קישור למאמר בכלכליסט, 20.7.2023
רשימת הצעות החוק, ההחלטות, התקציבים, השינויים הפרסונליים, המעשים וההימנעות מעשייה שמפורטת בעמודים האלה מזעזעת כשלעצמה, אבל היא עוד עושה חסד גדול עם הממשלה הנוכחית. היא רק הביטוי הטכנוקרטי הראשוני, קצה הקרחון החשוף של תפיסת עולם מגובשת, שמתנגדת באופן עמוק לכל חירות, מעורבות או כוח בידי נשים. זו רשימה מבהילה, אבל מבהיל הרבה יותר לחשוב כיצד היא תתארך ותתפתח מרגע שיוסרו המחסומים המשפטיים והפוליטיים שעוד מחזיקים מעמד.
המשיחיות והדתיות הקיצונית אינן מתבטאות רק בייהוד השטחים, בבנייה מחדש של הר הבית או בהגדלת קצבאות האברכים. הן טומנות בחובן, מעצם הווייתן, גם “החזרה” של הנשים למעמדן הישן בהיררכיה הפטריארכלית. בראש ובראשונה הרחקה שלהן מכל השפעה או מעורבות במערכת השלטונית, אחר כך בתוך הבית פנימה. לא בממשלה, לא בצבא, לא בפיקוח הרגולטורי, לא בהנהגה של חברות ציבוריות, לא בשום מקום שאליו הן הצליחו לחדור אחרי מאבקים קשים וממושכים. נשים מורחקות, בגלוי, ללא הסתרה, מכל שותפות במעגל קבלת ההחלטות.
הרשימה המכוערת שכאן היא רק ביטוי חלקי למצע האידאולוגי של הקואליציה, שהיטיב לנסח אבי מעוז: “התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה”. הדברים האלה, כמו גם הגזענות והמיזוגיניה הבוטה שנדפו משלל התבטאויות אחרות שלו ושל חבריו, לא הרחיקו אותו מהשררה. להפך. הוא ממשיך להחזיק בעמדת הכוח, מרופד ב־285 מיליון שקל שיוקדשו למירור חייהם של כל אלה שיבקשו לבנות כאן חברה שוויונית.
הקואליציה הנוכחית יושבת על מסד של עליונות דתית ותפיסת עולם אנטי־נשית עמוקה. בכל הקשור לזכויות נשים ולמעמדן, הממשלה הזו היא ממשלת ריאקציה שלא היתה כמוה בישראל. להבדיל מכל הממשלות בעשורים האחרונים, לרבות אלה של בנימין נתניהו, היא כלל לא הציבה לעצמה את קידום הנשים כיעד. אין אפילו מראית עין, והתוצאה היא רגרסיה מהירה וכואבת. וכמעט מטריף לראות איך החברות המעטות שנותרו בממשלה לא רק שלא נאבקות למען נשים, אלא נותנות יד בגלוי לרמיסת הישגיהן.
רק שבעה חודשים חלפו מהשבעת הממשלה, והם הוקדשו בעיקרם לריסוק מערכת המשפט. אם הריסוק יצליח, הקואליציה החרדית־משיחית תתפנה לרסק עוד יותר את מעמדן של הנשים בישראל, בחסות התקרבנות מתמדת, תחושת עליונות ושליחות אלוהית. רק מאבק נחוש יעצור את השיטפון.
שבעה חודשים של הסתערות פרועה על מעמדן וזכויותיהן של נשים
ההסכמים הקואליציוניים, סוף 2022
לא למאבק באלימות
ישראל עמדה לחתום על אמנת איסטנבול, יוזמה בינלאומית למאבק באלימות כלפי נשים שמאגדת כבר עשרות מדינות, ונסוגה בלחץ הציונות הדתית.
אפליה לפי חוק
הקואליציה הסכימה לתקן את חוק איסור אפליה כך שיתיר להפלות במתן שירותים ובמכירת מוצרים מטעמי אמונה דתית, ויאפשר אפליית להט”בים, ערבים ונשים (בגלל לבושן, בסירוב למכור אמצעי מניעה וכו’).
טיפול בתינוק זה לאשה
הממשלה גנזה את היוזמה להאריך את חופשת הלידה לאבות בשבועיים (שאותם לא יוכלו להעביר לאם), שנולדה בממשלה הקודמת.
