כל הפוסטים מאת עופרה עופר אורן

סופרת, מתרגמת ועורכת כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1995

דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל": מדוע הוא סרט שחייבים לצפות בו!

"צריך להקים ועדת חקירה! להעמיד לדין את כל האשמים!" זועקת לקראת סופו של הסרט אחת הצופות. לא באולם. בסרט עצמו. כי לפני שהבמאי, דוד דרעי, חתם את היצירה ושיגר אותה אל האקרנים (הוא השתתף בפסטיבל דוק אביב 2017 וזיכה את הבמאי בפרס הבימוי והתחקיר), הוא הקרין אותו בפני משתתפיו ובני משפחותיהם, וצילם אותם בשעת הצפייה ואחריה.

הסרט, "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הוא אחד המסעירים והמטרידים ביותר שראיתי. ברגעים מסוימים התקשיתי לנשום, התקשיתי להמשיך לשבת בשקט, להתאפק ולא לפרוץ בצעקות של זעם. חשתי סביבי את עוצמת הרגשות שהציפו גם את הצופים האחרים. הם הגיבו מדי פעם בפרצי צחוק מרים של זעזוע. הדברים לא הצחיקו משום ההומור שבהם, אלא בשל הפער הבלתי נתפס בין השקרים וההונאות שהסרט חושף, לבין המציאות הידועה לכול.

בתקציר לסרט נכתב כי הוא עוסק ב"סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת המטלטלת מאחורי חזון 'פיזור האוכלוסייה', שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה." המשפטים התמציתיים, המנומסים הללו, אינם יכולים ואינם אמורים לבטא את מלוא עוצמתו של הסרט. חייבים לצפות בו כדי להבין על מה מדובר.

במלאכת מחשבת סדורה מובילים אותנו היוצרים שלב אחר שלב, דרך שרשרת של סצנות הנובעות זו מזו, ומציירות בפנינו את מה שאי אפשר אלא לכנות במילה "זוועה". וזאת מילה עדינה מדי.

תחילתו של הסרט אישית ומינורית: הבמאי מלווה את הפרידה של הוריו מדירתם הקטנה בירוחם. עשרות שנים, מאז שהגיעו ארצה, חיו בה, והעזיבה קשה להם. עד כדי כך שהם מתכחשים לה. מסרבים לומר לשכנים שלום. כי, מסביר כל אחד מהם בנפרד, אולי בעצם אנחנו לא עוזבים. אולי נחזור בקרוב. לכאורה – מעבר קשה של אנשים בערוב ימיהם, שנאלצים להיפרד מאורחות החיים המוכרות, מהסביבה שבה חיו כמעט מאז ומתמיד.

אבל אז, לאט לאט, מסתבר על מה הסרט: לא על ההורים של דוד דרעי. אפילו לא על המבט שלו עצמו על עיירת ילדותו: הוא נפגש עם חבר בן גילו וביחד הם מעלים זיכרונות מהימים שגרו שם, שישבו ביחד בלילות על ספסל, בתוך נוף הבטון החשוף של מקום שאין בו שום חן, וחלמו איך ימלטו את עצמם מירוחם. הוא אפילו לא על התחלופה המתמדת של רבבות אנשים שחיו זמן מה בירוחם, ויצאו ממנה לבלי שוב.

הסרט עוסק בעוול הבלתי נתפש שבאמצעותו הקימו בשנות החמישים והשישים לא רק את ירוחם, אלא את כל עיירות הפיתוח.

ובכן כך: יוצרי הסרט הצליחו לשים את ידם על פרוטוקולים נושנים שבהם תועדו דברים שנאמרו בישיבות של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר אלה של ישיבות ההסתדרות הציוניות. רוב הפרוטוקולים ההם עדיין גנוזים. אסור לפתוח את התיקים. אסור לקרוא ולדעת מה כתוב בהם.

התכנים של אלה שכן נפתחו מעוררי פלצות.

דוד דרעי נפגש מול המצלמות עם אלישע אפרת, אחד האבות המייסדים של עיירות הפיתוח. אפרת, פרופסור בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לגיאוגרפיה בשנת 2007, יושב מול דרעי, ובגלוי, בלי היסוס, מתוך הצדקה פנימית עמוקה, מספר לו שכן, מה שקרא בפרוטוקולים (כאילו שיש בכך עוד ספק!) מדויק לחלוטין.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות החליטו מנהיגי היישוב על מדיניות של פיזור האוכלוסין, כדי למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לישובים שנטשו. לא ייתכן, כך סברו (בן גוריון הוביל את הקונצפציה), שמרבית האוכלוסייה היהודית תתרכז בערים. לשם כך הקימו תחילה את המושבים. אבל תחלופת המתיישבים שאכלסו אותם הייתה גבוהה מאוד. לכן החליטו להקים את עיירות הפיתוח. תושביהן היו אמורים לתפוש את הקרקע, לקבוע עובדות בשטח, וגם לספק שירותים ליישובים המבוססים שכבר שכנו בכל חלקי הארץ, צפונה ודרומה מתל אביב – לקיבוצים ולמושבים הקיימים. לשם כך הן הוקמו: קריית שמונה. קריית גת. נתיבות. ירוחם, ורבות אחרות.

ומי יאכלס את עיירות הפיתוח הללו? בגל הראשון הובאו לשם עולים מרומניה. מעטים מהם נשארו. ואז עלו מנהיגי היישוב על פתרון שאלישע אפרת מכנה אותו הזדמנות פז, "צירוף כוכבים מעולה: כלומר, באה אוכלוסיה בכמויות […] הם היו חסרי הון, חסרי משאבים […] זאת אומרת, שאתה יכול לעשות עם אלה מה שאתה רוצה." כמו כן, הוא מסביר, "יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת, שיצרת ב-1948, יש לך שטחים בלי סוף," והוא מסכם: "אז יש לך אוכלוסיה, אין להם יכולת התנגדות, ויש לך שטחים בלי סוף". בינגו.

אז כן. העלו את יהודי מרוקו (אם כי מנהיגי היישוב חשו רתיעה מפני אותה אוכלוסיה, שנחשבה בעיניהם נחותה. אלמלא הצורך ודאי היו מוותרים עליה). מכיוון שהם מוחלשים וחסרי אונים, לא הייתה להם בררה, אלא להישאר בעיירות שאליהן הביאו אותם. היה עוד יתרון לשליחתם לעיירות פיתוח (וגם זה נאמר מפורשות, ונשאר מתועד בארכיונים נסתרים): בעיירות הפיתוח יורחקו האנשים הללו מהמרכז, ויוסתרו מעיניהם של התושבים האחרים, ה"איכותיים".

וכאן חוזר הסיפור אל עולי מרוקו, הוריו של הבמאי וחבריהם, אל העדויות ממקור ראשון: כיצד רימו אותם. כיצד הם ביקשו להגיע למקומות שבהם היו להם קרובי משפחה – ירושלים, צפת, באר שבע – אבל נלקחו ללב המדבר. לירוחם. במקום הוקמו כמה מבנים, ומסביב רק מדבר וחול. אילו הבטחות שווא השמיעו באוזניהם נציגי הסוכנות לפני שיצאו לדרך: "רק תפתח את החלון ותראה ים" (כאן פרץ קהל הצופים בסינמטק בצחוק מר), למשל: שבמקום היישוב החדש ימצאו פרנסה, דיור, ממש כל טוּב.

וכשהגיעו למקום, וסירבו לרדת מהמשאיות (אביו של הבמאי מספר איך לאורך הדרך לא ראו סימן חיים: "אפילו יונה לא עפה", גם כאן נשמע בסינמטק פרץ של צחוק מר; אמו סיפרה איך הבינה שהמצב חמור, שנוסעים ונוסעים במדבר ולא מגיעים לשום מקום, איך החלה לחשוד שרימו אותם), נקטו נציגי השלטון כל מיני צעדים יעילים: במקרה אחד הורו לנהג המשאית להטות את תא המטען שבו ישבו האנשים, "לשפוך" אותם החוצה ולהסתלק מהמקום. במקרה אחר זימנו שוטרים שאילצו את העולים באלימות לרדת (אביו של הבמאי איבד לזמן מה את הכרתו בעקבות הפינוי). במקרים אחרים הונו אותם. כשביקשו לחזור למרוקו אמרו להם – בסדר, תרדו, רק כדי לחתום שאתם מסרבים, ואז השאירו אותם במקום והסתלקו. והיה עוד אמצעי אחד, מזעזע במיוחד: גייסו את חבריהם של העולים החדשים, אלה שהגיעו כמה ימים לפניהם, לשכנע אותם שכדאי להם לשתף פעולה, שיהיה להם טוב כאן. (מניין למדו נציגי השלטון את השיטה? האם אפשר להימנע מהמחשבות על אנשי הקאפו היהודים שפעלו במחנות הריכוז? או על קסטנר?). את משתפי הפעולה הללו פיצו בכסף ובהבטחות להטבות. באחד הרגעים העצובים בסרט מסבירה אמו של הבמאי לבנה שאינה כועסת על חבריה שבגדו בה כך. בשיחת טלפון עם אחת מהם מתנצלת הבוגדת ומבטיחה שתיתן לה את סכום הכסף שקיבלה אז, תמורת הבגידה. שתיהן פורצות באותו צחוק מר שהשמיע שוב הקהל בסינמטק.

אבל העוולות המתוארות כאן הן רק ההתחלה. החלק המחריד באמת הוא השיטות שמתגלות מהפרוטוקולים: איך אילצו את העולים החדשים הללו להישאר בעיירות הפיתוח: ממי שהעז לסרב נשללה כל זכות לחיות, לא רק בכבוד, אלא ממש, בפועל. גזר דין מוות יוטל עליהם. מי שיתעקש לעזוב את עיירת הפיתוח כבר לא מעניין אותנו, נאמר באחד הפרוטוקולים (הדוברים הם מראשי היישוב. לובה אליאב, יחיאל וייץ, זלמן שז"ר, נחום גולדמן. שמות מוכרים ומוערכים!). הסרבנים לא יקבלו תלושי מזון (מדובר בתקופת הצנע!). ידאגו שלא יוכלו להתקבל לשום מקום עבודה. ימנעו מהם את האפשרות לקבל דיור. והשיא: איימו על האנשים הללו שאם לא ישתפו פעולה, ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק: לכאורה "הפקירו" את הילדים "בחוץ" (במקום שאליו אילצו אותם להגיע, שלא היה בו אלא "חוץ"!).

לאחרונה העידה אישה בשם שולמית מליק, שעבדה בבית תינוקות במעברה, כי ראתה תינוקות של עולים חדשים נמסרים לזרים, בלי ידיעתם של ההורים. לא נותר עוד ספק שהפשעים הללו אכן התבצעו. הפרוטוקולים של ישיבות הסוכנות הנחשפים בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מעניקים לכך יתר תוקף: ילדים שלא נחטפו מהוריהם בחשאי שימשו קלף מיקוח נגדם – אם תעזו לקחת את גורלכם בידיכם, אם תעזו להסתלק מהחור הנידח, באמצע המדבר, שבו השארנו אתכם, רע ומר יהיה לכם. ניקח מכם את הילדים!

וזה אפילו לא סוף הזוועה.

דוד דרעי נפגש עם ד"ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. וצפדיה מציג בפניו את מה שהוא מכנה "האקדח המעשן" המוכיח שלא דובר פה על סתם התנכלות לעולים חדשים באשר הם, אלא על התנכלות ספציפית, ששורשיה, פשוט מאוד, ובלי כחל וסרק – גזעניים. כך, במפורש, ובלי הסוואה.

כי בשנות החמישים, כשהגיעו עולים חדשים, פליטים מפולין, אלה שנקראים "עליית גומולקה", לא עלה על דעת איש לשלוח גם אותם לעיירות הפיתוח. בן גוריון מסביר במו פיו באחד הפרוטוקולים כי "האפליה מוכרחת". גם אלישע אפרת אינו מכחיש: ברור שאת היהודים הפולנים לא היה אפשר לשלוח לירוחם! זה היה, כך נהגו אז לומר, "חומר אנושי" אחר! (חומר בהיר ומשובח?…). לעולים הללו הוקמו שכונות במקומות אחרים. למשל – ברמת אביב. חששו, כך מסביר אלישע אפרת, שאלמלא כן, יסתלקו העולים העדיפים הללו מהארץ.

"הקמנו מדינה עם אנשים שהם לא כלום"

"לאן?" זועם ד"ר צפדיה, "לאן הם היו הולכים? לפולין הנתונה תחת שלטון סובייטי?"

בתקציר לסרט נכתב עוד כי נחשפים בו "היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל". אי אפשר שלא להסכים עם התיאור הזה. הסרט מבהיר ומנסח היטב את המקורות המוצדקים כל כך של הטינה שחשים תושבי עיירות הפיתוח כלפי הממסד ששלט אז. כלפי מפא"י ההיסטורית.

בסוף יולי השנה כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל ילידת קריית שמונה, (בפייסבוק) את הדברים הבאים: "אני מניחה לרגע שכולנו מסכימים על האחריות הראשית של מפא"י ומנהיגיה האשכנזים על יצירת ההיררכיות הגזעניות והמעמדיות בישראל ועל הפשעים החמורים שביצעה נגד מזרחים.
אז יש מכונית והיא נכנסת למוסך. ואז מתחילים לפרק אותה לחתיכות. בהתחלה מפרקים לה את המראות ואת הדלתות. בשלב הזה היא עדיין נראית מכונית, לכל הדעות. ואז מורידים לה את המושבים ואח"כ מפרקים את השמשות, והיא עדיין נראית מכונית. אח"כ מפרקים את המנוע ונותרה רק השלדה. האם במצב הזה המכונית היא עדיין מכונית? באיזה שלב המכונית היא כבר לא מכונית? חייב להיות שלב שבו רוב האנשים יסכימו שהדבר שנותר הוא כבר אינו מכונית אלא ציר ברזל שמונח על הקרקע.

אז נניח שהמכונית היא מפלגת העבודה. ברור לכולנו ששינוי השם ממפלגת מפא"י למפלגת העבודה הוא שינוי קוסמטי, שם המפלגה במקרה הזה הוא תכונה שולית שאין בה כדי לשנות את המפלגה באופן מהותי. אבל מה בנוגע למוצאם של חברי המפלגה? האם מוצאם של בעלי הכוח במפלגה אינו תכונה כבדת משקל?"

בן דיין כתבה את הדברים בעקבות בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.

שאלתה חשובה ומעניינת מאוד, ומתחדדת בעקבות הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל". ברורה לחלוטין הטינה העמוקה של קורבנות העוול הנורא כלפי מי שפגעו בהם, רימו והפקירו אותם, שללו מהם לא רק את כל הזכויות הבסיסיות ביותר, אלא גם את עתיד ילדיהם. (אחת הנקודות המקוממות שמציין ארז צפדיה היא העובדה שאת תושבי עיירות הפיתוח שיכנו בדיור ציבורי. הבתים לא היו בבעלותם. בניגוד לעולים חדשים אשכנזים, שברבות הימים יכלו לרכוש את הדירות שבהן גרו ובאמצעות הנכסים הללו התאפשר להם לעבור דירה, העולים מארצות האסלאם שנשלחו לעיירות הפיתוח נתקעו בהן לצמיתות, ולא יכלו לעזור גם לילדיהם לבנות לעצמם חיים טובים יותר).

כשאבי גבאי נבחר לראשות מפלגת העבודה, הוא הבטיח להתחיל (או להמשיך?…) בעבודת שטח אינטנסיבית. לעשות נפשות במקומות שבהם הטינה למפלגתו אינה יודעת גבול. במקומות שבהם יצביעו תמיד לליכוד, או לש"ס, בעיקר כי המפלגות הללו נראות בעיני המצביעים אופוזיציה לשנואי נפשם.

שאלתה של אורטל בן דיין נכונה וחשובה: עד מתי יבואו חשבון תושבי עיירות הפיתוח עם מי שהרעו אתם כך, לפני עשרות שנים?

התגובות שצילם דוד דרעי כשהציג את הסרט בפני משתתפיו, מרתקות. הייתה, כאמור, האישה שזעקה בתום ההקרנה לצדק, וקראה להקמת וועדת חקירה. אבל נשמעו גם קולות אחרים. הייתה מי שאמרה – מאוחר מדי. כבר אין את מי להעמיד לדין. הייתה מי שזעמה על מה שראתה, עד כדי כך שעזבה את המקום בהפגנתיות, כי לדבריה אין כמו מדינת ישראל, ואסור לומר עליה שום דבר רע.

אבל התגובה המשותפת לכולם הייתה זעזוע עמוק. נדרשו רגעים ארוכים עד שמישהו מהם הצליח לומר משהו. הדברים שנחשפו בפרוטוקולים בעצם לא גילו להם (ולנו הצופים), דברים שלא ידעו בתוך תוכם: שהייתה כאן גזענות שלא תיאמן, שנעשה כאן עוול מכוון ומפורש. אבל גם ממי שיודע את כל הדברים הללו, הצפייה בהם, מנוסחים, מדויקים וברורים, תובעת לנסח מחדש את הנרטיב המפורש על מציאות חיינו כאן, במדינת ישראל.

היטיבה לנסח זאת נכדתה הרהוטה והמדויקת של אחת המשתתפות, שאמרה כי הסרט הזה לא רק מרגיז אותה עד עמקי נשמתה, אלא גם גורם לה לחשוב מחדש על זהותה.

 

פרנסואה טריפו, "פרנהייט 451": מה קורה כששורפים ספרים

"צה"ל מגביל את הספרים שחיילים יכולים להכניס לכלא הצבאי, ואוסר על הכנסת ספרים שעוסקים במין או במה שיצטייר כקריאה למרד. רשימת הספרים או הנושאים האסורים בכניסה לכלא הצבאי אינה ברורה, ונראית כנתונה יותר לשיקול דעתם של החיילים המשמשים כמדריכי כליאה במקום. […] כאשר בשבוע שעבר נכנסה לכלא הצבאי סרבנית הגיוס הדס טל, נלקח ממנה הספר השמידו את כל הפראים, שכולל עדויות על מעשי הקולוניאליזם והאימפריאליזם באירופה ובאפריקה, ועל האידיאולוגיה שליוותה אותם. הספר, נטען, עלול לעורר מרד, ולכן נלקח ממנה."

הידיעה שהופיעה השבוע בעיתון הארץ מעלה על הדעת סרט של טריפו, "פרנהייט 451", היחיד שביים באנגלית והראשון שצולם בצבע. פרנהייט 451 היא, כך מסביר מונטג "לוחם אש" לקלריסה, צעירה יפהפייה (בגילומה של ג'ולי כריסטי), מידת החום שבה ספרים מתחילים להישרף. ותפקידם של לוחמי האש השתנה לחלוטין. האומנם הוטל עליהם בעבר לכבות שריפות? מבקשת קלריסה לדעת. בהווה תפקידם של הלוחמים לאתר ספרים ולהעלות אותם באש.

"מדוע?" היא תוהה.

"ספרים הם זבל גמור," משיב מונטג בלי היסוס ומוסיף ומסביר: "כי הם גורמים לאנשים להיות אומללים."

