“כשהייתי בכיתה ט'”, מספר בן לרנר, משורר, וסופר אמריקני עטור פרסים (ביניהם – The National Book Award for Poetry ופרס פוליצר), “הטילה עלינו המורה ללמוד בעל פה שיר, ולדקלם אותו בכיתה.”

לרנר חשב שהוא מתחכם, כשבניגוד לחבריו, שרובם הביאו לכיתה את אחת הסונטות הכי מפורסמות של שייקספיר, מספר 18, הוא בחר שיר שנראה לו פשוט יותר. מריאן מור (Marianne Moore) כתבה ופרסמה אותו ב־1967:

לרנר התקשה, כמובן, לזכור את המילים, אף אם היו רק עשרים וארבע מהן, והתבלבל כשניסה לדקלם את השיר, וזאת, הוא מסביר בדיעבד, מכיוון שבהיעדר “עוגנים” פרוזודיים – אין משקל, אין חריזה – קשה הרבה יותר לשנן אותו מאשר את הסונטה השייקספירית.

ובכל זאת לפחות השורה הראשונה של השיר נשארה חקוקה בזיכרונו: “I too dislike it”. הוא שב ושומע אותה בתודעתו בנסיבות שונות. למשל, כשהוא פותח את המחשב הנייד, כדי לכתוב ספר, או כדי לקרוא. או – בערב קריאה, כשהמנחה מציג משורר כלשהו. או – “כשאני מלמד, אני, עקרונית, מהמהם לעצמי את השורה”. וגם “כשמישהו מעיד על עצמו, כפי שנוהגים רבים כל כך לעשות, שהוא לא מבין כלום בשירה בכלל, ובשירה שלי בפרט ו/או כשאותו אדם מסביר שלדעתו השירה מתה”. גם אז לרנר שומע את השורה ההיא מהדהדת בתוכו: “I too dislike it”…

ספרו של לרנר הוא מעין ניסיון לפענח, אם אפשר בכלל, מהי שירה. מדוע רבים כל כך מתנגדים לה. מדוע מי שמתיימר להיות משורר, שם את נפשו בכפו, כי הוא מועד לתגובה של השתוממות או לגלוג. וכן, גם – מדוע אפלטון הסביר שהשירה היא עניין מסוכן ומשחית. (לסיכום ובקצרה: כי היא מרמה. כי לא ייתכן שיתקיים בעולם הגשמי שיר שיוכל להשתוות לאיזשהו דגם של השיר המושלם, האידיאלי…).

“איזו מין אמנות מניחה מראש שהקהל שלה מתעב אותה, ואיזה מין אמן מצדד בתיעוב, ואפילו מעודד אותו?” לרנר תוהה. והרי, הוא טוען, “הרבה יותר אנשים טוענים שהם שונאים שירה מאלה שבכלל מסוגלים להסביר מהי שירה. גם אני לא אוהב אותה, (והנה – את חיי ארגנתי כך שהם סובבים סביבה).”

ספרו של לרנר מאלף וגם משעשע ושנון. הוא מספר למשל כיצד לדעתו בא לעולם המשורר המוכר הראשון שכתב באנגלית. הוא רואה בעיני רוחו את קאדמון (Caedmon), שפעל במחצית השנייה של המאה ה-7. האיש היה, לדבריו, מחוסר כל כישרון מוזיקלי. כשהתבקש להצטרף לחבריו ולשאת את קולו בשיר, ליד המדורה, ברח קאדמון במבוכה והצטרף אל העדר שרעה. שם, כשהתנמנם בין מפריסי הפרסה, זכה לביקור של דמות מיסתורית, “כנראה אלוהים”, קובע לרנר, שתבע ממנו לשיר. “‘אתה חייב לשיר לי’, אומר אלוהים. ‘אני לא יכול,’ אומר קאדמון, אולי לא בדיוק במילים האלה. ‘זאת הסיבה שאני ישן באורווה, במקום לשתות תְּמָד עם החברים שלי, ליד המדורה.’ אבל אלוהים (או מלאך, או שד, פרטי הסיפור נותרו מעורפלים) לא מוותר ותובע שיר. ‘אבל מה עלי לשיר?’ שואל קאדמון, ואני מדמיין אותו נואש, שטוף זיעה קרה, בתוך חלום הבלהות. ‘תשיר על התחלת הבריאה של הכול’, מצווה המבקר. קאדמון פוער את פיו, ולתדהמתו, שורות מופלאות, למען אלוהים, זורמות מתוכו”.