האלימות תמוגר פחות
התקציב שהוקצה למאבק באלימות במשפחה ב־2023 עומד על 230 מיליון שקל – 20 מיליון שקל פחות מהמלצת מבקר המדינה.
ינואר
רחצה בהפרדה
הצעות חוק של משה גפני ואחרים מבקשות לחייב שעות רחצה בהפרדה מגדרית בחופים, בגנים לאומיים ובשמורות טבע, שלא יפחתו מ־15% משעות הפעילות.
הפרדה באקדמיה
המל”ג מרחיבה את ההפרדה באקדמיה, והוחלט להקים שלושה קמפוסים חדשים ללימודים בהפרדה מגדרית, מתקציב המדינה.
פברואר
צניעות בכותל
הצעת חוק של ח”כ אוריאל בוסו מבקשת לאסור תפילה מעורבת בכותל, ולבוש לא צנוע, קריאה בתורה ותקיעת שופר בעזרת הנשים. העונש: חצי שנת מאסר או קנס של 10,000 שקל. הוקפאה בזכות הלחץ הציבורי.
מרץ
איזוק אלקטרוני 1
בלחץ השר איתמר בן גביר, הקואליציה מפילה את חוק הפיקוח האלקטרוני למניעת אלימות נגד נשים, לאחר שכבר עבר בקריאה ראשונה בממשלה הקודמת.
אפוטרופסות בסימן שאלה
הצעת חוק של טלי גוטליב מבקשת לבטל את האפוטרופסות על ילדים עד גיל 6, שניתנת כיום באופן אוטומטי לאם.
חסימת תרומות
הצעת חוק של ח”כ אריאל קלנר מבקשת לחסום תרומות לעמותות מ”ישות מדינית זרה” – מדינה, האיחוד האירופי או האו”ם, למשל, ומסכנת את קיומם של הארגונים החברתיים, כולל ארגוני הנשים.
מאי
חינוך לא חינם
הבטחת הבחירות הגדולה לחינוך חינם מגיל 0 מומרת לנקודות זיכוי להורה עובד. נשים שמטפלות בילדים בבית (עבודה שקופה) לא ייהנו מנקודות הזיכוי.
יוני
אל תלכו לפוליטיקה
השרה לקידום מעמד האשה מאי גולן גונזת קמפיין שנועד לעודד נשים להתמודדות בבחירות המקומיות.
איזוק אלקטרוני 2
בן גביר מגיש את חוק הפיקוח האלקטרוני בגרסה מרוככת, שתקשה להוציא צו לאיזוק גברים אלימים.
פירוק מעמד האשה 1
מנהלת הרשות לקידום מעמד האשה איילת רזין בית־אור נאלצת לפרוש אחרי שנה וחצי בלבד, לבקשת השרה מאי גולן — שזה הצעד הראשון שלה בתפקיד.
עוד נשק
בן גביר חושף רפורמה שעיקרה הקלה בקבלת רישיון לנשיאת נשק לכל מי ששירת כלוחם. אם תושלם היא עתידה להוסיף עוד עשרות אלפי רישיונות ולפגוע באופן קשה בביטחון האישי של נשים במרחב הציבורי ובבתים אלימים.
זנות בחופשיות
אכיפת חוק הזנות הידרדרה השנה לשפל חסר תקדים של 534 קנסות בלבד לצרכני זנות בחצי השנה החולפת, לעומת 2,840 קנסות ב־2022.
יולי
ניטור זכויות
אבי (“התרומה הגדולה של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה”) מעוז מוציא לדרך את הרשות לזהות לאומית יהודית, שתספק אמצעים לקידום הדתה ולמעקב וניטור של פעולות לקידום זכויות נשים, להט”ב ומיעוטים.
רק זכר
נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ מודיע כי טפסים, מודעות ומסמכים רשמיים מטעם הנציבות ישתמשו מעתה בלשון זכר בלבד. ההחלטה תמנע פנייה ישירה לנשים באמצעות לוכסן (מהנדס/ת, מתכנת/ת וכדומה).
על רקע לאומני
החוק להחמרת ענישה בעבירות מין על רקע לאומני, שמבחין בין מניעים לתקיפה, עבר בקריאה ראשונה. ההחמרה ה”לאומנית” הופכת עבירות מין “רגילות” לפחותות בחומרתן, אף שהפגיעה בקורבן זהה.
פירוק מעמד האשה 2
אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק לפירוק הרשות העצמאית לקידום מעמד האשה והפיכתה לרשות פוליטית הכפופה לשר או לשרה שמחזיקים במשרד.
