמצעים דרמטיים ובידיוניים, לכאורה.


למרבה החרדה, היא מבוססת על הניסיון האמיתי שצברה רוטמן, עורכת דין במקצועה, בפרקליטות תל אביב.

חן אמסלם המגלמת את עורכת הדין המשטרתית מרסל בן דוד, מצליחה להרשיע ראש משפחת פשע ירושלמי. בעקבות ניצחונה מציע לה אחד השופטים לעבור לפמת"א – פרקליטות מחוז תל אביב. מרסל מתחילה מיד לעבוד על תיק יוקרתי – מעילת משכנתאות באחד הבנקים בארץ. היא נתקלת בתככים, פוליטיקה, ואולי גם בשחיתות שרווחת בפרקליטות. האם תצליח במאבקה?

פמת"א היא הדרמה המקורית הראשון שערוץ כאן 11 מעלה, והפרקים שכבר שודרו (עד ה-14.1.2019) מעוררים סקרנות וציפייה.

אפשר לצפות בהם ביוטיוב.

מונא

הסדרה "מונא" נוגעת בפן אחר לגמרי של הישראליות: מציאות חייהם של פלסטינים ישראלים. מצוקתם והקשיים הבלתי אפשריים המונחים לפתחם מכל עבר מקוממים מאוד, וחשוב כל כך שהם מובאים בפני הקהל הישראלי (האם גם פלסטינים צופים בסדרה?). נוגעת מאוד ללב השפה שבה מדברים ביניהם פלסטינים-ישראליים: ערבית משובצת במילים בעברית, שאפשר להבחין בהן בתוך רצף השיחה: "לתקתק", "דו-קיום, "מורכבות" ("אתה בכלל יודע איך אומרים "מורכבות בערבית?" מקניטה אחת הדמויות את חברה). כמו בסרט לא פה, לא שם, שגם הוא משקף את חייהם של צעירים ערביים שאינם מצליחים למצוא את מקומם בחברה שממנה באו, וגם לא בחברה היהודית-ישראלית שבה הם מעורים לכאורה, גם בסדרה שלפנינו מגלמת את התפקיד הראשי השחקנית המקסימה מונא חוא ( منى حوّا). היא משחקת דמות של צלמת ערבייה, גם היא נקראת מונא, שחיה בתל אביב. מונא נבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום בינלאומית שנערכת בפריז. היא נקרעת בין הזהויות שלה ("שמת לב," עולה השאלה בשיחתה עם ראני, השותף שלה בעבודה, "שהם אף פעם לא אומרים 'פלסטיני מחמד', אלא רק 'ערבי מחמד?'"). בכפר הולדתה מנדים אותה. אמנם יש לה סיפור אהבה עם יניב, צעיר ישראלי שמשמש גם האמרגן שלה, אבל גם בחברה היהודית-ישראלית היא לא בדיוק מוצאת את מקומה. האם, למשל, "מותר" לה להגיע ללוויה של חייל ישראלי? מי יתקוף אותה על כך? ומדוע נאמנותה נבחנת בלי הרף בשתי החברות, הפלסטינית והיהודית, בזכוכית מגדלת, כמעט, אפשר לומר, במיקרוסקופ?

התשובות מעניינות, מסקרנות, מכאיבות, חשובות!

גם את הפרקים הראשונים הסדרה "מונא" (שיצרה מירה עווד וכתבה מאיה הפנר), אפשר לראות ביוטיוב:



הזוכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר, "פרה אדומה": על הסכין שמציע עולם הגברים

מעלה מחדש את הרשומה שכתבתי לפני חצי שנה על הסרט "פרה אדומה". אחרי שצפיתי בו בפסטיבל הקולנעו בירושלים, מאחר שהסרט יצא להקרנה מסחרית.

הציטוט מתוך ספרו של עמוס עוז קיבל מאז נופך אחר ועצוב.

בספרו  סיפור על אהבה וחושך, כותב עמוס עוז על ינקותו: עולם הגברים הציע לו סכין (כשמלו אותו). עולם הנשים – את השד המיניק והמנחם.

בסרט הישראלי החדש "פרה אדומה" אי אפשר שלא לחשוב על אותו דימוי.

עגלה אדומה שהומלטה מעוררת התרגשות רבה בקרב יהודים תושבי סילוואן ובמיוחד בלבו של יהושע, קנאי משיחי, שרואה בעגלה אות מקדים לבנייתו של בית המקדש השלישי.

את הטיפול בעגלה הוא מטיל על בתו בת השבע עשרה, בני (קיצור של בנימינה). "יש לך שנתיים להיות חמודה," ממלמלת בני אל העגלה אחרי שהיא מגישה לה אוכל ומלטפת אותה. שהרי קצה של העגלה צפוי וקרוב: בעוד שנתיים מתכנן אביה של בני לשרוף אותה, כדי שאפרה ישמש לטיהור היהודים העולים אל בית המקדש שייבנה בקרוב, לדעתו.

בני אוהבת את העגלה הרכה. רואה בה חיים, רוך ועדינות של חיה צעירה ומתוקה. אביה של בני רואה חזיונות משיחיים, עגלה שיש לה, בעל כורחה, "תפקיד": להישחט ולהישרף. הוא ישתמש בה כדי לשרת את התוכנית ההזויה והאלימה שהוא מטפח: להרוס את אל אקצא ולבנות במקומו את המקדש.

בתחילת הסרט נדמה שבני, שזה עתה איבדה את סבתה שטיפלה בה אחרי שאמה של בני מתה בלידתה, משתפת פעולה עם אביה. בבוקר של השבעה היא מניחה תפילין ומתפללת לצדו. אבל עד מהרה מתברר שחרף אהבתה לאביה (מי עוד יש לה בחיים?), היא אינה שותפה לחלומות האלימים שלו, שהיא חסה עליו, נוהגת בו באימהיות, שהרי זה עתה איבד את אמו, אבל בד בבד נרתעת מפני הקיצוניות שלו. לא, היא לא רוצה לעלות להר הבית ולהתפלל שם. לא רוצה להשתתף במאבק התמיכה ב"מגורשי עמונה". לא רוצה להיות חלק מכל מה שנראה בעיניה כטירוף קיצוני ודוחה (לא רוצה גם להניח תפילין!)

לא זו בלבד, אלא שהיא דוחה מעליה לגמרי את העולם הגברי. היא מתאהבת באישה צעירה, יעל, בת שירות שאביה קיבל אל האולפנה שהוא מנהל.

בנות האולפנה זוכות לחינוך שכולו שטיפת מוח. לוקחים אותן לטיולי מורשת ומטיפים להן על הר הבית ועל בית המקדש. מנסים לחנך אותן לכך שימלאו את התפקידים המוטלים על אישה חרדית: להינשא מוקדם ככל האפשר ולתמוך בבעלה, התלמיד החכם.

בני לא תסכין עם כל אלה. היא הולכת ומתרחקת מהעולם שאליו נולדה. אהבתה הנסערת אל יעל היא רק תחילתה של הדרך, שמי יודע לאן תוביל אותה.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מדויק, מרגש, ומעורר מחשבות.

הוא חולק את הפרס עם הסרט "הצלילה", וזיכה את השחקנית הראשית שלו, אביגיל קובארי, בפרס השחקנית הטובה ביותר.

מה קרה ל"תנו הזדמנות לשלום"?

שתים עשרה שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הוא קיבל את פרס נובל לספרות, והוא רק בן 44, אחד הזוכים הצעירים ביותר בפרס: אלבר קאמי, סופר ופילוסוף אקזיסטנציאליסט יהודי, יליד אלג'יר, התייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה, ולכן גדל בעוני. בבגרותו עבר לצרפת, ובזמן מלחמת העולם השנייה הצטרף לרזיסטנס – תנועת ההתנגדות שנאבקה נגד השלטון הגרמני בצרפת – שבה פעל כעורך של כתב עת מחתרתי. בתום מלחמת העולם, כשארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על יפן, היה בין הבודדים שהתרעמו על כך בפומבי.

הד לעמדותיו אפשר למצוא בנאום שנשא כשקיבל את פרס נובל (כאן בתרגומי, מהתרגום לאנגלית):

"כשאני מקבל את הפרס שבו, חברי האקדמיה, החלטתם לכבד אותי, אני חש הכרת תודה עמוקה, במיוחד כשאני חושב על כך שמעלותיו עולות על מעלותיי. כל אדם, ועוד יותר מכך כל אמן, רוצה בהכרה. גם אני רוצה בה. אבל כשנודע לי על החלטתכם, לא יכולתי שלא להשוות את משמעויותיה עם מי שאני באמת: גבר די צעיר, עשיר רק בספקות וביצירתו שטרם הסתיימה. אדם שרגיל לחיות בבדידות היצירה או לחסות במחסה שמעניקות לו חברויותיו. אדם שאינו יכול שלא לחוש בעתה כשהוא שומע על ההחלטה שלפתע מעתיקה אותו ורק אותו אל מרכז תשומת הלב ואל אור הזרקורים. מה יכול לחוש אדם שנעתר לכבוד כזה, בשעה שסופרים אחרים באירופה, ובהם הדגולים ביותר, נידונים לשתיקה, וארץ המולדת שלהם חווה מצוקה אינסופית.

נדהמתי וחשתי טלטלה פנימית. כדי לזכות שוב בשלוות נפשי נאלצתי להשלים עם מזלי הנדיב מדי. ומאחר שאיני יכול להצדיק את אותו מזל תוך הישענות על הישגי בלבד, מצאתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא מה שעזר לי מאז ותמיד, גם כשהנסיבות היו הפוכות: דעותיי על האמנות שלי ועל תפקידי כסופר. הרשו לי לספר לכם, מתוך הכרת תודה וידידות, ובפשטות הכי גמורה שאוכל לעשות זאת, על אותן דעות.

איני יכול לחיות בלי האמנות שלי. אבל מעולם לא הצבתי אותה מעל כל הדברים האחרים. אם אני זקוק לה, זה מכיוון שאינה נפרדת מעמיתי, בני האדם. היא מאפשרת לי לחיות, בדיוק כפי שאני, על אותו מישור אתם. היא משמשת אמצעי להניע אנשים רבים ככל האפשר, שכן אני מציע להם תמונה משופרת של שמחות משותפות ושל סבל. האמנות מחייבת את האמן לא להתבודד ומאלצת אותו להישמע לצו הפוקד עליו ענווה מוחלטת ואמת אוניברסלית. לא פעם מתחוור למי שבוחר בחיים של אמן כי הוא עושה זאת משום שהוא חש שונה מהזולת, משום שאינו יכול לשמר את אמנותו או את שונותו, אלא אם יודה בכך שהוא דומה לזולתו. האמן מתחשל למען האחר, בין אם ביופי שאינו יכול לחיות בלעדיו, ובין אם בזכות הקהילה שאינו מסוגל להיתלש מתוכה. לכן אמנים אמיתיים אינם בזים לשום דבר. עליהם להבין, לא לשפוט. ואם הם נאלצים לבחור צד, הם יכולים אולי לצדד בחברה שבה, כמו שאמר ניטשה, לא ישלוט השופט אלא היוצר: הפועל, או האינטלקטואל.

תפקידו של הסופר אינו משוחרר מחובות קשים. אם הוא סופר, הוא אינו יכול לשרת את מי שיוצרים את ההיסטוריה. הוא משרת את אלה שסובלים ממנה. אחרת ייוותר לבדו, ואמנותו תישלל ממנו. כל צבאות העריצות, על מיליוני האנשים הנמנים עמם, לא יוכלו לשחררו מההתבודדות שהוא נוקט, אפילו ובמיוחד אם הוא מותאם להם. אבל די בשתיקתו של האסיר האנונימי, המופקר להשפלות בקצה אחר של העולם, כדי למשוך אליו את הסופר שיפדה אותו מגלותו, אם בשל זכות היתר שמקנה לו החירות, הוא מצליח לא לשכוח את אותה שתיקה של האסיר האנונימי, ואז מעניק לה קול, באמצעות אמנותו.

איש מאתנו אינו דגול מדי למשימה. אבל תמיד, בין אם מדובר באמן נידח ובין אם מדובר ביוצר שזכה לפרסום זמני, אם הוא כלוא בין גדרות התיל של עריצות או אם הוא חופשי להתבטא, הסופר יכול לכבוש את לבה של הקהילה שתצדיק אותו, אם ישלים עם מגבלות היכולת שלו ויגייס אותה לשתי המשימות הקובעות את גדולת יצירתו: לשרת את האמת ולשרת את החרות. מאחר שמשימתו היא לאחד אנשים רבים ככל האפשר, אסור שיצירתו תתפשר עם שקרים או עם שעבוד. בכל מקום ששני אלה שולטים, הם מולידים בדידות. בכל מקום שחולשתנו האנושית מתקיימת, אצילות אמנותנו תהיה כרוכה בשתי מחויבויות, שקשה לשמר אותן: היוצר יסרב לשקר, לכן יספר על כל מה שידוע לו, והוא יתנגד לדיכוי.

במשך יותר מעשרים שנות היסטוריה מטורפת, בצוק העתים, אבוד ונטול תקווה כמו כל בני דורי, תמכתי בעניין אחד: בתחושה הסמויה שהכתיבה מעניקה כבוד, כי זאת פעילות שיש בה מחויבות – ולא רק  המחויבות לכתוב. מבחינתי, בהתחשב בכוחותיי ובמצבי, זאת הייתה מחויבות לשאת, ביחד עם כל מי שחיו באותה תקופה היסטורית, את המצוקה ואת התקווה שחלקנו. האנשים הללו, שנולדו בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, שהיו בני עשרים כשהיטלר עלה לשלטון, שגדלו בימים שהחלו המשפטים המהפכניים, האנשים שהתמודדו לאחר מכן עם השלמת חוק לימודיהם לנוכח מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, העולם של מחנות הריכוז, אירופה של העינויים ושל בתי הסוהר – האנשים הללו חייבים כיום לגדל את ילדיהם ולהמשיך ליצור בעולם שהשמדה גרעינית מאיימת עליו. אף אחד אינו יכול לצפות מהם, לדעתי, שיהיו אופטימיים. ואני חושב אפילו שעלינו להבין את הטועים ולהילחם נגדם. נגד הטועים, שמרוב ייאוש תובעים את זכותם לבוז לכול ולדגול בניהיליזם המאפיין את העידן הנוכחי. הרי מרביתנו, בארצי ובאירופה כולה, מתנגדים לניהיליזם, רובנו שקועים במסע של חיפוש אחרי לגיטימיות. בימים של אסון נאלצנו לייצר לעצמנו את אמנות החיים, כדי שנצליח להיוולד מחדש ולהילחם בגלוי נגד פעולתו של יצר המוות, שפעל בתוך ההיסטוריה שלנו.