"פרנהייט 451", הוא סרט מדע בדיוני. משעשע לראות איך ראו את העתיד ב-1966, כשהסרט נוצר. אנשים מכורים לטלוויזיה. בבתים יש מסך ענקי, שטוח לגמרי, פרוס על הקיר. מה שנראה בעינינו מובן מאליו היה חזון מהפכני של היוצר, ובכך לפחות דייק. רבים מהפרטים מבדחים בתמימותם. כך למשל יוצרי הסרט לא העלו בדמיונם טלפונים ניידים, אפילו לא אלחוטיים. הרכבות הן שיא השכלול שעלה אז כנראה על הדעת: הן אינן נוסעות על הפסים, אלא נתלות מהם באוויר. בבתים דלתות נפתחות ונסגרות מאליהן. כל השאר דומה מאוד למציאות של שנות השישים. אמנם הריהוט "מודרניסטי" ומתאפיין בקווים ישרים ובמשטחים שטוחים, אבל באופן כללי הבתים נראים כמו בכל שכונה בפרברים של אנגליה באותה תקופה. הדמיון לא הרחיק לכת.

למעט עניין אחד: אסור בתכלית האיסור לקרוא ספרים או להחזיק אותם בבית.

באחת הסצנות המרתקות מפרט מפקדו של מונטג מדוע. הלוחמים נקלעו לספרייה אסורה בביתה של אישה מבוגרת, שמסרבת להיפרד מהספרים, עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה ביחד אתם.

המפקד מפשפש בין הספרים ומציג בפני מונטג (ובפנינו) את כריכותיהן של הקלאסיקות הכי נחשבות. ספרים של דיקנס, שייקספיר, טולסטוי, נבוקוב, התפסן בשדה השיפון, מאדם בוברי, עליס בארץ הפלאות, כולם שם. המפקד להוט מתשוקה להשמיד אותם, כי "לספרים אין מה לומר. כל הספרים האלה הם רומנים. כולם מספרים על אנשים שמעולם לא התקיימו באמת." אבל לא רק הם מסוכנים, כי "ספרי הפילוסופיה עוד יותר גרועים מהרומנים," והוא מדגים את הסכנות הטמונות בהם: "באחד מהם כתוב שגורלו של האדם נקבע מראש. ובאחר – שקיים חופש בחירה. זאת סתם אופנה. השנה – שמלות קצרות, בשנה הבאה – שמלות ארוכות…" והוא מוסיף ומפרט מדוע קובעי המדיניות מתנגדים כל כך לספרים, ומדוע הוא מסכים אתם בכל לבו: "רובינזון קרוזו? הכושים [כן, כך, לא פוליטיקלי קורקט…] לא אהבו אותו, בגלל הדמות של ששת. ניטשה? היהודים לא אהבו אותו…"

אבל ההסבר החשוב מכולם, הבסיס לכך שיש לאסור על הקריאה: "כולנו צריכים לדמות זה לזה. רק אם נהיה שווים נהיה מאושרים."

אבל מונטג כבר השתנה. הוא קרא בחשאי את דיוויד קופרפילד. (כמו בסרט "חיים של אחרים" יש לאמנות כוח כובש שמסוגל למוטט חומות הגנה ולרכך אדם קשוח). הוא מוקסם מהאישה שמוכנה להצית את עצמה, ביחד עם כל הספרים שלה: "את רוצה להיות קדושה מעונה?" הוא שואל אותה, והיא מסבירה: "הספרים האלה חיו, הם דיברו אתי."

כשהוא מגיע הביתה ורואה את אשתו וחברותיה מרותקות אל מסך הטלוויזיה, הוא זועם: "אתן זומבי. אתן לא חיות, אלא רק הורגות את הזמן." הוא מנסה לשנות אותן, מקריא להן, מאלץ אותן להקשיב לו קורא מתוך ספר. והן נשברות, פורצות בבכי, כי שמעו "מילים רעות שמכאיבות לאנשים."

"את בוכה כי אלה דברי אמת," הוא מנסה לשכנע אחת מהן להאמין לספרים ולא לטלוויזיה, אבל אין לו סיכוי.

אחרי שהתפכח הוא ממלט את עצמו מהמציאות ששוב אינו מסוגל להזדהות אתה, ומגיע לאזור ספר. חיים שם אנשים שכל אחד מהם הוא ספר שאותו שינן ולמד בעל פה: כך למשל מציגים את עצמם בפניו זוג תאומים: "אנחנו גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן, אחי הוא כרך א', ואחי הוא כרך ב'". הנסיך של מקיאוולי לבוש בבגדים מרופטים ומתלוצץ: "אין לשפוט ספר על פי כריכתו" (המקבילה האנגלית למימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), וזקן על ערש דווי מלמד ילד להיות אי המטמון כדי שיחליף אותו כשימות.

האנשים אינם עוברים על החוק. הם משיגים ספרים, משננים את תוכנם ואז שורפים אותם, "כדי שאף אחד לא יוכל לקחת אותם מאתנו." (על הדעת עולה הטיעון השכיח של אנשים שמסרבים לקרוא ספרים באמצעים אלקטרוניים, "כי אני חייבת להרגיש את הדפים ולהריח אותם": על פי "פרנהייט 451" ספר איננו החומר, לא הדפים, הכריכה, הדפוס, אלא – התוכן הטמון בו, ולפיכך אין שום משמעות באילו אמצעים מתוודעים אליו).

הסרט "פרנהייט 451" מבוסס על ספר של הסופר האמריקני ריי ברדבורי (אגב, אחד הספרים שאותם שורפים לוחמי האש הוא פרי עטו של ברדבורי – הלצה קטנה של טריפו). ברורה לגמרי ההשראה לכתיבתו: הנאצים ששרפו ספרים, והמשפט המיוחס למשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (הוא התכוון לאינקוויזיציה ששרפה ספרי קוראן!). הסרט מבקש לספר לנו שבלי ספרים אין חירות, ואין משמעות אמיתית לחיים. שספרים מייצגים את הרוח האנושית ומרוממים אותה.

בידיעה בעיתון הארץ נכתב כי הספר השמידו את כל הפראים נלקח מסרבנית הגיוס "בתום לב" של מדריכת הכלואים וכי "הנושא הובהר לכלל העוסקים במלאכה".

יחד עם זאת, המקרה של הדס טל לא היה יחיד. חיילים אחרים שנכנסו לכלא צבאי סיפרו שנאסר עליהם להכניס ספרים לאגף שבו נכלאו. למעט – מה יש לומר על כך? – ספרי קודש.

הרשומה מוקדשת בתודה לרם ראובן


אפשר לצפות בסרט כאן (דובר אנגלית, בלי כתוביות)

דוד גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב": קצר וחטוף ושובר את הלב

"ההנהגה חלולה, העם מיואש ושמנו פירומן מועד לתפקד כראש מכבי האש". הדובר – דוד גרוסמן, אב שכול. הזמן – נובמבר, 2006. הנסיבות – עצרת זיכרון ליצחק רבין. אורי, בנו של גרוסמן, נהרג לפני חודשיים במה שמכונה "מלחמת לבנון השנייה". אותה מלחמה שאביו התנגד לה בכל תוקף. רק יומיים לפני שאורי, חייל סדיר בשריון, נהרג, השתתף גרוסמן במסיבת עיתונאים, ביחד עם שני סופרים בכירים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, והפציר בממשלה לעצור את הקרבות, לא להרחיב את המלחמה, להסכים להפסקת אש. מבחינתו, ומבחינת משפחות רבות נוספות, הוא איחר את המועד. מה גם שהממשלה לא שעתה לקריאתם של שלושת הסופרים.

שתי אפשרויות עמדו בפניו של גרוסמן לאחר שבנו נהרג: לתת לכאב להכריע אותו, או לחיות לצדו, להמשיך ליצור ולפעול למען זכויות אדם. גרוסמן לא נכנע. את הספר אישה בורחת מבשורה, שהחל לכתוב ב-2003, השלים אחרי שבנו נפל.

בסופו הוסיף כמה מילים אישיות על הבן וכך כתב: "אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.

הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.

בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק, בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.

לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה."

ב-2011 ראה אור ספרו של דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, ספק ספר שירה, ספק רומן, אולי בעצם – קינה. יש בו דמות של קנטאור-סופר, שמסביר: "אם לא אכתוב את זה אני לא אבין". הוא כולו הליכה סהרורית, שכול, אובדן, תיאור של הזולת הנפגש עם צערו של אחר, ומיד עולה על פניו אותה "ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער" שמזדרזים אנשים ללבוש בנוכחותם של הורים שכולים.

סרט על חייו הקצרים של אורי גרוסמן, שנהרג ב-12.8.2006

דוד גרוסמן כתב ב-2011 את השיר "קצר פה כל כך האביב", שיהודה פוליקר הלחין ושר:

יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִסָּן
שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכֹל פֶּה
הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים
שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –
אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכוֹל לְרַפֵּא!

נִסְעַר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז
נִיצוֹצוֹת –
אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב
כִּי הִנֵּה בּשּׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת –
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח.

אָבִיב עוּל-יָמִים וְסוֹעֵר
וְסוֹפוֹ –
כְּבָר כָּתוּב בַּעֲלֵי  נִצָּנָיו,
אֲבָל הוּא מִסְתַּחְרֵר
כְּפַרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ,
כָּמוֹהוּ נִצְחִי בְּעֵינָיו.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
וְאַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים
וְנוֹרָא הַדָּבָר שֶׁרַק הוּא לֹא –
עַד כַּמָּה קְצָרִים הַחַיִּים,
הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ.

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ
הָאָבִיב.

הוא מנגיד בו בין יופיו הצוהל של העולם הפורח, הסוער מרוב יופי, חיוניות ועוצמה משכרת, שיש בהן כוחות ריפוי, עד כדי כך הן עזות, ובין זמניותו שוברת הלב של האביב, ובעצם – של החיים. עוד רגע הכול ייבול, בשוליים כבר אפשר להבחין בקץ שמביא עמו הקיץ, בכוחו המכרית ומייבש, עד שהכול קמל.

לחיים יש משך שמזכיר את חייו של פרפר: רק זמן קצר ניתן לו, וכבר במעופו המרהיב ניכר הסוף. נדיבותו של האביב קצרה מאוד. קצרה מדי. והילד האהוב "רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח".

השיר נטוע בנוף הישראלי, בקיץ המצהיב הכול, בזמניותה שוברת הלב של הפריחה, ובעצם – בכאב של הורים "אַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים" כמה נורא שדווקא הבן איננו, " שֶׁרַק הוּא לֹא – " יכול להתפעל, להתענג, להשתכר מהבושם ומהיופי, שרק הוא, כמו הפרפר שאינו מודע לזמניותו, לא יודע עד כמה לא היה נצחי כאן, בעולם הזה, בחיים החד פעמיים והקצרים מדי שזכה להם, ואינו יודע אפילו שהוא עצמו איננו עוד.

"קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב", במציאות, וכמשל.

דוד גרוסמן זכה השנה בפרס מאן בוקר על ספרו המפעים סוס אחד נכנס לבר, רומן שבו הוא מאפשר לקוראיו להבין שקיים רק חסד אחד: גם בעיצומו של הכאב הכי נורא אפשר למצוא אותו במבטו של הזולת, המשמש כעד. מי שמוכן להישאר עם הכאב, לראות אותו, מעניק את החסד הזה, וגם זוכה בו.

יצירותיו של גרוסמן מזמנות בפני הקוראים-הרואים והמאזינים-הקשובים את הזכות המופלאה הזאת.

על "הבהירות והיופי" של פיצוץ אטומי

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

ויליאם וורדסוורת', "שיר לשינה": וְלֹא יָכוֹלְתִּי בְּעָרְמָה לִלְכֹּד אוֹתָךְ, תְּנוּמָה

עוֹד עֵדֶר שֶׁל כְּבָשִׂים חוֹלֵף, בְּרֹגַע שַׁאֲנָן,
אַחַת אַחַת מְטוֹפְפוֹת, מָטָר נוֹטֵף, זִמְזוּם דְּבוֹרָה,
מִלְמוּל שֶׁל יָם, שֶׁל מֵי נָהָר, שֶׁל רוּחַ סְעָרָה,
שָׂדֶה חָלָק וְגַל לָבָן, רָקִיעַ בְּלִי עָנָן –

חָשַׁבְתִּי עַל כֹּל אֵלֶּה, אַךְ עוֹדִי שׁוֹכֵב כָּאן
עֵר, וּבְקָרוֹב צִפֹּר קְטַנָּה תָּשִׁיר וּתְצַיֵּץ
אָז אֵאָלֵץ לִשְׁמֹעַ אֶת קִינַת הַקּוּקִיָּה עַל עֵץ
אֲשֶׁר צוֹמֵחַ לֹא הַרְחֵק מִמֶּנִּי בַּבֻּסְתָּן.

בְּעֵרָנוּת גְּמוּרָה שָׁכַבְתִּי כָּךְ, אֶתְמוֹל וְגַם שִׁלְשׁוֹם,
וְלֹא יָכוֹלְתִּי בְּעָרְמָה לִלְכֹּד אוֹתָךְ, תְּנוּמָה. אָז
אָנָא אַל תִּתְּנִי לִי לְכָלוֹת עוֹד לַיְלָה בְּלִי חֲלוֹם,
כִּי כֹּל הָעֹשֶׁר שֶׁל הַבֹּקֶר בְּלִי שֵׁנָה לְמָה נוֹעָד?
כֵּן, בֹּא אֵלַי מַחְסוֹם חוֹצֵץ, מַפְרִיד בֵּין יוֹם לְיוֹם,
אַתָּה מוֹלִיד רַעֲנָנוּת וּמַחְשָׁבָה בְּרִיאָה.

לעברית: עופרה עופר אורן

מייקל דובס, "שישה חודשים ב-1945": מדוע הוטלה הפצצה על הירושימה?

מה משפיע יותר על המציאות, מהלכה של ההיסטוריה "המתנהלת מתוך עצמה", או בני אדם, מנהיגים, הניצבים "בלב הסיפור" והם "הקובעים את התפתחותם של מאורעות גדולים"? את השאלה הזאת מציג מחברו של הספר שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ'רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה לקראת סיומו, ומגיע למסקנה שלשני הכוחות הללו יש עוצמה רבה, ושאי אפשר בעצם להפריד ביניהם.

זאת בעיניי מסקנה קצת מוזרה, ואפילו מופרכת, לאור כל מה שקדם לה. הספר, שלישי בטרילוגיה שכתב דובס על המלחמה הקרה, בוחן את המהלכים שהובילו אליה, ומתאר את האנשים רמי הדרג שעיצבו את מציאות חייהם של מאות מיליוני בני אדם. כפי שנכתב בצדק על גבו של הספר, דובס ניחן ביכולת סיפורית ותיאורית יוצאת מהכלל. הקריאה של הספר מרתקת, כי הוא מעורר את התחושה שאנחנו, ביחד עם המחבר, נוכחים בשעת מעשה במקומות ובאירועים שהוא משחזר בפנינו.

מטרתו של דובס לאתר את מקורה של המלחמה הקרה, שניתח בשני ספריו הקודמים. עתה הוא מבקש להבין מה הכוחות שיצרו אותה. המעקב שלו אחרי ההתפתחויות מרתק כמו ספר מתח, גם אם סופו ידוע, לכאורה, ובעצם כלל וכלל לא, שהרי כיום מדברים שוב על חידושה של אותה מלחמה. אמנם קשה לכנות את מה שמתרחש קרוב מאוד לגבולנו כמלחמה "קרה", ובעצם אין לדעת לאן מובילים המהלכים העכשוויים. נראה כאילו הם מוליכים לקראת התנגשות בלתי נמנעת, ואי אפשר אפילו לדעת מי יהיו הצדדים הניצים.

ששת החודשים המתוארים בספר נפתחים בוועידת יאלטה. את האירוע ההיסטורי מכירים כולם, כמו גם את התצלום האיקוני של שלושת מנהיגי בנות הברית, שבקרוב ינצחו את גרמניה: צ'רצ'יל וסטאלין היושבים משני צדדיו של רוזוולט. אבל מה בדיוק קרה שם? כמה זמן נמשכה הוועידה? מה הניע את האנשים שהשתתפו בה? מה רצו להשיג? במה הצליחו ובמה נכשלו? והכי חשוב: מה היו ההשלכות של ההחלטות שהגיעו אליהן?

אנחנו מלווים את רוזוולט בדרכו הארוכה ליאלטה: הפלגה, טיסה, נסיעה ממושכת במכונית. עוקבים אחרי הנופים וההרס שהוא רואה. לא בכדי הטריח את עצמו עד חצי האי קרים הנשיא המרותק לכיסא גלגלים שמחלתו החמירה מאוד באותם ימים (כעבור כמה חודשים הלך לעולמו). היה לו ברור שאם הוא רוצה להשפיע על גורל העולם (והוא רצה!), ולהביא לכך שאחרי המלחמה יזכו תושבי הארצות באירופה בחופש ובשלטון דמוקרטי, עליו להתמודד עם סטלין ולנסות להציב את כל כובד משקלו בעימות הצפוי. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה טרם הסתיימה. ההכרעה – הכנעתה הסופית של גרמניה, ובהמשך גם של יפן – חייבה מאמץ מלחמתי נוסף, ורוזוולט ידע היטב שככל שהרוסים יתאמצו יותר, ליתר דיוק – יאבדו יותר חיילים – כך ייהרגו פחות אמריקנים. הפערים בקורבנות כבר היו ברורים: יותר משמונה מיליון הרוגים מקרב החיילים הסובייטים, לעומת קרוב למיליון אמריקנים ובריטים, ביחד. מאחר שהסובייטים הקריבו יותר, הם חשו שזכותם לקבל יותר, כמנצחים. בוועידת יאלטה דרש סטלין שאחרי התבוסה תקבל ארצו  פיצויים נרחבים, הוא דיבר על מילארדי דולרים. כמו כן תבע לזכות בשליטה בארצות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, ולקבוע בעצמו את שיטת הממשל שתונהג שם. מנהיגי המערב לא הסכימו לשתי הדרישות הללו.

גם אחרי התבוסה של גרמניה אפשר היה לראות את השוני בתפיסת העולם המערבית לעומת זאת הסובייטית: אלה מוטרדים מכך שיש להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בגרמניה המרוסקת, ואלה בוזזים ככל יכולתם, וממשיכים לתבוע פיצויים.

כל אלה עובדות ידועות. החידוש בספר בפרטים הקטנים, היומיומיים שהוא מביא בפנינו. למשל − תיאור הארמונות השונים, שבהם שהו כל אחד מהמנהיגים במהלך הוועידה. הפער הבלתי נתפש בין המצוקה וההרס המוחלט שהותירו הגרמנים בנסיגתם, הרעב ששרר בחצי האי קרים, ולעומתם – הסעודות המופרזות בכל קנה מידה, שבהן האביסו ביאלטה את האורחים הנכבדים. התנאים ההיגייניים הירודים – עשרות אנשי הפמליה שנאלצו לחלוק בית שימוש אחד ("לאחר מעשה הסכימו צירי הוועידה שחדרי האמבטיה ובתי השימוש היו הנושא הנדון ביותר בוועידת יאלטה, חוץ מהמלחמה עצמה") – לעומת הפאר המטורף שבו עטפו את המנהיגים: המיטה הענקית שצ'רצ'יל דרש, המשקאות: "כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, כמה כוסות ויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה", ועוד תפנוקים רבים.

מעניינים במיוחד כל הציטוטים המוגשים לאורך הנרטיב, המעניקים מבט אל נבכי הנפשות הפועלות. לדוגמה, דבריו של רוזוולט, בדרכו אל הוועידה: "כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ'רצ'יל ועם סטלין, הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ'רצ'יל ועל סטלין".