מזונות ברבני
הצעת חוק של המשרד לשירותי דת מבקשת לתת לבתי הדין הרבניים סמכות לפסוק במזונות ילדים (שכיום נקבעים בביה”ד למשפחה). השינוי יכפיף את המזונות לדיני ההלכה ועלול לשמש מנוף לחץ נוסף על נשים לוויתורים בדרך לגט.
רבנים, רבנים, רבנים
הממשלה חושפת את תוכניתה להוסיף עוד 549 רבני ערים ושכונות, כולם גברים מיותר לציין.
רפורמיות החוצה
הצעת חוק של שמחה רוטמן דורשת להכפיף רבני יישובים ושכונות לרבנות הראשית כסמכות בלעדית, מה שיעלים פרקטיקות קהילתיות ששילבו נשים בטקסים ובתפילות.
שדולה בלי נשים
השדולה למען האשה הדתית והחרדית כונסה כדי לדון ב”זכות להפרדה מגדרית”, אך ארגוני נשים לא הורשו להשתתף בדיון.
אלימות כלכלית
הממשלה מסרבת לקדם הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית שעברה בעבר בקריאה ראשונה כחקיקה ממשלתית.
“אם הממשלה לא מכירה בזה שנשים חוות אפליה, איך היא תילחם באפליה הזאת?”
עו”ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה
X
“הפגיעה בנשים מתרחשת כרגע בעיקר בשתי חזיתות. האחת היא המוסדית — יש פה החלשה קריטית של הגופים שפועלים בתחום — הרשות לקידום מעמד האשה, הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הבאה בתור עלולה להיות הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה. החזית השנייה היא שיש נסיגה בהכרה שיש אפליה של נשים. לא רק שנשים פחות מיוצגות, אלא גם רואים שאין הכרה באפליה שהן חוות — ואם יש נסיגה בהכרה באפליה, מה הסיכוי שיילחמו באפליה?”.
מה כוללת הפגיעה המוסדית?
“היא כמובן חלק מהמהלך הגורף של הממשלה של פגיעה במוסדות המקצועיים, בשומרי הסף. והיא מתחברת גם לביטול עילת הסבירות — החשש הוא שאחרי הביטול שלה הדרג הנבחר ייטול את הסמכויות מהדרג המקצועי. ואת זה אפשר לראות כבר עם הרשות לקידום מעמד האשה. זו רשות עם מעט סמכויות, מעט תקציבים, ובכל זאת היא היתה גוף מקצועי שהתמחה בנושאים האלה, שהשמיע קול היכן שצריך, והיא הצליחה לעשות לא מעט במשך השנים, להיות הגוף שאחראי לזכויות נשים, שמספק חוות דעת מגדריות, שמקדם שילוב נשים, ששם על השולחן את כל הנושאים האלה. עד היום החוק העניק את הסמכויות בנושאים הללו למנהלת הרשות, שהיתה צריכה להציג ניסיון של שנים בתחום, וכעת, בהצעת חוק שאושרה בקריאה טרומית, מפרקים את הרשות ומעבירים את הסמכויות למשרד לקידום מעמד האשה, כלומר לשרה מאי גולן, ולמשרד ולשרה אין אותו הניסיון והכלים המקצועיים של הרשות (וגם אם היתה מגיעה שרה עם ניסיון מתאים, הרשות צריכה להישאר הגוף המקצועי). וכל זה קורה כשממילא אין ייצוג מספק לנשים במשרדי הממשלה, בתפקידים בכירים. לפחות היה להן קול מסביב לשולחן דרך הרשות, זה קול קריטי, והוא נפגע עכשיו”.
פירוק הרשות הוא אכן דוגמה, כפי שאמרת, להעברת סמכויות מהדרג המקצועי לדרג הנבחר. אבל מה המשמעות של זה בשטח? איפה, למשל, זה ישפיע?
“בואי נסתכל על החוק מ־2005 שמחייב גופים ציבוריים — ועדות חקירה למשל, או ועדת הקורונה של המל”ל — לשלב נשים, וממגוון קבוצות אוכלוסייה. כשהוא נחקק שיעור הנשים בגופים כאלה היה בין 0% ל־10%. הרשות ליוותה את יישום החוק הזה במשך שנים, היו גם עתירות לבג”ץ, ובשיא ראינו כבר ייצוג של 30%-40% נשים. זה קרה בזכות יצירה של מאגר של מועמדות מתאימות לתפקידים שונים, בדומה לנבחרת הדירקטורים. נשים מגישות מועמדות כללית, והרשות לקידום מעמד האשה היא שבוחנת את המועמדות האלה כדי לשלב אותן בגופים ציבוריים. הרשות היא הסמכות המקצועית לכך”.