אין ספק: כל דור מרגיש שהוא נקרא לתקן את העולם. הדור שלי יודע שהעולם לא יתוקן, אבל משימתנו קשה אולי עוד יותר. עלינו למנוע את השמדתו העצמית. ירשנו היסטוריה מושחתת, שמעורבים בה מהפכות, טכנולוגיה שנטרפה עליה דעתה, אלים מתים ואידיאולוגיות שחוקות; עולם שבו כוחות בינוניים יכולים להרוס הכול, והאידיאולוגיות מתקשות לשכנע; עולם שבו התבונה השחיתה את עצמה והשתעבדה לשנאה ולדיכוי. הדור שלנו החל בשלילת עצמו, ונאלץ לייסד מחדש, מבפנים ומבחוץ, את המעט שנותר מקדושת החיים והמוות. בעולם שמאוים בהשמדה, שבו הנוגשים המרים ביותר עלולים להשית על הכול כליה מוחלטת, הדור שלנו יודע כי במאבק מטורף נגד השעון, עליו להשיב את השלום שישרור בין העמים, ולא בדרך של שעבוד. עלינו לפשר מחדש בין עמל לתרבות, וליצור מחדש את ארון הברית השייך לכל בני האדם. לא בטוח שהדור הזה יצליח אי פעם במשימה האדירה הזאת, אבל האתגר הכפול של אמת ושל חרות כבר מתעורר ברחבי העולם, ואם לא תהיה ברירה, הדור שלנו יודע איך למות למענם, בלי לשנוא. בכל מקום שבני דורנו נמצאים יש להצדיע להם ולעודד אותם, במיוחד במקומות ששם הם מקריבים את עצמם. אני בטוח שאזכה לאהדתכם המלאה כשאבקש להעביר את הכבוד שחלקתם לי אל בני הדור הזה.

ועתה, אחרי ששרטטתי את אצילות אמנותו של הכותב, עלי להציבו במקומו הנכון. אין לו, לכותב, שום טענות או דרישות, חוץ מאלה שהוא חולק עם רעיו לנשק: הוא פגיע אך עיקש, הוא לא הוגן ועם זאת הוא רודף צדק, הוא עושה את עבודתו בלי בושה או גאווה, הוא גלוי לעיני כול, הוא אינו חדל להפריד בין יגון ליופי, והוא נאמן לצורך לשאוב מחייו הכפולים את היצירות שהוא מנסה בעיקשות להציב בתוך התנועה ההרסנית של ההיסטוריה. מי בכלל יכול לצפות ממנו לפתרונות מוחלטים וללקח מרומם? האמת מסתורית וחמקנית, ויש תמיד לכבוש אותה ולהשתלט עליה. החרות מסוכנת, מקשה על החיים, ובה בעת – מעוררת התעלות. עלינו לצעוד לעבר שני היעדים הללו, בכאב אך בנחישות, גם אם נהיה בטוחים שבדרך כה ארוכה יתגלו חסרונותינו. האם קיים כיום סופר שיכול להעז ולהעמיד את עצמו במצפון שקט כמטיף למידות טובות? באשר לי, עלי לקבוע שוב: איני כזה. מעולם לא יכולתי לכפור בָּאור, בהנאת הקיום, בחרות שבה גדלתי. אבל גם אם הנוסטלגיה מסבירה רבים מחסרונותיי ומטעויותיי, אין ספק שהיא עזרה לי להבין טוב יותר את אוּמנותי. היא עזרה לי לתמוך, בלי להטיל שום ספק בכל האנשים ששותקים, באלה שמתקיימים בחיים שנועדו להם בעולם שבו רק הזיכרון יכול להשיב אליהם להרף עין תחושות של אושר ושל חרות.

וכך, כשאני מוקטן לגודלי האמיתי, למגבלות שלי ולחובותיי, כמו גם לאֶמוּנוֹת שבהן אני דוגל, אני חש משוחרר יותר לדבר על רוח הנדיבות ועל הכבוד שהענקתם לי זה עתה, ואני גם חופשי לספר לכם שאקבל אותו כביטוי של הוקרה כלפי כל מי שמשתתפים במאבק ולא זכו בכבוד כזה, אלה שיודעים רק אומללות ורדיפות. לא נותר לי עוד אלא להודות לכם מעומק לבי, ולהבטיח נאמנה ובפומבי, כאות להכרת התודה שאני חש, את אותה הבטחה של נאמנות שכל אמן אמיתי חוזר עליה בדממה מדי יום."

העולם שבו חי אלבר קאמי ביום שבו נשא את הנאום עסק עדיין בהתאוששות מההרס האדיר שחוללה מלחמת העולם השנייה. אכן, הגרמנים נוצחו, אבל תבוסתם לא הבטיחה  חרות מדיכוי. בעקבות ועידת ילטה, שהתנהלה זמן לא רב לפני תום המלחמה, חולקה אירופה בין המזרח למערב, וברית המועצות השתלטה על מזרח אירופה. במשך עשרות שנים, עד לנפילתה, שרר שם שלטון של דיכוי וטרור.

בני דורו של אלבר קאמי, כפי שביטא בנאום הזכייה שלו, חשו שעליהם לבנות עולם חדש, טוב יותר, על החורבות שהותירה המלחמה, אבל היו ערים גם לכך שחרותם של אנשי רוח רבים טרם הושבה להם. כך למשל כשהסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין זכה ב-1970 בפרס נובל לספרות, הוא לא יכול היה להגיע לשוודיה כדי לקבלו. קולם של סופרים ומשוררים הושתק. זכור למשל סיפור חייו של אוסיפ מנדלשטם, אחד מרבים שנרצחו בגולגים, במקרה שלו – בעקבות שיר שכתב על סטלין.

האיום הגרעיני הילך אימים על בני הדור שחיו זמן לא רב אחרי שפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסקי. (הד לאותן חרדות אפשר לראות בסרט יוצא הדופן "המזח" של כריס מארקר). האם העולם למד את הלקח שקאמי ניסה להעביר בנאומו? האם נבהל מעוצמת ההרס שהוכחה כשהפצצות החריבו שתי ערים יפניות גדולות? כמובן שלא. טובי המדענים רק המשיכו לפתח פצצות הרסניות הרבה יותר. הסרטון שלהלן מדגים את עוצמתו הגוברת והולכת של הנשק:

 

והסרטון הזה, שיצר אמן יפני, מדגים את ההתרבות ההולכת וגוברת של הפיצוצים הגרעיניים שהתרחשו בעולם בין 1945 ל-1998:

 

בשנות ה-60 של המאה העשרים היה נדמה שדור הבייבי בום – מי שנולדו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה  – נושאים בלבם חזון דומה לזה שהביע קאמי בנאום הנובל שלו. אחת הססמאות שהיו הנפוצות אז, בתקופה שילדי הבייבי בום היו בני נוער, הייתה Make Love Not War. "ילדי הפרחים" הטיפו לאחווה, ערכו פסטיבלי שירה נוסח וודסטוק, והטיפו, כמו שירו של ג'ון לנון, "לתת הזדמנות לשלום".

כמה תמימים נראים כל אלה כיום.

ידועה אמירתו המפורסמת של אלברט איינשטיין שאמר כי אינו יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים, שכן מלחמה גרעינית תשמיד את הציוויליזציה האנושית. נראה כי דברי האזהרה שהשמיע אלבר קאמי בנאום הנובל שלו לא הועילו.

סרט הקולנוע "פתאום משפחה": מה הסוגיה החשובה שהוא מציג

 

סרט הקולנוע "פתאום משפחה" מציף נושא חשוב מאין כמוהו: איך נראה אימוץ מנקודת מבטם של המאמצים ועם אלו קשיים הם נאלצים להתמודד.

הסרט הוקרן במפגש של עמותת פסיפס, שפועלת כדי לשפר את איכות החיים של ילדים מאומצים, הורים מאמצים ומשפחותיהם, ולקדם אותם.

באתר של העמותה כתוב כי היא "הגוף היחיד שנותן מענה כולל למשפחות מאמצות בשלבי הטרום והפוסט אימוץ," וכן שהיא מעניקה למשפחות המאמצות "תמיכה וליווי מקצועי על ידי צוות רב מקצועי של מומחים בתחום האימוץ," שאותם נותנים "הורים מאמצים, מאומצים בוגרים ואנשי מקצוע בתחום, המהווים צוות חשיבה ותמיכה בפעילות."

קדם להקרנה של הסרט סיפורה המפעים של אם מאמצת שמגדלת עם זוגתה תשעה ילדים, חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הן גם משמשות משפחה אומנת לילדים שאיש אינו מוכן לטפל בהם: ילדה בת ארבע שסובלת מפיגור שכלי, ושני ילדי פליטים שנאלצו, לפני שנמסרו לאומנה, לשהות זמן ממושך בכלא עם הוריהם.

בשלב השאלות מהקהל הרימה יד אחת הנוכחות ותהתה אם הורים מאמצים בישראל זוכים לעזרה או להדרכה כלשהן מצד השלטונות. "אנחנו מאמצים חדשים," סיפרה, "רק חצי שנה, ואנחנו מרגישים לגמרי לבד, בלי שום תמיכה."

אכן, היא נענתה: אין בישראל שום תמיכה ממוסדת בהורים מאמצים, השיבו לה הדוברת שעל הבמה ולצדה אחת המארגנות והיוזמות להקמת עמותת פסיפס. החברה שארגנה את המפגש הסבירה לשואלת שהיעדר התמיכה הוא שדרבן אותן מלכתחילה להקים את העמותה, והבטיחו לה שבתום הערב ישחחו אתה. אכן, אחרי ההקרנה אפשר היה לראות שכמה מהנוכחים, רובם כנראה הורים מאמצים, חלקם ילדים מאומצים (גם אמהות ביולוגיות שמסרו את ילדיהן לאימוץ מגיעות לפעמים למפגשים הללו, העידה המארגנת), כבר ניגשו אל המאמצים הטריים ושוחחו אתם. כל כך חשוב שהוותיקים מטים אוזן ושכם, מאזינים, משתפים מניסיונם ותומכים!

ייתכן שיהיו מי שיתהו מדוע בכלל זקוקים הורים מאמצים לתמיכה. הרי מדובר, בלי ספק, באנשים טובים ונדיבים, כאלה שעשו מעשה מופלא שכולו נתינה ורצון טוב: פתחו את לבם ואת ביתם לילד או ילדה שאין בעולם מי שיעניק להם את האהבה הבסיסית שכל אחד באשר הוא זכאי לה, שכל מי שיש לו הורים מרגיש שהיא מובנת מאליה, שבלעדיה אי אפשר לשרוד.

הסרט "פתאום משפחה" מציג כמה מהקשיים שאתם מתמודדים מאמצים שאין להם כנראה מלכתחילה מושג מה צפוי להם.

כי ילדים מאומצים, במיוחד כאלה שאומצו בגיל שבו כבר אינם תינוקות, ולכן הם זוכרים את הוריהם הביולוגיים ומתגעגעים אליהם (גם אם היו הורים פוגעניים, מזניחים, הרסניים), נוהגים באופן לא מודע לאתגר את המאמצים, כנראה כדי להיות בטוחים שאלה ראויים לאהבתם ושיוכלו לבטוח בהם. לשם כך, וכמובן שלא מתוך החלטה, מעמידים הילדים את ההורים המאמצים למבחן. האם יצליחו אלה להתגבר על הכעס הבלתי נמנע שמתעורר בהם? האם נדיבותם, אהבתם, החמלה שהם חשים, יגברו על הכול?

הסוגיה, כאמור, מורכבת מאין כמותה, וסרט כמו "משפחה פתאום" חשוב מאוד.

הבעיה שהוא עשוי בשטחיות, ורק לכאורה מתמודד עם הבעיות שהוא מבקש להציג. הוא סרט אמריקני, במובן הרע של המילה:  נוסחאתי, ומגחיך. המילה הראשונה המופיעה בשמו "פתאום משפחה", מתאימה לו מאוד: "פתאום". תהליכים שבמציאות לא יכולים שלא להימשך זמן רב, שנים, מואצים ומתרחשים בסרט בזריזות שאי אפשר להצדיקה רק בקוצר היריעה והזמן הנתון בידי היוצרים. שכן ראוי שאת מה שחווים המאמצים, המאומצים, והסובבים אותם – בני המשפחה המורחבת, חברי קבוצת התמיכה שהם משתייכים לה, הצוות המלווה מטעם רשויות הרווחה – יציגו במידה רבה יותר של כבוד, אמינות, אורך רוח ועומק.

הסרט אמור להיות מבדח, מן הסתם – כדי להקל על הצופים. אכן, נשמעו מקרב הקהל קולות צחוק, וגם אני מצאתי את עצמי צוחקת לפחות פעם אחת: כאשר המאמצת הפוטנציאלית מתמודדת עם ההתנגדות הדוחה של בני המשפחה המורחבת שלה לרעיון האימוץ, ומסבירה להם שיש כל כך הרבה ילדים בודדים בעולם, ילדים שאין להם משפחה, וש"ברגע הזה אני מקנאה בהם"… עם זאת, רוב החידודים והבדיחות היו, לפחות בעיני, תפלים למדי. הפריעו לי התגובות המוגזמות, הלא טבעיות, הלא משכנעות, של הדמויות, למצבים שמצריכים דקות אבחנה, רגישות ועדינות. ההפרזות, הפתרונות הקיצוניים, הבלתי אפשריים, לא שכנעו אותי (דוגמה קטנה: ההורים המאמצים מגלים שמישהו שולח לבתם הודעות טקסט מיניות. הם מגיעים למקום העבודה שלו, בבית הספר שבו היא לומדת, חובטים ובועטים בו עד זוב דם, ובה בעת שוכחים במכונית את שני הילדים הקטנים, אחיה ואחותה, שגם אותם הם מתעתדים  לאמץ. נו, באמת…).

עם זאת, לא היה רגע שבו לא חשבתי על קהל הצופים המסוים שנכח בהקרנה המיוחדת. הייתה ביניהם קבוצה של בני נוער, בני משפחה מאמצת אחת. לא יכולתי שלא לתהות מה הם חושבים לנוכח מה שמוצג בפניהם בסרט.

בתום ההרצאה המקדימה סיפרה המארגנת שאת ההקרנה המיוחדת יזמה אחרי שפגשה באקראי, בהקרנה מסחרית, את אחד מאותם מאומצים, והוא שב ואמר לה "זה בדיוק כמו המשפחה שלי".

אם כך, אם הסרט עורר הזדהות כזאת בקרב מי שמכירים הכול מבפנים, אפשר כנראה להצדיק אותו, ובלי ספק חשוב לברך עליו ועל מה שהוא מספר לצופים.

בִּינֶם הלר, "אחותי חיה": האם יש נחמה בשיר?

באמצע שנות התשעים צילמה הזמרת חוה אלברשטיין ביחד עם בן זוגה, נדב לויתן, את הסרט "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" ובו שוחחה עם משוררים ישראלים כותבי יידיש.

בספרו של בני מר, סמוצ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה שראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, ציטט המחבר דברים שסיפרה אלברשטיין על הנסיבות שבהן הלחינה את אחד משירי היידיש הידועים ביותר שלה, "מײַן שוועסטער חיה" – "אחותי חיה", שכתב המשורר בִּינֶם הלר.

"אני לא אדם של תחקירים, אבל לקראת הסרט עשיתי קצת תחקיר על משוררי היידיש בארץ. אמרו לי שבבית לייוויק יש ערב קריאת שירה של הדסה קסטין, אשתו של בִּינֶם הלר. בערב היא קראה משיריו, ו'מײַן שוועסטער חיה' (אחותי חיה) היה כמובן השיא. כשבאנו אל בִּינֶם לצלם, הכנתי כמה שירים שלו שיקריא קצת משם וקצת מכאן, שיר על הכנרת למשל. והנה התחלנו לארוז את הציוד וברגע האחרון אמרתי להדסה: אולי בכל זאת תקראי את 'מײַן שוועסטער חיה'. פחדתי שזה שיר כל כך כבד ועצוב שאי אפשר לעמוד בפניו. אבל אימא של נדב אמרה לי שאני צריכה להלחין את זה. אמרתי מה פתאום? איך מלחינים שיר טרגי כזה? נו, וגם זה קרה," סיפרה אלברשטיין בסרט.

