מיד קראתי אותו, וחזרתי וקראתי כל כך הרבה פעמים, עד שידעתי אותו כמעט בעל פה, וציטטתי ממנו דברים, מתוך סוג של בלבול והזדהות מלאה עם אנה. מצאתי את עצמי למשל מדברת על “ארגז קרח”, אף על פי שבכלל לא הבנתי למה הכוונה… אנה התכוונה, כמובן, למקרר (גם בילדותי עדיין שמרו על טריותו של האוכל באמצעות גושי הקרח שהונחו בו…). בתרגום הראשון לעברית, מ־1959, זה שקיבלתי מסבא, נכתב: “ארבעתנו התלבשנו שכבה על גבי שכבה, כאילו עלינו ללון בארגז קרח”… 

בפעם הראשונה בחיי שכתבתי טור על ספר, הוא היה על יומנה של אנה פרנק. הייתי אז תלמידה בכיתה ו’, בבית ספר “בית אור” בקדרון, והטור הופיע בעיתון בית הספר.

לימים נודע כי אביה של אנה, אוטו פרנק, ערך את יומנה וצנזר ממנו קטעים שנראו לו אינטימיים וחושפניים מדי. 

ב־2017 ראתה אור גרסה חדשה לספר. כידוע, היומן של אנה פרנק הוא אחד הספרים הנמכרים ביותר בעולם. מוויקיפדיה: “על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הספר נכלל ברשימות ספרים שונות כאחד הספרים החשובים של המאה העשרים.“

בגרסה החדשה, “היומן הגרפי”, שיתפו פעולה שני יוצרים, ארי פולמן ודוד פולנסקי. בעבר יצרו השניים ביחד את הסרט עטור הפרסים “ואלס עם בשיר”, שהיה מועמד ב־2009 לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. 

היומן הגרפי – עיבוד ויזואלי לדברים שכתבה אנה פרנק במחבוא, הוא ספר יוצא דופן ומרגש מאוד, אולי במיוחד למי שכל כך אוהבים את אנה פרנק, אבל כנראה שלא רק לחסידיה המושבעים, כבר עשרות רבות של שנים. 

פורמן ופולונסקי הצליחו לבטא את רוחה של הילדה המופלאה הזאת, ואכן, כפי שכתבו באחרית הדבר, “בלתי נתפש שילדה בת שתים עשרה הצליחה להתבונן בעולמם של המבוגרים סביבה באופו כה בוגר, פיוטי ולירי, ולתרגם את המחשבות האלה לפרקי יומן קצרים וחדים, מלאי חמלה, הומור ובעיקר מודעות עצמית שנדיר מאוד להיתקל בהם בעולם המבוגרים.”

היוצרים כמעט “מתנצלים” בפני אנה, ומסבירים שאינם יודעים אם הייתה מרוצה מהגרסה שלהם. אני מאמינה שכן. כי היומן הגרפי משתף פעולה עם הדברים שאנה כתבה, ומשקף את חוש ההומור ואת ההומניות המופלאה שלה.

אגב כך יש לציין את דבריו של אלווין רוזנפלד, שמתאר בספרו קץ השואה, את העוול הנורא שעושים לאנה כל מי ש”מעבדים” את סיפור חייה ומעניקים לו סוג של סוף אופטימי, בזכות דבריה ההומניים.

כך למשל בהצגה המצליחה מאוד “יומנה של אנה פרנק” משנת 1955 יכלו הצופים ליהנות מדמותה ה”מנצחת”, המלאה בשמחת חיים, וליתר דיוק – החיה, כביכול.

מבקר ההראלד טריביון כתב כי “במרכז המחזה מרחפת, בעליזות המשוחררת של ציפור שאי אפשר לכלוא אותה בכלוב, אנה פרנק עצמה. אנה אינה הולכת אל מותה, היא תותיר חותם על  החיים, ותיתן למוות לקחת את מה שנשאר.”

בניו יורק פוסט נכתב כי ההצגה ”הקימה לתחייה את אנה פרנק – כאילו מעולם לא מתה.”

אבל היי! אנה מתה! היא נרצחה זמן קצר מאוד לפני שהמחנה האחרון שאליו נקלעה, ברגן בלזן, שוחרר!