וכשזה יעבור לידיים של השרה?
“כשמאגר המועמדות הזה יעבור לשרה, השיקולים יפסיקו להיות מקצועיים. אז זו דוגמה לחוק שנשים הובילו למען נשים, שסמכות מקצועית דאגה ליישום שלו, ועכשיו התשתית הזאת, שנבנתה במשך שנים, עוברת פוליטיזציה. ולא משנה מי השרה, זה נכון לכל מי שתעמוד או שיעמוד בראש המשרד — נשים שהן לא מהצד הפוליטי של השרה יחששו להגיש מועמדות”.
תני עוד דוגמה.
“הרשות נותנת חוות דעת מגדריות על חקיקה — ח”כים שרוצים עמדה מקצועית שמבהירה מה ההשלכות של החוק שלהם על נשים לעומת ההשלכות על גברים, או מה ההשלכות על נשים מאוכלוסיות מסוימות, מקבלים את זה מהרשות. כשזה יהיה כפוף לשרה, הם לא יבקשו את זה, כי ברור שהקריאה תהיה פוליטית ולא מקצועית”.
“בדיונים על הקמת הרשות לקידום מעמד האשה ובחוק עצמו יש התייחסות מפורשת לזה שיש אפליה. בחוק החדש שמבטל את הרשות אין שום הכרה באפליה. זה לא קיים”
אילו עוד “שומרי סף” של נשים ייפגעו?
“הפגיעה האנושה הבאה היא בוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, כבר עכשיו לא מגיעים לדיון בה דברים שצריכים להגיע לדיון. כך, שני גופים שעל פניו יש להם מקום שולי ובכל זאת הם מצליחים לקדם את הנושא ייהפכו לזניחים, כמעט לא קיימים”.
ואיך זה מתחבר לביטול עילת הסבירות?
“עד היום ההחלטות שבסמכות הרשות לקידום מעמד האשה היו חשופות גם לפיקוח של בית המשפט. ברגע שהן יעברו לשרה ויבטלו את עילת הסבירות, כל ההחלטות שנוגעות לנשים יהיו מחוסנות מביקורת של בית המשפט. השרה תוכל להחליט כל החלטה, בלי פיקוח. כלומר בינתיים מעבירים סמכויות מהדרג המקצועי לדרג הפוליטי, וברגע שלא תהיה עילת סבירות — ההחלטות של הדרג הפוליטי לא יהיו כפופות לשום ביקורת. אם נחזור למשל למאגר הנשים המועמדות לתפקידים ציבוריים, השרה יכולה לקבל החלטות לא סבירות באופן קיצוני, ולא יהיה מה לעשות עם זה”.
נדמה שנשים הן תמיד מהנפגעות הראשונות.
“פגיעה בנשים היא תמיד סמן לנסיגה בדמוקרטיה. כשהממשל האמריקאי בודק אילו מדינות על סף מלחמה או סכסוך, אחד ההיבטים הנבחנים הוא השוויון בין נשים לגברים. הפרדה, למשל, היא סימן לנסיגה משמעותית בדמוקרטיה. אז כן, רשויות שעוסקות בזכויות נשים, שהן ממילא לא מאוד חזקות, לרוב נפגעות ראשונות”.
ומהו אותו שינוי תודעתי שדיברת עליו, הנסיגה בהכרה באפליה?
“זה הסיפור המרכזי השני, השינוי בנרטיב של מצב הנשים. יש כעת נסיגה מוחלטת. קראתי לאחרונה את הפרוטוקולים של הדיונים על הצעת החוק להקמת הרשות לקידום מעמד האשה, הצעה שבנימין נתניהו הציג ב־1998 ושהובילה להקמת הרשות. מדברים שם על אפליה ברורה, זה מובן מאליו שיש אפליה, זה כתוב בדברי ההסבר של החוק. כל הרשות הוקמה מתוך הכרה באפליה, וזה קרה אחרי שישראל הצטרפה לאמנה של האו”ם למאבק באפליה של נשים. אז בחוק הקיים מיגור האפליה הוא יעד מרכזי, ואילו הצעת החוק הנוכחית משמיטה את היעד הזה. המונח הזה בכלל לא קיים כאחד היעדים של הרשות, וזה גם לא בא לידי ביטוי בדברי ההסבר לחוק. אין שם שום הכרה באפליה. זה לא קיים”.