השיר, ביידיש ובתרגומו לעברית, הוא אכן אחד הנוגים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא מספר על מצבן של נשים צעירות, בעצם ילדות, שגורלן היה מר וקשה מנשוא. הן נולדו עניות, עבדו בפרך, ולא זכו להתבגר.

הנהו, ביידיש, ובתרגומו המעודכן לעברית, מאת בני מֶר:

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.
———————-וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי. 

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,

מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ –

די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן
אױף סמאָטשע־גאַס, אין הױז מיט קרומע טרעפּ.

די מאַמע איז אַװעק פֿון שטוב באַגינען,
װען אױפֿן הימל האָט ערשט קױם געהעלט.
זי איז אַװעק אין קראָם אַרײַן פֿאַרדינען
דאָס בידנע־דראָבנע גראָשעדיקע געלט.

און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,
און זי האָט זײ געקאָרמעט און געהיט.
און זי פֿלעגט זינגען זײ די שײנע לידער,
פֿאַר נאַכט, װען קלײנע קינדער װערן מיד.

מײַן שװעסטער חיה מיט די גרינע אױגן,
מײַן שװעסטער חיה מיט די לאַנגע האָר –
די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן,
איז נאָך נישט אַלט געװען קײן צענדלינג יאָר.

זי האָט גערױמט, געקאָכט, דערלאַנגט דאָס עסן,
זי האָט געצװאָגן אונדז די קלײנע קעפּ.
נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן –
די שװעסטער חיה מיט די שװאַרצע צעפּ.

מײַן שװעסטער חיה מיט די אױגן גרינע,
אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקע זי פֿאַרברענט.
———————————–

און איך בין אין דער ייִדישע מדינה
דער סאַמע לעצטער, װאָס האָט זי געקענט.

 

פֿאַר איר שרײַב איך אױף ייִדיש מײַנע לידער
אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט.

בײַ גאָט אַלײן איז זי אַ בת־יחידה –
אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

 

 

רעייתו של המשורר, הדסה קעסטין, קוראת את השיר, לצדו

לתרגומו של השיר הייתה גרסה מוקדמת יותר, אבל המתרגם החליט לעדכנה בספרו. הנה הגרסה הקודמת:

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

בינם (או בונים, בניב אחר) הלר היה יליד ורשה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליח להגיע לברית המועצות, ושב לפולין רק ב-1948. לישראל עלה הלר ב-1957, אבל עד מותו ב-1998 המשיך לכתוב ביידיש.

"בינם הלר הוא משוררה של יהדות פולין," נכתב בעיתון דבר בשנה שבה עלה ארצה. "את חייה חי, את סבלה נשא, את מזמוריה ספג. מעורה בחוסנה ודלותה." קינתו על אחותו חיה, שנאלצה לגדל אותו בעודה ילדה בעצמה, "בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן", קורעת את הלב, במיוחד כשיודעים מה עלה בסופו של דבר בגורלה: "אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ / שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי."

הלר המשיך לכתוב ביידיש, לזכר אחותו, שכן זאת הייתה השפה היחידה שידעה.

בני מֶר, שתרגם את השיר לעברית, מעיד בספרו על דברים שאמרה לו חוה אלברשטיין בעניין הספר שכתב: "'זה היופי בעולם, נר מדליק נר. בינם התחיל, אני המשכתי ועכשיו גם אתה.'"

האם יש בכך נחמה?

מה "לקחה" השואה?

השואה לקחה מהאדמה את זכותה הבלעדית על התרבות הזאת, והעניקה אותה למי שימשיך לדבר בשמה של הגרמניות ההיא, הישנה. גרמניה הגאוגרפית בגדה ברוח שפיעמה בלב התרבות שלה, וכעת נודדת הרוח הזאת ללא בית וללא מקום, ואין לה בית אלא בבני האדם – כן, יעקב המשיך וכתב שם, כבר מתכונן להערות הזועמות שיבואו, גם היהדות היא דבר כזה, רוח נודדת הנתונה לאנשים ולא למקום. "הנה, אני רואה סביבי," התלהב באותם דפים, "כמה וכמה דמויות שמקיימות בלבן ובכתביהן את הגרמניות – גרשום שלום למשל, ופאול צלאן ונלי זק"ש וחנה ארנדט, וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית."

ולאחר אחרית הדבר הזו, שהוא עוד זוכר איך כתב אותה, בהזדהות מלאה, במשך לילה חורפי אחד בירושלים המסוגרת, מופיע שוב כתב ידו של בנו, שורותי שורות  בעיפרון. הנה פה בוודאי יבוא סיכום קודר ומאשים, בנו יטיח בו את אשמתו, יאמר לו שכל ההתפלספות הזאת לא אלא מסע נרקיסיסטי להכרה ופרסום, דרך להתרחק מבני ביתו: מהילדים, מרחל, מכל שגרת ארוחות הערב ומהכלים הנערמים בכיור ומהשכבת הילדים ומאסיפות ההורים. תמיד הקפיד להפגין את המרחק העצום שבינו למורים, לא שכח לציין את תוארו, את תוארו, דוקטור ואחר כך פרופסור, בקושי הניח להם לספר לו על בניו, הדף כל ביקורת.

אותה תחושת חשיבות גרמה לו לשתוק בארוחות משפחתיות גדולות ובחתונות, בר מצוות, בריתות, אז היה -מתקדר ונאטם, כמו מתריס ואומר להם: מה לי ולשיחות, מה לי ולכל העמדות הפנים, מה לי ולתצלומים המשותפים בחיוכים מאולצים. בשמחות המשפחתיות לא טרח לקום מהשולחן, אם הם כל כך רוצים אז שיבואו אליו. והם, לא עבר זמן רב והם חדלו לבוא אל שולחנו, ילדיו היו מתרוצצים באולם, רודפים אחרי בני הדודים שלהם, צועקים וצוחקים, והוא נשאר לבדו בשולחן, מצביא חסר צבא. מדי פעם היו הילדים המזיעים חוזרים לשולחן לשתות קצת או לחטוף מנה אחרונה, ומשגדלו החל מרד סמוי, והוא לא מצא אותם כשרצה ללכת. למרות כל בקשותיו הם רצו להישאר לרקוד, וגם כשהיה מביט ברחל במבט המצמית השמור לאירועים כאלה נאלץ להישאר במקומו עוד זמן רב.

והנה עולה מולו דמות אחרת, דמותו באירועים של האקדמיה – בימי עיון, בכנסים או בהענקות פרסים, שם כבר היה אדם אחר, נלהב ומלא כוח, מתיישב לרגע אן הפקולטה ונשיא האוניברסיטה, ומהם ממשיך לשולחן של העסקנים, ואם היה שם איזה פוליטיקאי, או איש תרבות מפורסם, היה משוחח אתו בלהט ומפגין את כל כישוריו.

האם כותבי רומנים הם שקרנים שיש לגנותם?

בעוד חודשים אחדים ימלאו שלוש מאות שנה ליציאתו לאור לראשונה של הספר רובינזון קרוזו. מעניין לקרוא את מה שכתבה עליו ווירג'יניה וולף  לפני מאה שנה, ויותר מכך – את מה שכתבה על מחברו, דניאל דֶפוֹ, כשמלאו לספרו "רק" מאתיים שנה.

מאמרה הופיע בקובץ המרתק The Common Reader,  שיש בו אוצרות של תובנות ושנינות. רבים מספריה של וולף תורגמו לעברית,  אך מאמריה טרם קובצו לספר אחד. הם מופיעים מדי פעם באכסניות שונות, ומאחר שיצירותיה הן כבר נחלת הכלל, לכבוד ולעונג לי לגעת בהן ולתרגמן לעברית. (הנה קישור ותזכורת  למאמר אחר שלה, "משלח יד של נשים" שתרגמתי בעבר. הוא הופיע בספר אחר שלה).


דניאל דפו

החשש של כל מי שכותב על ספרים בני מאה שנה ויותר שמא יגלה שהוא נוגע ברוח רפאים שהולכת ונעלמת, שמא יאלץ להיות עד להתפוגגותה, מתקיים גם כשמדובר בספר רובינזון קרוזו[1], אבל באשר לו, החשש מגוחך. לרובינזון קרוזו ימלאו אמנם מאתיים שנה ב-25 באפריל 1919, אבל אין צורך לתהות אם אנשים קוראים את הספר ואם ימשיכו לקרוא אותו. מאתיים השנים שחלפו מעוררות בנו השתאות, שכן רובינזון קרוזו, הנצחי והתמידי, קיים בעצם זמן לא רב. הספר מעלה על הדעת יצירה של בני אדם אנונימיים. קשה להאמין שהוא יציר מוחו של אדם אחד, מסוים ויחיד. מי שמתפעל  מכך שמלאו לו מאתיים שנה, יכול להתפעל גם ממאות השנים שחלפו מאז שסטונהנג' נוצר. הרי לכולנו קראו בקול את רובינזון קרוזו כשהיינו ילדים, ולכן עמדתנו הרגשית כלפי דניאל דֶפוֹ וסיפורו דומה מאוד לזאת שהייתה ליוונים כלפי הומרוס. לא עולה בדעתנו לכאורה שאדם בשם דֶפוֹ התקיים, ואילו אמרו לנו שאת רובינזון קרוזו יצר אדם שהחזיק עט ביד, היינו חשים אי נוחות לא נעימה, או נותרים אדישים. חוויות הילדות הן המתמשכות והעמוקות ביותר. עדיין נדמה שלשם דניאל דֶפוֹ אין זכות להופיע בדף הכותרת של רובינזון קרוזו, ואם נציין את מלאת מאתיים השנה להיווצרותו של הספר, נתייחס לכך שכמו סטונהנג', הוא ממשיך להתקיים.

פרסומו הרב של הספר הזיק, במידה מסוימת, לסופר שכתב אותו. אמנם הפרסום העניק לו מעין תהילה אנונימית, אבל הוא גם טשטש את עובדת היותו סופר שכתב יצירות נוספות, שאותן, אפשר להניח בביטחון, לא קראו לנו כשהיינו ילדים.

לפיכך כשהעורך של "העולם הנוצרי" קרא ב-1870 אל "הילדים והילדות באנגליה" להקים יד-זיכרון על קברו של דֶפוֹ, יד-זיכרון שברק פגע בה, נחקק על השיש כי היד הוקמה לזכרו של רובינזון קרוזו. את מול פלנדרס[2] כלל לא הזכירו. אם נחשוב על הנושאים שבהם עוסק אותו ספר, כמו גם על רוקסנה[3], קפטן סינגלטון ,קולונל ג'ק וכל האחרים, לא נופתע, אבל נחוש מורת רוח, בשל ההשמטה. ייתכן שנסכים עם מר רייט, כותב הביוגרפיה של דֶפוֹ, שטען כי אלה "אינן יצירות שאפשר להניח אותן על שולחן הקפה בסלון". אבל אם נתנגד לאפשרות שהרהיט המדובר יהיה הפוסק האחרון בכל מה שנוגע לטעם, נתקומם כנגד הגסות השרירותית והפרסום העצום של רובינזון קרוזו שבעטיים ספריו האחרים של דֶפוֹ אינם מפורסמים כמוהו.

על כל יד-זיכרון ראויה לשמה יש לחקוק לפחות את שמותיהם של מול פלנדרס ושל רוקסנה, ולחקוק אותם לא פחות עמוק מאשר את שמו של דֶפוֹ עצמו. הספרים הללו נמנים עם הרומנים האנגליים היחידים שאפשר לכנותם, בלי שום פקפוק, דגולים. בשל חג יובל המאתיים של בן לוויתם המפורסם נשקול את גדולתם, ונגלה שיש ביניהם הרבה מאוד במשותף.

דֶפוֹ היה כבר אדם מבוגר כשהחל לכתוב רומנים, שנים רבות לפני ריצ'רדסון[4]  ופילדינג[5], והיה אחד הראשונים שעיצבו את הרומן ושילחו אותו לדרכו. הצורך להתאמץ כדי להוכיח שהוא פעל לפני אותם סופרים נובע רק מכך שדֶפוֹ התחיל לכתוב רומנים מתוך תפישות אמנותיות מסוימות ששאב מעצם היותו הראשון שעסק בעשייה הזאת.

הרומן היה חייב להצדיק את קיומו על ידי כך שסיפר סיפור אמיתי והציג מוסר השכל איתן ומבוסס. "להציג סיפור מומצא – זהו בלי ספק פשע שערורייתי," כתב דפו. "מדובר בשקר שנוקב חור גדול בלב, ואל החור הזה מחלחל בהדרגה השקר כאורח חיים."

לכן בהקדמה, או בטקסט עצמו של כל אחת מיצירותיו, מתאמץ דֶפוֹ להתעקש ולקבוע שכלל לא נעזר בכוח ההמצאה שלו, אלא נשען על עובדות. בלהט מוסרי ביקש לתקן את המרושעים ולהזהיר את התמימים והחפים מפשע. היו אלה בלי ספק עקרונות שתאמו את נטיותיו הטבעיות ואת הכישרונות שחונן בהם. את העובדות שינן במשך שישים שנים שבהן עבר תהפוכות חיים שונות, עד שהחל להמיר את התנסויותיו לכתיבה ספרותית. "לפני זמן מה העליתי על הכתב צמד שורות המתארות תמונות מחיי," הוא כתב: "איש לא טעם יותר חוויות / שלוש עשר פעם הייתי עשיר וגם אביון".

במשך שמונה עשרה חודשים שהה בניוגייט, שוחח עם גנבים ועם פיראטים, עם שודדי דרכים ועם זייפני מטבעות, לפני שכתב את הספר על חייה של מול פלנדרס. אבל עובדות שנכפות עליך כאורח חיים שונות מעובדות שזללת ברעבתנות עד שהותירו בך חותם בל יימחה. לא רק שדֶפוֹ הכיר את המצוקה שמוליד העוני, ולא רק ששוחח עליה עם מי שנפגע ממנה, אלא שהחיים הלא מוגנים, החשופים למאבקים, משכו את לבו. הוא ראה בהם חומר שהולם את האמנות שלו.

בעמודים הראשונים של כל אחד מהרומנים החשובים שלו הציב את הגיבור או הגיבורה במצוקה ובדידות עצומים כל כך, עד שקיומם אינו אלא מאבק מתמשך, והישרדותם נובעת כולה ממזלם הטוב וממאמציהם. מול פלנדרס נולדה בניוגייט לאם פושעת; קפטן סינגלטון נגנב בילדותו ונמכר לצוענים; קולונל ג'ק אמנם "נולד כג'נטלמן, אבל 'נשלח להיות שוליה של כייס'"; רוקסנה מתחילה בנסיבות משופרות יותר, אבל אחרי שנישאה כשהייתה בת חמש עשרה, הייתה עדה לפשיטת הרגל של בעלה ונותרה עם חמישה ילדים "במצב חמור יותר מכפי שאפשר להביע במילים."

