בעיה נושנה היא בכל מנהיגות: האם יש לעשות את הטוב בעיני העם, או את הטוב ביותר לעם; ואם נוהגים על־פי הכלל האחרון, מי קובע מה טוב לעם?
במנהיגות מוחלטת אין בעיה: ממילא המנהיג עושה את הטוב בעיניו, שהרי “הוא העם”. הבעיה נוצרת דווקא בדמוקרטיה, שהיא על־פי הגדרתה שלטון העם, ובעיקר בדמוקרטיות החסרות מסורת ארוכה, או נעדרות חינוך אזרחי ראוי ומקיף לנורמות מקובלות.
[…]
התנאי הראשון לפנייה אל העם בסגנון של דמוקרטיה משכללת, להבדיל ממשקפת, הוא שהשלטון עצמו יהיה שלטון חושב, מתכנן לטווח ארוך, ועם זאת – כדי לא לאבד אף לרגע את צביונו הדמוקרטי – פועל על־פי נורמות שלטוניות תקינות ומחמירות. אפשר לכנות שלטון כזה בשם “שלטון לומד ומלמד”.
[…]
העליתיוּת אינה בשום פנים היפוכה של דמוקרטיה. העליתיוּת היא עצם השאיפה לתקן, לשכלל, לעשות טוב יותר עתה ולעתיד ולכל השנים קדימה, במיסגרת הדמוקרטיה ותוך התייעצות. העליתיות היא, בראש בראשונה, חשיבה. היפוכה הוא חוסר מחשבה, חוסר תיקון, השארת דברים במצב בלתי מוגדר, בילבול ציבורי, חוסר מידע או סילוף מידע – ובהיעדר נורמות מוצקות פירוש הדבר, למעשה, כיבוי־שריפות מתמיד, שהולך ונעשה קשה יותר ויותר ממשבר למשבר.
[…]
על מה יכול, איפוא, השלטון בישראל להישען בבואו להנהיג, איזו דמוקרטיה הוא יכול לקיים, ומה יש בידו מחוץ לסקר?
אצלנו, כידוע, אין חוקה; וזה אחד המצבים שנקלעו אליהם בשל אי־היכולת להגיע להסכם על עקרונות שיהיו מקובלים גם על הדתיים. אין לשלטון בישראל, איפוא, מה שקיים־ועומד לשלטון האמריקני: חוקה ברורה, על כל התיקונים והתקנות שהוכנסו בה במשך שנים של שלטון דמוקרטי.
[…]
העם, בחלקו הגדול, אינו יודע כלל מהן הנורמות הרצויות במשטר המתוקן, ובתי־הספר אינם מלמדים דיים, או שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות אקטואליות – ונשארים במסגרת הקרה של “העברת שיעורי אזרחות”, ר”ל, לא בכולם מצויים מורים ברמה מספקת לביסוס הנורמות הללו ביסודות חיים וחברה. שמעתי לא־מכבר נער מבית־ספר תיכון (!) האומר במצוקה אמיתית: “איזה ברדק המדינה, כל אחד מדבר מה שבא לו, כל אחד מפגין, הורסים את הדמוקרטיה…”
[…]
המאבק הפוליטי רחוק מכל דיון רעיוני, והפך להיות תחרות פשוטה על קולות.
שולמית הר אבן, “דמוקרטיה: תמונת מצב” ידיעות אחרונות, 12.10.86