בני משפחת פוגל, אחיו של מוטי פוגל, גיסתו ושלושת ילדיהם, נרצחו בפיגוע דקירה וירי בערב שבת, 11 במרס, 2011. באותו יום אירע האסון הגרעיני ביפן, בכור בפוקושימה, בעקבות הצונאמי ששטף את הכור. למוטי פוגל נודע על הרצח של בני משפחתו רק במוצאי אותה שבת
האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ”א.
כל מי שקרה לו אסון יודע על מה אני מדבר. אדם יוצא לקניות בשוק ולפתע רואה אדם מוכר שמת כבר מזמן. אדם הולך לישון ומי בא לבקר? המת. שנים חלפו מאז האסון, הולך אדם למסיבת יום הולדת במחשבה לבלות, ומכר רחוק שואל אותו מה שלום ההורים ואיך הם מתמודדים. מרגע שהתפרץ, האוקיינוס לובש את דמותו של הצונאמי. הוא מקיף את היבשה שעליה אנחנו חיים, מסתער עליה, חותר תחתיה. מדי פעם הוא גואה ללא הזמנה. מדי פעם אנחנו הולכים לצפות בו כדי להיזכר במה שהוא לקח מאיתנו. האוקיינוס – שבהיעדר מילה טובה יותר אקראלו ההיעדר – מבודד אותי על האי שבו אני חי.
עבור תושבי פוקושימה, צונאמי והתכת כור גרעיני אינם דימויים, אלא אירועים קונקרטיים. באילו דימויים הם משתמשים כדי לתאר את מה שקרה להם? האם הם אומרים שהצונאמי תקף אותם כמו רוצחים שפורצים לבית באישון ליל?
