צ’וּי הָאֻמָּן
הֵיטִיב לְשַׂרְטֵט עִגּוּלִים מֻשְׁלָמִים
בְּיָד חָפְשִׁית
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּעֶזְרַת מֵחוּגָה.
אֶצְבְּעוֹתָיו יָצְרוּ
מֵאֲלֵיהֶן צוּרוֹת, מֵאֵי שָׁם.
בָּהּ בָּעֵת הָיְתָה תּוֹדַעְתּוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת,
וְלֹא הֻטְרְדָה מִמַּעֲשָׂיו.
לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּשׁוּם הִתְעָרְבוּת.
תּוֹדַעְתּוֹ הָיְתָה פְּשׁוּטָה בְּתַכְלִית,
וְלֹא הִכִּירָה שׁוּם מַחְסוֹם.
כְּשֶׁהַנַּעַל תּוֹאֶמֶת,
כַּף הָרֶגֶל נִשְׁכַּחַת,
כְּשֶׁהַחֲגוֹרָה תּוֹאֶמֶת,
הַבֶּטֶן נִשְׁכַּחַת,
כְּשֶׁהַלֵּב צוֹדֵק
הבְּעַד וְהַנֶּגֶד נִשְׁכָּחִים.
אֵין דְחָפִים, אֵין כְּפִיוֹת,
אֵין צְרָכִים, אֵין הִמָּשְׁכֻיּוֹת:
עִנְיָנַיִךְ נִשְׁלָטִים,
אַתְּ אָדָם חָפְשִׁי.
הַקַּלּוּת צוֹדֶקֶת. כְּשֶׁאַתְּ צוֹדֶקֶת –
אַתְּ קָלָה.
הַמְשִׁיכִי בְּקַלוּת, וְתִצְדְּקִי.
הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לָלֶכֶת בָּהּ הִיא – קַלּוּת:
לִשְׁכֹּחַ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה,
וְלִשְׁכֹּחַ שֶׁהַהֲלִיכָה קָלָה.
(בתודה – לגיורא אנדן)