וזה מתחבר לירידה בייצוג הנשים במשרדי הממשלה, כשרות ומנכ”ליות.
“וזה לא רק עניין מספרי, תראי איזה משרדים נשים מקבלות — כמעט כולם תיקים פחות מרכזיים, חלק מהם תיקים חסרי תקציב וחסרי השפעה בתוך הממשלה. אז יש חוסר הכרה באפליה גם במינויים וגם כאמור בהצעת החוק עצמה שעוסקת בדיוק בנושא הזה. אם לא מכירים באפליה, מה הסיכוי שיאמצו את הכלים הנכונים כדי להתמודד איתה?”.
אין בהצעת החוק הזאת שום דבר טוב?
“יש בה התייחסות למאגר מידע שיספק נתונים על מצב הנשים, זה טוב. מחייבים משרדים לעשות ניתוח מגדרי של התקציב, אבל בלי רשות מקצועית מי יעשה את זה? אז כשאת מסתכלת על ההחלשה המוסדית, המכלול הרבה יותר מדאיג מכמה נקודות חיוביות”.
ולצד הפגיעה במוסדות והשינוי התודעתי, יש צעדים נוספים.
“חוק בתי הדין הדתיים הוא אחד הדברים המדאיגים. הוא מבקש להעניק סמכויות בוררות לבתי דין כאלה, שבהם כמובן אין נשים דיינות — אז ברור שזה מקום מפלה, והדבר האחרון שצריך זה לתת לו עוד סמכויות. חיזוק בתי הדין הדתיים הוא פגיעה בשלטון החוק — זה פירוק מוסדי, ‘תגידי לי באיזו דת את ואני אגיד לך מה הדין שחל עלייך’ — והוא פוגע בנשים הכי מוחלשות. ראו למשל שכשפסקו לפי הדין הדתי בהקשר של דיני עבודה, פגעו בזכויות שלהן. כאמור, הנשים הן תמיד מהראשונים שנפגעים”.
“הפגיעה בנשים נהפכת ללגיטימית”
עינת פישר־לאלו, מנכ”לית שדולת הנשים
X
“אנחנו עדות לתהליך מפחיד ולהידרדרות מהירה בהישגים שכבר הצלחנו לקדם בדרך לשוויון מגדרי בישראל. יש כיום תת־ייצוג בממשלה ובפקידות הבכירה, פיטורים של נשים בכירות ומוכשרות; שורה של צעדים וחוקים שמחזירים אותנו עשורים אחורה, כגון הרצון להרחיב את סמכויות בית הדין הרבני וכעת גם להעביר לו את הסמכות לפסוק בענייני מזונות; יש אוזלת יד במאבק באלימות נגד נשים; רוצים לבטל את הרשות לקידום מעמד האשה ומציעים חלופה שבהגדרתה בחוק לא כוללת התייחסות לשוויון מגדרי, לאפליה ולאלימות נגד נשים; וההפיכה המשפטית כמובן מותירה אותנו חשופות מול שלטון שמבקש כוח בלתי מוגבל ולא רואה את הנשים, לא סופר 51% מהאוכלוסייה.
“אנחנו חייבות להבין את ההשלכות המיידיות של כל הצעדים האלה על האווירה הציבורית. בחברה שבה מפטרים נשים בכירות, מבטלים את הרשות לקידום מעמד האשה ומדירים נשים משולחן קבלת ההחלטות — הפגיעה בנשים בזירות אחרות נהפכת ללגיטימית. זה לא מקרי שאנחנו רואות למשל יותר נשים שנדחקות לאחורי האוטובוס, התנכלויות לנהגות אוטובוס, יותר אירועים בהפרדה שהופכים ללגיטימיים ולצערנו גם עלייה באלימות במשפחה.
“תהליך הפגיעה בזכויות נשים שקורה כאן בחודשים האחרונים פוגע בכל החברה הישראלית, בחוסן החברתי, בערכי השוויון ובתפקידה של המדינה להבטיח חופש וביטחון אישי לכל אזרחית”.