וכך, כל אחד מהנערים והנערות הללו מגיע לעולם של מאבקים. דֶפוֹ בהחלט צידד בכך.  מהרגע שנולדה, למעט כחצי שנה של הפוגה, "השד הרע מכולם – העוני" הוא זה שהמריץ את מול פלנדרס, הדמות הראויה לציון מכולן. היא נאלצת התפרנס ברגע שהיא מסוגלת להתחיל לתפור, מסולקת ממקום למקום, אינה תובעת מבוראה מאומה בגין החיים הביתיים שמנע ממנה, אבל שואבת ממנו את כל מה שידוע לו על אנשים מוזרים ועל מנהגיהם.

נטל ההוכחה לזכות הקיום שלה מונח מהרגע הראשון על כתפיה. עליה לסמוך רק על חוכמתה ועל יכולת השיפוט שלה, ולהתמודד עם כל מצב חירום שמתעורר, בעזרת כללי מוסר מאולתרים שהיא מעצבת בתודעתה. הנמרצות שיש בסיפור נובעת חלקית מכך שמול פלנדרס, שהפרה בגיל צעיר מאוד את החוקים המקובלים, זוכה בחֵרות המוענקת למנודים ולדחויים. רק דבר אחד ויחיד בלתי אפשרי: אי אפשר לצפות לכך שהיא תצליח להתבסס בחיי נוחות וביטחון.

אבל גאונותו הייחודית של הסופר מתגלה מההתחלה, והוא נמנע מהסכנה המובנת מאליה: מכך שהרומן יהפוך לספר הרפתקאות. דֶפוֹ מביא אותנו להבנה שמול פלנדרס היא אישה שמתקיימת בזכות עצמה, לא כחומר שיכול להתאים לסדרת הרפתקאות. כדי להוכיח זאת היא מתחילה, כמו רוקסנה, בהתלהבות לוהטת, גם אם סרת מזל. אין להקל ראש בלהט רגשותיה רק מכיוון שהיא נאלצת להתעורר ולהינשא לגבר אחר, ואז לבחון בקפידה את מצבה ואת סיכוייה. יש להבין את הנסיבות שבהן נולדה. וכמו כל דמויות הנשים של דֶפוֹ, מול פלנדרס מחוננת ביכולת הבנה מצוינת. מאחר שאינה מהססת לשקר כשהשקרים משרתים את מטרותיה, אי אפשר להכחיש את אמיתות דבריה, כשהיא מביעה אותם. אין לה זמן לבזבז על דקויות של רגשות בין-אישיים; דמעה אחת נוטפת, רגע אחד של ייאוש מתאפשר, ואז "קדימה, הלאה עם הסיפור". היא בעלת מזג שאוהב להתייצב בעוז מול הסופה. היא מתענגת על הפעלת כוחה. כשהיא מגלה שהאדם שנישאה לו בווירג'יניה הוא אחיה, היא מתמלאת תיעוב; היא מתעקשת לעזוב אותו; אבל ברגע שהיא מתייצבת בבריסטול, "הרשיתי לעצמי לנסוע לבאת', כי עדיין לא הזדקנתי, ומצב הרוח שלי, שהיה תמיד שמח ועליז, נשאר כזה, עד מאוד." היא אינה מחוסרת לב, ואי אפשר להאשים אותה בקלות ראש. אבל החיים משמחים אותה, ודמות של גיבורה תוססת וחיה מושכת אותנו אליה. יתר על כן, יש בשאפתנותה אותו נופך קל של דמיון שמציב אותה בקטגוריה של להט רגשות אציליים. אין לה ברֵרה אלא להיות פיקחית ומעשית, ועם זאת היא רדופת תשוקה לקשר אהבים ולאותן איכויות שלפי תפישתה הופכות גבר לג'נטלמן. "הייתה בו רוח אבירית של ממש, והיא ציערה אותי עוד יותר. אני נוטה יותר להיפגע מגבר בעל כבוד מאשר ממנוול," היא כותבת אחרי ששודד דרכים הונה אותה ופגע בה. לפיכך היא גאה בבן הזוג האחרון שלה, כי הוא מסרב לעבוד כשהם מגיעים אל המטעים ומעדיף לצאת לציד, והיא נהנית לקנות לו פאות נוכריות וחרבות עם קתות מכסף "כדי שיראה מי שהוא באמת, ג'נטלמן של ממש." גם החיבה שהיא רוחשת למזג אוויר חם הולמת, כמו גם הלהט שבו היא מנשקת את האדמה שבנה פסע עליה, וכן – סבילותה האצילית לכל דופי, כל עוד "אין בו שפלות רוחנית גמורה, יהירות, אכזריות ונוקשות, מתוך שפלות רוח קיצונית". בעיני העולם היא ניחנה רק רצון טוב.

מאחר שאי אפשר בשום פנים ואופן למצות את רשימת התכונות והאיכויות של האישה החוטאת הזאת, נוכל להבין מדוע על גשר לונדון כינתה אותה מוכרת התפוחים של בּוֹרוֹ[6] מרי המבורכת" וחשה שערכה רב הרבה יותר מאשר כל התפוחים שבדוכנה. כמו כן, אפשר להבין איך בורו, שלקח אתו את הספר לחלקה הפנימי של החנות, קרא בו עד שעיניו כאבו.

אבל נתעכב על האותות המעידים על אופייה של הדמות, רק כדי להוכיח שמי שיצר את מול פלנדרס לא היה, כפי שנוטים להאשים אותו, סתם עיתונאי או מתעד ספרותי של עובדות שבכלל שלא הבין את הפסיכולוגיה של הדמויות שיצר. אם כי הן מתעצבות וזוכות לנפח כמו בכוחות עצמן, ודומה כאילו כל זה מתרחש בלי השפעתו של הסופר ובניגוד לטעמו האישי. הוא אינו מתעכב או מדגיש נקודה כלשהי שמצטיינת באבחנה דקה או בפאתוס; הוא חותר קדימה בקור רוח, כאילו הכול קורה בלי ידיעתו. נראה כי נגיעה של דמיון, למשל – כשהנסיך יושב ליד עריסת בנו ורוקסנה מבחינה איך "הוא אוהב להביט בתינוק ישן" – משמעותית מבחינתנו הרבה יותר מאשר מבחינתו. המחקר המודרני חשף את הצורך שיש לבני אדם לספר לאדם אחר על דברים שחשובים להם, כדי למנוע את הסכנה שידברו על אותם דברים מתוך שינה, כמו שקרה לשודד בניוגייט. דֶפוֹ מתנצל על כך שהוא סוטה מהעיקר. נראה שהִרבה כל כך לחשוב על הדמויות שיצר, עד שחי אותן בלי לדעת בדיוק כיצד הוא עושה זאת. וכמו כל האמנים הלא מודעים, הותיר ביצירתו זהב רב יותר מכפי שבני דורו היו מסוגלים לדלות מהמעמקים.

הפרשנות שאנו מעניקים לדמויות שלו הייתה מן הסתם מתמיהה אותו. אנחנו מוצאים לעצמנו פירושים שאותם הקפיד להסתיר אפילו מעצמו. הנה למשל התפעלותנו ממול פלנדרס רבה מהמידה שאנו מאשימים אותה. גם קשה לנו להאמין שדֶפוֹ קבע שהיא אשמה. הרי הוא ידע שכאשר הוא מספר על חייהם של אנשים נטושים, הוא מעורר שאלות משמעותיות מאוד, גם אם אינו מביע אותן במפורש, ומספק תשובות מגוונות, שנבעו מהעניינים שהעסיקו אותו ומהאמונות שהחזיק בהן. מאמרו העוסק ב"חינוך של נשים" מוכיח כי הקדיש מחשבות רבות ומתקדמות ביחס לתקופה שבה חי, ליכולותיהן של נשים, שהיו לדעתו גבוהות מאוד, ולאי צדק שסבלו ממנו, שהיה בעיניו חמור מאוד:

לא פעם חשבתי על אחד המנהגים הברבריים ביותר בעולם, אם סבורים שאנחנו ארץ מתורבתת ונוצרית: כוונתי לכך ששוללים מנשים את האפשרות לרכוש השכלה. אין יום שבו איננו דנים לכף חובה את בנות המין הנשי, ואין יום שאיננו מייחסים להן הבלוּת ועזות מצח. אין ספק שאילו זכו להשכלה דומה לזאת של הגברים, לא היה אפשר להאשימן בתכונות הללו.

למי שתומכים בזכויות שוות לנשים לא אכפת אולי לטעון שמול פלנדרס ורוקסנה נמנות עם הקדושות המגינות עליהן; אבל ברור: לא רק שדֶפוֹ ביקש שהדמויות הללו יבטאו כמה מהתפישות המודרניות מאוד הנוגעות בעניין זה, הוא רצה גם שהן יציגו את התפישות הללו בנסיבות שבהן קשייהן של הדמויות יעוררו בנו אהדה. אומץ לב, טוענת מול פלנדרס, הוא התכונה שנשים זקוקות לה, כמו גם לכוח "לעמוד על שלהן"; ואז היא מפגינה מיד את היתרונות המעשיים הנובעים מכך. רוקסנה, גברת שעוסקת באותו מקצוע, טוענת בתחכום נגד העבדות הצפונה בחיי נישואים. היא "עוררה עניין חדש בעולם", אמר לה הסוחר; "זאת הייתה דרכה לטעון כנגד נוהג שכיח ומקובל."

אבל דֶפוֹ הוא הסופר האחרון שאפשר להאשימו בהטפה בוטה. רוקסנה ממקדת אליה את תשומת לבנו כי למרבה השמחה אינה מודעת לכך שהיא, במידה רבה, משמשת דוגמה לבנות מינה, ולכן היא חופשייה להחזיק באותו חלק של הטיעון שלה שיש בו "צליל מרומם שבכלל לא חשבתי עליו מלכתחילה".

היא מכירה בחולשה שלה עצמה, ומאחר שהיא בוחנת את המניעים שלה בכנות, היא מוסיפה להיות רעננה ואנושית בזמן שהקדושים המעונים והחלוצים המופיעים ברומנים רבים כל כך כבר הצטמקו והתכווצו ונהפכו לכפיסים ולאביזרים חסרי שימוש של כל התורות והאמונות שהחזיקו בהן.

אבל הערצתנו לדֶפוֹ אינה נובעת מכך שאפשר להראות כיצד הקדים את מרדית'[7] , בחלק מהשקפותיו או שכתב סצינות שאותן (עולה פתאום על הדעת) הפך איבסן למחזות.

היו דעותיו על מעמדן של הנשים אשר היו, המעלה העיקרית של כתיבתו ושל דעותיו היא רק תוצאה אקראית שלהן: ההתמודדות שלו עם המשמעות החשובה והבלתי פוסקת של הסוגיות שעסק בהן, ולא בזוטות בנות חלוף. לא פעם הוא משעמם. הוא מסוגל לחקות את הדייקנות העניינית של נוסע מדען, עד שאנו תוהים אם העט שלו היה מסוגל לאתר או להגות דברים שלא התיימרו בכלל להיות אמיתיים, כדי לרכך את היבשושיות שלו. הוא השמיט את כל מה שקשור בעולם הצומח, ועמם גם חלקים גדולים מהטבע האנושי. יש להודות בכל אלה, אם כי עלינו להודות בפגמים חמורים לא פחות שאפשר למצוא בכתיבתם של סופרים רבים שאותם אנו מכנים "חשובים".

הדברים הללו אינם פוגעים במעלה הייחודית של כל שאר מעלותיו. מאחר שמלכתחילה הגביל את טווח העשייה שלו ואת שאיפותיו, ומכיוון שהגיע לתובנה אמיתית נדירה ובת קיימא הרבה יותר מאשר אמיתותן של העובדות שהציג כאילו בהן הוא דוגל. מול פלנדרס וחבריה מתייצבים בפניו לא מכיוון שהיו, כפי שיש מי שנוטים לומר, "ציוריים"; לא, כפי שהוא אישר, מכיוון ששימשו דוגמאות לרשע שהציבור יכול ללמוד ממנו. מהימנותם הטבעית, שנוצרה מתוך חיים של מצוקה, היא זאת שעניינה אותו. להם לא היו שום אמתלות. לא היה להם מחסה נוח שערפל את מניעיהם. העוני נגש בהם. דֶפוֹ לא ביטא רק את השיפוט שלו עצמו כלפי הפגמים שלהם. אבל אומץ לבם, התושייה שלהם ועמידותם, הרנינו אותו. חברתם העניקה לו הזדמנות לשיחה מעניינת, לסיפורים נעימים, לאמונה זה בזה, וגם למוסריות מהסוג המיוצר בבית.

היו בחייהם דברים רבים שהוא שיבח והעריץ, והוא צפה בהם בהשתאות מתוך החיים שלו עצמו. מעל לכול, הגברים והנשים הללו, היו חופשיים לדבר בפתיחות על תשוקותיהם ועל להט הרגשות שהניעו גברים ונשים מאז ומתמיד, ולכן גם כיום החיוניות שלהם אינה פוחתת. יש כבוד והדר בכל מה שנבחן בפתיחות. אפילו העניין הנתעב של כסף, שיש לו תפקיד חשוב כל כך בחייהם, אינו נתעב אלא טרגי, כשאין מייעדים אותו לחיים קלים אלא לכבוד עצמי ויושר, ולחיים עצמם.

תטענו אולי שדֶפוֹ עוסק בשגרת החיים, אבל הוא לעולם אינו שקוע בזוטות.

אכן, הוא שייך לאסכולה של הסופרים הפשוטים, הדגולים, שעבודתם נשענת על הידע של כל מה שאוחז בך ואינו מרפה, גם אם אינו מפתה, המצוי בחייהם של בני האדם.  עולה על הדעת הנוף של לונדון הנשקף מגשר הנגרפורד: אפור, קודר, מסיבי, הומה מתנועת כלי רכב ועסקים, פרוזאי, אלמלא התרנים של האוניות והצריחים והכיפות של העיר. הנערות בבלויי הסחבות שמחזיקות סיגליות בקרנות הרחוב, והנשים שאפשר לראות על פניהן את פגעי מזג האוויר, אלה שמציגות באורך רוח את הגפרורים ושרוכי הנעליים מתחת למחסה של הקשתות, נראות כמו דמויות מספריו. הוא שייך לאסכולה של קְרָבֶּה[8] וגיסינג[9] כתלמיד וכעמית, אלא כמייסד ורב אמן.

(נכתב ב-1919)


[1] ראה אור בעברית בהוצאת מסדה ב-1980 בתרגומו של אשר ברש; בהוצאת מחברות לספרות ב-1960, 1988, 1990 , בתרגומו של צב ארד; בהוצאת כרמל ב-2006 בתרגומה של סיגל אדלר

[2] ראה אור בעברית בהוצאת כרמל ב-2003 בתרגומה של סיגל אדלר

[3] ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים ב-2007 בתרגומו של גרשון גירון

[4] Samuel Richardson 1689-1761, סופר אנגלי שכתב את הספר לוונגרו שבו מוכרת התפוחים מכנה כך את מול פלנדרס.

