בין השנים 1963 ו־1965 התקיים בגרמניה “משפט אושוויץ השני”. קצינים ונגדים גרמניים הועמדו לדין על פשעיהם במחנה הריכוז.

הסופרת הגרמניה אנט הס כתבה רומן שבלבו מצוי אותו משפט. היא בוחנת בו את תגובותיהם של בני הדור השני לשואה, אבל לא מהצד שאנחנו מכירים ורגילים לפגוש, לא מצד הקורבנות, אלא מצד ילדיהם של הפושעים.

אווה ברוהנס, הדמות המרכזית ברומן, היא בתם של לודוויג, טבח, ואדית, שחלמה בצעירותה להיות שחקנית, אבל היא מסתפקת בעבודתה כמלצרית במסעדה המשפחתית הקטנה, “בית גרמני” שמה, שצמודה אל בית משפחת ברוהנס. יש לאווה אחות בוגרת ממנה, אנגרט, ואח קטן, שטפן.

אווה מאורסת לצעיר אמיד מאוד ששמו יורגן. הסיפור נפתח במפגש הראשון של יורגן עם הוריה של אווה, ובחששותיה שמא ההבדל במעמדות השונים של משפחותיהם ירתיע את יורגן.

זהו אם כן הקונפליקט הקטן שאתו מתחיל הסיפור: האם יורגן יתנשא מעל הוריה? האם יבקש את ידה עוד הערב?

אבל הקונפליקט האמיתי יתחיל בעוד כמה עמודים, כשאווה, ששולטת משום מה בשפה הפולנית (רק בהמשך ייוודע לנו מדוע!), מחליטה לשמש מתורגמנית במשפט העומד להיפתח:  בני עמה שהשתתפו בזוועות שהתרחשו באושוויץ עומדים לדין. כוח טמיר, שאינו מובן לה, מושך את אווה אל אותו משפט, אל העדים הדוברים פולנית, שהיא מתרגמת את עדויותיהם, אל הדברים המבעיתים שהם מספרים, אל אומץ לבם ונכונותם לדבר על מה שעבר עליהם. אנט הס חסה עלינו, הקוראים, ואינה מאלצת אותנו לספוג את מלוא הזוועות, אלא רק את קצה קצותיהן, רק כדי שנקבל מושג כלשהו על מה שהתרחש שם ואז. היא, הסופרת, מתארת את הקהל  ש”ציפה בצימאון לסנסציות חדשות”, והיא לא תספק לנו אותן: לא כדי לזעזע, ולא כדי לעורר ריגוש חולני. המעט שהיא כן מזכירה נחוץ, כדי שנבין את התגובות השונות של הציבור הגרמני לפשעים. האם השומעים – בין אם אלה מי ששותפים למעשה עשיית הדין: השופט, הסנגורים, התובעים, ובין אם אלה מי שרק מאזינים, הקהל בבית המשפט עצמו, או בבית, מול הטלוויזיה – מזדהים עם האשמה? מבינים את משמעותה? האם הם מתנכרים למעשים? דנים אותם לכף חובה? או שהם מזדהים דווקא עם הפושעים, מבינים אותם, ומחפשים למענם הסברים ותירוצים?

יורגן, הארוס של אווה התנגד מלכתחילה לכך שהיא תשתתף במשפט כמתורגמנית. יש לו לא מעט הסברים: אישה שהוא מאורס לה אינה “צריכה” לעבוד (גם אם היא מאוד רוצה!). המשפט, העדויות שאווה נחשפת אליהן, פוגע בעצביה ומזיק לה. הוא מנסה לבלום אותה, למנוע ממנה להתחיל, ולגרום לכך שתפסיק, ככל שהמשפט מתמשך.

אבל אווה נחושה בדעתה. בשלב מסוים היא מוכנה אפילו לוותר על הקשר עם יורגן. משהו מתוכה כמעט מאלץ אותה להיות שם. לראות. לשמוע. להבין. להזדהות.

בשלב מסוים מתברר לה מדוע. והתגלית קשה מנשוא. סוד איום ונורא מעברה נחשף, והידיעה הבלתי נסבלת כמעט ממוטטת אותה.

אבל לא כולם מגיבים כמוה! למעשה, רוב בני עמה ממשיכים לעצום את העיניים. כשם שבזמן המלחמה לא התנגדו לפשעי המלחמה שהיו עדים להם, כשם שעצמו את עיניהם והעמידו פנים שהם לא רואים ולא יודעים, כך גם עכשיו הם מעדיפים להתעלם מהמציאות. לשכנע את עצמם שמדובר בבדותות, או בהגזמות.

הרי זה לא ייתכן! הם מסבירים לעצמם. כדי להרוג כל כך הרבה אנשים היה צורך בכמויות עצומות, בלתי אפשריות, של גז ציקלון!

ומה עם אלה שלא פשעו ישירות? האם גם הם אשמים? כששואלים את אווה מה בעצם הם עשו, היא משיבה תשובה סתמית, לכאורה: “כלום”, היא אומרת. הם לא עשו כלום. ואז תוהה איך תוכל להסביר לבן שיחה “כמה אמת יש בתשובה הזאת” שהרי העומדים מנגד, השותפים בשתיקה, אלה שלא התנגדו, הם לא יותר טובים בעיניה מהרוצחים בפועל!

ומה באשר לפסיקתו של בית המשפט, לפיה “מה שהיה חוקי בעת ההיא אינו יכול להיות לא חוקי היום”, ולפיכך “מי שרק מילא פקודות, הוא מסייע” – רק (!) מסייע, ואפשר לקבוע שהוא זכאי וחף מפשע? (והרי, כזכור, זה היה קו ההגנה של אייכמן: הוא רק מילא פקודות! וזאת לעומת פסק הדין של בית המשפט הישראלי בעקבות הטבח שעשו חיילי צה”ל בכפריים ערביים, בכפר קאסם, שבו נקבע כי אין לקיים פקודה בלתי חוקית בעליל, שאי חוקיותה מתנוססת “כדגל שחור מעל לפקודה” והיא נראית “ככתובת אזהרה האומרת: ‘אסור!'”. האם הדגל השחור הזה ממשיך להתנוסס בישראל של שנת 2023? האם כולם מוכנים להבחין בו?)

והנה עוד שאלה שהרומן שלפנינו שואל: האם אפשר, האם מוסרי, “להטיל ענישה קולקטיבית על עם שלם”?

ומה יכולים לעשות מי שמרגישים אשמים, לא בשל עצמם, הם עדיין לא נולדו, או היו ילדים, אלא בשם הדור הקודם? גם אם הם מנסים לבקש סליחה – מי מסוגל, מי רשאי, להעניק להם אותה? הקורבן ששרד אומר על כך בזעם עצור: “הם רוצים שאנחנו ננחם אותם.”

אכן, יש מעשים שאי אפשר, ואפילו אסור, לצפות שימחלו עליהם.

אנט הס מספרת לנו על כל אלה, ועושה זאת בכישרון ובמיומנות מרשימים. הספר שכתבה מרתק, סוחף, ומעורר מחשבות.

Anette Hess Deutsches Haus

היטיבה לתרגם מגרמנית: יוסיפיה סימון