דובס בוחן את האנשים הללו, חושף בלי כחל ושרק את דמותו הדמונית של סטלין, את ערמומיותו הטרחנית-משהו של צ'רצ'יל, ואת האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן של רוזוולט, שמאמציו לגבור על קשייו הגופניים − הוא כבר היה אז ממש בערוב ימיו − מעוררים התפעלות. אנו חווים את האישיות הפסיכופתית של סטלין, שאצלו "אפילו מוגי הלב הופכים לגיבורים, ומי שלא נהפך לגיבור נהרג." אפשר להבין את בסיסה של המלחמה הקרה כשרואים את השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי היה מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב האב לפדות אותו והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי.

מדהים במיוחד להבין איך כמה גברים שנמצאים בקצה הפירמידה האנושית חורצים את גורלם של מאות מיליונים. בספר מוצגת פתקה ששרבט צ'רצ'יל בעיפרון, ובה מספרים וחלוקות: "הונגריה 50/50, בלגיה 75% רוסיה, 25% ארצות הברית" וכן הלאה. ואחרי השרבוטים הללו, אחרי ההסכמות הכלליות, הם הלכו לשתות. או לאכול עוד ארוחה שכללה 25 מנות, לא פחות, או להקשיב לנגינתם של מוזיקאים שהוטסו במיוחד לשם כך. הם התווכחו על עתידה של פולין, שבסופו של דבר הופקרה: בדיעבד הודה צ'רצ'יל שלא קלט את ההבחנה בין שני יובלים של נהר האודר, וגם רוזוולט לא הבין את משמעות הפרט, ולא ידע שמדובר על שטח שגודלו כשל מדינת מסצ'וסטס ובו 2.7 מיליון תושבים: הוא "לא קרא את נייר העמדה שהכין משרד החוץ של ארצות הברית"!

אחד הוויכוחים בין סטלין לנשיא ארצות הברית מעלה על הדעת סוגיה אחרת, שהתעוררה לאחרונה במשנה תוקף בסרטו התיעודי של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים". בשיחות עם פלסטינים מציף ברעם את השגיאה המהותית של השמאל הישראלי: אלה מדברים על נסיגה לגבולות 67, ואלה תובעים חזרה לגבולות 47.

שיח דומה אפשר לשמוע בוועידה נוספת, שנערכה בברלין, אחרי תבוסת גרמניה:

"'שלושת הגדולים' [הנשיא האמריקני, ראש הממשלה הבריטי והרודן הסובייטי] לא הסכימו אפילו על עניינים בסיסיים כמו צורתה של גרמניה לאחר המלחמה. סטלין גזל נתח גדול משטחה והעביר אותו לפולין בלא להגיע להסכם עם בעלות הברית. הוא התעקש שגרמניה הנה מה שהפכה להיות לאחר המלחמה. לא קיימת שום גרמניה אחרת.

'מדוע לא נאמר גרמניה של שנת 1937?' שאל טרומן.

'פחות כל מה שהיא איבדה,' השיב סטלין איננו יכולים להתחמק מתוצאות המלחמה.'"

כמה מוכר.

מזעזע במיוחד לקרוא, לקראת סוף הספר, על המהלכים שהובילו להטלת פצצת האטום על הירושימה ועל השיקולים שהביאו למעשה. האמריקנים ניצחו באותו שלב במרוץ החימוש. הייתה בידיהם פצצת אטום, והניסוי המקדים שערכו הוכיח שהיא פועלת כמצופה.

(בעניין המירוץ להשגת פצצה גרעינית מספר דובס אנקדוטה מרתקת: גאורגי פלרוב, פיזיקאי שהתמנה לדרגת קולונל בנקוו"ד –השירות החשאי הסובייטי – כתב לסטלין והזהיר אותו שהאמריקנים עובדים בלי ספק על פיתוח מתקן גרעיני. את התובנה שלו ביסס על אבחנה מחוכמת: "הוא עיין בכתבי עת לפיזיקה מארצות הברית בספרייה המקומית והבחין שאין מאמרים על ביקוע גרעינים, נושא שתפס עד אז מקום חשוב בחדשות. בכירי הפיזיקאים של המדען באמריקה ובבריטניה חדלו לפרסם את תוצאות עבודותיהם. המסקנה הייתה ברורה: המדענים גויסו למיזם צבאי סודי ביותר והם נתונים להשגחת הצנזורה.")

טרומן, שהחליף את רוזוולט לאחר שזה הלך לעולמו (טרומן האלמוני נבחר להיות סגן נשיא בשל שיקולים פוליטיים: באישיותו האפרורית, כך סבר רוזוולט, לא איים טרומן על אף אחד. כשנאלץ להחליף את רוזוולט חש, ואף אמר במפורש, שהתפקיד שנקלע אליו גדול עליו!), הבין שהפצצה תעניק לאמריקה כוח אדיר. אם ישתמש בה, יוכל להוכיח לרוסים שאמריקה היא מעצמה שאינה צריכה עוד לחשוש מפניהם.

הקיסר היפני שיגר מסרים של כניעה, הן לברית המועצות והן לארצות הברית. אבל לסטלין היה חשוב לתקוף בכל זאת את יפן. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ'וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

בו זמנית היה לטרומן חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

אכן, הטענה המקובלת היא שראשי הצבא היפני סירבו להניח את נשקם. לכאורה – אמריקה נאלצה להטיל את הפצצה על הירושימה כדי לשכנע את היפנים להיכנע.

אבל לנוכח התיאור המובא בספר שלפנינו קשה להימנע מהחשד המחריד, לפיו ייתכן מאוד שהטלת הפצצה לא נועדה רק, או בעיקר, למנוע אבדות רבות נוספות בקרב צבא ארצות הברית, אלא שימשה כמעין איתות ראשון ומשמעותי מאוד במה שמכונה "המלחמה הקרה".

דובס טוען כי הנשיא טרומן לא יכול היה בעצם לבלום את הטלת הפצצה. הוא משווה זאת לנסיעתה של רכבת שכבר יצאה לדרך. הנשיא קיבל את הידיעה על הטלת הפצצה על הירושימה כשהיה בדרכו חזרה הביתה, על סיפונה של אונייה, אחרי ועידה שהתקיימה בברלין.

ייתכן שדובס צודק. שהמהלכים ההיסטוריים היו חזקים מהאנשים שהתניעו אותם. ובכל זאת, הם היו שם, המנהיגים הללו, שהאזינו למוזיקה, שתו שמפניה, וחתמו על הסכמים, צווים ופקודות, גם כשלא הבינו עד תום את פרטיהם ואת משמעויותיהם.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא


על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

אהרן שייר, "ביאליק שבעל פה"

"כשפתח נח את התיבה עמדו היצורים בתור להיכנס אליה ובתוכם גם השקר. כשאמר לו נח להביא את בת זוגו, כי הַכְּניסה רק לזוגות, הלך והביא מיד את רעייתו, החנופה, ונכנס. כשיצאו מן התיבה כבר היו לִשלושה: השקר, החנופה ובתם – הפוליטיקה".

הסרט "להתראות גרמניה": מה קורה כשיהודים עובדים על גרמנים תמימים

ושוב נשאלת השאלה: מותר? לגיטימי? מתקבל על הדעת?

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 אדורנו, הוגה הדעות היהודי-גרמני, שהרי – כך סבר – אי אפשר לייצג את השואה באמצעים אמנותיים. בערוב ימיו נמלך אדורנו בדעתו, וטען כי כשם שאדם מעונה זכאי להשמיע צרחה, כך אין לשלול את זכות ההבעה ממי שמבקש להביע את כאבו, גם אם היצירה נוגעת "באושוויץ", כלומר – בשואה.

אבל איך? איך מותר לו, ליוצר, לומר את דברו? האם מוסרי להשתמש בכלים של הבעה כדי לייצג מציאות שקרית ומסולפת, ולהעמיד פנים שמדובר בשחזור היסטורי נאמן למציאות?

הסרט "להתראות גרמניה" מתבסס לכאורה "על סיפור אמיתי", כפי שמבטיחה הכותרת בתחילתו (ומיד מסתייגת, כנראה כדי לשעשע): 4,000 ניצולים יהודים נשארו בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. עלילת הסרט מתרחשת במחנה בפרנקפורט שבו שיכן הצבא האמריקני עקורים כאלה. כמה מהם מתגבשים לחבורה של גברים שחולמים להגיע לאמריקה. לשם כך עליהם להרוויח כסף. מנהיג החבורה מראה לאנשים כיצד יוכלו להצליח במשימה: לפני המלחמה הייתה למשפחתו חנות גדולה ומשגשגת, שבה מכרו מצעים ומגבות. יש לו מלאי של מוצרים כאלה, ואם ימכרו אותם, ירוויחו די הצורך.

הם מתחילים להסתובב בעיר וגם בכפרים קטנים הסובבים אותה, ובאחיזת עיניים שגובלת בנוכלות מוכרים מצעים לגרמנים. אלה קצת מרמים, ואלה נוחים מדי להאמין להם. למשל, היהודים קוראים מודעות אבל ובעזרתן מגיעים לבית הוריו של חייל גרמני שנהרג. הם מעמידים פנים כאילו הם עצמם היו חיילים גרמנים שהכירו את הבן, שובים את לב ההורים, ומוכרים להם מצעים. במקרה אחר אחד מהם מעמיד פנים שהוא רופא, ומוכר את מרכולתו לאישה שבה הוא "מטפל". במקרה אחר הם עושים מניפולציות רגשיות לחבורת נשים, ומוכרים להן מצעים "במחיר מציאה". בקיצור: יהודים פיקחים עובדים על גרמנים תמימים. תזכורת: זוהי הפקה גרמנית, ואי אפשר שלא לחוש מבוכה מהייצוג הזה של יהודים ערמומיים וגרמנים שאינם יודעים להגן על עצמם מפניהם. תזכורת נוספת: מדובר בסרט על ניצולי שואה, ואנחנו אמורים להזדהות עם תחושות האשמה שלהם, כל אחד מסיבותיו, על כך שניצלו. אחד מהם אפילו מתאבד, כשנדמה לו שהפליל גרמני חף מפשע.

אבל הבעיה העיקרית בסרט היא בקו העלילה הראשי שלו: מנהיג החבורה, ברמן, מוזמן לחקירה שעורכת חיילת אמריקנית דוברת גרמנית. היא מנסה לברר מדוע ברמן זכה ליחס מיוחד במחנה הריכוז שבו שהה. האם שיתף פעולה עם הנאצים? האם יש לשפוט אותו על פשעי מלחמה?

ברמן מתבקש להוכיח לה שהיה אסיר וקורבן. הוא מספר לה סיפורים, ספק אמיתיים, ספק בדויים. במהלך הסיפורים אנחנו מוחזרים במעין פלשבקים אל מחנה הריכוז. ומה שאנחנו "רואים" שם כמובן שקרי לחלוטין. כך למשל אנחנו חוזים בקצין אס-אס שפונה אל ברמן ושואל אותו מה שמו. לאסירים במחנות ריכוז לא היו שם שמות. רק מספרים. קצין אס-אס לא היה מזמין אסיר יהודי לשבת לשיחה. שיער ראשו של אסיר יהודי במחנה ריכוז גולח.

אכן, יש בסרט ניסיונות "להסביר" לצופים את הזוועות של מחנה הריכוז: ברמן מתאר כיצד התעללו וירו באדם שעמד לצדו במסדר. יש ניסיון להביע גם את הכעס שחשו ניצולים כלפי האמריקנים, שלא עשו די כדי לעזור להם: ברמן נוזף בחוקרת האמריקנית ותובע לדעת מדוע האמריקנים לא הפציצו את אושוויץ או את פסי הרכבת. זוהי מעין "תרומה" פשטנית ומסוכמת לסוגיה שראוי לעסוק בה בצורה יותר מכבדת ומשמעותית. לא כמעין סיכום קצר, ודל מדי.

הסרט אמור להיות משעשע: "קומדיה". לא מצאתי בו שום דבר מצחיק. הוא אמור להיות מרגש, אבל מכיוון שהוא עשוי מחלקים תלושים שאינם מתגבשים ואינם מתאחדים, הוא אינו נוגע ללב. כך למשל הוא מתחיל עם צילום של כלב שרץ אל מול הצופים. ברמן תופש את הכלב. מופיע ילד ששמח מאוד לפגוש אותו שוב. ברמן נוזף בילד, שלא שמר על הכלב. מי הילד? מה קרה לו? איך הוא קשור לברמן? איך הכלב קשור לברמן? אין תשובה על השאלות הללו. הכלב מופיע מדי פעם לאורך העלילה, אבל מה משמעותו? ואיפה הילד ההוא? לאן הוא נעלם? ואם אינו חשוב, מדוע הופיע מלכתחילה?

קשה לומר שזוהי השירה שאדורנו התלבט אם לגיטימי ליצור אותה "אחרי אושוויץ", ולכן גם השאלה האם הוא לגיטימי, אינה רלוונטית במיוחד. (בעיני) הוא פשוט לא טוב, בלי קשר לשום סוגיה אחרת.

שאול פז, "פנינו אל השמש העולה": מי לא היה מעולם בתנועת נוער?

בתחילת ההרצאה פנה שאול פז אל קהל שומעיו, כמאתיים איש, שגילם הממוצע התקרב מן הסתם ל-70, וערך מעין סקר זוטא: "מי היה בנוער העובד, שירים את היד… ומי בשומר הצעיר? במחנות העולים? בבני עקיבא? בצופים…?" אחרי שמנה את שמות כל תנועות הנוער שהתקיימו אי פעם בישראל, גם כאלה שמעטים שמעו עליהן – כך למשל רק יד אחת הורמה כשהזכיר את בנק"י: ברית נוער קומוניסטי ישראל − סיים המרצה את הבדיקה והתכוון להתחיל בהרצאה, אבל אחת הנוכחות (גילוי נאות: זאת הייתה כותבת שורות אלה) קראה לעברו – "רגע, תשאל מי לא היה בכלל בתנועת נוער?" רק שתי ידיים, שלי ושל חברתי הטובה, הורמו. המרצה הביט בנו בהשתאות מהולה בבוז: "תתביישו לכן!", אמר ולא יסף.

אפשר להבין את פליאתו של מי שהקדיש שנים רבות לכתיבת ספר עב כרס, 855 עמודים אורכו, המוקדש כולו לתנועות הנוער, כשהוא נתקל בשתי ישראליות שלא היו מעולם חברות בשום תנועה. חריגותנו הוכחה, שהרי מבין כל הנוכחים באולם היינו היחידות שלא זכו להיות חלק מההתנסות המקיפה והמשמעותית כל כך של בני הדור שלנו ושל קודמיו. עוצמתה של החוויה האבודה נגלתה לנו בהרצאה, ועוד יותר מכך – בספר שחיבר שאול פז, פנינו אל השמש העולה, חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1947-1967. הספר עוסק לכאורה רק בנושא המוצהר בכותרתו: תנועות הנוער והקיבוצים שייסדו, אך למעשה יש בו סקירה היסטורית מקיפה של העשורים הראשונים למדינת ישראל, שנעשתה מתוך הפריזמה של תנועות הנוער. כל אחד מפרקיו עוסק בסוגיה שהוא מנתח את השתלשלותה לאורך השנים, מתחיל כל פעם בעבר ומתקדם באופן כרונולוגי, תמיד מנקודת המבט המסוימת של העניין הנחקר.

אלה שמות הפרקים: "מבוא ושורשים", "התנועות בזירה הפוליטית," "תנועות הנוער של מפא"י," "תנועות השמאל בעשור הראשון למדינה", "דגלים וערכים בחינוך", "בנתיב ההגשמה", "התנועות בהתיישבות ובביטחון", "תנועות הנוער והשאלה הערבית", "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", "אל העולם הגדול – תנועות הנוער בזירה הבינלאומית", "זה לא יחזור כל זה כבר איננו".  כל אחד מהפרקים כולל עשרות רבות של תת נושאים, וביניהם שזורים המון איורים, תצלומי אנשים, כרזות, שערי עיתונים, דגלים, טקסים, בולים – כל טוּב ועושר אדיר.

שאול פז נשען בכתיבה לא רק על מסמכים כתובים, אלא גם על מאות ראיונות שערך עם בוגרי תנועות נוער, על שירים, פזמונים וקטעים ספרותיים שהוא מצטט, והכול משתבץ כמלאכת מחשבת של תיעוד, המשחזר הלכי רוח, עמדות, תפישות עולם ותהליכים היסטוריים.

הספר מרתק. סביר להניח שכל קורא יתמקד בתחומים שמעניינים אותו במיוחד. בעיני אלה היו הפרקים שאחרי המבוא, המספק לקורא רקע רעיוני מפורט על תנועות הנוער, ועל שייכותן לזרמים הפוליטיים השונים. הרקע הכרחי, כי רק הוא מאפשר להבין תהליכים שבמבט לאחור מצטיירים כמעט כבלתי אפשריים, כמו אותה בדיחה ששאול פז עצמו ציטט בהרצאה, על אדם שרואה לראשונה ג'ירפה, סוקר אותה מכל עבר, מהרהר רגע ופוסק: אין חיה כזאת.

הסוגיות המתמיהות רבות, אבל אין ספק שבראשן עומד הפילוג המפורסם שהתרחש בתחילת שנות החמישים בתנועה הקיבוצית, וששיאו היה בכמה קיבוצים, שם היה הקרע חריף במיוחד. אחרי שעומדים על העוצמה הרגשית שנלוותה להשתייכות המפלגתית – בעיקר למפא"י ולמפ"ם − אפשר להתחיל להבין את האלימות שהפרידה משפחות ואת המעשים הבלתי נתפסים שנעשו: חדר אוכל שנחצה לשניים, מריבות אלימות עד כדי כך ש-1000 שוטרים נדרשו כדי  להפריד בין הניצים, משקים שהופרדו כמו בגירושים קשים. מדהים להבין באיזו עוצמה רגשית נהו חברי מפ"ם אחרי רוסיה הסובייטית בכלל וסטאלין בפרט, אבל האמונה העיוורת של אותם אנשים (היו ביניהם גם כאלה שכבר התפכחו, אבל סירבו להודות בכך בגלוי), והחשש של חבריהם המשתייכים למפא"י מפני האינדוקטרינציה שתופעל כלפי הילדים, שאותם ביקשו חברי מפ"ם לחנך על פי תפישתם, מבהירים במשהו את שורשי הקרע הנורא ההוא.

הפירוט הרב והמדוקדק מעניק לקורא מבט לתוך אורחות החיים של ישראלים בעיר ובקיבוץ בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה. הוא מתאר את הווי החיים בתנועות הנוער השונות, את מקומן המרכזי כל כך בחיי בני הנוער ואת השפעתן העמוקה, שלא פגה גם מקץ עשרות שנים.

הקוראת השקדנית מצאה את עצמה מסמנת שורות רבות לאינספור, שכולן מדגישות תהליכים ותופעות מעניינים מאוד. הנה למשל שאול פז כותב על "הניסיון הנועז של חלוצי ההתיישבות העובדת בשנות העשרים ליצירת תרבות חדשה, חלופית: טקסי חג חקלאיים, הגדות חדשות לחג הפסח, חגי טבע ששאבו השראה משחזור הזיכרונות העתיקים של עם היושב על אדמתו". בה בעת השיח החדש שימר את ערכי התרבות הדחויה, "הדתית והגלותית", שכן המשיכו להשתמש "במושגי ערך סמליים מתוך לשון התרבות היהודית המסורתית: בתוכניות עומק רבות-השפעה. מדובר במונחי יסוד כמו 'הלכה', ו'אגדה', 'דבקות', 'קודש וחול', 'יצר הרע', 'ציבור', 'קהל', 'תרבות המחלוקת'".