[5] Henry Fielding, 1754-1707, סופר אנגלי

[6] George Borrow, 1881-1803 סופר אנגלי. כתב  את הספר לוונגרו שבו מוכרת התפוחים מכנה כך את מול פלנדרס.

[7] George Meredith, 1828-1909, סופר ומשורר אנגלי, שבספרו האגואיסט תיאר את שעבודן של הנשים בתקופה הוויקטוריאנית.

[8] George Crabbe, 1832-1754, סופר אנגלי

[9] ⁻George Robert Gissing , 1987-1903, סופר אנגלי

נטפליקס: אלפונסו קוארון, הסרט "רומא": האם כל הנשים לבד באותו אופן?

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.

אניטה שרב, "The Stars Are Fire": האם יש הצדקה לשפע הפרטים?

הסופרת האמריקנית אניטה שרב הלכה לעולמה בתחילת השנה. למרבה הצער של קוראיה הנאמנים, לא יהיו עוד ספרים חדשים ששרב תכתוב. והספר האחרון שלה, The Stars Are Fire, שראה אור זמן קצר לפני מותה, יהיה האחרון, תרתי משמע.

הצער גובר, שכן הספר שלפנינו הוא לא אחד הטובים שלה. למעשה, הוא גרוע למדי, ובהחלט אינו מתעלה לרמת אף אחד קודמיו.

אניטה שרב זכתה לראשונה לתשומת לב רבה כשאופרה וינפרי בחרה בספרה השביעי, אשת הטייס, למועדון הקריאה שלה. המלצותיה של וינפרי הבטיחו תמיד מכירות של מיליוני ספרים, וכך קרה גם לאלה של שרב. אחרי אשת הטייס היא כתבה עוד שנים עשר ספרים, כולם רבי מכר.

אניטה שרב לא הייתה סופרת דגולה, אבל הצטיינה בתוך מגבלות הז'אנר שלה: ספרות ריאליסטית, לגמרי לא חדשנית, ובכל זאת –מדויקת וכזאת שמספקת חוויה.  הטובים שבספריה הם   The Weight of Water, Where or WhenEden Close, Strange Fits of Passion, Resistance, The Pilot's WifeFortune's Rocks, שחלקם תורגמו לעברית. בשלושה מהם עקבה אחרי קורותיו של בית אחד השוכן בניו המפשייר, על חוף האוקיינוס, ועל האנשים שגרו בו לאורך יותר כמה עשרות שנים. באחרים סיפרה סיפורים שונים ומגוונים, למשל – על המחתרת האנטי-נאצית בבלגיה הכבושה, בזמן מלחמת העולם השנייה, על רצח שהתרחש במאה ה-19, או על אישה שזהותה נשכחה ממנה, במלחמת העולם הראשונה.

הסדרה המרהיבה ביותר היא זאת שבה תיארה את הבית הגדול, ששימש בשלהי המאה ה-19 כמנזר, אחרי כן, ב-1929, כביתם של בני זוג צעיר שנפגעים מהשפל הכלכלי שפקד את ארצות הברית, ולבסוף, במאה ה-20, כביתם של טייס בתעופה האזרחית ושל בני משפחתו.

תמיד קיוויתי שאניטה שרב תכתוב ספר רביעי בסדרה. גם  The Stars Are Fire מתרחש בניו המפשייר, כנראה שבאותה עיירת קיט שבקיץ פוקדים אותה מבקרים רבים, ובחורף היא ננטשת לתושביה הקבועים. אבל את הבית שהיטיבה כל כך לתאר בעבר זנחה שרב. עלילתו של הרומן מתרחשת שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, שהדיה עדיין נשמעים. מדי פעם נזכרות בה הדמויות בהקשרים שונים. גרייס נשואה לא באושר לג'ין, גבר קר ואפילו לפעמים אלים. בשלב מסוים הוא מודה שנשא אותה לאישה רק מכיוון שהזכירה לו את אהובתו הצרפתייה, אישה שניהל אתה קשר אהבים במהלך המלחמה, כששירת בצבא ארצות הברית.

שריפה קטלנית שפורצת בעיצומו של קיץ לוהט, אחרי בצורת ממושכת, מכלה את בתי העיירה שבה הם גרים, כמו גם ערים נוספות רבות במדינת מיין. אניטה שרב התבססה, כדרכה, על אירועים היסטוריים. באתר המתעד את קורותיה של ניו אינגלנד מופיע מאמר שכותרתו "השנה שבה בערה מדינה". שרב היטיבה לתאר את ההתרחשויות, מנקודת מבטה של גרייס, שמתעשתת ומצליחה להציל את ילדיה, אבל מאבדת את העובר שהיא נושאת. לא רק את השריפה ואת מה שקורה לאנשים הנקלעים לתוכה, היא מפליאה לתאר, אלא גם את שאר הקשיים שמערים הטבע על תושבי אמריקה הצפונית, את עונת החורף הממושכת, השלג והקור, את ימי הגשם הארוכים והבלתי פוסקים, שמאלצים את הבריות להסתגר בבתיהם לאורך ימים ושבועות, וכן גם את האביב המשמח בפריחתו ובחמימות שהוא מביא אתו.

כמו ברוב ספריה, מרבה אניטה שרב, שגרה גרה בניו המפשייר, לתאר גם את האוקיינוס. אלא שהפעם נדמה שהיא "גונבת" מעצמה ומספריה הקודמים. למשל, בספר היפהפה  Sea Glass,שתורגם לעברית בשם פיסת זכוכית מהיםתיארה את התחביב החביב של איסוף שברי זכוכית צבעוניים שהים החליק. למי שקרא את הספר ההוא, התיאור החוזר בספר החדש נראה כמעט מגוחך. מתעורר הרצון להעיר לה – שוב? מה, אין לך משהו חדש לספר?

ובכלל,  ב-The Stars Are Fire יש משהו קטוע, מלאכותי, לא משכנע. יותר מדי שיחות שאין בהן ערך, כאילו היא ישבה והקליטה את הדמויות. הרי אנשים מרבים ללהג סתם, ולא כל מחשבה חולפת או חילופי דברים חסרי משמעות ראויים לתיעוד. אחת הבחינות ליצירת אמנות בעלת ערך היא השאלה – האם כל מה שיש בה נחוץ והכרחי? האם משהו ביצירה יתערער אם נשמיט מתוכה חלק? בספר שלפנינו התעוררה בי לא פעם התחושה שדברים רבים מדי מיותרים לגמרי. שאם יושמטו, או אם יוסיפו עליהם פרטים אחרים, סתמיים לא פחות, שום דבר בעצם לא ישתנה באופן בסיסי.

המשכתי בכל זאת וקראתי אותו עד תום, אולי מתוך כבוד לסופרת שאיננה עוד, ושהעניקה לי בעבר תחושה שיש בכל זאת ערך בכתיבתה, ואולי מתוך תקווה שהכול יתקשר ויתאחד, עד כדי כך שתתברר ההצדקה לשפע העצום של הפרטים. זה לא קרה. מעניין לראות אם הספר יתורגם לעברית.

 

 

 

 

האם אמן טוב מוכרח להיות משוגע?

אני זוכרת ריאיון עם ז'ראר גָרוּסט בתחנת הרדיו פרנס אָנְטֶר, שהותירה בי חותם עמוק. הצייר שלל את הטענה הרווחת לפיה אמן טוב מוכרח להיות משוגע. בתור דוגמה הוא נתן את ואן גוך, שנהוג לומר כי גאונותו כרוכה בטירוף הדעת שלו. גרוסט טען שאילו היתה לוואן גוך האפשרות להיעזר בתרופות העומדות לרשות הפסיכאטריה כיום, הוא היה משאיר אחריו יצירה שלמה אף יותר. הפסיכוזה מטילה מום חמור באמן כמו בכל אדם אחר.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

בני מר, "סמוצֶ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה": מדוע הוא מופלא

במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו,  והנה – חגיגה!

בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" (בעברית: "חיה אחותי"), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.

"אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב'יידיש מדינה' (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח."

מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים". (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ'ה, עם קמץ מתחת לצ'. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ'ה, מקטין ומקרב).

ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ'ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – "לתייר" בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.

"למה דווקא סמוצ'ה", הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: "למה דווקא יידיש": "כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם."

מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.

מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי "אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר".

אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב "שלו". והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? "שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו" הוא מסביר,  ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. "המחקר," מסביר מֶר, "הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם".

הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן", הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. "כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע," הוא מזכיר. "ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול."

מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.

למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה  מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer's Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).

בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. "האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?" הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: "האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ'אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן", הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא "מתגנב" אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: "זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ'ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע". כשהוא "סוטה" לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: "אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ'ה, וצריך לחזור לרחובנו". במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: "תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות", אבל אז מבין שצדק: "אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ'ה 28". נוגעת ללב המילה "השתוקקות", המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)

העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל –  הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ'ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. "כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר 'מפיש מסרי' (אין כסף) ו'דין מוחמד בסיף', שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים." התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר –  כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

קישור ישיר אל הספר בהוצאת מאגנס

מדוע נלסון מנדלה לא הסית, ומה היה חלקה של מדינת ישראל בשלטון האפרטהייד

ב-19 במאי, 1994, הושבע נלסון מנדלה כנשיא הנבחר של דרום אפריקה. לראשונה הותר לכלל תושבי המדינה לבחור, והוא זכה ברוב מוחץ.

רק ארבע שנים לפני כן שוחרר מנדלה ממאסר עולם, שנמשך 27 שנה, אחרי שנמצא אשם בהנהגה של פעולות טרור, שימוש בחומרי נפץ, פגיעה ברכוש הציבור, שיבוש הסדר הציבורי, פגיעה במתקנים ציבוריים, ועוד כהנה וכהנה.

מנדלה, יליד 1918, התחיל את דרכו הציבורית כפעיל זכויות אדם שדגל בנקיטת צעדים לא אלימים. התנגדותו כוונה כלפי משטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה מ-1948 ועד לבחירות שבהן ניצחה מפלגתו, הקונגרס הלאומי האפריקני.

עיקריה של מדיניות האפרטהייד היו – הפרדה גזעית בין התושבים הלבנים, רובם בני ממשפחות שהיגרו לדרום אפריקה החל במאה ה-17 ואילך, לבין האפריקנים השחורים, ילידי אפריקה מאז ומתמיד, שאת זכויותיהם שללו הלבנים. האפרטהייד נשען אמנם על פרקטיקות קולוניאליסטיות שהיו מקובלות במשך שנים רבות, אבל ב-1948 הן נקבעו כמדיניות רשמית.

הנה כמה מחוקי האפרטהייד, שנאכפו בהקפדה יתרה: חל איסור על נישואים בין-גזעיים, ואפילו על יחסי מין בין גזעיים. כל תושב במדינה נאלץ להירשם וגזעו – לבן, שחור או צבעוני – תועד. הממשלה הייתה זכאית לקבוע כראות עיניה שהתארגנות כלשהי היא "קומוניסטית", ולהוציאה אל מחוץ לחוק. הוקצו אזורי מחייה שונים לבני הגזעים השונים. על לא-לבנים נאסר לגור בערים. לא-לבנים חויבו לשאת עליהם תמיד תעודת מעבר. נאסר על לא-לבנים להשתמש במתקנים ציבוריים. ילידי דרום אפריקה הלא-לבנים לא נחשבו אזרחים והיו נטולי זכויות.

לאחר שנוכח כי מאבק לא אלים אינו יעיל, ורק גורר תגובות אלימות של השלטון הלבן, החליט מנדלה, בשיתוף עם חברי מפלגתו, להתחיל לפעול באלימות.

מאחר שאומות העולם גינו את מדיניות האפרטהייד, נודתה דרום אפריקה ונאלצה להתמודד עם סנקציות שהוטלו נגדה.

למרבה הצער והמבוכה, נראה כי אחת המדינות הבודדות שלא צייתו לסנקציות, אלא שיתפו פעולה עם משטר האפרטהייד, הייתה דווקא ישראל. האפרטהייד הוגדר כפשע נגד האנושות, ולמדינת ישראל היה תפקיד חשוב בזוועות שבוצעו והשפיעו על חיי היום יום של מיליוני אזרחים ואזרחיות באפריקה.

לאחרונה הגיש פעיל זכויות-אדם ישראלי, עו"ד איתי מק, בשמו ובשמם של כמה עשרות פעילים נוספים, בקשה שטרם נענתה לגילוי מסמכים החושפים את הסיוע של מדינת ישראל לפשעים החמורים של המשטר בדרום אפריקה.

סרט הווידיאו מתעד את ביקורו בישראל של ג'ון פורסטר, ראש ממשלת דרום אפריקה, באפריל 1976, בעיצומו של האפרטהייד. בימי מלחמת העולם השנייה היה פורסטר חבר בארגון פרו-נאצי בשם Ossewabrandwag ("משמר עגלות השוורים"). זה לא מנע ממנו להניח זר ביד ושם, כשהגיע לישראל לצורך מסע קניות בתעשיות הביטחוניות הישראליות.

מנדלה היה לסמל המאבק באפרטהייד, ולאחר שהתפרסם בעולם כולו, החל מאבק בינלאומי לשחרורו.

הנשיא פרדריק וילם דה קלרק פתח במגעים עם מנדלה, שהתחייב לסגת מדרך הטרור. דה קלרק היה האדם הלבן האחרון שמשל בדרום אפריקה. הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1993, על פעילותו לביטול האפרטהייד.

דה קלרק אפשר לנלסון מנדלה ולמפלגתו להתמודד בבחירות דמוקרטיות, ופינה את כיסאו בשיתוף פעולה מלא, כשהובס.

רבים נשאו את עיניהם אל דרום אפריקה כשנלסון מנדלה נאם כשהושבע. האם ינקום בקודמיו? האם יטיף לאלימות, או יעלים ממנה עין? האם יביע זעם על השנים הרבות שבהן נאלץ להיות אסיר מורשע? האם ידבר בגנות האפרטהייד וימנה את עוולותיו?

הנה הדברים שאמר (בתרגומי):

"היום אנחנו נכנסים לעידן חדש של ארצנו ועמנו. היום אנחנו חוגגים לא רק את ניצחון המפלגה, אלא את ניצחון כל תושבי דרום אפריקה.

ארצנו הגיעה לכלל הכרעה. בין כל המפלגות שנאבקו בבחירות, הרוב המכריע של דרום אפריקנים העניקו למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני את הכוח להנהיג את ארצנו אל עתידה.

אותה דרום אפריקה שלמענה נאבקנו – אפריקנים, צבעונים, הודים או לבנים – כל אלה שמחשיבים את עצמם אזרחים של אומה אחת, מצויה בהישג יד.

ייתכן שההיסטוריה קבעה שכאן, בכף התקווה הטובה, נציב בסיס מאבן שעליו תשכון אומתנו החדשה. כי פה החלה לפני יותר משלוש מאות שנה ההתלכדות הרת הגורל של עמי אפריקה, אירופה ואסיה, כאן, על החופים הללו.

בחצי האי הזה אנשים פטריוטים, ביניהם נסיכים וחוקרים רבים שהגיעו מאינדונזיה, נגררו אזוקים. כאן, במישור החולי של חצי האי הזה, ניטשו קרבות המרי האדירים הראשונים.