“כשבקואליציה אין נשים, זה משפיע על כל ההחלטות שלה”
פרופ’ רות הלפרין־קדרי, מרצה בכירה למשפטים וראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה באוניברסיטת בר־אילן, פעילה בינלאומית למען זכויות נשים, בין השאר בוועדה של האו”ם למאבק באפליה של נשים (CEDAW)
X
“אנחנו רואות נסיגה ברורה בייצוג נשים במוסדות השלטון, אחרי שנים של התקדמות. יש רק שש שרות, ורק שתיים מהן מחזיקות במשרדים שאפשר להתייחס אליהם ברצינות” — תחבורה והגנת הסביבה —”ויש ירידה באופן כללי במספר הנשים בקואליציה”.
טוב, בקואליציה יושבות מפלגות שבהגדרה אין בהן נשים. אבל מה המשמעות של כל זה?
“כשהמפלגות הדתיות מתחזקות יש לזה השפעה גדולה בעצירת מהלכים לקידום נשים. המפלגות הדתיות הן החסם הגדול ביותר בפני התקדמות והזרז הכי גדול לנסיגה, וכאשה דתייה זה תסכול קיומי מבחינתי לראות איך הדת נהפכת לכוח הדכאני ביותר נגד נשים. קואליציה שנשלטת בידי כוחות פונדמנטליסטיים מקדמת הרחבה של הסמכויות של בתי הדין הרבניים, לצד חקיקה שתתיר אפליה מטעמי דת, למשל. והיא מדברת בשפה שמכוונת רק לגברים — זה הרבה יותר מהסרת הלוכסן ממודעות הדרושים. יש קשר הדוק בין השפה למציאות, בטח בשפה ממוגדרת כמו עברית. כשאת מסתכלת היום על המרחב הציבורי את רואה מי מחזיקים בעמדות הכוח, ואת רואה מחיקה טוטלית של נשים. ואין לי ספק שגם שינויים בנושא של הפסקות היריון עוד נראה. וישנה הדוגמה של אמנת איסטנבול”.
מהי הדוגמה של אמנת איסטנבול, האמנה הבינלאומית נגד אלימות כלפי נשים, שבין השאר קובעת שפגיעה בהן היא בעיה של כלל הציבור?
“על האמנה הזאת, שקובעת סטנדרטים למניעה של אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה ולטיפול בנושא, חתומות 45 מדינות, ו־38 מדינות אשררו אותה. טורקיה היתה הראשונה להצטרף — וגם הראשונה לפרוש. הונגריה חתומה על האמנה אבל לא אשררה אותה. פולין אשררה, אבל הפרלמנט הפולני כבר פועל כדי לפרוש. ישראל כמעט הצטרפה, בשלהי ממשלת בנט־לפיד. זה היה מהלך שהובלנו במרכז רקמן, עבדנו על זה שש שנים. כשיאיר לפיד היה שר החוץ, גדעון סער שר המשפטים ומאיר כהן שר הרווחה הם פנו למועצת אירופה כדי שתזמין אותנו להצטרף, ומי שעיכב את זה אז היו כוחות חזקים מימין, אותם כוחות שמרניים שבשלטון כיום ושאז לחצו על איילת שקד, אחרי שהיא עצמה תמכה ביוזמה כשהיתה שרת המשפטים. מי שהוביל את הקמפיין נגד ההצטרפות הוא פורום קהלת, ומי שיצא נגדה בוועדה לקידום מעמד האשה היה שמחה רוטמן. הוא עשה אז מעין כינוס תחת השם ‘הקללה מאיסטנבול’, והרטוריקה שבה הוא השתמש היא אחד לאחד הרטוריקה שרג’פ טאיפ ארדואן השתמש בה כדי לפרוש מהאמנה, והרטוריקה של ויקטור אורבן ושל המתנגדים בפולין. הסיפור הזה, של חסימת האפשרות להצטרף לאמנה, ממחיש איך הציבור הראשון שנפגע מעליית כוחות שמרניים קיצוניים הוא נשים. ואפשר להסתכל על טורקיה, הונגריה ופולין כדי להבין לאן עוד נלך, מה יקרה לחקיקה שנוגעת לאפליה, לשוויון ולייצוג הולם”.
בתוך התהליכים האלה, מה מקומו של הפמיניזם הדתי שצמח מאוד בעשורים האחרונים?