התובנות רבות לאינספור, וכדי לעמוד על כולן אין בררה אלא לקרוא את הספר, ובכל זאת אפרוס כאן כמה מאלה שנשארו בתודעתי, בתום קריאה של חומר רב ומפורט כל כך:

ההנחה של החוקר כי ההתנכרות של בני דור המייסדים כלפי הבית שהשאירו באירופה, וההתנערות הכמעט אלימה ממנו, נבעה לא מעט מרגשות האשם שחשו כלפי המשפחות שנטשו.

הקנאה ההדדית של ילדי קיבוצים בחבריהם העירוניים שזכו לגדול בבית הוריהם, ולעומתם המרירות המפוכחת של אותם ילדים עירוניים שטוענים כי בני הקיבוץ ראו אמנם את הוריהם "רק" שעתיים ביום, אבל הם עצמם פגשו את הוריהם העירוניים, שהיו שקועים במלחמת הקיום, עוד הרבה פחות: "את אימא חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב", ואת אבא רק בסופי שבוע.

פרשנותו של שאול פז כאילו שורשו של הקרע בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים, שאפשר להבחין בו עד עצם היום הזה, בקליטה המתנשאת שהעניקו חברי הקיבוץ ל"מזרחיים". (בהקשר זה עולה כמובן על הדעת הסרט "סלאח שבתי").

הזיקה המפחידה והמזעזעת בין הטקסים והריטואלים − התלבושת, המצעדים, הדגלים, הלפידים, שמות השכבות, המפקדים, החצוצרות והתופים − ובין תנועות נוער אירופיות, שאת הקשר אליהן אף אחד לא היה רוצה להעלות על הדעת.

מקורותיה ומטרותיה של השירה בציבור, החביבה כל כך עד היום על ישראלים רבים (רמז: תת הפרק נקרא "כמו תפילה חילונית").

מרתק לקרוא על הניסויים הפסיכולוגיים והחברתיים שנערכו בקיבוצים. למשל – עניין המקלחות המשותפות לבנים ובנות, שנועדו "לעדן" את היצר המיני. "הסגפנות" שנדרשה מבני נוער נועדה בין היתר לחשל את רצונם, כך שלא יירתעו מסבל, שהרי זאת נחשבה אחת המטרות של תנועה חלוצית… שאול פז מצטט בין היתר את ע' הלל, יליד משמר העמק, שכתב כי "בהיסטוריה של המוסד החינוכי הייתה המקלחת המשותפת הכישלון הגדול והאידיוטי ביותר […] זה היה כמו לכפות על יצור אנושי בן תרבות, דבר ששייך לשבטים פרימיטיביים".

אחרי ששמעתי את ההרצאה וקראתי את הספר אני עדיין תוהה אם רב האובדן של חברתי ושלי, שתי החריגות, שמעולם לא הלכו לשום קן, לא השתתפו בטקסים, לא שפכו את לבן בווידויים חושפניים נוסח "ליל העשרים" של יהושע סובול, כדי לזכות ב"סמל התנועה", לא הושפלו, כמו הצעירים שהודחו מהתנועה כי לא נמצאו ראויים. האם שתינו – שלא דיברנו על הגשמה, לא הקמנו קיבוץ ולא עזבנו אותו (או נזרקנו ממנו!), שלא אימצנו לצמיתות את צווי ה"הצנע לכת" (ובהם האיסור החמור ללבוש ג'ינס, גרבי ניילון, חצאיות צרות, לנעול נעלי סירה, להתאפר) וגם לא התמרדנו נגדם, שלא  צייתנו לכפייה חברתית אבל גם לא השתייכנו לשום קבוצה מחבקת – ראויות לַגינוי שזכינו לקבל מהמרצה, כמעט בהיסח הדעת?

שנות חיים רבות כל כך חלפו מאז הימים שבהם יכולנו לכאורה להשתייך לתנועת הנוער, ועדיין, אחרי הקריאה של הספר ענק הממדים הזה, התהייה נותרת בעינה.

האם כאן המקום להסביר מדוע לא הייתי בתנועת נוער? הנה עובדה ביוגרפית: בשנים הרלוונטיות ההן גרתי תחילה בבסיס צבאי של חיל האוויר, ואחרי כן – בשליחות בלונדון, שם הלכתי פעם אחת למפגש בסניף של "הבונים", שהתנהל כמובן באנגלית, והיה שונה מאוד מכל מה שמתואר בספר. אבל זה כבר סיפור אחר.

סמואל קולרידג', "קובלה חאן": מיהו האיש מפורלוק וכיצד פגע בשירה האנגלית

השנה: 1795. משורר  צעיר כבן 25, סמואל קולרידג', התעורר משנת לילה גדושת הזיות, לאחר שעישן אופיום. הוא חש אל המחברת ומתחיל לכתוב בה חרוזים של שיר. לפני שהלך לישון קרא על זאנאדו, בית הקיץ של השליט המונגולי קובלה חאן – תיאור שכתב איש דת אנגלי כמה עשרות שנים לפני כן. אותו איש דת הסתמך על כתביו של מרקו פולו הסוחר ומגלה-הארצות הוונציאני, שביקר בסין בסוף המאה ה-11 לספירה. כך נכתב בתיאורו של איש הדת האנגלי: "בזאנאדו בנה קובלה חאן ארמון מפואר. חומתו הקיפה מישור ששטחו 18 מייל ובו כרי עשב פוריים, מעיינות ופלגים נעימים, וכל מיני סוגים של חיות ציד. במרכזו היה בית עינוגים מהודר". זה הכול.

הכתיבה שופעת מקולמוסו של קולרידג'. אורכו של השיר המתוכנן הוא כ-300 שורות. הוא זוכר את כולו מתוך החלום שחלם כשישן. לפתע נשמעת נקישה בדלת. הוא נאלץ להפסיק לכתוב. מבקר לא קרוא הגיע.

אחרי שהמבקר הולך לדרכו מנסה קולרידג' לחזור אל הדף, להמשיך בכתיבה, אבל במפח נפש עמוק מגלה כי בינתיים שכח את ההמשך. מהשיר שקיווה לכתוב נותרו רק 54 השורות − אלה שהספיק להעלותן על הנייר.

המבקר, תושב העיירה פורלוק, נהפך מאז אותה תקרית למושג בספרות: "האיש מפורלוק" מייצג כל הפרעה לא צפויה ולא רצויה שיוצרים נאלצים להתמודד אתה. "האיש מפורלוק" הופיע מאז כדימוי בעשרות יצירות. כך למשל ברומן הרביעי והאחרון, עמק הפחד, שכתב ארתור קונן דויל, מכתב מאדם בשם פורלוק פותח את הסיפור, ולמעשה מפריע לשרלוק הולמס לפענח את התעלומה (בסוף הולמס מצליח, כמובן…). "האיש מפורלוק" מוזכר גם בספרים של ניל גיימן, פיליפ דיק, רוברט היינליין ורבים אחרים.

קולרידג' היה משורר, תיאולוג ותיאורטיקן. הוא טבע לפחות עוד מושג ספרותי חשוב אחד: "השעיית הספק", שמגדיר את נכונותם של קוראים או צופים להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור (זהו כמובן הבסיס ליצירות סוריאליסטיות או סיפורי פנטזיה).

ביחד עם ידידו הקרוב, המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת', ייסד קולרידג' את "התנועה הרומנטית" באנגליה: יוצרים שהתמקדו ברגשות, ונטו להלל את העבר ואת הטבע, כמעין תגובה למהפכה התעשייתית, שהרחיקה את בני האדם מהנופים הכפריים. בשורות השיר "קובלה חאן" שאותן הספיק לכתוב, (כאן בתרגומו של אבינעם מן), אפשר להבחין בנושאים שעסק בהם בשיריו:

בְּזָאנָאדוּ גָּזַר קוּבְּלָה חָאן:
כִּפַּת עִנּוּג נִשֵּׂאת תּוּקָם.
שָם אַלְף, נָהָר קָדוֹשׁ, זָרַם
בִּמְעָרוֹת שֶאִיש לֹא מְדָדָן
יָרַד לְיָם לְלֹא חַמָּה.
כָּךְ עֶשֶׂר פַּרְסוֹת אֲדָמָה פּוֹרָה
חוֹמוֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב כֻּתְרָה:
וְגַנִּים הָיוּ עִם נַחֲלֵי עֲקָלָתוֹן
וּבָשְׂמָם נִדְּפוּ עֲצֵי אֲפַרְסְמוֹן;
וִיעָרוֹת עַתִּיקִים כְּמוֹ הַגְּבָעוֹת
וְקָרְחוֹת יַעַר בַּשֶׁמֶשׁ מוֹרִיקוֹת.

וְהוֹ! אוֹתָהּ תְּהוֹם עֲמֻקָּה שֶׁהִשְׁתַּפְּעָה
בְּגִבְעָה יְרֻקָּה בָּאֲרָזִים מְכֻסָּה!
מָקוֹם פִּרְאִי! כָּל כָּךְ קָדוֹשׁ וְכָשׁוּף,
כְּאִלּוּ בּוֹ אִשָּׁה, לְאוֹר יָרֵחַ שָׁדוּף
אֶת מְאַהֲבָהּ הַשֵּׁדוֹנִי בִּכְּתָה.
וּמִתְּהוֹם זוֹ, לְלֹא חֲדָל תּוֹסֵס בִּמְהוּמָה,
כְּאִלּוּ הָאֲדָמָה מַהֵר וּבִכְבֵדוּת נָשְׁמָה,
מַעְיָן אַדִּירִים בְּעָצְמָה נָבַע:
וּבֵינוֹת הִתְפָּרְצוּיוֹתָיו הָחֲפוּזוֹת
גּוּשֵׁי עֲנָק כְּגַרְגֵּרֵי בָּרָד דִּלְגוּ,
כְּגַרְגִּירֵי חִטָּה תַּחַת הַמּוֹרָג:
וּבֵין אוֹתָם סְלָעִים רוֹקְדִים אַחַת וּלְעוֹלָם
בְּרָב כֹּח הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם.
חָמֵשׁ פַּרְסוֹת וּמִתְפַּתֵּל בִּתְנוּעַת מָבוֹךְ
דֶּרֶךְ חֹרֶשׁ וְשָׂדֶה הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם,
הִגִּיעַ לַמְּעָרוֹת שֶׁאִישׁ לֹא יִמְדְּדָן,
וּבִמְעַרְבֹּלֶת שָׁקַע בְּיָם חֲסַר חַיִּים.
וּמֵרָחוֹק שָׁמַע קוּבְּלָה חָאן מִתּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלוֹת
קוֹלוֹת אָבוֹת קְדוּמִים הַמְנַבְּאִים קְרָבוֹת!

וְצֵל אוֹתָהּ כִּפַּת פְּלָאִים
צָף בֵּין הַגַּלִּים וְהָאַדְווֹת;
שָׁם נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת מְעֹרָבִים
מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.
הָיָה זֶה נֵס שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה,
מְעָרוֹת קֶרַח וְכִפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!

עַלְמָה תּוֹפֶסֶת בְּגִתִּית
לִי פַּעַם נִשְׁקְפָה:
בַּת כּוּשׁ הָיְתָה,
עַל גִּתִּית פָּרְטָה,
עַל הַר אַבּוֹרָה שׁוֹרְרָה.
לוּ בִּי יָכֹלְתִּי לְהַחֲיוֹת
אוֹתָהּ שִׁירָה וּמַנְגִּינָה,
עֹנֶג כֹּה עָמֹק אָז בִּי יֵעוֹר,
עַד שֶׁבְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה,
אָקִים אוֹתָהּ כִּפָּה קְסוּמָה,
אוֹתָן נִקְרוֹת קְפוּאוֹת! כִּפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!
וְכָל שׁוֹמְעֵינוּ בָּם יַחֲזוּ,
וְיִקְרְאוּ: רְאוֹ! רְאוּ!
בְּרַק עֵינָיו, רִחוּף שַׂעֲרוֹתָיו!
שְׁלוֹשָׁה מַעְגָּלִים סְבִיבוֹ הַתְווּ,
בְּחִיל מְקֻדָּשׁ עֵינֵיכֶם עִצְמוּ,
כִּי טַל-דְבַשׁ הִיא אֲרוּחָתוֹ,
בְּחָלָב עֵדֶן יַרְוֶה צְמָאוֹ.

השיר מהלל בשפע ססגוני את יופיו של מקום דמיוני, "כיפת עינוג" שהמלך קובלה חאן החליט לבנות. יש שם נהר שזורם לים, אדמה פורה, גנים מכותרים בחומה, גבעה מיוערת. מקום  פראי, מכושף וקדוש. אפשר לשמוע בו את קולה של אישה המבכה את מאהבה. כל הצלילים מתערבבים עם אלה של מעיין מפכה, של תסיסת האדמה ושל המפגש בין הנהר לים. בין פלאיו של המקום יש מערות קרח וכיפה לוהטת באור השמש. כל אלה נדמים כהקדמה למשהו שעתיד עדיין להתרחש, אבל, כאמור, קולרידג' נעצר כאן, וההמשך כבר לא נכתב.

רבים מבני דורו של קולרידג' פקפקו בסיפור על האיש מפורלוק, האורח שמנע את המשך הכתיבה, ולא התפעלו במיוחד מהשיר. במרוצת הזמן הוא זכה לתהילה שהלכה והתעצמה ברבות השנים.

כיום הוא נחשב אחד החשובים בשירי התקופה הרומנטית באנגליה. הוא מופיע באנתולוגיות רבות, והעותק המקורי של כתב היד מוצג בקביעות בפני קהל המבקרים במוזיאון הבריטי.

 

 

 

 

 

יוסף רות, "יהודים נודדים": מה גורלו של הילד היהודי בגרמניה

הילד היהודי בגרמניה פותח בנדודים המפחידים בעודו רך בשנים, ונודד מן האמון הטבעי של הנפש הילדית אל תוך הפחד, השנאה, הזרות והחשדנות. הוא נודד לתוך כיתת בית הספר, לאורך ספסלי הלימודים, משנת הלימודים הראשונה עד שנת הלימודים האחרונה, ואפילו לאחר שתפס את מקומו נדמה לו, לילד היהודי, שהוא עדיין נודד. היהודים נודדים מחוק נירנברג אחד למשנהו, מדוכן עיתונאים אחד למשנהו, כמו בתקווה שיבוא יום והאמת תימצא שם עומדת למכירה. הם נודדים ונודדים אל אותו פתגם מסוכן שכמוהו כאופיום: "לכל דבר יש סוף!" ואין אתה מעלה על דעתך שסופך שלך כנראה יבוא קודם שיבוא הסוף שבפתגם. אתה נודד, לא, אתה צועד בהליכה מתנודדת אל תוך התקווה המגוחכת: "זה לא כל כך נורא!" והתקווה הזו איננה אלא הסתאבות.

אתה נשאר במקומך ונודד בכל זאת: מעין תרגילים אקרובטיים שרק האנשים האומללים ביותר מסוגלים לבצעם, האנשים שכלואים במחנה האסורים.

זהו מחנה האסורים של היהודים.

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

אקי קאוריסמקי, "הצד האחר של התקווה": "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?"

"אנושי ומצחיק ומהנה מאוד", "יצירה אישית וכנה", "חוויה משמעותית ובלתי נשכחת": אלה רק כמה מהמחמאות שחלקו מבקרי הקולנוע לסרטו החדש של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי "הצד האחר של התקווה". מי רוצה להחמיץ סרט עטור שבחים כאלה?

ביציאה מאולם הקולנוע נתקלנו בחבורה חביבה של אנשים שהחליפו ביניהם מילים של תמיהה. "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?" אמרה אחת מהן, ואחרת סיפרה שהגיעה במיוחד מירושלים כדי לצפות בו, והיא חשה שבזבזה את זמנה.

למרבה הצער עלי להכריז שאני מסכימה לחלוטין עם ההשתוממות והאכזבה. המבקרים בגלריה של עיתון הארץ העניקו לסרט ציון של ארבעה כוכבים, בממוצע. הייתי מניחה אותו בתחתית הטבלה, במקום שמכונה "אפשר לוותר".

נושאו של הסרט מבטיח, אבל תוכנו אינו מקיים: חאלד, צעיר סורי מגיע כנוסע סמוי על אוניית משא שעוגנת בפינלנד. אחרי שהוא יורד לחוף הוא מסגיר את עצמו למשטרה, ומבקש מקלט מדיני. הוא עובר את כל ההליכים הביורוקרטים של הקליטה הזמנית בפינלנד, מתראיין כמה פעמים אצל נציגת ההגירה, מנסה לשכנע אותה להעניק לו את הזכות להישאר, אבל מסורב. בבוקר שבו הוא אמור להילקח לשדה התעופה, משם יגרשו אותו בחזרה לסוריה, "כי בחאלב עירו הוא אינו נתון בסכנה ממשית", הוא מצליח להימלט. בה בעת גבר פיני מבוגר שעזב את אשתו, מוכר את העסק שלו, מרוויח כסף במשחק פוקר וקונה מסעדה כושלת. השניים נפגשים במקרה, הפיני ואנשי הצוות במסעדה שקנה מעניקים לחאלד מחסה ועבודה ואפילו מסדרים לו תעודת זהות פינית מזויפת. חאלד מוטרד רק מעניין אחד: הוא רוצה למצוא את אחותו, שאבדה לו בדרך, אי שם באירופה, אחרי שנמלטו ביחד מסוריה, שם כל בני משפחתם נהרגו במלחמה.

תמצית העלילה נשמעת מעניינת ומבטיחה: אכן, סיפור אנושי שיש בו פוטנציאל לגעת ללב, לרגש, ללמד אותנו משהו על מצוקתם של פליטים מארצות ערב (במתקן הקליטה חאלד פוגש פליט ותיק ממנו, צעיר שנמלט מעיראק, שמנחה אותו כיצד להתנהג, ועוזר לו בנדיבות), ליצור מפגש בין תרבויות, לפתוח צוהר אל הפער בין נכונותם של אנשים מהשורה לעזור, לעומת המנגנונים הממשלתיים שהם יעילים, אך גם אטומים ומנוכרים.

הבעיה שאין בסרט הזה שום דבר קוהרנטי או אמין. ברור שהכול מתרחש ב"לוקיישנים" של סרט קולנוע, לא במקומות שאפשר לחוש את אמיתותם. אין עיר. אין אנשים. אין תנועת מכוניות. אין חיים.

הסצנות מתחלפות, אך אינן תורמות זו לזו. הבמאי אוהב פאבים, כך קראתי בריאיון אתו, ולכן חאלד מציץ מדי פעם לתוך כל מיני פאבים. הבמאי אוהב מוזיקה. בפאבים יש קבוצות של זמרים ששרים מה שנשמע כמו שירי עם פיניים. בערב לפני הגירוש המתוכנן מפינלנד מבקש הפליט העיראקי מחאלד שינגן לו. והנה, איזה מזל, לפליט אחר יש עוּד. אז חאלד מנגן מעט בעוד. וזהו, אין לכך שום קשר לשום דבר, לא משמעות ולא המשך.

הסצנה של משחק הפוקר נמשכת ונמשכת. וממשיכה. ועוד. קלפים עולים ויורדים. ועוד ידיים מושטות. ועוד. ועוד. כמה מייגע, וכמה חסר משמעות!