כשאנחנו משקיפים על צדו השני של מפרץ טייבל, רואים שבאופק שולט האי רובן הידוע לשמצה, כי שם נבנה הצינוק שימיו כימי הקולוניאליזם בדרום אפריקה. הוא נועד לחנוק את רוח החרות. במשך שלוש מאות שנה היה האי מקום שאליו גורשו המנודים. רשימת שמות הכלואים באי רובן היא רשימה של לוחמי החרות והדמוקרטיה, שמשתרעת על פני שלוש מאות שנה. אם אנחנו נמצאים באמת בכף התקווה הטובה, חבה התקווה חוב עצום לרוחם של אותם לוחמים ולדומיהם.

מאז שנות ה-80 נאבקנו כדי להביא לחוקה דמוקרטית. ביקשנו חוקה שאותה יאמצו עמי דרום אפריקה מרצונם, והיא תשקף את משאת נפשם ואת שאיפותיהם. את המאבק למען הדמוקרטיה לא ניהלו אף פעם בני גזע, מעמד, קהילה דתית או מגדר אחד מבני דרום אפריקה. למען אלה שנאבקו כדי שהיום הזה יגיע, אנחנו מכבדים את טובי בנינו ובנותינו, בני כל העמים. נוכל לציין אפריקנים, צבעונים, לבנים, הודים, מוסלמים, נוצרים, הינדים, יהודים: כולם מאוחדים בחזון אחד של חיים טובים יותר לתושבי הארץ הזאת.

החזון הוא שהעניק לנו השראה ב-1923 כשאימצנו את חוק זכויות האדם הראשון במדינה. אותו חזון הניע אותנו לקדם ב-1946 את "תביעות האפריקנים". זהו גם העיקרון המנחה של כתב החרות שאימצנו כמדיניות ב-1955, זה שמציב בשורותיו הראשונות, עוד לפני דרום אפריקה, את הבסיס הקובע אזרחות לכול.

בשנות ה-80 עסק עדיין הקונגרס האפריקני הלאומי בקביעת הקצב, כי היה הגוף הפוליטי הדרום אפריקני הראשון שהתחייב בתוקף לכתב הזכויות, שאותו פרסמנו בנובמבר 1990. נקודות הציון הללו מעניקות ביטוי קונקרטי למה שדרום אפריקה יכולה להיות. הן מביעות סדר פוליטי ממוסד, דמוקרטי, שבו החוק יספק הגנה שווה לכל האזרחים, בלי קשר לצבעם, למגדר שלהם, לדתם, לדעותיהם הפוליטיות או לאוריינטציה המינית שלהם.

נקודות הציון הללו משקפות דמוקרטיה שבה הממשלה, כל ממשלה שהיא, תהיה מחויבת למערכת חוקים נעלה יותר, שמגולמת בחוקה, ולא תוכל לשלוט במדינה כאוות נפשה.

הדמוקרטיה מתבססת על העיקרון של שלטון הרוב. זה נכון במיוחד בארץ כמו שלנו, שבה הזכויות נשללו בשיטתיות מהרוב המכריע של התושבים. בה בעת, הדמוקרטיה תובעת גם שזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואחרים יישמרו.

בסדר הפוליטי שייסדנו נקבע שיתקיימו בחירות פתוחות, חופשיות וסדירות, לכל רמות הממשל, המרכזי, המחוזי והעירוני.

כמו כן, יתקיים סדר חברתי שיכבד את התרבות, השפה וזכויות הדת של כל חלקי החברה שלנו, ואת הזכויות הבסיסיות של כל אדם באשר הוא.

המשימה הניצבת לפתחנו אינה קלה. אבל הענקתם לנו את המנדט לשנות את דרום אפריקה ממדינה שבה רוב האנשים חיים בלי תקווה, למדינה שבה הם יכולים לעבוד בכבוד, בתחושה של ערך עצמי וביטחון בעתיד. הבסיס לבנייה של חיים חדשים שיש בהם הזדמנויות, חרות ושגשוג הוא 'התוכנית לבנייה מחדש ולפיתוח'.

לכך נדרשת אחדות של יעדים. נדרשת פעולה. כולנו נדרשים לעבוד ביחד כדי לשים קץ למחלוקות ולחשדנות, ולבנות אומה מאוחדת עם כל המגוון שיש בנו.

אזרחי דרום אפריקה אמרו את דברם בבחירות. הם רוצים שינוי! והם יקבלו אותו. תוכניתנו היא לייצר משרות, לקדם את השלום והפיוס, ולהבטיח את חירותם של כל הדרום אפריקנים. נטפל בעוני השכיח כל כך בקרב רוב אזרחינו. נעודד משקיעים ואת המדינה הדמוקרטית עצמה, לפתח פרויקטים שבהם יתפוס הייצור מקום מרכזי. ננסה לשנות את ארצנו, להפוך אותה מיצואנית של חומרי גלם למדינה שמייצאת מוצרים מוגמרים ובכך נשביח את חומרי הגלם.

הממשלה תעודד יוזמות יצרניות. קהילות מוחלשות של אפריקנים, קהילות של צבעונים ושל הודים, יתוגמלו אם יפתחו ביוזמות חדשות. בעזרת הקלות באשראי נוכל לעזור להן לחדור לתחומי ייצור ותעשייה, ולפרוץ מתוך השיווק המצומצם שמגביל אותם כיום.

כדי לרומם את ארצנו ואת תושבינו מעל הבוץ הטובעני של הגזענות והאפרטהייד, נצטרך להתאמץ ולהיות נחושים. בתוך הממשלה תיצור מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני מסגרת חוקית שתעזור  למשימה העצומה של בנייה מחדש ופיתוח של החברה המוכה שלנו, במקום לסכל אותה.

ובעוד אנו נשארים מחויבים לגמרי לרוחה של ממשלה שתהיה מסורה כולה לאחדות לאומית, אנחנו נחושים בדעתנו ליזום ולממש את השינוי שהמנדט שקיבלנו מהבוחרים תובע.

אנו מניחים על השולחן את החזון שלנו לסדר חוקתי לדרום אפריקה, לא ככובשים שכופים אותו על הנכבשים. אנחנו מדברים כאזרחים שותפים, שמבקשים לרפא את פצעי העבר מתוך כוונה לבנות סדר חדש שמבוסס על צדק לכול.

זהו האתגר הניצב כיום בפני כל הדרום אפריקנים, וזהו האתגר שנתעלה ונממש אותו, בכך אין לי שום ספק."

מי ששומע או קורא את הנאום מבין שמדובר ברגע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. רגע של פיוס ושיתוף פעולה בין אויבים מרים לשעבר. אין ספק ששני הצדדים, מנדלה ודה-קלרק, התגלו בגדולתם. "נשימתם של רבים נעתקה," סיפר דה קלרק על מה שהתרחש כשהחליט לשחרר את מנדלה מהכלא, ולא רק בשל כך, אלא גם מכיוון שהתקשו, כך אמר, "לעכל את ההודעה שלי שלא רק שאני מסיר את החרם מהקונגרס הלאומי האפריקני, אלא שהחרם מוסר גם מהמפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית ומכל הארגונים המסונפים לה, שכללו גם את הזרוע הצבאית של [מפלגתו של מנדלה] הקונגרס הלאומי האפריקני".

אומץ לבו של דה קלרק אפשר את ביטול העוול. גדלות הרוח של מנדלה, שבנאום ההשבעה שלו הקפיד להסביר כי בדמוקרטיה יש לשמור לא רק על זכויות הרוב, אלא גם על זכויותיו של המיעוט, אפשרה את העברת השלטון בשיתוף פעולה מלא וכמעט בלי שפיכות דמים. מנדלה יכול היה להתלהם, להתסיס, לפלג ולהסית, ואילו נהג כך היה אפשר אולי להבין או להצדיק אותו. אבל הוא העדיף את טובת הכלל ואת דרך השלום והאחווה, גם אם נאלץ לשם כך לחבק את מי שהתאכזרו בעבר אליו אישית ואל בני עמו בכלל.

"הלוואי עלי": איך מביע המשורר את יופיו של העולם

"אני רואה את עצמי כילד גם כאשר אני כותב למבוגרים," אמר המשורר ע' הלל בראיון שהעניק למשוררת אחרת, ש' שפרה, בעיתון דבר, במאי 1973. "עולם הילד ועולם המשורר דומים זה לזה," הוסיף והסביר: "לילד יש אפשרות לשחק, להסתכל בדברים בראייה בלתי אמצעית, ישירה, ללא מחיצות של מוסכמות."

אכן, בזכות יכולתו לחשוב ולהרגיש כמו ילד ולהבין לנפשם של ילדים, כתב ע' הלל, שנולד בקיבוץ משמר העמק ב-1926, כמה מהשירים האהובים ביותר, ביניהם – "דודי שמחה", "למה לובשת הזברה פיג'מה", "מה עושים העצים". רבים משירי הילדים שכתב הולחנו, ודורות של ילדי ישראל ממשיכים לאורך שנים לשיר אותם.

"אני סולד מכתיבה לילדים," הוסיף ואמר ע' הלל באותו ראיון.

הייתכן?

את כוונתו הבהיר מיד: "כאשר אני כותב שיר ילדים אני מתייחס אליו ברצינות כאל שיר למבוגרים," שהרי "ילד הוא מבוגר" שרק נמצא בשלב מוקדם של חייו.

אפשר בהחלט לחוש בכבוד שרחש אל קוראיו, מבוגרים וילדים כאחת, ולא פחות ממנו – באהבתו של הלל, שהיה אדריכל נוף במקצועו – לטבע ולנופים של ארץ ישראל ובהיקסמות שעורר בו יופיים.

אפשר להבחין בעוצמה באהבתו לטבע בשירו האחרון, "הלוואי עלי", שאותו הכתיב לבתו בבית החולים, בעודו נאבק על חייו:

נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּבִיל,
גוֹרֶרֶת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל
גְּדוֹלָה פִּי שָׁלוֹש מִמֶּנָה.
יִישַׁר כֹּחַךּ נְמָלָה,
הַלְוַאי עָלַי!

חַרְגוֹל מְנַתֵּר בַּשָּׂדֶה,
חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר בִּקְפִיצָה.
חֲזַק וֶאֱמַץ בָּחוּר בֶּן חַיִל.
הַלְוַאי עָלַי!

זוּג חוֹחִיוֹת מִתְעַלֵּס בָּאֲוִיר.
אֵיזוֹ חֲגִיגָה! אֵיזוֹ חֲגִיגָה!
הַלְוַאי עָלַי!

אַיָּלָה שְׁלוּחָה דוֹאָה בָּהָר.
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה הָדָר!
הַלְוַאי עָלַי!

נְמָלָה, חַרְגוֹל, זוּג חוֹחִיוֹת,
אַיָּלָה שְׁלוּחָה,
עוֹשִׁים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה,
אֲבָל אֲנִי כֵּן:
עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה, וּמְהַלֵּל יָהּ!

כמה נוגעת ללב ומפעימה ההבנה כי השיר הזה היה בעצם מילות הפרידה של הלל מהעולם! ממיטת חוליו, בלי לצאת אל הטבע, ראה בדמיונו את הנמלה ואת גבורתה הפשוטה, כשהיא גוררת גרגר ענקי; את החרגול ואת זריזותו, כשהוא מנתר לגובה; את החוחיות המתעלסות ולא סתם כך, אלא בתוך מעופן באוויר; ואת האיילה השלוחה בריצתה ביופי מרהיב. את כל אלה הוא מברך ומעודד בקריאות של התפעלות והומור, ולכאורה גם בקנאה מסוימת, שכן את כל אחת מהתמונות המילוליות הללו הוא חותם במילים "הלוואי עלי": הלוואי שהיה יכול להיות גיבור, זריז, אוהב, מרהיב, כמותן (ולמרבה הכאב והצער, כנראה שגם – הלוואי שלא היה מרותק ברגע זה למיטתו).

אבל אז, בבית האחרון, הוא מפתיע ומרומם את האנושיות שלו עצמו: החיות מופלאות אמנם, אבל הוא, האדם, המשורר, החולם, הרואה – גם אם רק בעיני רוחו – מתעלה מעל כולן, כי הוא זה שיודע ומבין; ולא זו בלבד, אלא שהוא מסוגל גם להשתאות מהמראות, ועוד יותר מכך – לבטא את ההשתאות, לתאר את היופי, לתת לו שם ומשמעות. הוא, המשורר, גם ברגעי חייו האחרונים, מכיר ביופיו של העולם, מסוגל להכיל בתוך עצמו את כל פרטיו, ולהלל אותם.

השורה "עומד, משתאה ומהלל יה" היא אחת היפות ורבות העוצמה שנכתבו בעברית "בראייה בלתי אמצעית, ישירה, וללא מחיצות של מוסכמות", כדבריו של הלל.

אפשר לראות בה מעין תפילת הודיה וסיכום מופלא של החיים, אחרי שנוסחו בפשטות וביד אמן: הנמלה החרוצה דואגת לחומר, החרגול העליז – לשמחת החיים, החוחיות – לאהבה, האיילה – ליופייה של החירות, והאדם – הוא מי שמכיל את כל אלה, עד רגעי חייו האחרונים, כהרף עין לפני שהוא עוצם את עיניו לעד.

קטעי וידיאו מתוך ההשקה של הספר "מה המים יודעים על צמא"

דבריה של עורכת הספר, אנה הרמן


ניצן ורדי, מוזיקאית בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר הפותח את הקובץ, "פליאה", שאותו הלחינה.


פרופסור אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן קישרה בין השירים בספר לבין התנערותה של המדינה מהאחריות להגן על נשים נפגעות.


הזמרת ענבר ליבנה, בוגרת תלמה ילין, שרה את השיר "המים", ששורה מתוכו העניקה לספר את שמו. תום חודורוב, במאי, מלחין, שחקן ויוצר, גם הוא בוגר תלמה ילין, הלחין את השיר.


דבריה של המשוררת והיוצרת, שושי שמיר.


יהודית שריר קראה את השיר "בלילה".


המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר "מה שנגזל ממנה", שאותו הלחינה.


דר רוזנבאום, בוגרת תלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי, קראה את השיר "קיר".


המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרות, ד"ר דינה קטן בן ציון, דיברה על הקשר בין ספר השירים מה המים יודעים על צמא והרומן יופי לי, יופי לי.


יהודית שריר קראה את תרגום השיר "לגבירתו המצטנעת" מאת אנדרו מרוול.

המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר שהלחינה "אבל גם אז היא כעסה".


צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים, דיבר על הספר.


המשוררת והיוצרת סיגלית בנאי קראה את השיר "כל עתידך".


אריק הנחה את הערב, ובסיומו דיבר על השיר "תמונות מרמב"ם".


מדוע השליך לאקאן באלימות אישה במצב פסיכוטי

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

דרור משעני: "שלוש": שוב ספר מתח משובח!

דרור משעני עושה את זה שוב, ובגדול. אחרי הספר שעובד לסרט תיק נעדר, אחרי הספר האיש שרצה לדעת הכול  (על שניהם כתבתי, אפשר לקרוא בקישורים), ואחרי הספר אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה שגם ממנו נהניתי מאוד, הוציא משעני לאור את ספר הבלש החדש שלו, שלוש. 

משעני נפרד בספר (אולי רק לזמן מה?) מהבלש הנֶבֶּך, אברהם אברהם,  ובחלק גדול של הספר החדש  נדמה כאילו נפרד גם מהז'אנר. עד שלב מסוים שלוש בכלל לא נראה כמו בלש (אם כי יש בו בהחלט הרבה מתח!), אלא כרומן "רגיל", הכולל עיצוב נפלא של דמויות ושל סיטואציות אנושיות, ומביע עמדות חברתיות מעניינות וחשובות.

מה קורה לאישה שנאלצה להתגרש מאהובה, אבי בנה? שמתמודדת לא רק עם הפרידה ממנו, אלא גם עם התאהבות חדשה שלו, ועם משפחה אחרת שהוא מקים? תיאורי הרגשות, המעשים, המקומות, מפורטים, מדויקים, ומשכנעים מאוד.

ומה חשה מהגרת עבודה בישראל? עם מה היא מתמודדת? מה מניע אותה? על מה היא חולמת? למה היא זקוקה?

שתי הדמויות הללו, של אורנה ושל אמיליה, קמות לתחייה מתוך דפי הספר עם כל מצוקותיהן ומאווי נפשן, וניצבות בפנינו אמינות מאוד. בשלב הזה הרגשתי שאני נכונה "ללכת" עם משעני בדרכו החדשה: בסדר גמור. רומן, לא ספר מתח.

עד שהוא הפתיע אותי. כי בכל זאת מדובר שוב בבלש עשוי היטב, כתוב בחוכמה רבה ומפתיע, כיאות וכרצוי.

משעני שולט היטב בטכניקות הכתיבה שבהן הוא משתמש. למשל, השימוש שהוא עושה בעיצובי הזמנים השונים פשוט נפלא. שני הפרקים הראשונים כתובים בלשון הווה. משהו מתרחש לנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. פתאום בפרק השלישי הכול נמסר בזמן עתיד. מה קורה פה? שואלת הקוראת המופתעת. למה הכוונה? וממשיכה לקרוא בנשימה עצורה, בסקרנות גוברת והולכת. ואז יש חלק שלם שנמסר בזמן עבר, וגם זה נכון, ופועל היטב.

מדובר, כאמור, בספר מתח, ולכן אסור על פי חוק להוסיף ולכתוב עוד, שמא אסגיר פרטים.

אומר רק שהפעם דעתי זהה לזאת של דעת הקהל, שהציבה את שלוש במקום איתן בראש רשימת רבי המכר (גם אם הרשימות הללו, כפי שכבר גיליתי לצערי בעבר, מפוקפקות במידה לא מעטה).  הפעם אני בטוחה שיש קשר אמיתי בין הרשימה למציאות, והוא לגמרי מוצדק. כה לחי, דרור משעני! מקווה מאוד שאתה כבר כותב את הספר הבא…!

הסרט היפני "המשפחה שלי": כשהטוב מתחפש לרע

מה קורה כשהטוב מתחפש לרע?

בדרך כלל אנחנו רגילים להפך: משפחות שנראות "טובות", ובעצם מתחוללות שם, הרחק מעין רואה, זוועות, בעיקר פגיעות בחסרי ישע, בדרך כלל – בילדים. אותם ילדים נראים אולי מטופלים היטב ומטופחים, אבל בחדרי חדרים, בחשאי, סובלים מהתעללות, באין מושיע.

אבל טוב בתחפושת של רע? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בסרט היפני "המשפחה שלי" אפשר בעצם לפגוש את שני סוגי התחפושת, אבל הטוב המחופש לרע הוא העניין העיקרי.

אז איך נראים חייהם של אנשים שהחברה מגדירה אותם "רעים"? מדובר בחבורה של אנשים קשי יום שמתגוררים ביחד במעין סככה עלובה. הם נראים כמו משפחה. יש בהם גבר ואישה, לכאורה – ההורים. יש ילד על סף גיל ההתבגרות, וסבתא עמלנית שעסוקה כל הזמן בתפירה, בישול וטיפול בשאר בני המשפחה. יש גם שתי נשים צעירות – בנות? נכדות? לא הכול ברור, ונדרש זמן רב למדי כדי להבין את טיב היחסים בין כולם.

ה"אבא" וה"בן" הצעיר מתפרנסים מגניבות. הם מתורגלים היטב, נכנסים ביחד לחנויות, האחד מסיט את תשומת לבם של המוכרים והאחר לוקח ובורח. אחת הצעירות עובדת כחשפנית במועדון מין. האחרת – כפועלת במכבסה, שמשם היא גונבת פריטים.

מה אומר ה"אבא" לצעיר הנתון תחת חסותו כדי להצדיק את הגנבות שהם מבצעים בצוותא? הוא מסביר כי רכוש שנמצא עדיין בחנות אינו שייך בעצם לאיש, ושכל זמן שהחנות אינה פושטת את הרגל, אין שום בעיה לגנוב ממנה. מסוג ההצדקות העצמיות האופייניות לפושעים.

בהמשך מסתבר שהסבתא, שמתרברבת בכך שהפנסיה שלה היא מטה לחמם העיקרי של בני המשפחה, בעצם מקבלת דמי לא יחרץ כדי שתמשיך להסתיר פשע כלשהו, אולי אפילו רצח. אודה שהפרטים המדויקים חמקו ממני, וזאת אחת ממגרעותיו של הסרט: הכול מתנהל במין אפרוריות לא מובנת, האמת אמורה להיחשף לאטה, אבל כשזה קורה לא הכול מתברר באמת ועד הסוף. אם מכיוון שהפענוח מהיר מדי, או משום שהוא נותר אניגמטי, גם כשהוא אמור להתפרש.

אבל הקו העיקרי של העלילה מתברר: בני המשפחה הללו בעצם אינם בני משפחה. נכון יותר להגדירם ככנופיית פשע. אנשים שהתקבצו ויחד משתפים פעולה כדי להתפרנס, לאכול, להתגונן מפני העולם וחוקיו הקשים.

ובכל זאת, הלקח שאנו לומדים מהמפגש אתם הוא שכן, יש פושעים שפשעיהם בטלים בשישים, שכן הם בעצם אנשים מוסריים, נדיבים, אוהבי אדם, טובי לב ורגישים עד בלי די.

כך למשל, אחרי אחת הגניבות, בדרכם "הביתה" אל הסככה העלובה שבה האנשים הללו מוצאים מקלט,  הגבר והנער הצעיר חולפים על פני מרפסת שבה עומדת ילדה קטנה, כבת ארבע. בעבר כבר שמו לב אליה, וכמו תמיד, היא נראית אומללה, וכנראה גם מורעבת. הם שולפים אותה מהמרפסת, לוקחים אותה אתם, ומחליטים לא להחזיר אותה לביתה, אחרי שהם שומעים באקראי את הוריה רבים בתוך הבית, ואת אמה המוכה צועקת אל אביה "גם אני לא רציתי שהיא תיוולד!"

הם חיים בעוני מחפיר, אבל רחמיהם נכמרים על הילדה והם מסרבים להחזיר אותה למקום שבו היא סובלת כל כך ופשוט קובעים עובדה, היא נשארת אצלם, והם מאמצים אותה אל לבם. דואגים לה. גונבים למענה בגדים. מאכילים אותה. מדברים אליה. משתפים אותה בחייהם העלובים. ובעיקר – אוהבים אותה.

"אם מישהו מכה אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אל תאמיני לו", אומרת לה אחת מבנות ה"משפחה". "כשאוהבים נוהגים כך," היא מוסיפה, ומעניקה לילדה חיבוק ארוך, אמיץ, מעניק ביטחון, מחזק. הקשר האינטימי ביניהן מתעצם כששתיהן חושפות זו לעיני זו צלקת שנגרמה להן מהתעללות, ונוגעות זו בזו בחמלה ובהבנה.

לא אחשוף את ההמשך, כדי להותיר כמה פרטים לא ידועים מראש למי שמתכוון לצפות בסרט. אומר רק שהוא מאלף ומעורר מחשבות.

וגם – שמהרגע שהמציאות ה"שפויה", ה"מתוקנת" נכנסת לחייהם של האנשים הללו, אפשר להבין לא רק איך הטוב מתחפש לרע, אלא גם איך הרע מתחפש לטוב, ואיך אפשר להשוות בין שני סוגים הפוכים של תגובה לנגיעה בפצע.

כדאי לראות את הסרט, ולוא רק בשל חלקו האחרון, המעורר מחשבות.

"המשפחה שלי" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

דֶלפין דה ויגאן, "אל מול הלילה": אל מי אפשר לזעוק?

כשהגעתי לסופו של הספר הזה תהיתי איך אצליח לגעת בדברי ביופיו? איך אדע להביע את העצב המופלא שחשתי לכל אורכו, ובמיוחד בשורות האחרונות שחותמות אותו, את עוצמות הרגש שעורר בי, ואת ההזדהות המפתיעה, ובעצם – הצפויה – עם חלקים רבים המופיעים בו?

הגעתי אל הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה. מילת אזהרה למי שמעדיף, כמוני, לא לדעת מאומה מראש: יהיו כאן ספוילרים. אם כי אחד מהם, לכאורה, מופיע ממש בעמוד הראשון: אמה של דֶלפין דה ויגאן, התאבדה, והסופרת היא זאת שמצאה את גופתה המכחילה, אחרי ששכבה כך, כמה ימים, מתה במיטתה.

זאת לכאורה נקודת השיא שממנה מתחיל הספר, שהוא ספק ביוגרפיה, ספק בדיון. "אמי מתה, אבל אני לשה חומר חי", היא מעידה על עצמה. בהמשך מסתבר כמובן ששיאים רבים של כאב עוד לפנינו, ועלי להודות בצער שחלק מהם מוכרים לי היטב. כשהנשימה נעתקה ממני לפעמים במהלך הקריאה, זה היה מתוך ההשתאות מההבנה החוזרת שוב ושוב: כמה דמיון אפשר למצוא בין משפחות שפוגעות בילדיהן! לכאורה יש אינספור וריאציות, אבל משהו במנגינה העיקרית חוזר על עצמו, גם אם תווי צליל קצת שונים.

הספק אם לכנות את הספר פרוזה או בדיון הזכיר לי מבחינות מסוימות את ספרו המופלא של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, שגם בו מתעד הסופר את חייה של אמו. הכתיבה עוקבת, לכאורה  בדייקנות מופתית, אחרי קורות חייהן של האמהות, עד לרגע ההתאבדות, אבל ברור לגמרי ששני הסופרים בעצם ראו חלקים רבים בעיני רוחם, שכן הם מתארים תמונות שלא נכחו, ולא יכלו לנכוח בהן, כאלה שהתרחשו הרחק מהם, במקום ובזמן. "מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מהמציאות, אני מפיקה בדיון בעל כורחי," היא כותבת, ותוהה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי יודע-כול וכל-יכול?" תשובתי לה, אחרי קריאת הספר, היא כן, כן, הוכחת שאת יכולה!

דה ויגאן מתארת את קורות המשפחה, את הילדות של סבתה, כיצד הכירה את סבה ונישאה לו, את הילדים שהולידו. את יופיים יוצא הדופן. עדות ליופייה של לוסיל, ששימשה בילדותה דוגמנית לבגדי ילדים, אפשר לראות בעטיפתו של הספר, שתצלום דיוקנה מופיע עליו, הן בגרסה המקורית, בצרפתית, והן בגרסאות המתורגמות לשפות אחרות. ובצדק. יופייה הזועק לשמים חשוב מאוד להבנת דמותה. האם יופי מופלג כל כך מעניק כוח? דה ויגאן מצטטת את אמה: "היא חלמה להיות בלתי נראית: לראות הכול, ללמוד הכול, בלי ששום דבר מוחשי יצביע על נוכחותה. היא חלמה להיות תנועה של גל, משב רוח, אולי ניחוח מבושם, מכל מקום שום דבר שאפשר לגעת בו או לתפוס אותו." יופייה ייסר אותה. לא רק אנשים זרים ניצלו אותה בעטיו. היא חלמה להתכער: "יום אחד, אחרי שתיראה כמו ז'ילבר פסקייה, תשנה גם היא את צורתה ותהפוך לאישה זקנה, מצומקת ושפופה שאיש אינו מבחין בה. והיא תהיה חופשייה לבוא וללכת כרצונה, קלה כמו נוצה וכמעט שקופה. או אז היא לא תפחד עוד. לא תפחד עוד מדבר."

בניגוד לעמוס עוז, שאמו התאבדה בהיותו ילד, דֶלפין דה ויגאן הייתה אדם מבוגר, בעצמה כבר אֵם, כשאמה התאבדה, ולפיכך הייתה עדה לתהליך של אובדן השפיות של האֵם. תיאוריה, גם אם חלקם מתבססים על הדמיון, הם בעצם תיעוד מקרוב של הטירוף. כיצד הוא מתרחש ואיזה מחיר הוא גובה, לא רק מהאדם שנפשו מסתכסכת, אלא גם מבני המשפחה שלו.

אבל מבחינתי השיא העיקרי, זה שנמסר במפורש אבל אז נעזב, הוא המפתח שאפילו דֶלפין דה ויגאן ממעיטה להשתמש בו, וזאת ההשתאות העזה והמרה ביותר שמתעוררת תמיד נוכח הסיפורים הללו, שאותם אני מכירה, לצערי, היטב ומבפנים: ברגע מסוים בחייה סיפרה לוסיל, אמה של דה ויגאן, לכל בני המשפחה, שאביה אנס אותה בצעירותה. היא כתבה לכולם מעין מכתב קטוע, מבולבל, שבסופו הניחה את הפצצה המחרידה הזאת. אלא שהפצצה מסרבת להתפוצץ. כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של לוסיל, אמה, אביה, קוראים את הדברים וממהרים להתכחש להם. הם מוכנים להכיר בכך שהיו בינה ובין אביה "יחסים" מיוחדים. שהוא הוקסם ממנה. אבל גילוי עריות? מה פתאום…

מקץ זמן מה היא מתכופפת ומתאימה את עצמה למשפחה. היא מתכחשת לאמת ששילחה אל העולם. ואז, כעבור זמן לא רב, היא משתגעת.

אל מי אני, הקוראת, יכולה לזעוק את הכאב המתעורר בי למקרא הדברים הללו?

אל מי יכולה דֶלפין דה ויגאן לזעוק, כשהיא מבינה לאט לאט שאמה אכן נאנסה?

איך היא מבינה? כמובן שלא בעזרת אחיה ואחיותיה של אמה, שעליהם היא יכולה רק לזעום כשהיא מבינה שלוסיל השתגעה בגללם, והם קצת לועגים לה, קצת צוחקים ממנה (לצד דאגתם המסורה לבריאותה): "בחמת זעם דמייניתי שאני רומסת והולמת בהם באגרופי. שנאתי את כולם, כיוון שאז עלה על דעתי שהם האשמים במה שקרה לה, ועכשיו הם צוחקים ממנה בפה מלא".

החשדות שזה באמת קרה מאוששים בזכות עדות מפורשת של בת משפחה אחרת, דודתה של הסופרת, אחותו הצעירה של אביה, שמתארת כיצד סבה של דֶלפין דה ויגאן, כלומר – אביה של לוסיל – פגע גם בה כשהייתה נערה צעירה. איך צר עליה. איך ארב לה, ואיך אילץ אותה בעורמה ובברוטליות, להיכנע לו. כמה אשמה הרגישה. כמה מבוהלת, בודדה וחסרת ישע.