“בשניים־שלושה עשורים אחרונים יש מהפכה של פמיניזם דתי, והנשים שהן חלק מהמהלך הזה מבקשות לתפוס יותר מקום בהנהגה של הציבור הדתי. הפמיניזם הדתי מייצג השקפה מכילה, לא קיצונית, שמבקשת להטמיע ערכים ליברליים. ככל שההנהגה הדתית הגברית מקשיחה את עמדותיה וחוברת למגמות כלל־עולמיות של נסיגה במעמד הנשים ומתקפה דתית נגד נשים, כך הכוחות הנשיים הדתיים מתעצמים. התקופה הנוכחית עשויה להיות נקודת מבחן ליכולת שלהן להשפיע מבפנים כדי להיאבק בהשפעה ההרסנית של הכוחות הפונדמנטליסטיים על היהדות, על הנשים ועל החברה בישראל”.
“זה ייגמר ברצח נשים, בעוני, בתמותת אמהות, בירידה בתוחלת החיים”
ד”ר שרי אהרוני, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
X
“מנהלים עכשיו דיון על הלוכסן (שמאפשר לפנות במסמכים רשמיים, למשל מכרזים, גם לגברים וגם לנשים), ואנשים חושבים ‘מה, זה בסך הכל לוכסן’. אבל לא, זה לא לוכסן, זה חלק מסל שלם של צעדים שישפיעו על חיינו. הלוכסן הזה ישפיע על ההכנסה של נשים, על העצמאות הכלכלית שלהן, על העוני, ואמהות בעוני זה אומר ילדים בעוני.
“כלומר צריך להבין שלהחלטות שנוגעות למדיניות יש השפעה ישירה על החיים האמיתיים. למכלול של כל החוקים והרפורמות השמרניות שאנחנו רואים עכשיו תהיה השפעה ישירה על היומיום שלנו. בתוך עשר שנים נראה צבר של מגמות כאלה — ירידה בהשכלה של נשים, בעיקר בהשכלה גבוהה, עלייה ברצח של נשים, אין ספק שזה יקרה. אולי נראה עלייה בתמותת אמהות בלידה, אולי ירידה בתוחלת החיים של נשים. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה יהיה המדד למצב המידרדר, אבל נראה דברים שאנחנו לא מדמיינות”.
למה?
“כי עלול להתפתח משבר כלכלי, ויחד עם המשבר הפוליטי הוא יוביל לצמצום במשאבים ציבוריים וזה יפגע בבריאות, בחינוך וברווחה. במצב כזה, של פגיעה בתשתיות האלה בתוך משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית, יש סבירות גבוהה לפגיעה בבריאות ובתוחלת החיים, וכמובן בהכנסה, בהשכלה ועוד”.
וזה כבר לא בגלל הלוכסן.
“לא. זה בגלל השחיקה הגדולה במנגנונים שנועדו להגן על נשים ולקדם את מעמד האשה”.
איך נראית השחיקה הזאת?
“צריך לחזור להתחלה. מאז שישראל אשררה את האמנה של האו”ם נגד אפליה של נשים (CEDAW), ב־1991, המדינה הקימה שורה של מנגנונים שפעלו לקידום נשים. מוסדות רשמיים, רשויות מאורגנות שמקבלות תקציב מהמדינה ומתוות מדיניות. זה חלק מהחובה של מדינות שמצטרפות לאמנה, להקים גופים שיקדמו את השוויון בחינוך, בפוליטיקה וכו’. בישראל הוקמו מאז הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת (92′), האגף לשוויון מגדרי בנציבות שירות המדינה (95′), והרשות לקידום מעמד האשה (98′), ולצדם עוד פונקציות קטנות יותר, כגון יועצת הרמטכ”ל לענייני מגדר, המועצה לקידום נשים במדע, המועצה הלאומית לבריאות האשה. כל התהליכים האלה — האמנה, הגופים שקמו — יצרו את התשתית לקידום הנשים, והביאו לקפיצה בכל הזירות: בחקיקה לקידום נשים, במדיניות, בביצוע, בצמיחת ארגוני נשים בחברה האזרחית. היה תור זהב בקידום זכויות נשים בישראל. במקביל יותר נשים רכשו השכלה, השתלבו בשוק העבודה, בתפקידים מקצועיים. לאמצע העשור הקודם הגענו עם שיפור בכל המדדים האלה ובמדדים אחרים”.
ואז מה קרה?