המסעדה לא מצליחה. אז מחליטים להכין סושי. ולא ממש יודעים איך. לכן מוצאים ספר מתכונים במסעדה אחרת. ומכינים סושי. וכל המסעדה מתמלאת במבקרים סיניים, משום מה. והכול כל כך מבוים, ומלאכותי, ומסורבל, ומגוחך עד כאב. לא משעשע. לא מתוחכם. לא משכנע. רק מתאמץ מאוד לשעשע.

אפילו המפגש בין שני הגיבורים, שאמור אולי לרגש, הוא לגמרי מופרך. בעל המסעדה מוצא את הפליט ליד פחי הזבל. והפליט נעשה פתאום תקיף ואפילו תוקפני. חובט לו בפנים עד זוב דם, "כי זה חדר השינה שלי, לא זה חדר הזבל שלי", ובתמורה זוכה גם הוא לחבטה בפניו. ומיד אחרי כן הוא כבר יושב בתוך המסעדה ואוכל בתיאבון. ותוך זמן קצר בעל המסעדה כבר מוכן לשלם הון תועפות כדי להשיג לו את תעודת הזהות המזויפת. ואז יש ביקורת עירונית. ותוקעים את חאלד בשירותי הנשים. אבל הפקחים לא פותחים את הדלת. וכשהוא יוצא משם, הוא פוצח בנאום שאמור להיות מצחיק על הכלבה, שהמלצרים החליטו להחזיק במסעדה (וגם הסצנה שבה הם מסתירים את הכלב מהבעלים אמורה להצחיק, אבל גם היא סתמית ומגוחכת).

אנחנו אמורים להבין שלא רק השלטונות בפינלנד מרושעים: יש גם גלוחי ראש איומים ונוראים. לכן מדי פעם תוקפים את חאלד, הקורבן העדין והלגמרי לגמרי מנומס, כמה מנוולים שמנים בז'קטים מעור וקעקועים על הזרועות, והם אלימים, גזענים וטיפשים: באחת הפעמים כשאחד מהם תוקף את חאלד הוא מפטיר: "תפסתי אותך יהודון." לא מבדילים בין יהודי לערבי! לא מבינים שחאלד הוא בכלל אדם טוב שנסיבות חייו מרות, ושלא יפה להתאנות סתם כך לאדם חף מפשע! (באמת לא יפה…)

לכאורה מדובר בסרט מסוגנן בכוונה תחילה. הבעות הפנים הקפואות, השתיקות הארוכות, הרגעים האינסופיים שבהם לא מתרחש מאומה, הקטעים שאינם מתחברים, ההתחלות שאינן נמשכות לשום מקום, ההתנהגויות שאינן סבירות ואינן הגיוניות (דוגמה קטנה: כשחאלד נפגש סוף סוף עם אחותו שמוברחת  לפינלנד, מתעקשת האחות לפנות למשטרה כדי לבקש מקלט מדיני, בדיוק כמו שחאלד עצמו עשה. הוא אומר לה שאפשר לסדר לה תעודת זהות מזויפת, אבל אינו מסביר לה מאומה על הסכנה שתגורש, אם תחליט להסגיר את עצמה) כל אלה אמורים להיות חלק מהצביון המיוחד של הסרט. אני לא השתכנעתי. רק השתעממתי.

"הצד האחר של התקווה" הוא לטעמי, החמצה גדולה. לא גיליתי בו שום תקווה.

 

סוון לינדקוויסט, "השמידו את כל הפראים!": מה הסוד האפל שכולנו יודעים?

"הלחץ מצדם של המיליארדים הרעבים והנואשים טרם נעשה כה חזק עד כי יראו שועי עולם בפתרונו של קורץ את הפתרון האנושי היחיד, היחיד האפשרי, הפתרון שהוא בעצם מובן מאליו. אבל היום הזה לא רחוק, אני רואה אותו מתקרב. לכן אני לומד היסטוריה", כותב סוון לינדקוויסט, מחבר הספר השמידו את כל הפראים, לקראת השליש האחרון של חיבורו.

קורץ, והמשפט "השמידו את כל הפראים", לקוחים מתוך הנובלה בלב האפלה שפרסם הסופר הפולני-בריטי ג'וזף קונרד ב-1899. לינדקוויסט מתכתב עם קונרד, שסיפורו מתרחש במרכז אפריקה. ספן אנגלי בשם מרלו נשלח לחפש את קורץ, נציג של חברה בלגית לייבוא שנהב, שנעלם אי שם במרכז אפריקה, באזור שטרם מופה. באחת התחנות לאורך הנהר נתקל מרלו בקונטרס שהשאיר שם קורץ בעבר. בשולי המאמר, המסביר את העמדה האירופית המקובלת, הצבועה והשקרית, כאילו האדם הלבן הגיע אל אפריקה כדי להביא אתו את בשורת הציוויליזציה, הוסיף קורץ שרבוט  בכתב ידו ובו הוא חושף את האמת: "יש להרוג את כל הילידים", כתב. האם המפגש עם אפריקה וכל הזוועות שהוא עצמו חולל שינו את עמדתו?

הנובלה זכתה לכמה גרסאות בעברית. באחת מהן תורגמו דבריו (במקור  נכתב "Kill all the beasts") כך: "צריך להרוג את כל הילידים." גם מחבר הספר שלפנינו, סוון לינדקוויסט השוודי, נאלץ להתמודד עם תרגום המשפט מאנגלית לשפתו, והוא מתחבט: האומנם "יש להרוג את כל הילידים"? ואולי הניסוח הנכון הוא שיש להרוג את "החיות"? או את "חיות הפרא"? מה המשמעות המדויקת של המילה beasts? המתרגם לעברית של הספר שלפנינו פעל על פי השוודית, והמשפט המשורבט של קורץ הוא כשם הספר: "השמידו את כל הפראים!"

לינדקוויסט משתמש במשפט הזה כמעין סיכום, או נקודת מוצא, לתזה שהוא מפתח באופן משכנע ומרתק: דבריו של קורץ אינם שרבוט סתמי. הם משקפים תפיסת עולם מבוססת, שאת משמעויותיה המחרידות הוא מנתח ומבסס עליהן מסקנות מרחיקות לכת, ומשכנעות מאוד, ברובן.

לינדקוויסט מתאר את התפתחותו של הדרוויניזם החברתי של האדם האירופי, ששכנע את עצמו כי זכותו ואפילו חובתו (!) להכחיד את כל מי שאינו דומה לו, אינו לבן כמוהו, כי החזקים צודקים, ככה זה בטבע, ולחלשים ולאלה שאינם "תרבותיים" אין זכות קיום. או ליתר דיוק – שזכויותיהם של הלבנים עולות על אלה של זולתם. אדרבא, התפיסה שהלכה ורווחה הייתה כי "אין מידה רבה של אנושיות בהארכה מלאכותית של פרפורי הגסיסה של פראים, הנמצאים על סף הכחדה."

ומדוע זה נמצאו אותם פראים על סף הכחדה? האירופים הלבנים שהגיעו לאפריקה ולאמריקה הביאו אתם מחלות שכבר היו מחוסנים מפניהן, אבל בני המקום לא יכלו להתמודד אתן. עשרות מיליונים מתו בעקבות המגע עם חיידקים ווירוסים קטלניים. כך הוכחה כביכול חולשתם המולדת. יתר על כן, האירופים נשאו בכליהם כלי נשק שאפשרו להם להרוג הרבה ומרחוק. הרובים המשוכללים, ספינות הקיטור המצוידות בתותחים, העניקו להם את היכולת לירות, להרוג, להרוס כפרים, בלי להסתכן.

בסוף המאה ה-19 כבר שלטו האנגלים בכרבע מכדור הארץ. הם זרעו הרס ומוות, נהגו בילידי המקומות שכבשו באכזריות בלתי נתפסת, אבל ראו את עצמם "נציגי הקדמה". האירופים טענו כי הם "מביאים אור, אמונה ומסחר ל'מקומות החשוכים' על פני כדור הארץ", והם יכלו להתפרע, ככל שהתרחקו מהציוויליזציה ומשומרי הסף: "לצלילים אין כל תוכן מחוץ לחברה שיצרה אותם. רק כל עוד שוטר עומד ברחוב, כל עוד אפשר לקנות אוכל בחנות, כל עוד דעת הקהל רואה אותך – רק כל עוד אלה מתקיימים, הצלילים שלך הם מוסר. חברה היא תנאי הכרחי למצפון." (אי אפשר שלא להיזכר בחיבורה המפעים של ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן", שבו תיארה בזעם את גסות הרוח והאכזריות של מי שהגיעו לארצה ממרחקים, ובמקום לנהוג כאורחים פעלו כשודדים).

"הפראים מבינים רק כוח," הסבירו האירופים. "רק השוט יוכל לתרבת את השחורים", כאילו תכננו באמת "לתרבת" מישהו. הם שדדו, חמסו, הכחידו אוכלוסיות שלמות, גירשו למדבר, המיתו מיליוני אנשים בצמא, ברעב, סילקו אותם כדי לגזול את רכושם והתיישבו על אדמותיהם, השליטו אימה כדי לשעבד אותם. הרווחים שימשו לבניית מבנים מפוארים באירופה. "מעטים זוכרים כמה זרועות כרותות [כאמצעי ענישה] עלתה בנייתם".

מעשי הזוועה, שבסופו של דבר נודע עליהם – הדיווחים חלחלו והגיעו לאירופה, חרף המרחק – כללו מעשים שנרמזים בנובלה לב האפלה: למשל "אחד קפטן רום שקישט את ערוגות הפרחים שלו בראשיהם של 21 ילידים שנרצחו במסע עונשים. זוהי בעיני הבלגים הדרך הטובה ביותר לטפח את הציוויליזציה בקונגו".

לינדקוויסט מתאר עוד ועוד מקרים מעוררי פלצות. הנה למשל הסיפור על מי ששמו מוכר כגיבור:  הנרי מורטון סטנלי, ההרפתקן שהגיע בשעתו למעבה הג'ונגל כדי לחלץ משם רופא לבן שנעלם במשך זמן מה (המשפט המפורסם שאמר ברגע המפגש: "ד"ר ליוויניגסטון, אני מניח," נשאר חקוק בתודעה הציבורית). האם היה באמת כזה גיבור? מתיאורו של לינדקוויסט סטנלי מצטייר כמנוול, פסיכופת ורמאי גדול: הוא יוצא שוב להציל את מי שבעצם אינו נזקק לו. מתעקש לבחור בנתיב ארוך מהנדרש ומסוכן במיוחד, רק כדי להגביר את תהילתו. בדרך הוא זורע פורענות וחורבן שאין להם שיעור, מתאכזר למלוויו המקומיים ומתעלל בהם, יורה בילדים כדי לגזול את סירותיהם, רוצח אנשים בדרכם אל השוק כדי להשיג אוכל, "ממשיך, מותיר מאחוריו ערמות של גוויות." הוא מגיע עם "משלחת ההצלה" כשכל אנשיו "מורעבים, מסריחים, סובלים מחום ומכיבים מוגלתיים," בעוד שהאיש שאותו הם אמורים "להציל" מחכה להם "באוניית הקיטור שלו […] לבוש במדים חגיגיים, לבנים ומבהיקים. הוא בריא, רגוע, נינוח…" ואז מאלץ את "הניצול" (שבסופו של דבר התאבד!) להצטרף אליו, רק כדי שיוכל לטלגרף ולהודיע שוב על הצלה מופלאה.

אירוע מחריד אחר הוא קרב אומדורמן שבו "גיבור" אנגלי אחר יזם קרב שבו נהרגו 11 אלף סודאנים. הבריטים איבדו רק 48 חיילים. אלה באו חמושים בחניתות, ואלה בתותחים וברובים. אלה הגנו על ביתם בגבורה ואלה פלשו לארץ לא להם כדי לקחת לעצמם את מה שאינו שייך להם. לא היה שם קרב, אלא – טבח: "התברר שאוניית התותחים מסוגלת גם להרוג בנוחות ובבטחה, להשמיד את יריביה מתוך אי-נגישות אלוהית".

ובכן, הנשק אפשר לאירופיים "לפעול באכזריות חסרת גבולות בלי שייענשו על כך". הכיבושים הקולוניאליים נעשו "כדאיים כפי שלא היו בעבר": די היה בכמה קליעים כדי לרצוח ולכבוש. הגברים הלבנים שנקלעו ל"קרבות" הללו ראו בהם מעין פעילות ספורטיבית מרגשת.

וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, פעל אז כעיתונאי, ותיאוריו קשים לעיכול: כך למשל הוא מספר כיצד שעה לפני ה"קרב" פורסים בפני ה"לוחמים" שעוונית לבנה ועליה בקבוקים, צלחות גדושות בבשר וירקות כבושים – "כולנו עלצנו ודעתנו היתה בדוחה עלינו ביותר, היה הדבר דומה לפת-צהרים שלפני תחרויות של הדרבי", ואז כשמילאו את כרסם באוכל ובמשקה, פנו לטבוח ב"יריבים". עד מהרה למדו אלה, לצערם של ה"מצביאים", שמוטב להם להיכנע "עוד לפני שזכו הבריטים ליהנות מהשמדתם", ובכך גזלו מהם, למרבה הצער, את המדליות שהשתוקקו לקבל.

באדן פאוול, לימים מייסד תנועת הצופים, התלונן במכתב לאמו על אכזבתו שלא זכה לירות אפילו ירייה אחת לעבר הילידים. אבל הוא זכה להשפיל את המלך שלהם, שצווה לזחול לעבר הקצינים שישבו מוגבהים על ארגזים.

כניעתו של המלך פרמפה

התפיסה האירופית שלפיה לאדם הלבן מוקנות זכויות יתר מוחלטות, כי על פי הטבע הוא נעלה על בני כל הגזעים האחרים, היא הבסיס והרקע הרעיוני לנאציזם. לינדקוויסט מצטט אדם בשם נוקס, אחד מהוגי הדעות שהושפעו מדרווין, שטען כי את כל "כהי העור" יש להשמיד: צוענים, סינים, מונגולים, אינדיאנים, רוב תושבי אפריקה, המזרח הרחוק ואוסטרליה. (רק דבר אחד הרגיז את האיש הזה, "היושב ליד שולחן הכתיבה שלו ומחסל עם אחרי עם": נוקס התקומם רק כנגד מה שכינה "צביעות", כאשר הפסיקו לרצוח, "כדי להגן על הילידים!"). "תורת האבולוציה הייתה שימושית מאוד לגזענים", טוען  לינדקוויסט וסיפקה הצדקה להרג, "כי יש מידה של רחמים בטבח."

"אחרי דרווין," טוען לינדקוויסט, "החלו רבים להגיב במשיכת כתף לנוכח רצח עם. מי שהגיב בזעם או בזעזוע רק חשף את בורותו". ומאחר שהגזעים הנחותים לא יכחידו את עצמם, יש לעזור להם בכך, שכן על החזק לגבור על החלש, "כמו בטבע".

היטלר ראה בהתפשטותה של גרמניה למזרח גרסה מקבילה להתפשטות הבריטית למערב. מעשיהם של האירופים היוו אם כן תקדים והתוו את הדרך לקראת ה-1 בספטמבר 1939. כדי שגרמניה תוכל לגזול ממזרח אירופה משאבים ואדמות, כמו שעשו האנגלים ביבשות אחרות, לא הייתה לה בררה אלא לרצוח חלקים נכבדים מהאוכלוסייה המקומית, בדיוק כפי שעשו האנגלים באפריקה (וגם, בממדים קטנים יותר, הצרפתים, הספרדים, ובני אומות אחרות. רק הגרמנים התמהמהו ביצירת אימפריה משל עצמם). "האימפריאליזם הוא תהליך ביולוגי הכרחי, שעל פי חוקי הטבע מוביל להשמדתם הבלתי נמנעת של הגזעים הנחותים".

וכאן מגיע לינדקוויסט להסבר שבו הוא טועה, לעניות דעתי. הוא גורס כי לרוע מזלם של היהודים הם התגוררו בארצות שאותן רצה היטלר לכבוש. מניעיהם של הגרמנים, לפי לינדקוויסט, היו טריטוריאליים גרידא. "מטרת הכיבוש לא הייתה לרצוח יהודים" הוא סבור, "ממש כפי שמטרתם של האמריקנים המתקדמים מערבה לא הייתה לרצוח אינדיאנים. המטרה הייתה להגדיל את מרחב המחיה שלהם".

איך אם כך אפשר להסביר את רצח היהודים שלא נפסק אף לרגע בשלבים שבו המאמץ להמשיך בכך גבה מגרמניה מחיר התאבדותי כמעט? הרכבות שהמשיכו לנסוע לאושוויץ, במקום שיגייסו אותן למאמץ המלחמתי, מוכיחות שרצח יהודים עמד במקום גבוה במיוחד בסדר העדיפויות הנאצי. הוא לא היה תוצר לוואי של התפשטות טריטוריאלית, אלא מטרה בפני עצמה, והיה אישי, מכוון, ורגשי. רון רוזנבאום, בספרו מסע אל שורשי הרשע, מנסה לעמוד על טיבה של העוצמה הרגשית שגרמה להחלטה להתחיל ב"פתרון הסופי", ושבגללה נמשכה השמדת היהודים  ממש עד הכניעה של גרמניה.

עם זאת, אין להקל ראש בשאר מסקנותיו של לינדקוויסט. אין ספק שהוא צודק בתפיסה שלו, האומרת כי הפשעים נגד האנושות שביצעו האירופים בכל העולם בזמן שעסקו ביצירת האימפריות שלהם, ונתנו דרור ליצרים האפלים ביותר, היו תקדים שסלל את הדרך לרצח העם המכונה בקיצור "השואה".

הישגו של הספר השמידו את כל הפראים בכך שהוא מצייר את כל ההתרחשויות ההן בבירור ובפרוטרוט. התיאורים מסמרי שיער. חשובה מהם מסקנתו הסופית, שבוהקת כמו תמרור אזהרה, לא – היא זועקת כמו צופר המתריע על סכנה איומה ההולכת וקרבה לעבר האנושות.

קונרד, כך הוא כותב, פרסם את הנובלה שלו לב האפלה שבה לא פירט את הזוועות שהאירופי הלבן שלו, קורץ, עולל. לא היה לו צורך בכך. קוראיו הבינו היטב למה הוא מתכוון. היה להם מה שהוא מכנה "ידע מודחק" על מה שמתרחש באפריקה האפלה.

וכיום? כאן ועכשיו? מה הידע המודחק שיש לנו?

 

Sven Lindqvist Ultrota varenda jävel
משוודית: דנה כספי

ויליאם שייקספיר, "הנרי הרביעי חלק ב'": מדוע את נחה רק עם מי שנאלח?

כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2

ריצ'רד דוקינס, "קסם המציאות": איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא?

כשהיינו ילדים, לפני כמה עשרות שנים, עמדה לרשותנו "אינציקלופדיה תרבות": אחת לשבוע הופיעה חוברת מאויירת, שעסקה כל פעם במגוון של נושאים. את החוברות ליקטנו בתוך כריכה כתומה, עד שהצטברו שישה עשר כרכים שהכילו בתוכם אלפי הסברים ותיאורים של תופעות תרבותיות ומדעיות. מאחר שלא הייתה אז אפילו טלוויזיה (!) סיפקה לנו ה"אינציקלופדיה" ההיא שעות של עניין. חברתי ואני נהגנו לשבת ביחד, לעלעל בין הדפים, כשהספר מונח בינינו (דפיו היו גדולים), להצביע על הציורים, לקרוא את ההסברים, ולהחליף רשמים.