לקרוא על התגובות של בני המשפחה. של הסבתא, אשתו של האנס הסדרתי. לקרוא את תיאור המשפחה האידיאלית, לכאורה, להבין את מצג השווא שהפנו אל העולם, את "לב ליבו של המיתוס", כך מכנה אותו דה ויגאן כשהיא מספרת על סרט טלוויזיה אידילי שבו ראיינו את בני המשפחה והציגו אותם בהתפעלות: "כשצפיתי בסרט הזה, כשראיתי אותם כה יפים, כה נאצלים, ובה בעת כה שונים זה מזה וכה כריזמטיים, עלו במוחי המילים: איזה בזבוז".

לשאול – איך ייתכן שכל זה מוכר עד כדי כך? שכל זה חוזר על עצמו שוב ושוב, במשפחות המקסימות הללו, שיש בהם אבא ואימא, מקימי השושלת, שכל כך אוהבים זה את זה, שיולדים הרבה ילדים, ומגדלים משפחה מפוארת, מעוררת קנאה במסורות המקסימות שלה, ובעצם – משפחה חולה, סוטה ומרושעת, גבר שבוגד באשתו עם כל אישה שהוא מצליח להשכיב, אישה שמעניקה לו את כל הגיבוי, גם כשנודע לה שפגע בבתה. לקרוא על בעיה שהייתה ללוסיל: היא נהגה לתלוש את שערה, עד כדי כך, "שנאלצו לגלח את ראשה כדי למנוע ממנה לתלוש את שערותיה".

מוכר, מוכר כל כך,  ובלתי נסבל.

"יום אחד לוסיל תעזוב את הבית, את הרעש, את סערת הרוחות, את התזזית. ביום ההוא היא תהיה אחת ויחידה, נבדלת מהשאר, ולא תשוב להיות חלק מהמכלול."

מוכר.

"היום היא תובעת את חלקה בשנאה כלפי הגבר שניפץ את נעוריה וחיבל למשך זמן רב ביכולת שלה להיות מאושרת. הגבר שהיה יכול להסתפק בכך שיהיה אב נפלא."

מוכר.

ההגנה של הסבתא על בעלה הסוטה הפוגע: "לא יפה להגיד דברים כאלה על סבא שלך."

מוכר.

ההיחלצות של בני המשפחה להגן על הפוגע. דוגמה קטנה, אחת מרבות: סירובה של דודתה של דה ויגאן להתיר לה להקשיב לקלטות שבהן סיפר סבה על חייו, שמא "אחר כך אשתמש בהן כנגד אביה."

מוכר.

ריבוי הקורבנות במשפחה: "במהלך השיחות לקראת כתיבת הספר הזה, נודע לי שכמה מאחיותיה של סבתי היו ככל הנראה קורבנות להתעללות מינית מצד אביהן בהיותן נערות. […] עובדה היא [שהמעשים הללו] חוצים משפחות שלמות כמו קללות אכזריות, ומשאירים טביעות החסינות בפני הזמן וההכחשה."

מוכר.

ההשפעות ארוכות הטווח, אלה שאין להן כמעט מזור. למשל: "לוסיל הייתה דו-קוטבית", וההשערה המרגיזה: "אפשר שגילוי העריות הוא אחד הגורמים שעוררו את המחלה."

"אפשר"?

אכן, דה ויגאן מבינה היטב את משמעות הפגיעה באמה. מבינה את הזוועה. אבל אפילו אצלה הידיעה אינה נותרת במוקד העניינים. כאילו שאפילו היא, שמביאה בפנינו את הדברים בצורה החשופה והאוהדת ביותר, מוכנה להניח לעיקר, ולהמשיך לתעד את השיגעון, את הכאב הנובע ממנו, את ההתמודדות אתו, ואת סופה של האימא, את התאבדותה, ואת הייסורים שהכותבת חוותה בעקבות ההתאבדות.

מדוע לוסיל השתגעה? מדוע איבדה את עולמה, אחרי שאיבדה את שפיות דעתה? "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים. היא עמדה לאבד את המשמורת על בנותיה, היא בזבזה כסף שלא היה לה, היא עשתה ואמרה דברים מטופשים", הבינה לוסיל כשמצבה הנפשי התייצב, כשנאלצה להתחיל לבנות מחדש את מה שנותר מחייה.

היא השתקמה. בכוחות על אנושיים הצליחה לעשות זאת. אבל יש בכל זאת נזקים שאין להם תקנה.

הלב יוצא אל לוסיל. הלב יוצא אל דֶלפין דה ויגאן. הנחמה היחידה היא הספר המופלא הזה, שמנציח את הסבל. שמזכיר את מקורותיו. שמעניק משמעות כלשהי לזוועה.

"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל?" היא תוהה. ומשיבה לעצמה "אינני יודעת". היא חשה "ערפדית תאבת פרטים" כשהיא חוקרת את בני המשפחה. מבקשת לדעת. חייבת להבין.

משפחתה, למרות הכול, מאפשרת לה. אחותה, הדודות שלה, משתפות אתה פעולה. ודווקא החלק הזה לגמרי לא מוכר לי. האם היו מאפשרות כך גם ללוסיל עצמה לספר את סיפורה? האם היו מתירים לה, לא לבתה, לדבר בגלוי על מה שאביה עשה לה?

ודאי שלא. עובדה: כשניסתה לעשות את זה ורק בחוג משפחה כולם התכחשו, עמעמו, התעלמו, טשטשו.

האם דעתה לא הייתה נטרפת אילו דיברה?

את השאלה הזאת אותיר ללא מענה. הרי אין אף פעם תשובה לשאלות הללו של "אילו רק".

אם כי בתוך תוכי אני יודעת מה התשובה.

גם היא מוכרת.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

מות שרה

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִיא מֵתָה מְנֻצֵחַת
עַל שֶׁלֹא שָׁמְרָה עַל הַיָּלֶד. חוֹמֶלֶת עַל כָּל צִפֹּרֶן, עַל פִּקַּת הַבֶּרֶךְ  השְׂרוּטָה, עַל הַתְּנוּךְ הָרַךְ, עַל הָאֶצְבַּע הַדְּקִיקָה הַמְפָרֶקֶת תַּלְתַּלִים.

הִיא מֵתָה רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין יְרִיעוֹת הָאהֶל
אֵיךְ הִנִיחָה לַיָּלֶד לַחְמֹק עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בְּחָסוּת נְעִירָה וְשַׁחַר הַנֶּעֱרָם לְכֹבֶד עַפְעַפֶּיהָ.
שׁוֹמַעַת אֵיךְ נֶחְלָשׁ הֵד שְׁמוֹ
וְעִמּוֹ קוֹלָ
הּ הַקוֹרֵא אֵלָיו.

הִיא מֵתָה לֹא מְבִינָה אֵיךְ הִגִיר הָאִישׁ אֶת נֶפֶשׁ בְּנָהּ
וְהוֹתִירוֹ שָׁמוּט עַל אַחַד הֶהָרִים
חָתוּם בִּתְנוּעַת מַאֲכֶלֶת.

הִיא מֵתָה בְּשׁוּבוֹ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא
זְחִיחוּת נוֹהֶרֶת מֵעֵינָיו, עוֹטֶפֶת אוֹתוֹ בְּהִלָּת קְדוֹשִׁים מְעַנִים.
הַצְחוֹק הַמֻּכְחָשׁ שֶׁהִתְכַּוֵּץ בְּבִטְנָהּ
נַעֲשָׂה לְעֵין הַנַחְשׁוֹל. הִיא מֵתָה שֶׁמָּא יַעֲבֹר בְּסָמוּךְ לָהּ,
וְיָדֶיהָ הֲלֹא מְמֻשְׁמָעוֹת יְכַתְּרוּ אֶת גְרוֹנוֹ –

מֵעַתָּה אֵין הִיא וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בְּאוֹתוֹ עוֹלָם. וּבְטֶרֶם יַהַדְפֶנָה מֵאָחוֹר כֹּח חֲסָר פָּנִים אֶל הַקְפִיצָה,
הִיא נֶאֶסְפָה אֶל מוֹתָהּ.

אן טיילר, "Clock Dance": האם מי שנישאה למהטמה גנדי חיה בגיהינום?


מה קובע את גורלם של בני אדם? התורשה? הסביבה? ואולי תגובותיהם לאורח החיים שבו גידלו אותם, ולאופי של הוריהם?

בספרה החדש Clock Danceריקוד שעון בוחנת הסופרת האמריקנית אן טיילר (שספרה תייר מזדמן זכה בפוליצר, וספרה האחרון, סליל של חוט כחול, היה מועמד לפרס בוקר מאן), את הסוגיה.

כדי לעשות זאת, היא עוקבת אחרי חייה של הדמות הראשית, ווילמה, בנקודות זמן שונות, במשך עשורים רבים.

הרומן נפתח ב-1967, כשווילמה בת 11, נמשך כעבור עשור, ב-1977, מדלג על עשרים שנה, ולבסוף מגיע לחלקו העיקרי: השנה היא 2017, ווילמה כבר בת 61. כל אחת מנקודות הזמן שבהן אנחנו פוגשים אותה נוגעת באירוע משמעותי מאוד בחייה, נקודת מפנה חשובה, שמאפשרת לנו להבין אותה ואת דמותה.

כמו בציור יפני שמשורטט בקווים שמותירים משטחים ריקים רבים שאותם הצופה מוזמן למלא בעיני רוחו, כך גם ברומן שלפנינו נותרים חלקים רבים, מרווחים בין העשורים שאותם עלינו למלא מתוך המידע שמגיע אלינו בנקודת הזמן החדשה. זוהי טכניקה סיפורית מרתקת. על הקורא להשלים פערים, ולהסכין עם הנתונים החדשים המוצגים בפניו, כאלה שלא היה עד להתפתחותם ההדרגתית. אם לא פוגשים מישהו במשך עשרים שנים נדמה כאילו הדברים שבחייו התרחשו פתאום, שהרי לא השתתפנו בתהליך. ובכל זאת, ההתפתחויות משתבצות היטב בתמונה הכללית. כשווילמה הייתה בת 11 אמה עזבה את משפחתה במפתיע, ובמשך שתי יממות חשו בנותיה נטושות ומבוהלות בשל היעדרותה. ווילמה גדלה להיות אישה שעושה הכול כדי לנהוג אחרת מאמה. שאיפתה העמוקה ביותר היא להיות אדם צפוי, רעיה ואם שבני משפחתה לא יחששו מפני תגובותיה, שילדיה לא יאלצו לבחון כל בוקר את הבעת פניה כדי לדעת מה מצב רוחה, ואם עליהם לחשוש מפני מצבי רוח מפחידים. את אביה היא מעריצה לאורך כל חייה. הוא מבחינתה הטוב שבאדם. עד כדי כך, היא מספרת שנים רבות אחרי מותו, שכאשר הטלפון צלצל נהג אביה לחכות עד תום הצליל, כדי שהמטלפן לא ייפגע…

היא הסיקה אם כן שברצונה להידמות לאביה, או, לחלופין, להינשא לאדם כמוהו. בגיל 61 היא מופתעת מאוד כשבן שיחה אומר לה כי הגיע הזמן לחשוב מחדש, שהרי בחיים קיימות גם אפשרויות נוספות ושונות…

כשקוראים את הרומן אפשר לחוש בהדהוד מחייה של טיילר עצמה. כמו בכל ספריה האחרים, גם ב- Clock Dance היא מתמקדת במשפחה. אבל אם בספריה הקודמים נכחנו בגידולם של ילדים ובחיי הנישואים של זוגות צעירים, ברומן הנוכחי מתמודדת טיילר, שהיא כיום בת 77, עם עניינים אחרים. אין צורך לנחש, למשל, שהיא עצמה התאלמנה זה לא מכבר, ושילדיה הבוגרים עזבו את הבית. ריאיון אתה חושף שאלה בהחלט עניינים שמעסיקים אותה כיום.

אף על פי כן, יש להודות שחלקיו הטובים יותר של הספר הם דווקא אלה שמתארים את ילדותה של ווילמה, ואת שנות צעירותה. אלה אמורים, במידה לא מעטה, רק להקדים את העיקר, שהוא האפיזודה המשמעותית שעוברת עליה בחלקו האחרון והעיקרי של הספר. אלא שדווקא שם התעוררה בי תחושה מסוימת של פירוט יתר, כולל הסברים חיצוניים, שחלקם מופיעים אפילו בסוגריים, ובהם נשמע קולה של הכותבת, במקום שבו היא אמורה להיות סמויה מהעין. (יש ספרים, למשל – מישל עזרא ספרא ובניו – שבהם יש לקולו של המספר תפקיד פעיל. לא כך ברומן שלפנינו, שבו קולה של הכותבת אינו מעוצב כדמות שמשתתפת בסיפור בעקביות. לפיכך כשהוא נשמע בכל זאת, מתקבלת תחושה של תקלה בכתיבה).

חרף ההסתייגות, מדובר בקריאה מענגת, עתירת שנינויות ותיאורים מלבבים. הנה כמה דוגמאות (בתרגומי):

ווילמה יושבת במטוס בטיסה שנמשכת כמה שעות, ובשלב מסוים אומרת לעצמה שהייתה רוצה לקרוא לדיילת ולומר לה: "הספיק לי. אני מבקשת לרדת עכשיו, אם תואילי להביא לי מצנח, אני אצא לדרך". כמה מוכר!

או: "אשתי תמיד אמרה שהגיהינום מבחינתה הוא להינשא לגנדי. […] תחשבי: גנדי היה תמיד טוב. בהשוואה אליו כולם נראו כל כך אנוכיים, חצופים, קולניים ומרוכזים בעצמם".

או (על חדר שבו השתכנה וילמה במשך זמן מה, בבית זר): "החדר סיגל לעצמו את התחושה המיושבת, הבלויה, שיש לאדם בביתו. האנשים שפגשה בצעידות הבוקר שלה כבר חייכו אליה. הגבר שחלף על פני הבית פעמיים ביום, נגרר מאחורי שלושה טריירים, החל לציין את מזג האוויר, ומישהו לקח סוף סוף את בובת הארנבת שניצבה בפינת הרחוב או שפשוט השליכו אותה לפח, בדיסקרטיות."

כמי שקראה את כל ספריה של טיילר, שמחתי גם לפגוש שוב את בולטימור, שהיא תמיד הזירה של עלילות הרומנים שלה. בפרקים הראשונים הופתעתי לגלות שהמיקום והרקע עברו למחוזות אחרים בארצות הברית, אבל עד מהרה חוזרים אל העיר המוכרת כל כך (מהרומנים של אן טיילר. לא מהמציאות!). הפעם מתארת טיילר את העיר מנקודת מבטה של מי שאינה תושבת המקום. משעשע לקרוא את תחושת הזרות שטיילר מצליחה להביע, אף על פי שהיא, ודאי מספרת על רחובות, חנויות, מסעדה, שהיא מכירה היטב.

הספר ראה אור ממש החודש, וכמובן שטרם תורגם לעברית. כרגיל, קראתי אותו באפליקציה הנוחה והיעילה כל כך של קינדל אמזון. הנה הקישור הישיר אליו.