בספרו הקודם, קריסה, סיפר לנו אברהם אלטמן, כמעט באופן נבואי, או לפחות בעיניו של מי שרואה את המציאות כפי שהיא, על “מזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור”, כפי שכתבתי עליו בטור קודם, ביוני 2020.

ספרו החדש והמצוין, מים קרים, דומה ושונה.

“אם אין שקרים ואין הסתרות, אין גם סיפור”, קורץ אלינו המספר בסיומו של “אהבלה” אחד הסיפורים בקובץ, שראה אור לאחרונה. אותה “אהבלה” היא אודליה, אישה שמעשה קיצוני ומיותר לכאורה הבהיר לה איזו אמת נסתרת על עצמה, על אישיותה, ועל נישואיה הבורגניים והרגילים לגמרי, לכאורה. 

כמו בשאר הסיפורים, מיטיב אלטמן לתאר פערים, ועושה זאת באמצעות… פערים! לא הכול נאמר, הקוראים מתבקשים למלא את החללים שבין מה שנאמר למה שקרה במציאות, ולהבין, כמו אודליה, משהו לא רק על הדמויות הרבות המאכלסות את הקובץ, אלא גם על עצמו. 

הסיפורים מגוונים מאוד בסגנונם, וכל אחד מהם פוער פתח הצצה קטן לעולם שונה מזה של קודמו, ומזה של הבא אחריו.

אנחנו פוגשים למשל את יאנה, עולה חדשה מברית המועצות לשעבר, חודרים אל נבכי נשמתה ומבינים, בתוך כמה עמודים, מדוע הובאה להארכת מעצר, מדוע עיניה ריקות מהבעה, מה עבר עליה לאורך חייה עד לרגע שבו קרסה.

או את יוענה, צעירה ישראלית שמחפשת את אמה, נחשפת למעמקיו של בולשיט “רוחני” ניו אייג’י ומנסה לשווא לנער אותו, לאלץ את מי שמכור לו לראות את השקר והצביעות. 

הסיפור “תנין” מתעתע ומשעשע. הוא נכתב מגוף ראשון, ומתחיל בנינוחות שאינה מעידה על ההפתעות הרבות שטמונות בו. מישהו מספר על כך שהוא “אדם של הרגלים, אוהב את השגרה שלי.” בסדר. אנחנו אתו. עם בית הקפה הרגיל שלו, ששם הוא אוכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו, תמיד אותו דבר. בינתיים הכול מתקבל על הדעת. אמנם דבקותו היתרה במסלול ההליכה הקבוע שלו מתחילה קצת לעורר תמיהות, אבל אנחנו אתו. ואז מתחיל החלק שנראה מטורלל בעליל. אבל אלטמן מצליח לעבוד עלינו, בקריצה שובבית: מי פה משוגע? הדובר? הסביבה? האיש שמופיע ונעלם בבית הקפה? מה פשר הדברים שהוא מספר? האיש הזה פרנואיד, זה ברור, נכון? ואולי הפרנואיד הוא בעצם – הדובר? החבר שלנו מתחילת הסיפור? ואולי לא? אולי – ? ובסוף יש הפתעה משעשעת, שאומרת לנו: אל תהיו כל כך בטוחים בשום דבר…

הסיפור “אבא”, שהוא בעצם על היעדר – עמיר נולד לאם לא נשואה שחיה בקיבוץ, מתחיל בשאלה: “למה לעמיר אין אבא?” ששואלת בתמימות ילדה. אנחנו מלווים את עמיר לאורך השנים, הוא גדל לנגד עינינו, ואחרי שנודע לו מי אביו הביולוגי, אנחנו שותפים להיווצרות הקשר ביניהם. בלי תיאורי רגשות. רק עם תיאורי מעשים. ומתוכם אנחנו מבינים מהי בעצם אבהות. מה מהותה. 

הסיפור “במרכז המסחרי” מתעד בעדינות, ברמזים, רגע שבו נפרדו דרכיהם של שניים שהיו חברים טובים בשכונה. מה קרה ש”ביום אחד נפרדו והלכו כל אחד בדרך אחרת, האחד לכאן והאחר לשם.” האחד – “לפנימייה ומשם לבית הספר התיכון”, האחד – ל”פרופיל 21″ והאחר – לגולני, האחד – “לעבריינות, לשירות מבחן ולכלא”, והאחר – “לבית ספר לשוטרים ולקורס קצינים”? ומדוע החבר שהצליח מבקש לרגע להתפאר בתצלום של משפחתו, ואז נמלך בדעתו? אנחנו נוכחים שנקודת ציון אחת בחיים, יכולה, ברגע אחד, לקבוע הכול. כי כזאת המציאות: כל רגע טומן בחובו אינספור המשכים וכל אחד מהם יכול להיות צומת דרכים הרה גורל.

בסיפור “עבודה” אנחנו נכנסים לתוך תודעתו של פושע אלים. שפת הדיבור שלו עם עצמו ועם הסובבים אותו משתנה היטב ובמיומנות, ואינה דומה לשפה שבה כתובים הסיפורים האחרים. יכולתו של אלטמן לשמוע נימות דיבור ולדייק בתיעודן מרשימה! 

כך למשל בסיפור “תשאלי אצל אמא למה היא בוכה” אנחנו עדים לשפת ילדים:

“‘ירד לו דם?” 
“כן, הרבה דם. ולקחו אותו למרפאה וסגרו לו את הראש.
גם לי פעם ירד דם באצבע כי לקחתי סכין גילוח והיה אסור לי לקחת.”
“אני דחפתי אותו.”
“את מי?”
“את יוסי, הוא נפל כי דחפתי. אבל זה היה לא בכוונה.”

אלטמן אינו מהסס לתעד שפת דיבור כמות שהיא: “ובבוקר שהעירו אותנו הוא הריח משְׁתִינָה”, וזה מדויק, ונהדר. 

כל הסיפורים שלמים, מלאים, ומפליאים לצייר רסיסי מציאות משכנעים ומרתקים.