דף מתוך אינציקלופדיה תרבות

אינציקלופדיה כזאת נראית בימינו כמשהו שאבד עליו הכלח. כיום מקורות המידע הזמינים, האינטרנט, כמובן, אבל גם תוכניות המדע בטלוויזיה, מייתרים אותה, שכן המידע שנמסר בה לא היה מסודר, אלא דמה יותר לספר סיפורים, נגיעות קלות של מידע מגוון אך לגמרי לא מאורגן.

לאחרונה ראה אור ספר חדש, קסם המציאות, מאת ריצ'רד דוקינס ודייב מק'קיין. דוקינס, מדען אנגלי, נודע בעיקר בזכות ספרו יש אלוהים? שראה אור לראשונה לפני עשר שנים. בספר התפלמס דוקינס עם האמונה הדתית ועם דתות בכלל.

ספרו החדש מיועד לבני נוער. הוא מציג בו את "הקסם" שבמציאות, ומנסה לבאר את ההבדלים בין "קסם" שאינו אלא העמדת פנים ותכסיסים, לבין קסמה של המציאות ושל המדע החוקר אותה. הוא מפריד בין שני סוגים של מה שנהוג לכנות "תופעות על טבעיות": אלה שמתוארות במיתוסים ובאגדות, למשל – "הקסם של מנורת אלאדין, של לחשי המכשפים, של האחים גרים, של האנס כריסטיאן אנדרסן ושל ג'יי-קיי רולינג", לבין תופעות שהמדע טרם הסביר אותן. "מי שאומר על משהו שהוא קרה בגלל סיבה על-טבעית לא אומר 'אנחנו לא מבינים למה זה קרה', אלא אומר, 'לעולם לא נבין את זה, אז לא כדאי לנסות בכלל,'" ומסביר שזוהי גישה הפוכה לעמדתו של המדע, אשר משגשג דווקא במקומות שבהם אין תשובות, והוא שואף "להסביר את הכול, הוא מנצל את חוסר היכולת הזה כתמריץ להמשיך ולשאול שאלות, לבנות מודלים אפשריים ולבדוק אותם, וכך אנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל יותר ויותר אל האמת."

מכאן ממשיך דוקינס ומבאר את המציאות הסובבת אותנו. הוא מתחיל בהסברים על האבולוציה, אבל עושה זאת בצורה סיפורית וידידותית מאוד. כידוע, מרצים טובים באמת מסוגלים לפשט את הרעיונות המורכבים ביותר, ולהציגם בניסוח שמאפשר גם למי שאינו בקיא בתחום הדעת שלהם להבינם. כך למשל, כדי להסביר את תחילתה של האבולוציה ואת מנגנוניה, מזמין דוקינס את הקורא להניח זה על זה בעיני רוחו את תצלומי כל אבות אבותיו. ההתחלה פשוטה: הנח בדמיונך תצלום שלך עצמך. ועליו את זה של אביך. ועליו את סבך, את זה של סבא רבא שלך, ומעליו את אלה של הוריו וכן הלאה  – ברור שמשלב מסוים תצטרך לדמיין כיצד נראו האנשים ההם, כי הידיעה שלנו על אבותינו תחומה בזמן. וכך הוא לוקח אותנו הלאה, עוד ועוד, עד שהוא מזמין אותנו להפוך את הדף כדי לראות כיצד נראה הסבא רב-רב-רבא שלנו, לפני 185 מיליון שנה. בעמוד הבא רואים איור של דג. "כן, נכון מאוד. הסבא רב-רב-רבא שלכם לפני 185 מיליון שנה היה דג." מכאן ואיך ממשיך דוקינס ומסביר בבהירות אבל ביסודיות כיצד התפתחו הייצורים שחיו על פני כדור הארץ, ומה היה התהליך האבולוציוני שהביא להופעתם של בני האדם.

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

בין כל ההסברים המדעיים דוקינס אינו מהסס לשלב את סיפורי המיתוסים השונים של בריאת האדם, כולל את המקראי. המיתוס על אדם וחוה והנחש משתלב היטב בין אלה של האבוריג'ינים בטסמניה ושל העמים הנורדיים בסקנדינביה, נראה לא פחות אגדי, וכמובן שאינו מעורר תחושה שהוא שונה מהם בהרבה, חוץ מאשר בפרטים המסוימים המופיעים בכל אחד מהם.

דוקינס מלווה את בריאת האדם – על פי תפיסתו המדעית. מראה כיצד הדי-אן-איי מוכיח את הקרבה הקיימת בין יצורים שונים. מסביר את קיומן של שפות אנושיות, רבות ושונות. מסביר "ממה עשויים דברים", מה הם אטומים וגבישים, מה ההבדלים בין מוצק, נוזל וגז ומה הם מולקולות ופוטונים, מה פשר הטבלה המחזורית, מדוע יש חורף וקיץ. הוא ממריא לחלל, נוגע באור, מתקרב אל המפץ הגדול, מנסה להגיע אל כוכבי לכת אחרים ולבדוק אם יש בהם חיים תבוניים, מברר מדוע מתרחשות רעידות אדמה, ומנסה לענות על השאלה "למה באמת קורים דברים רעים?"

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

כל אחד מהעמודים בספר מלווה באיורים אסתטיים שלפעמים רק מקשטים ולפעמים תורמים להבנה ממש. הספר הזה שונה מאוד מ"אינציקלופדיה תרבות", שכן הוא מסודר והפרקים בו נובעים זה מזה, לכלל הצגה של רעיון כולל. יש בו קסם רב, והוא יכול, כך אפשר לקוות, לשמח בני נוער סקרנים, שמוכנים לצאת למסע, ולהבין בעזרתו "איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא."

יאנוש אדלני, הסרט ההונגרי-אנגלי, "המטפלת": להיעזר בשייקספיר כדי לגבור על מבוכה

הז'אנר מוכר לגמרי: אל ביתו של אדם עשיר, נרגן ומוגבל בגופו, לרוב גבר, מגיע מטפל, או מטפלת שבניגוד לקודמיהם מצליחים לשבות את לבו של המטופל באמצעות החן, ושמחת החיים שלהם או ברגישות המיוחדת שהם מפגינים. כך היה בסרט "מחוברים לחיים", שם מטפל אפריקני מאהיב את עצמו על אלמן משותק בכל גופו בעקבות תאונת צלילה, ובסרט "ללכת בדרכך", שבו צעירה אנגליה מטפלת בגבר אנגלי עשיר ויפה תואר, שגם הוא לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, בעקבות תאונת דרכים.

בסרט "המטפלת" מדובר בסר מייקל, שחקן אנגלי זקן וחולה, שמתבודד בטירתו המפוארת ומסרב להעסיק מטפלת צמודה, עד שמגיעה לביתו צעירה הונגריה, שחקנית בראשית דרכה, שבניגוד לכל קודמותיה מוצאת חן בעיניו. הוא נקשר אליה כשמסתבר לו שהיא מכירה את שייקספיר לא פחות ממנו. השניים מנהלים דיאלוגים שלמים, בעזרת ציטוטים ממחזות שונים. כך למשל, בפעם הראשונה שסר מייקל מאבד שליטה על הסוגרים. הוא חש מושפל ועלוב כשדורותיאה עוזרת לו להתנקות, אבל משהו משתנה כשהיא מתחילה לצטט באוזניו שורות מתוך "רומיאו ויוליה": "מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר…"  ההפתעה מסיחה את דעתו מהסיטואציה המביכה. הוא משיב לה מיד בציטוט אחר, ומרגיש מן הסתם שהוא יכול סוף סוף ליצור קשר משמעותי עם מי שתפקידה לטפל בו.

כדי שהעלילה תתקדם יש כמובן צורך בקונפליקט, שהתרתו מאירה סוגיה משמעותית. בסרט "המטפלת" זוכה סר מייקל בפרס על מפעל חיים מטעם איגוד המבקרים הבריטיים. בתו השתלטנית משוכנעת שלא יוכל לקבל את הפרס בעצמו, כי כוחותיו לא יעמדו לו. דורותיאה, לעומתה, מעודדת אותו לנסוע לטקס, לעמוד על הבמה, ולשאת דברים. מי משתיהן תצליח? ומה עומד מאחורי הלחץ שבתו מפעילה עליו, כדי שיוותר על הכבוד? האם נכונותה לקבל את הפרס בשמו נובעת רק ממניעים אלטרואיסטים, דאגה לשלומו, או שבעצם היא מבקשת לקטוף לעצמה משהו מהתהילה שנועדה לו (ובמידה מסוימת לגזול אותה ממנו)?

כשנודע לסר מייקל כי בתו עקפה אותו ונהגה בניגוד מוחלט לרצונו, הוא משמיע את מונולוג הזעם המחריד של האב המקלל את בתו, מתוך המחזה "המלך ליר". המלך מאחל לבתו שלא יהיו לה ילדים, ואם יהיו, שיסבו לה רק סבל:

הַקְשִׁיבִי, אִמָּא טֶבַע, אַתְּ,
אֵלָה גְּדוֹלָה, הַקְשִׁיבִי: אִם חָשַׁבְתְּ
לְהַעֲנִיק אֵי-פַּעַם לַיְּצוּר
הַזֶּה פְּרִי בֶּטֶן – שֶׁתִּקְפָּא יָדֵךְ.
שִׁתְלִי לָהּ עֲקָרוּת בְּתוֹךְ הָרֶחֶם,
יַבְּשִׁי לָהּ אֶת אֵיבְרֵי הָרְבִיָּה,
שֶׁמִּן הַגּוּף הַמְּנֻוָּל שֶׁלָּהּ
לָנֶצַח לֹא יִצְמַח לְתִפְאַרְתָּהּ
תִּינוֹק. אִם הִיא חַיֶּבֶת לְהַשְׁרִיץ,
בִּרְאִי לָהּ יֶלֶד מְרוֹרִים, שֶׁהוּא
יִהְיֶה לָהּ לְעִנּוּי חַי, מְעֻוָּת
וּמִפְלַצְתִּי. שֶׁהוּא יַחְרֹשׁ קְמָטִים
בְּמֵצַח עֲלוּמֶיהָ, שֶׁיַּחְרֹץ
לָהּ בַּלְּחָיַיִם תְּעָלוֹת מֵרֹב
דְּמָעוֹת, שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל דְּאָגָה
וְכָל שִׂמְחָה שֶׁל אֵם לְבוּז וָקֶלֶס,
שֶׁהִיא תַּרְגִּישׁ עַד כַּמָּה חַד יוֹתֵר
מִשֵּׁן שֶׁל צִפְעוֹנִי הוּא יֶלֶד כְּפוּי
טוֹבָה. הַחוּצָה כְּבָר, לָצֵאת, לָצֵאת!

(המלך ליר, מערכה ראשונה, תמונה 4, לעברית: דורי פרנס)

הבת שסופגת את הקללה האיומה הזאת אצל שייקספיר היא אחת מהשתיים שבוגדות בו, מועלות באמונו, מנסות לקצץ את כנפיו, לשכנע אותו שאינו זקוק עוד לסמלי המלכות והיוקרה שלו, להקטין את הפמליה שלו, אלה שחושפות את ההיבריס, חטא הגאווה שבו לקה כשהאמין לשקרים שלהן ולא לאמת של הבת הצעירה. בסרט הבת האמיתית, הביולוגית, מועלת באמונו, והבת "המאומצת", המטפלת שהוא לומד לאהוב בכל נימי נפשו, נאמנה לו באמת.

הסרט, שיצר הבמאי הישראלי-הונגרי יאנוש אדלני, מאפשר לשחקן הראשי, בריאן קוקס, לגלם תפקיד שבו הוא יכול להפגין את כישוריו לא רק כשחקן שייקספירי, אלא גם כשחקן קולנוע. הוא ליר, הוא המלט, והוא סר מייקל, קפריזי, כריזמטי, רגיש, ציני, משעשע, מעצבן, אנושי. לצדו משחקת קוקו קניג, שגם היא מצליחה בגילום דמות של צעירה עם כוח, עמידות, וגם פגיעות. הסצנה החביבה עלי הייתה האודישן שבו דורותיאה מתבקשת לאלתר דמות, ומלגלגת בכישרון על אחת הבוחנות. גם סצנות של אודישנים מוכרות היטב מסרטי קולנוע רבים ("בילי אליוט", "ללה לנד", "שורות המקהלה", ועוד רבים אחרים). יש משהו מלבב מאוד בשחקנים שמגלמים שחקנים.

אבל עיקרו של הסרט "המטפלת" אינו בכל אלה, אלא במשמעותה של ההזדקנות. במונולוג הסיום המרהיב של השחקן-בדימוס, שאותו נושא השחקן הפעיל בריאן קוקס, הוא מסביר לקהל היושב מולו − ובאותה הזדמנות גם לנו, הרי גם אנחנו הקהל שלו – שחייו עדיין ראויים. מי שמכונים "בני גיל הזהב", שכבת גיל שהולכת ומתרבה, יזדהו בלי ספק, ויחושו שהסרט נועד להם.

 

"עין גדי": האם הבולענים יחסלו את כל היופי?

השנה: 1959. קבוצה של בני נוער ירושלמיים מבית ספר "בית חינוך" יוצאת לשבועיים לעין גדי לשירות לאומי, כדי לסייע בקטיף הירקות בשדותיו של הקיבוץ שנוסד שש שנים לפני כן, תחילה כהיאחזות נח"ל ואחרי כן כיישוב אזרחי. הנערים בני 16. יופיו של המקום שובה את לבם. אחד מהם, איתן פרץ, יושב ליד המעיין, מביט בנוף המקיף אותו, וכותב שיר:

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וּמִמַּעַל עֲנָנָה קְטַנָּה תָּשׁוּט.
עֵץ הָאֵשֶׁל בִּדְמָמָה יָזוּעַ
וְכָל קַו בַּחוֹל יָפֶה חָרוּט.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ
וְאָבָק מַחֲנִיק יָעוּף בָּרוּם
אַךְ עֵין גֶּדִי לֹא תִּבֹּל בַּכֶּמֶשׁ,
בָּהּ יִשְׁלֹט גָּוֶן יָרֹק וָחוּם.

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
מֶה הָיָה כִּי צָמַחְתְּ בָּחַמָּה?
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
אֵיךְ פְּלגִים בָּךְ חוֹתְרִים בַּשְּׁמָמָה,
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
בָּךְ הַיּוֹפִי יוֹפַע בְּכָל הוֹד,
וְהַלֵּב יְהַרְהֵר וְיַחֲמוֹד.

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וְכָל הַר בּוֹ יִתְנַשֵּׂא גֵּאֶה וְרָם.
נַחַל עֲרוּגוֹת, זֶה הַיָּדוּעַ
מַהֲלָכוֹ יַיְשִׁיר אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ,
אַךְ עֵין גֶּדִי הִיא נְוֵה מִדְבָּר,
יוֹֹם חָדָש אֵינוֹ דוֹמֶה לְאֶמֶשׁ
וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר.

מילות השיר מספרות לנו מה ראה המשורר הצעיר, ומה הלהיב אותו כל כך: השוני הרב בין המראה הנשקף אל ים המלח − "ים המוות" בכינויו האחר – ולצדו המדבר הצהוב הלוהט בחוֹם. הצבע הצהוב, האבק והיובש, הצמחים הכמשים מלהט השמש, לעומת המקום שבו הנער יושב וכותב − נווה המדבר של עין גדי, המפל, המים, הצמחייה הירוקה והאדמה החומה.

קיבוץ עין גדי פרח לא רק הודות לחיילי הנח"ל שהקימו אותו, אלא גם בזכות תנאי הטבע: שם למטה, במקום הנמוך ביותר בעולם, שוררת שממה וכאן, לא הרחק ממנה – פכפוך המעיין, הצמחייה והצל. בבית הראשון מתוארים המוות והכמש, בפזמון החוזר – יופייה של עין גדי, ובבית השני – הקשר בין השניים, שמתקיים באמצעות נחל ערוגות, הזורם "אל תוך הים".

איתן פרץ הראה את השיר שכתב לחברו ובן גילו, דובי אהרוני. החבר הזדהה עם המילים, והלחין אותן. במסיבת הסיום של השירות הלאומי שרו את השיר. זאת יכלה להיות סוף דרכו: פזמון שיצרו שני נערים והשמיעו לחבריהם.

אבל אביו של אהרוני, נגן בתזמורת של רשות השידור, שמע את השיר ולקח אותו לרדיו.  טובה בן צבי ושמואל בר זכאי הקליטו אותו. הציבור אהב את "עין גדי". יותר משבעים זמרים ביצעו אותו לאורך השנים, ביניהם אריק איינשטיין ,יהורם גאון, יהודית רביץ,  יגאל בשן,  גרי אקשטיין,  מרגלית צנעני, להקת הכול עובר חביבי, הגבעטרון ורבים אחרים.

דובי אהרוני, הנער המוכשר שבצניעותו הרבה חתם בכינוי-העט  "ש' דיבון" המשיך בקריירה מוזיקלית, הלחין שירים נוספים וכמו אביו − ניגן בתזמורת של רשות השידור. לאורך השנים סירב להתראיין על השיר, והותיר את הבמה למחבר המילים.

איתן פרץ כתב עוד שירים, בהם למשל "זאת ירושלים" שהלחין נחום היימן. טובי המלחינים (אפי נצר, מוני אמריליו, נורית הירש) הלחינו את שיריו, אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה של "עין גדי".

השיר מסתיים במילים של תקווה ואמונה: "וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר", כתב איתן פרץ, ולא העלה בדעתו מה יקרה למקום הזה כעבור עשרות שנים, אילו שינויים מדאיגים יחולו בו: בגלל הירידה המתמשכת במפלס הים, והתרחבות תופעת הבולענים, נאלצו לפני שנתיים לגדר את מתחם החוף של עין גדי. הוא היה אחד המבוקשים ביותר בים המלח, אבל אין עוד גישה אליו. גם הקיבוץ עצמו מצוי כיום בסכנה. חבריו נאלצו לסגור חניון לינה, לחסל חלקות גדולות של תמרים ולסלול כביש חדש שפוגע ככל הנראה גם באוכלוסיית היעלים באזור.

יש הסבורים כי הנזק הבלתי הפיך הוא מעשה ידי אדם: ים המלח הולך ומתייבש כנראה עקב הסטת נחלים להשקיה והעבודות במפעלי האשלג. כך גם שמורת עין גדי עצמה, אולי עקב שאיבת יתר של המים, שהקיבוץ מוכר. ב-2001 הכריזו רבים מעובדי רשות הטבע והגנים על מרד צרכנים כנגד המים שמשווק מפעל עין גדי. עתירה לבג"ץ שביקשה לבטל את הרישיון למכירת מים מינרליים ממעיינות, כולל זה שבעין גדי, נדחתה. נודע כי רישיון העסק להפקת מי שתייה שיש לעין גדי יפקע בדצמבר 2017. הקיבוץ מכחיש את הטענות נגדו. כך למשל כתוב באתר האינטרנט של עין גדי כי שיטפון טבעי ויוצא דופן בנחל ערוגות הוא זה שהרס את הצמחייה בשמורה, וכי הם עצמם עוסקים דווקא בשמירה על הטבע, למשל − בגן הבוטני, שבו מרוכזים יותר משש מאות מינים של צמחים מרחבי העולם, בעיקר מאזורים מדבריים.

חמישים ושמונה שנים חלפו מאז נכתב השיר "עין גדי", שנהפך לקלאסיקה ישראלית. ספק אם מחבריו שיערו שהמים המפכפכים ששימחו אותם כל כך יהפכו ברבות הימים לסוגיה עסקית נושאת כותרות כמו "רווחי המיליונים של עין גדי − מהמים של כולנו".