איזה תיאור מצחיק ומאלף הוגה כאן לרנר! וכמה הוא מתקשר להמשך, לדיון שלו על האופן שבו שירה מנסה “לתרגם את החלום לתוך עולם הערות”…

אבל, לדבריו, השיר שקאדמון כתב, אכן – על בריאת העולם היה – בהכרח! – רק הד קלוש של השיר המקורי, זה שאותו חלם. (ומה עם הפסוק הפיוטי המופלא “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם”?). השיר שקאדמון כתב “החזיר אותו אל החברה האנושית”.

(נזכרתי כאן בסיפור המפורסם על השיר “קובלה חאן” מאת סמואל קולרידג’, שחלם אותו, ובהקיצו – הזדרז לתעד את החלום, אבל לא הספיק לכתוב את כולו בגלל מבקר לא קרוא שהקיש על דלתו. אחרי שהמטריד הסתלק, כבר לא זכר המשורר את ההמשך…).

“שירה,” מסביר לרנר, “נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה. יש לך דחף טרנסדנטלי לכתוב שיר, אתה מזומן לשיר. אבל ברגע שאתה מתרחק מהדחף ומתקרב אל השיר הממשי, שירת אינסוף האפשרויות נפגעת, בגלל סופיות האפשרויות של המציאות. בחלום שורות השיר יכולות להביס את הזמן, מילותיך יכולות להתנער מההיסטוריה של השימוש בהן, אתה יכול לייצג את מה שאי אפשר לייצג (כלומר – את יצירת הייצוג עצמו).”

לפיכך, קובע לרנר, “שירה אינה ‘קשה’. היא בלתי אפשרית”.

“בכולנו אצורים רגשות”, הוא מנסה להסביר עוד ועוד את קוצר ידה, כביכול, של השירה, ובעצם, בסופו של דבר ובמובלע, את עוצמתה, ותוהה: “איפה בדיוק הם [הרגשות שלנו] ממוקמים?” ואז, שוב בתהייה פיוטית כל כך: “שירה היא הביטוי הטהור ביותר (כמו שתפוז מבטא מיץ?)”

“אתם משוררים, גם אם אינכם יודעים את זה”, מספר לרנר על משפט “מעצבן” שאחד המורים שלו בכיתה ב’ נהג לחזור עליו אם מישהו מהילדים השמיע במקרה שתי מילים חורזות. “אני חושב שהקלישאה המבודחת הזאת מסגירה את האמונה הכללית בנוגע לשירה: יש ילדים שלומדים לנגן בפסנתר, יש ילדים שלומדים לרקוד. אבל כל אחד הוא משורר, בין אם הוא יודע על כך ובין אם לא, כי כל מי שנמנה עם הקהילה הדוברת שפה – כל מי שהוא ‘אתה’, זה הכול, אין צורך בשום דבר נוסף – ניחן ביכולת פיוטית”….

אכן, כל מי שתספר לו שאתה משורר, אומר לרנר, ישיב לך מיד שגם הוא – כתב בילדותו, כותב עכשיו, מתכוון לכתוב, יכול לכתוב…

בימים שערך כתב עת ספרותי קטן ושכוח אל, קיבל אינספור פניות מאנשים שהסבירו לו שהם חולים מאוד, ימיהם קצובים, והם פשוט חייבים לראות את שיריהם מתפרסמים איפשהו, בכל מקום שהוא. גם אסירים שלחו לו שירים מבית הסוהר, בתחושה שאם מה שכתבו יופיע בדפוס, יחדלו מלהיות סתם אסירים, יעברו למישור נעלה המכונה – משוררים שיצירותיהם ראו אור!

(לפני שנים רבות, כשספרי הרביעי ראה אור, התקבלתי למקום עבודה חדש. הממונה עלי הציגה אותי והסבירה – כן, באנגלית: “Ofra is a published writer”, וזאת, יש לדעת, בניגוד לה עצמה שהייתה, לדבריה, an unpublished writer. ולא שלא ניסתה לעבור לקטגוריה האחרת, הנחשקת, ולא הצליחה: אף מוציא לאור לא התעניין ביצירתה. ובכל זאת כינתה את עצמה סופרת. “an unpublished one”. מאחר שהייתה ילידת ארצות הברית, הסבירה עוד שהיא “יוצרת במסורת של המינגווי: סופרת־גולה, כמוהו ממש, שכן כידוע המינגווי האמריקני חי זמן מה בפריז…).

כולם, לפי לרנר, רוצים להיות משוררים. ועם זאת, בכולם מתעורר קורטוב של בוז כלפי משוררים: “לא יכולת למצוא עבודה ממשית?” הם שואלים בסמוי, בלי לומר דבר. ואם משורר מספר שהוא גם מלמד, ממשיכים לדון אותו לכף חובה, שהרי הוא מועל באמנותו… ובכל מקרה, סבורים הבריות, הרי גם הוראה אינה עבודה ממשית, לא כן?

(מאחר שהספר לא תורגם, ככל הידוע לי, לעברית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי).