ביום האחרון שלי בסיקטיבקר הוזמנתי לריאיון עם עיתונאית ב”רדיו סיקטיבקר”, ששמעה על היותי שם, כך נראה, כמו כל אחד אחר בעיר.
המראיינת, נמרצת וקופצנית, בשיער קצוץ ובטישרט שחורה, גם היתה נכדה של גולה.
“למה החלטת להגיע לאזור הזה?” היא שאלה, וניקולאי,
ששיפשף את האנגלית שלו בימים האלה, תירגם.
“מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת את הסיפור הזה?”
“איך האמריקאים מתייחסים לסטלין? כאל דיקטטור או כאל האיש שהקים את ברית המועצות?”
“תלוי,” עניתי בזהירות. “יותר בתור דיקטטור, אני מניחה. אבל יש מעריצים. ואיך הרוסים מתייחסים לסטלין?”
“ההגליות הן חלק גדול מהסיפור של כל המשפחות, לא רק בקומי אלא בכל רוסיה,” היא ענתה, גם כן בזהירות. “קומי היא אי של גולאגים. המשפחה שלי הוגלתה, ואנשי ה-NKVD רצחו כמה אנשים שהיו אסירים פוליטיים. עדיין יש בקומי הרבה ילדים של גולים, אבל גם של שומרים ושל אנשי NKVD… אבל אף אחד לא יגיד לך ‘באנו ממשפחה של שומרי מחנה’, כמה אנשי ביטחון אולצו לעשות את זה: חיילים גויסו בכפייה, והיו מקומיים שלא רצו לעשות את זה. אבל בכל מקרה, היום כולם אותו
דבר, ולא חשוב אם היו חופשיים או אסירים.״
“מוזר,” אמרתי לעיתונאית. “התחלתי לכתוב את ההיסטוריה של אבי, היסטוריה יהודית, אבל כשהגעתי לקומי הבנתי שמה שקרה לו בתקופת ההגליה היה ההיסטוריה של כולם: שלך, שלי, של ניקולאי.”
“העבר הזה קושר בינינו.” היא חייכה אלי במתיקות. “אבל יש לי
שאלה: סיפור ההגליה סופר במשפחה שלך בתור טרגדיה?”
“הוא לא ממש סופר,” אמרתי, “אבל רוב הפולנים היהודים ששרדו בברית המועצות לא רואים בהגליה שלהם את הטרגדיה הגרועה ביותר, כי במובן מסוים סטלין בעצם הציל אותם. הודות להגליות האלה הם ניצלו מרצח בטרבלינקה.”
“טרבלינקה? מה זה טרבלינקה?”