 


הערה אישית: בתחילת שנות השישים, כשהשיר היה בשיא הצלחתו והושמע בלי הרף ברדיו, אורי שטרנברג, המורה לזמרה ולמוזיקה בבית הספר שבו למדתי במושב קדרון, דיבר בגנותו ואמר עליו שהוא סתם עוד שיר פופולרי שיחלוף מהעולם, (ואז לימד אותנו לשיר את "חושלים פה, חושלים פה, לילות וימים, טבעות השרשרת אנו משלימים…" שנראה לו כנראה קלאסי ונצחי). אהבתי מאוד את אורי שטרנברג, שבמחווה מקסימה אפילו הלחין "שיר" שכתבתי בכיתה ה', אבל התפלאתי ולא הבנתי מדוע הוא מתנגד כל כך לשיר "עין גדי" שאותי ריגש כל פעם עד דמעות. מה גם שידעתי שכתבו אותו שני כמעט-ילדים, וזה הוסיף להתפעלות.

יוזף רות, "יהודים נודדים", היהודי שמהגר לאמריקה

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

אמה דונהיו, "הפלא של אנה", איזה סוד איום מסתירה הילדה?

ברומן השביעי שלה, חדר, שראה לראשונה אור באנגלית לפני שבע שנים, קיבלה לדבריה הסופרת אמה דונהיו השראה מהמקרה המחריד של פריצל, הפושע האוסטרי, שכלא במרתף את בתו ואת הילדים שילדה, אחרי שאנס ועיבר אותה. חדר זכה להצלחה עצומה, נמכר במיליוני עותקים ואף עובד לסרט שובר קופות.

אפשר בהחלט לדמיין את הרומן החדש שלה, הפלא של אנה, מצליח לא פחות. הספר ראה אור באנגלית בשנה שעברה, ולאחרונה הופיע בעברית (מתורגם היטב, בידיה של נעה בן-פורת!).  ברומן החדש עוסקת דונהיו בתופעה מוכרת מההיסטוריה של מערב אירופה, האיים הבריטים ואמריקה: נשים ונערות צעירות (לעתים רחוקות יותר גם בנים) נהגו להרעיב את עצמן, לפעמים למוות. אצל חלקן היה לכאורה מניע דתי להרעבה. בימי הביניים הוכרזו כמה נערות כאלה (למשל − קתרין מסיינה, ולידווינה מסכידאם) כקדושות.

התופעה מוכרת כמובן גם כיום. קוראים לה אנורקסיה, ויש מי שתולים אותה בהשפעה של עולם האופנה על דימוי הגוף של נערות. בישראל ידוע מאבקו של צלם האופנה עדי ברקן שמנסה להילחם נגד התופעה, כמי שמגיע מתוך תעשיית האופנה ולכן יודע כמה מסוכנת והרסנית השאיפה לרזון.

מי שקרא את הספר גוף זר של ענת גור יודע שאנורקסיה אינה מסתכמת בשאיפה להתאים למודל יופי מקובל. במקרים רבים היא תוצאה של פגיעה מינית בילדות. במחקרה גילתה ענת גור כי  הפרעות האכילה מבטאות האשמה והרס עצמיים והן פועלות כמעין התאבדות אטית.

הספר הפלא של אנה מדגים היטב את מה שידוע מהמחקר. ליב, אחות שהתחנכה אצל פלורנס נייטינגייל ושירתה עמה במלחמת קרים, מקבלת משימה קשה ומוזרה: היא נשלחת לכפר נידח באירלנד, ומוטל עליה לצפות במשך שבועיים בילדה בת אחת עשרה, אנה, שכמה חודשים לפני כן הפסיקה לכאורה לאכול. על ליב, ועל אחות נוספת, נזירה, להשגיח על הילדה ולבדוק אם הטענה נכונה: האם באמת אינה אוכלת מאומה? הכומר המקומי חולם שאנה תוכר כקדושה ובעקבות כך יזכה מן הסתם הכפר לתהילה. כבר עכשיו החלה עלייה לרגל של אנשים ששמעו על אנה ובאו לראות מקרוב את הפלא ולזכות בברכות ממנה. באותה הזדמנות המבקרים תורמים כסף וחפצי ערך, שמעשירים את קופת הכנסייה המקומית – הוריה של אנה מקפידים לכאורה לא להשאיר בידיהם את התרומות. רופא הכפר מקווה לעלות על תגלית מדעית מרהיבה: ילדה שקיומה משתנה מזה של יונק בעל דם חם ליצור דמוי זוחל בעל דם קר, סוג של לטאה, שאינו זקוק לאוכל רב.

ליב מתחילה את התצפית מתוך פקפוק ותחושה שבתוך זמן קצר תגלה את התרמית שמאפשרת לאנה לאכול בחשאי. היא בטוחה שאנה עצמה מרמה. בהמשך היא חושדת בבני משפחתה, שיש להם אינטרס לשמר את המיתוס, ובה בעת להחזיק את אנה בחיים, כדי להפיק תועלת מהמוניטין שלה.

אבל בהמשך נחשפים בפניה סודות מסמרי שיער, שמשנים אותה ואת האופן שבו היא תופסת את תפקידיה כאחות.

אמה דונהיו היא ילידת אירלנד, קתולית, שלמדה בילדותה במנזר. בשנות העשרים לחייה עברה לאנגליה, למדה ספרות אנגלית, והחלה לכתוב ולפרסם. קורות חייה משתקפים בבירור ברומן שלפנינו, אם כי הוא מתרחש במאה התשע עשרה, בתקופת זמן רחוקה, אבל אין ספק שעד היום קיים בתודעה האירית הקונפליקט המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלהם: המאבק נגד האנגלים, וההתנגשות בין הדתות.

ליב, האחות האנגלייה, מגיעה אל הכפר האירי שתושביו אדוקים מאוד בדתם. היא שייכת כנראה לכנסייה האנגליקנית, אבל בעצם היא חילונית לגמרי, "כופרת". היא באה מהמדע, וגם כשהיא מנסה, ברגע של מצוקה קיצונית, להתפלל, היא שומעת בתשובה רק "דומייה מוחלטת". מבחינתה אין קדושה זולת כבוד האדם וקדושת החיים. היא בזה למנגנונים שמוכנים להקריב ילדה קטנה, כדי שיוכלו אחרי מותה להתפאר ולהתגאות בה.

הפלא של אנה אולי אינו ספרות גדולה, אבל הוא קריא מאוד, וכאמור, יש לו בהחלט פוטנציאל להצליח לא פחות מקודמו. אני כבר יכולה לראות בעיני רוחי תמונות מסרט הקולנוע העתיד לבוא: נופי אירלנד הירוקים ילדה קסומה ונוגעת ללב, והסוף, שאסור לי כמובן, לגלות, אבל גם הוא מבטיח כמה תמונות מרהיבות עין.


Emma Donoghue The Wonder

יומנה של אווה היימאן: איך יכלה להינצל, ומדוע זה לא קרה

"אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדארם פוזל, שלקח מאתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'אנדארם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"

במילים אלה מסתיים יומנה של ילדה בת שלוש עשרה, אווה היימאן, שראה אור ב1964, בהוצאת יד ושם.

את הספר כבר אי אפשר כמובן למצוא בחנויות. (כידוע, "חיי מדף" של ספרים בישראל נמשכים לכל היותר כמה חודשים, בדרך כלל הם אינם שורדים יותר משלושה או ארבעה שבועות). הזמנתי אותו מאדם פרטי באמצעות אתר סימניה, אחרי שנודע לי עליו מאזכור של מישהו בפייסבוק. זהו יומן שכתבה ילדה ילידת העיר נאג'ווארד שבטרנסילבניה, בחודשים האחרונים לפני שיהודי העיר גורשו אל מותם.

עניין מיוחד יש לי בעיר נאג'ווארד וביהודיה. הספר הקודם שלי, מעקב, מתרחש שם. גיבוריו, לילי, גיולה ויואל, הם ילידי אותה עיר. שניים מהם ניצלו בנס, אחרי שהגיעו לאושוויץ. מישהו מבני משפחתם הצליח לעלות על הרכבת המפורסמת של קסטנר. הם לא זכו לכך.

יומנה של אווה היימאן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נאג'ווארד באותם ימים.

אווה היימאן הייתה נערה מוכשרת ונבונה במיוחד. יומנה קצר בהרבה מזה של אנה פראנק – אווה לא זכתה לכתוב אותו במשך שנים, כמו אנה. סופם של יהודי הונגריה היה כידוע מהיר מאוד. תוך כמה חודשים גורשו ונרצחו מאות אלפים. חרף צמצומו הוא מזכיר במידה רבה את היומן המפורסם כל כך. בשניהם אפשר קודם כל לחוש עד כמה הילדות המופלאות האלה רצו לחיות. כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.

מחריד לחשוב שבמציאות ההיא תפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר, נחשבו מתנה נאותה ומשמחת. הפרטים הללו מעניקים לנו הבנה על אורח החיים של משפחות אמידות בהונגריה, עוד לפני שהגרמנים פלשו אליה. למשל, קנייה של אופניים לא הייתה עניין של מה בכך. אווה מתארת איך כל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד מהם תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחו לחסוך את מלוא הסכום, היא יכלה לקבל אותם, ועד אז הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה. את כל זה היא מתארת אחרי שהאופניים הללו נגזלים ממנה, בצו, כדי להסביר את עוצמת הכאב שהיא חשה על אובדנם, איך ביישה וסיכנה את עצמה, כך היא מתארת, כשנאחזה באופניים, בכתה, שאלה את הז'אנדארמים האכזריים איך יש להם לב לקחת מילדה את האופניים שקנתה ביושר. באותו שלב עדיין לא ידעה מה עוד ייגזל ממנה.

היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים. את השילוח לגטו, ההצטופפות של ארבעה עשר קרובי משפחה וידידים שנאלצו לחלוק חדר אחד (הם הצטוו להוסיף עוד שניים לחדר, אבל לא הצליחו לקיים את הפקודה. גם כך כבר לא היה מקום), את התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, את האיסור המוחלט לצאת מהבית – אלא אם מדובר בגבר עובד כפייה או ברופאים, כפי שהיו כמה מיושבי החדר. (גם תנועתם של אלה בגטו הוגבלה).

בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה נוכל רק לדמיין. איך נרצחה, ואילו עינויים עברה לפני כן.

מה שברור, מהיומן, הוא מה שכבר מזמן ידוע, למרבה החרדה והצער. עד כמה לא הבינו הקורבנות מה צפוי להם. הנה שוב אפשר לראות ביומן את מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על הרכבות לאושוויץ. אווה אמנם חושדת שהיא עלולה להירצח כמו חברתה מארתה ששולחה עם בני משפחתה שנים לפני שאווה החלה לכתוב את היומן לקמיניץ פודולסק, שם נרצחה, ביחד עם עוד 23,000 יהודים שגורשו לפולין "כי לא היו בעלי אזרחות הונגרית". גם על הרצח ההוא לא ידע איש בוודאות. סבתה של מארתה המשיכה להבריש את הפראק של בנה, חיכה לו שישוב. והנה עוד "ראיה" לכך שהמגורשים נותרו אולי בחיים: הז'אנדרמים הגיעו מדי פעם לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אל המגורשים… ההונאה הצליחה עד כדי כך שאווה תוהה אם לא קר שם, במקום שאליו גורשה חברתה, שהרי הז'אנדארמים לקחו אתם חליפת קיץ עבור אמה של מארתה (שכמובן כבר מזמן לא הייתה עוד בין החיים). באותו שלב עדיין לא העזו לגזול מהיהודים בגלוי, בלי עכבות. אחרי שהגרמנים הגיעו, כבר לא היה צורך בהעמדת פנים…

אווה מתארת כיצד אישה "ארית" (כידוע, כך כונה אז כל מי שלא היה יהודי) שאוהבת אותה מאוד, מגיעה אל בית המשפחה ומציעה לקחת אתה את הילדה, להסתיר אותה. סבתה של אווה ואמה מסרבות. אווה הייתה רוצה ללכת. גם אם משמעות הדבר שלא תראה את בני משפחתה זמן רב, עד שהמלחמה תסתיים וגרמניה תובס. ואפילו אם הוריה וסבה וסבתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא מוכנה לעבוד קשה. היא מוכנה, כך היא כותבת, לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שמוטל עליה. היא מעידה על עצמה שהיא זריזה וחרוצה, ולא פוחדת מעבודה קשה. יש לה תוכניות. היא רוצה לגדול. חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי. זכותה לחיות!

אבל לא שואלים אותה. מהלכי ההיסטוריה ממשיכים לנוע במהירות. באושוויץ, שאיש מהם אינו יודע על קיומו, כבר מוכנים תאי הגזים והמשרפות.

לא כל בני משפחתה של אנה הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו אווה לא ידעה, ואנחנו כן: אגי, אמה של אווה, הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני. הם הגיעו לבודפשט, עלו על הרכבת של קסטנר וניצלו.

בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת, מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה באווה, ולפני כן גם באגי. האומנת נוזפת בעצמה, על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה, שאותה, כך היא מעידה, אהבה יותר מכל אדם אחר בעולם. ולא רק על עצמה היא כועסת. גם על אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה? היא כותבת.

השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין עוד מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה, כמה שנים אחרי תום המלחמה, אחרי שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו הקוראים שום זכות לדון את אגי לכף חובה. היא לא ידעה מה צפוי לבתה. יש אדם אחר שאותו אפשר להמשיך ולגנות: רודולף קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר המחקר החשוב והמזעזע פשעו של קסטנר שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, תעודות, עדויות ומסמכים.

אילו ידעו בני משפחתה של אווה על אושוויץ, היו ודאי מרשים לאישה שביקשה להציל את אווה לקחת אותה אליה, למקום מסתור. אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לראות שהיו מחשבות על גניבת הגבול לרומניה, שלא התממשה, כי איש לא הבין את חומרת המצב. וכן – אילו האומנת ידעה, אילו מישהו הבין מה קורה. אילו הזהיר אותם! המידע היה קיים, אבל לא העבירו אותו אליהם. להפך. הונו אותם בשקרים על כפר בדוי, בתחומי הונגריה, שאליו יישלחו כביכול "כדי לעבוד בשדות". אווה מזכירה אותו ביומנה, בתקווה מהולה בפחד.

אווה היימאן, ילדה תמה, חכמה ויפה, יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה.

יוזף רות, "יהודים נודדים": מה הסוד הנורא שנסתר מעיניו?

יוזף רות

בספרי ההיסטוריה מספרים לנו על מצבם של היהודים ילידי גרמניה ועל אלה שנדדו אליה ממזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה: אזרחים שהלכו ואיבדו את זכויותיהם, או פליטים שלא הצליחו להיקלט. לכאורה הכול הרי ידוע.

ובכל זאת, קריאת הספר יהודים נודדים שכתב יוזף רות (מי שכתב את הנובלה היפהפייה הלווייתן), מסמרת שיער, שהרי אנחנו, המצוידים בידע שלא היה לסופר, רואים רבדים שנסתרו מעיניו בעת שכתב את אוסף המאמרים המרתק הזה, המעניק לנו נקודת מבט אותנטית, מעין צוהר אל עולם שהיה ונכחד, ואל המחשבות, הדעות והעמדות של מי שחיו אז, על פי התהום, ולא יכלו להעלות על דעתם מה צפוי להם.

רות, יליד גליציה שהשתקע בבגרותו בברלין, שם פעל כעיתונאי, עזב את גרמניה ב-1933, עם עלות הנאצים לשלטון. חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הלך לעולמו בפריז, עני ושקוע בחובות, אחרי שלקה בדלקת ריאות. יהודים נודדים ראה אור לראשונה בגרמניה ב-1927 (ובעברית, בתרגומו המשובח של יונתן ניראד, ב-2011). יש בו חמישה מאמרים: "יהודי מזרח אירופה במערב", "השטטל", "הגיטאות במערב – וינה, ברלין, פריז", "יהודי מהגר לאמריקה", ו"מצב היהודים ברוסיה הסובייטית".

גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (נשר דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) ומתחתיו קרוביהם האמריקאים – תחילת המאה ה-20 (מתוך ויקיפדיה, בערך: "יהדות ארצות הברית")

כמה עניינים חשובים עולים מכל המאמרים האלה: למשל – עוצמת האנטישמיות שממנה סבלו היהודים, ותחושות האין אונים וחוסר המוצא או היעדר היכולת שלהם לעזור לעצמם, ועם זאת – האמונה שמצב העניינים האיום הזה הוא אך זמני, ושבמרוצת השנים, "והיום הזה ודאי יגיע בטרם יעברו אלף שנה – הדברים בגרמניה ישתנו." כמובן שגם עין מפוקחת וחכמה כמו זאת של יוזף רות, שהיטיב כל כך לנתח את מה שהוא רואה ויודע, לא יכלה לחזות את העתיד לבוא, בעוד זמן לא רב.

המאמר הראשון בספר מאפשר לנו להבין מקרוב את מצבם של יהודי מזרח אירופה שניסו להימלט מפני האנטישמיות והרדיפות. הם אינם מסוגלים, כך טוען רות, להבחין ב"טוּב-הלב של הסלאבי" במזרח אירופה, ואינם יודעים שגם במערב אירופה יש אנטישמיות, אלא ששם זאת "הברבריות המבויתת של המערב-אירופי הנותן דרור לסטיותיו."

ובכלל, הוא מעלה את התהייה הנמשכת עד ימינו: מהי בעצם היהדות, דת? ואולי בעצם – לאום? "האם היהודים הם אומה ככל אומה אחרת; האם הם פחות או יותר מכך; האם הם קהילה דתית, או קהילה שבטית, או גוף מאוחד מבחינה רוחנית בלבד; האם אפשר להחשיב את היהודים כ'עם' בלי קשר לדתם, עם שבמשך שנים שימר את זהותו רק מכוחה של דת ומכוח מעמדו המיוחד במדינות אירופה; האם אפשר אצל היהודים להפריד בין דת ללאום[…]?"

לדעתו, היהודים הסבורים שיש "אומה יהודית", שואפים לטריטוריה. חלקם מאמינים שיזכו לכך בעקבות התיישבות "בפלסטינה". אחרים תובעים מהארצות שבהן נולדו להכיר בהם כשותפים שווי זכויות לילידים אחרים. המתבוללים בארצות אלה מאמינים שכבר זכו לכך. "הם אוהבים את המדינה כפי שהאזרחים הנוצרים אוהבים אותה, ואף יותר". (אותם הוא דן לכף חובה, על שהתרחקו מהיהדות האמיתית: לדבריו, המבקר בבתי הכנסת שלהם ייווכח עד כמה הפרקטיקות הנהוגות בהם דומות לאלה המתקיימות בכנסיות.) לעומתם יש יהודים המתכחשים בכלל ללאומיות כלשהי, וסבורים שהעולם הולך לקראת ביטולה.

ישראלי בן זמננו אינו יכול להימנע מהתהייה – אז מי מכל אלה צדק, בטווח הארוך? ושמא הטווח, מקץ כמאה שנה, אינו ארוך די הצורך?