“המנגנונים האלה נשחקו. הרשות לקידום מעמד האשה נולדה כדי לקדם שוויון ולדחוף נושאים של חינוך, חקיקה, אכיפה, מניעת אלימות. היא היתה צריכה לתאם בין כל הגופים שמטפלים במעמד האשה ולהעמיד לרשות הממשלה את כל הכלים והמידע להשגת המטרות האלה, כולל למשל דיווחים מרשויות. ולאט לאט התחילו להטיל עליה עוד סמכויות, למשל להוסיף לכל חוק שעולה בכנסת חוות דעת שבוחנת את ההיבטים המגדריים שלו. זה ממש תיקון בחוק הרשות, אבל אי אפשר למלא אותו כמו שצריך כי אין מספיק כוח אדם. דרשו ממנה יותר, ולא היו לה מספיק משאבים, מספיק כסף, מספיק אנשי מקצוע עם כישורים וידע מתאימים. השיקולים הפוליטיים התחילו לחלחל, והאפשרות שלה לפעול ולהוביל מדיניות וכן הלאה נשחקה”.
“אם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או את ‘ערכי המשפחה’, שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית, היא תוכל להשתמש במשרד כדי לעשות זאת. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה”
כלומר זה קרה גם בממשלות קודמות? ציינת את 2015 כשנת מפנה, מאז אנחנו בעיקר תחת ממשלות של בנימין נתניהו.
“בדצמבר 2014 ממשלת ישראל קבעה שהמדינה צריכה לייצר תוכנית פעולה לאומית לקידום מעמד האשה. ההחלטה הזו נועדה להעמיד אותנו בסטנדרט בינלאומי שנקרא NAP, כלי המדיניות הנפוץ בעולם לקידום שוויון מגדרי. מאות מדינות משתמשות בו, אבל בישראל, למרות ההחלטה לגבש תוכנית כזאת, עם יעדים מוגדרים ותקציב לשנים, כמו הנורמה בכל העולם — באנגליה למשל הם כבר בתוכנית הרביעית שלהם — לא גובשה שום תוכנית כזאת. וזו רק דוגמה אחת לשינוי הגדול כיום לעומת השנים של תור הזהב, של שטף הפעילות בנושא”.
ועכשיו מבקשים לסגור את הרשות. אם היא נשחקה, אולי זה לא כזה נורא?
“מה שקורה עכשיו זה ממש הטקסט־בוק של תהליכים כאלה. השיטה של משטרים פופוליסטיים ואוטוריטריים בדורנו מבוססת על כמה שלבים, והראשונים הם ניסיון לרוקן מכל תוכן גופים שעוסקים בפעילות וערכים ליברליים. ממוסדות אקדמיה עד מנגנונים לקידום שוויון. מצמצמים משאבים כדי לייבש אותם ולמנוע מהם למלא את התפקידים שלהם, וכשהמנגנונים האלה מתרוקנים אפשר להטעין אותם בערכים חדשים. אז הממשלה רוצה לסגור את הרשות לקידום מעמד האשה כדי לחזק את המנגנון החדש שהם יצרו, המשרד לקידום מעמד האשה, שכפוף לסדר היום של השרה. ואם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או לקדם את ‘ערכי המשפחה’, שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית ושל הימין הקיצוני, היא תוכל להשתמש במשרד הזה כדי לקדם, למשל, ילודה בקרב נשים יהודיות, או תעסוקה של נשים מסקטור מאוד ספציפי. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה”.
מה כן היה צריך לעשות עם הרשות לקידום מעמד האשה?
“יכול להיות שהיה צריך לעשות בו שינוי, להגיד ‘הגוף הזה לא עובד מספיק טוב, בואו נתקן אותו וניצור את תוכנית הפעולה הלאומית, בסטנדרטים של המדינות המפותחות’. אבל זה לא מה שקורה, במקום זה מחסלים אותו, בתוך סביבה שבה אין כמעט נשים שרות, או מנכ”ליות, ושיש לחץ להדרה של נשים מהמרחב הציבורי, וביסוס של סדר יום שמרני שהוא בגדול נגד נשים, או שמקדם רק נשים מסקטורים מסוימים, כפי שעושה השדולה החדשה למען האשה הדתית והחרדית. אז זה ההיגיון הרחב. הדמוקרטיה מבוססת על כך שפוליטיקה היא מרחב פתוח. כשרוצים לסגור אותו, זו בעיה”.