פולמן ופולונסקי אינם מנסים לצבוע באופטימיות מזויפת את גורלה של הילדה המחוננת הזאת, אלא רק מעניקים לדבריה נופך נוסף, מפרשים אותם בצורה ויזואלית, בלי לזייף ובלי לשקר. אדרבא, בסיומו של הספר כתובה “אחרית דבר” שבה הם מתעדים את גורלן של כל אחת מהדמויות המופיעות ביומן. רק אביה של אנה פרנק שרד, ואת חייו שנותרו הקדיש להנצחת בתו.

יומנה של אנה פרנק נמכר ונקרא כל כך הרבה לא רק מכיוון שהוא משמש תיעוד מכלי ראשון לגורלם של מי שניסו להינצל, וכמעט הצליחו. (לאחרונה התפרסם מחקר – כנראה מפוקפק – של חוקר שהקדיש אלפי שעות עבודה בארכיונים וניתח נתונים ביחד עם צוות העובדים שגייס, וטען כי פענח את התעלומה. לדבריו איש עסקים יהודי היה זה שהלשין על המסתתרים. אבל זמן לא רב אחרי פרסום המחקר קבעו היסטוריונים הולנדיים שטענותיו של החוקר האמריקני אינן מבוססות די הצורך). 

יומנה של אנה פרנק מגיע אל הלבבות בזכות תכונותיה יוצאות הדופן, שנגלות בכל מה שכתבה. 

כאמור, יוצרי היומן הגרפי נשארו נאמנים לרוחה, והצליחו לתרגם את דבריה לשפה ויזואלית מרתקת ומרגשת. מצד אחד דמותה מצוירת במידה מסוימת של שטיחות סכימטית, ולכן אינה פוגמת ביכולתנו להמשיך לראות אותה כדמות שהצטיירה בעיני רוחנו. מצד שני, הפרשנות של שני היוצרים מוסיפה ממדים רבים לדמויות השונות.

הנה למשל דוגמה קטנה: דמותו של רופא השיניים שאתו נאלצה אנה לחלוק את חדרה.

כפי שהם מסבירים באחרית הדבר, הם לא ציירו את היומן במלואו, שכן משימה כזאת הייתה דורשת עבודה של שנים רבות מדי, וגם אז לא בטוח שאפשר היה לתרגם הכול לציורים.

היו מקומות שהם “איחדו” דברים שהופיעו ביומן בימים שונים. למשל – את המעבר למקום המחבוא, צמצמו לדף אחד, שבו הביעו כמה מהדברים שאנה כתבה לאורך כמה דפים. כך גם “תמצתו” בציור אחד את יחסיה עם אחותה, את הערכתה לטוב לבה, ובה בעת את התחושה שמרגוט מוצלחת ומוערכת יותר ממנה בהרבה מובנים.

החלקים המוצלחים במיוחד בגרסה הגרפית הם אלה שחוש ההומור של אנה מבוטא בגרסה ויזואלית. למשל – התיאור כיצד “התפריט שלנו הפך לניסוי ביולוגי”, שבאותה הזדמנות גם מאפיין כל אחת מהדמויות, במשפט אחד קולע (של אנה, כמובן):

או – הדף שבו הם מבטאים את חששותיה מפני העתיד: שהרי גם אם חייהם יינצלו, “איך נוכל לחזור ולהשתייך למעמד שהיה לנו לפני המלחמה?” בציור רואים אותם יושבים בקרן רחוב, נוגים, לבושים בבלויי סחבות, בתוך ההמולה של בני אדם שמתהלכים סביבם, לבושים בבגדי פאר, ליד מסעדות יוקרה מוארות. 

מבטה המפוקח, האירוני, החכם כל כך של אנה, מופיע בכל אחד מעמודי היומן שלה, והנה למשל הציור שבו אנה מתארת כיצד היא מתאמצת להיות ילדה טובה ומְרַצָּה: “נוכחתי לדעת שאני באמת משיגה יותר כשאני מעמידה פנים ומוותרת על ההרגל הקודם שלי לומר לכל אחד מה דעתי”:

פולמן ופולונסקי מפליאים ללכוד את רוחה של אנה, את בגרותה הנפשית, את יכולתה לראות, להבין, ללכוד את המהות הנסתרת המקיימת בתוך מצבים אנושיים, מהות שלא רבים מסוגלים להבחין בה ולהביע אותה במילים. 

ועכשיו גם באיורים.

אני תוהה אם יהיו ילדים שהספר שלפנינו יוביל אותם אל היומן הרגיל, השלם, של הילדה המופלאה שמתה בדמי ימיה, בשל רשעותו ואכזריותו הבלתי נתפסת של המין האנושי, או לפחות של חלקים ממנו.