רוֹת עוקב אחרי יהודים שהיגרו לגרמניה. הם עצמם אבודים, אבל, כך הוא טוען, לילדיהם יש סיכוי. הם כבר נולדו בארצם החדשה, רכשו השכלה, והם מתנהגים "כאילו היו ילידי המקום". אין להם מושג שגם אם הם "נראים" כמו "נוצרים מאושרים שאינם מושא לרדיפה וללעג," לא יוכלו באמת "להימלט מן האנטישמיות".

לעומתם היהודים המתבדלים – אלה שמטפחים את התרבות היהודית, מקימים בתי ספר משלהם, שומרים על שפתם – סומכים רק על האל ואין בדעתם להתגונן בכוחות עצמם. בעיניהם יהודים שאינם נתלים בציפייה לבוא המשיח אינם ראויים לשמם.

ועוד, יהודים מסוג אחר, תולים את האנטישמיות שהם חווים בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן דוגלים בסוציאליזם.

מה דעתו (המייצגת?) של יוזף רות על הציונות? "ליהודים יש הזכות להתיישב בפלסטינה לא מפני שהגיעו מהארץ הזו, אלא מפני ששום ארץ אחרת לא חפצה בהם", הוא כותב. ועם זאת, הוא מכיר בבעיה שהציונות יוצרת: "אך החשש של הערבי לחירותו מובן ממש כמו רצונו הכן של היהודי לחיות עם הערבי בשכנות טובה", ומוסיף כי "ההגירה של צעירים יהודים לפלסטינה תדמה תמיד למסע צלב יהודי, שכן למרבה הצער המהגרים היהודים גם יורים", כך, לפני יותר משמונים שנה! ועוד התנגדות לציונות מביע רות, מכיוון שונה לגמרי: הציונים חולמים להקים מדינה "שתיראה פחות או יותר כמו האומות האירופיות. אפשר שכך תיכון לה מדינה עצמאית, אך לא יהיו בה יהודים", הוא מזהיר, ובכך מקומם עליו קוראת ישראלית וחילונית שמבקשת לשאול אותו בדיעבד: אבל מה רע בכך?

אכן, בחיבורו השני בספר, "השטטל", אפשר לראות את עמדתו של יוזף רות כלפי היהדות המסורתית, האורתודוקסית: הוא מפאר ומרומם בהתפעלות את חצרותיהם של רבנים "בעלי נסים" ומסביר כיצד הן פועלות. קשה להאמין שאינו נוקט נימה אירונית כשהוא מספר על עושרם של הרבנים הללו ועל נשותיהם אשר "לבושות מלבושים יקרים ופוקדות על משרתות העומדות לרשותן. יש להם סוסים ואורוות: לא כדי לשאוב מהם הנאה, אלא לשם הייצוגיות". האומנם? מופתעת הקוראת לקרוא את הערת האגב הזאת, ומבקשת לפנות אל רות ולברר: "לשם הייצוגיות"? אתה לא מתכוון ברצינות, נכון?

לאורך הספר קשה להימנע מהתחושה שהגזענות, האנטישמיות, חלחלה בלי דעת אל נפשו של המחבר, (ומשום כך כנראה גם לנפשם של יהודים רבים אחרים). מצד אחד הוא מתפעם מהרבנים, ומנסה לתאר את האנטישמיות ולמפות אותה, כאילו שזאת משימה אפשרית: "בפראטר הווינאי אין כמעט התבטאויות אנטישמיות", אבל "בטאבורשטראסה, הרחוב שמוביל לפראטר, מתחיל האנטישמי להיות אנטישמי" (האם זאת תמימות, עיוורון או מנגנון הכחשה שנועד להגן על נפשו?).

מצד שני, גם התיאורים שלו עצמו לוקים בסטריאוטיפיזיה מדאיגה. כך למשל כשהוא מספר על אבטיפוס של יהודי, שדואג להשכלת ילדיו, מקפיד לחסוך כסף, בניגוד לשכניו הנוצרים, שהוא "תמיד בעלים של דבר מה, משום שהוא שייך לגזע עתיק: תכשיטים שירש מאבות-אבותיו, מיטות, רהיטים" (ומה, נוצרים אינם יורשים מאבותיהם?), "הוא אינו שותה לשוכרה, ואין לו הפזיזות העצובה אך בריאה של הפועל הנוצרי". על ה"פרולטרים" היהודים הוא כותב שהם "אנשים נוגעים ללב, נאיביים, בעלי כוח פיזי לא-יהודי כמעט" שיש בהם גם "מידה לא קטנה של חסד…" במקום אחר הוא קובע: "בדרגה מסוימת של שכרות גם הנוצרים הם טובי לב". כל אלה, כמובן, סטריאוטיפים, המעידים על רוח התקופה ההיא, על ההכללות המסוכנות כל כך שהכול, יהודים ולא יהודים, ראו אותן כמובנות מאליהן.

עד כדי כך הוא מאמץ בלי דעת את השיח האנטישמי, שהוא מספר על יהודי גרמני אחד, שלא נהג הכנסת אורחים בעמיתו, מהגר יהודי ממזרח אירופה, והוא "משלם על כך היום בכליאה במחנה ריכוז"! את המשפט המזעזע הזה כתב יוזף רות ב-1937, בהקדמה למהדורה הנוספת לספר. מסתבר אם כך שבאותו שלב אפילו יהודים לא הבינו לאשורה את שרירות הלב והרשעות הנאציים, שלא נזקקו לשום סוג של הצדקה כדי להשליך בני אדם למחנה ריכוז.

לכאורה מודע רות לאפשרות שגם יהודים יכולים להיות אנטישמיים: "לפעמים יהיו ניניו של הרוכל [היהודי] אנטישמים" הוא כותב, ואינו מסוגל להבחין בגזענות שלו עצמו.

גם במאמר "הגטאות במערב" אפשר לשמוע הד מזעזע לשפה שהייתה נקוטה באותם ימים: רות מנסה להצדיק את יהודי מזרח אירופה שהיגרו מערבה. בווינה, כך הוא מסביר, אי אפשר להאשים אותם בכך שהם "לא פרודוקטיביים", שהרי לא מתאפשר להם להיקלט, והם עושים כמיטב יכולתם הדלה. מסתבר שזאת הייתה האשמה רווחת: היהודים בכלל, ופליטים יהודיים בפרט, אינם "פרודוקטיביים", ויש כאן מי שחש להגן עליהם ולהצדיק אותם, מתוך קבלה בסיסית והסכמה עם המונח עצמו ועם משמעותו.

ובכן, רות מסביר מדוע הפליטים הללו ממזרח אירופה מתקשים להיות "פרודוקטיביים", ולפיכך ראויים לכבוד ולהתחשבות. בין היתר, כי קודמיהם, היהודים הוותיקים שלפני דור או שניים דמו לאותם פליטים, אינם רוצים בהם. הם עצמם "'כבר וינאים, והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח". (לפני כמה שנים התחוור לי שההתנשאות של אותם ימים טרם פגה: אמה של אחת ממכרותיי סירבה להזמין לכנס משפחתי כלשהו את קרובי המשפחה שלא נולדו כמוה בגרמניה. "אבל הם בכלל פולנים!" היא טענה נגדם במיאוס לא מוסווה…).

תיאור הפליטים היהודים בברלין מעלה על הדעת את מה שמתרחש בימינו: "דיירי הרחוב נאבקים לשווא. הם רוצים להתפרש על פני שטח גדול יותר? ברלין לוחצת אותם שיישארו במקומם," ובמרסיי "משפחות שלמות לנות תחת כיפת השמים". כמה שזה מזכיר את הפליטים מסוריה, עיראק, אפגניסטן ואפריקה שממלאים כיום את חוצות הערים הגדולות באירופה, נאבקים לזכות בתקווה כלשהי לחיים סבירים, להם ולילדיהם!

לא רק על הלכי הרוח של אותה תקופה אנחנו לומדים מהספר, אלא גם על אורחות החיים וההתמודדויות שנכפו אז על יהודים. למשל: "הדרך הראשונה והקשה ביותר שעל המהגר היהודי ממזרח-אירופה לצעוד בה היא אל מטה המשטרה", שם עליו לקבל אישורים מ"אדם שאינו סובל יהודים באופן כללי, ויהודים ממזרח אירופה במיוחד". הוא יידרש להציג מסמכים "שאין כמותם", שאף מהגר נוצרי אינו נדרש להם. שמו היהודי-מדי יעורר בעיות. תאריך הלידה שלו אינו ברור. אין לו מסמכים, אזרחותו מפוקפקת. איך בכלל הגיע לכאן? איך חצה את הגבול? הוא ודאי משקר שוב ושוב. ו"איש אינו משתאה לנוכח דרישותיה הנאיביות של המשטרה", כותב רות. שוב אפשר לראות כיצד הסופר, המתעב כל כך את השלטון הנאצי, את עיוותיו ואת עוולותיו, מאמץ מבלי משים את נקודת המבט של אויביו. "דרישות נאיביות"? האומנם? האם הדרישות הללו אינן התעללות מכוונת?

קשה להכיל את עוצמת הניתוק של האנשים שחיו אז, ולא יכלו להבין את המציאות לאשורה. כך למשל מספר רוֹת עד כמה פריז מסבירה פנים ליהודים. כיצד יהודים מזרח אירופים "נהפכים לצרפתים" של ממש. הוא לא יכול היה לדעת על דראנסי, על משטר וישי, על שיתוף הפעולה של צרפתים רבים עם הכובשים הנאצים, הצפוי בעוד זמן לא רב.

תחזיותיו לעתיד מזעזעות. כך למשל הוא תוהה אם "שאלת היהודים" תיפתר ברוסיה, ובעקבות זאת – בעולם כולו, וזאת משום ש"אדיקותם הדתית של ההמונים הולכת ופוחתת במהירות, המחסומים החזקים של הדת נופלים, המחסומים הלאומיים, החלשים יותר, משמשים להם תחליף גרוע." והוא מוסיף וחוזה כי "אם תימשך ההתפתחות הזאת לאורך זמן, יהיה זה סופה של הציונות, סופה של האנטישמיות – ואולי גם של היהדות." כמו כן הוא שואל את עצמו אם בעתיד היהודים יהיו אלה שיזכו לתשואות, דווקא משום שלא הייתה להם מולדת משלהם, "בשעה שהעולם כולו שקע בטירוף הפטריוטיזם".

כואב כל כך לדעת עד כמה תקוותו התבדתה.

כמי שנולדה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, כמי ששמעה שוב ושוב בנעוריה בשנות השישים את הססמה שרווחה בעולם המערבי " "Make Love Not War", אני מתקשה להשלים עם שובו של "טירוף הפטריוטיזם", ואיני יכולה שלא לתהות באיזה עיוורון עכשווי, בדומה לזה של יוזף רות, אנחנו לוקים.

"הם יישארו במקומם", כותב רות על יהודי גרמניה, "הם יתחתנו, יתרבו, יורישו את קדרותם ואת מרירותם לבניהם – ויקוו שיום אחד 'הכול יהיה אחרת'". ואולי בעצם צדק? אולי חזרתם של יהודים (וישראלים) רבים כל כך לברלין מעידה על כך?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

ויליאם שייקספיר, הנרי IV: מהו הכבוד שזוכים לו בשר התותחים?

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.


הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

אווה קילפי "כשנולדים נכדים"

כְּשֶׁנּוֹלָדִים נְכָדִים,
הַסַּבְתּוֹת סוֹף סוֹף משליכות אֶת עַצְמָן
הַצִּדָה מִסְּחַרְחֶרֶת הָאִמָּהוּת,
מִשְׁתַּחְרְרוֹת לֶאֱהֹב בְּלִי שֶׁמֶץ מְבוּכָה
כְּמוֹ שֶׁלֹּא אָהֲבוּ מֵעוֹלָם.
סוֹף סוֹף הֵן יְכוֹלוֹת לִרְאוֹת אֶת הַיֶּלֶד
מֵהַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן.
הוּא אֵינוֹ חֵלֶק מֵהֵן,
הֵן חֵלֶק מִמֶּנּוּ,
חֵלֶק מֵעוֹלָם שֶׁסָּבְרוּ כִּי נֶעְלָם,
וְהִנֵּה הוּא פּוֹקֵחַ וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו
כְּמוֹ יְצוּר פְּרֵהִיסְטוֹרִי
שֶׁנִּשְׁלָה לֹא צָפוּי מִמַּעֲמַקִּים,
פְּקַעַת קְטַנָּה שֶׁל פֶּרַח שֶׁחָבוּי בָּנוּ
וְיֵשׁ לוֹ הִזְדַּמְּנוּת לִצְמֹחַ.
כָּךְ פּוֹרְחוֹת סָבוֹת,
בַּמִּדְבָּר שֶׁלָּהֶן פּוֹרֵץ לִבְלוּב מְטֹרָף,
נֶכְדֵיהֶן דּוֹהֲרִים
עַל סוּס עִם שֵׁשׁ רַגְלַיִם, הַשֵּׂעָר מִתְפָּרֵעַ
בְּלִי רִתְמָה, בְּלִי מוֹשְׁכוֹת.

בַּקְּלִיפּ קְלוֹפּ שֶׁל הַשִּׁירָה
אַף נִצָּן לֹא נִקְרַע.


לעברית (מהתרגום לאנגלית. נכתב בפינית), עופרה עופר אורן

            Eeva Karin Kilpi

Donald Adamson, from Finnish

האן קאנג, "הצמחונית": מה קורה כשאישה רוצה להפוך לעץ

"זה הגוף שלך, את זכאית לעשות בו ככל העולה על רוחך. המקום היחיד שבו את חופשייה לעשות כרצונך, ואפילו זה לא יוצא כפי שרצית". לקראת סופו של הספר הצמחונית, כששתי האחיות כמו מתמזגות, אחת מהן, השפויה לכאורה, מביטה במראה ואומרת לעצמה שאסור היה לה להניח לרופאים לשלוט בגופה של אחותה. שיש לה, לאחות, זכות (וגם סיבה!) להרעיב את עצמה, אפילו למוות, אם כך היא בוחרת לנהוג.

הצמחונית, רומן שכתבה האן קאנג, סופרת דרום קוריאנית, זכה בשנה שעברה בפרס  מאן בוקר הבינלאומי. הוא מתחיל במתינות ונגמר בסערה, מבטיח להתהלך על מי מנוחות משעממים של שפיות ומתינות, אבל משייט בתוך טירוף חושים, הן בתכניו והן באופן שבו הם משתקפים בכתיבה. הספר סוריאליסטי ומוזר כביכול, ובעצם – ריאליסטי לחלוטין, נובע מתוך מציאות ממשית ועגומה, שפרטיה המייסרים סבירים. לא הספר מטורף, אלא האמת שהוא משקף.

הרומן מחולק לשלושה פרקים. בכל אחד מהם אנו חווים את העולם מתוך מה שמכונה בספרות "מבע משולב", כל פעם של דמות אחרת: גבר נשוי, גיסו וגיסתו. כלומר: הסיפור מסופר בגוף שלישי, אבל מתמקד בנקודת המבט של דמות אחת בלבד. כך מתאפשר לנו לחוות את השוני באופן שבו הדמויות רואות זו את זו, ועם זאת, הכתיבה אובייקטיבית לכאורה, כלומר, אינה נמסרת ישירות מפיהם של האנשים הללו.

בפרק הראשון אנחנו פוגשים גבר שרוצה רק דבר אחד: את החיים הכי רגילים שאפשר לקבל. הוא אדם בינוני שמודע לבינוניותו ומחפש לשאת את "האישה הממוצעת ביותר ביקום", שתקנית, לא תובענית. ברור לו שאישה יפה וחושנית הייתה מערערת את קיומו "המאורגן בקפידה". ואכן, בשנים הראשונות אשתו, יונג-יה, עונה על ציפיותיו. החריגה הקיצונית ביותר מהנורמה שהיא מפגינה היא סירובה ללבוש חזייה. די אפילו בכך כדי להפחיד ולהדאיג אותו. הוא זקוק למישהי שאיש לא יבחין בקיומה, שלא תבלוט בשום צורה. חייו משתנים סופית כאשר אשתו השתקנית, שהייתה עד כה בשלנית יעילה, מחליטה פתאום להיות צמחונית ומסרבת לבשל בשר גם בשבילו.

הצמחונות שלה נהפכת במרוצת הזמן למעין סמל. בעצם, מתברר שלא רק שהיא מסרבת לאכול בשר או כל דבר הבא מהחי, (למעשה היא טבעונית), אלא שהיא מבקשת להפוך בעצמה לצמח. מצבה הנפשי מתדרדר, עד שהיא מאבדת לחלוטין את שפיות דעתה.

את תהליך ההתערערות אנחנו חווים אתה. בפרק הראשון יש כמה מונולוגים קצרים המובאים מפיה ומסגירים מה היא חשה, על מה היא חולמת ומה מפחיד אותה. בשני הפרקים הבאים השיגעון מצטייר מתוך נקודת מבטם של גיסה, הבעל של אחותה, ואחרי כן של אחותה, אין-יה, עצמה. כך העלילה מתקדמת. כל פרק מתחיל בנקודת זמן חדשה, ועל מה שאירע לפניה אנחנו לומדים מתוך התודעה החדשה שאליה הגענו.

ואז מסתבר מה שאמור תמיד להיות מובן וידוע: האנורקסיה של יונג-יה, שהופכת בעיני רוחה לאט לאט לעץ, היא תולדה של אלימות שחוותה במשפחה. יש רמזים סמויים לפגיעה מינית ויש ראיות גלויות לתוקפנות אכזרית שמתרחשת לנגד עינינו, לא כזיכרון רחוק. יש רגע שבו מתחוור לאין-יה, האחות השפויה לכאורה, שאפילו היא, שתמיד דאגה לאחותה, בעצם הפקירה אותה.

הרומן הזה הוא אם כן מעין "הצגת מקרה": הוא מצייר את ההשתגעות הנחווית כמעט מבפנים, ואת המנגנונים המייצרים אותה. אנחנו חשים בה, אם כי רוב הזמן איננו מתקרבים אל התודעה המשתגעת, אלא רק עדים לה ונשארים לצדה.

העניין שהספר מעורר נובע גם מהמציאות הזרה כל כך שבו הוא מתנהל: בסיאול שבקוריאה הדרומית. אמנם העלילה בת זמננו, על כך מעידים הטלפונים הניידים והמחשבים המוזכרים בו, אבל שוררת בו כל הזמן אווירה זרה, שונה ממה שמוכר. למען האמת, קשה לדעת אם אותה תחושה נובעת מתכניו או  מהרקע והסביבה שבה הכול מתרחש. (דוגמה קטנה: מסתבר שאישה נחשבת שם נאה במיוחד אם עיניה גדולות, ויש בעפעפיה "קפל עור טבעי"…).  עם זאת, חלקים מסוימים בו מוכרים עד כאב, והם כנראה אוניברסליים. הם מתארים את הנחישות נטולת הפשרות של מי שמופקדים על בריאותנו, ולפעמים טועים לחשוב שהמטרה – שמירה על החיים − מקדשת את כל האמצעים. תיאור ההחדרה של צינורית ההזנה לאפה של אנורקסית חולת נפש מעורר פלצות ותהיות. (הוא מעלה על הדעת את הפרקטיקות המזוויעות המתוארות בספר העיון של ענת גור גוף זר. גם שם מעידות נערות על חוויה של מעין אונס שעברו כשטיפלו בהן).

השופטים שהעניקו להאן קאנג את פרס מאן בוקר העדיפו אותו על פני מתחריו: סיפורה של הילדה האבודה  של אלנה פרנטה, וספר של אורהאן פאמוק הטורקי, שזכה בפרס נובל לספרות ב-2006. אין ספק שזהו הישג לא מבוטל.