יוכי פישר לוקחת אותנו בספרה המופלא ליאו במסע אל ילדותה, ועוד לפני כן, אל מה שקדם לה: אל ילדותו של אביה. זהו אם כן ממואר מיוחד במינו, בעצם אולי – אלגיה לאביה, או סיפור אהבה וגעגועים, אבל גם סיפור של התחשבנות והתפקחות מאוחרת, שמוקדש לו. לצד כל אלה מדובר גם במחקר היסטורי, שמגובה בתעודות וצילומים, שהרי, יש לדעת, יוכי פישר היא היסטוריונית של ראשית העת החדשה, והיא משמשת כמשנה לראש מכון ון ליר בירושלים.

ליאו נפתח בביקורה של פישר בפטרובוסלו שעל גדת הטיסָה, העיירה שבה נולד וגדל אביה, וממנה גורש ביחד עם אחיו ואמו (את אביו לקחו הגרמנים זמן לא רב לפני כן). מסעה של פישר אינו גיאוגרפי, אלא נפשי. היא רואה את הנופים, את הדרך היפהפייה, את האדמה החרושה, שהיא “חמה וטרייה, מצמחת רגבי עפר חומים כהים מלאים במינרלים טובים וחושניים כמו שאהב” (אביה!), ורואה בעיני רוחה גם את כל הסיפורים שזרמו אל הנהר וממנו.

הנה, כבר בעמודים הראשונים בספר היא פוגשת שם, בבית הילדות של אביה, את אמו, סבתה, שמכינה ביחד עם “השיקסה” את הריבות ואת המעיים הממולאים, לקראת חג הפסח העומד בפתח. היא רואה את אביה כילד ומתארת אותו בפרטי פרטים: את הכובע שהוא מחזיק בידו כשהוא רץ על גדת הנהר, את אביו ש”מדבר וסוחר על המזח הקטן”, עומד שם ומחכה לאונייה שתעגון.

את האונייה הזאת עוד נשוב ונפגוש בהמשך הספר, בעתיד, בזמן שיוכי פישר הייתה ילדה, והקשר בין העבר של אביה לבין ההווה שלה נחשף ומרגש: עוול התרחש בסוף שנות השלושים – האונייה נשאה לשוודיה מטען של סחורה שסבה של פישר מכר, אבל המלחמה שפרצה מנעה ממנו לקבל את התשלום עבורה – וכעבור עשרות שנים נעשה צדק מאוחר, מפתיע, ורב השפעה.

פישר ממשיכה להסתובב במחוזות ילדותו של אביה. היא רואה הכול: את צנצנות הריבה והנקניקים שבמרתף; את ההכנות למקווה – כאן היא מחזירה אותנו אל ימיה כילדה, אל אחיה, שבניגוד לאביהם, לא רץ למקווה בשמחה, מדי יום שישי; רואה את הרכבת המגיעה אל העיירה, את ידיו של סבה המשחקות בשיערה של נכדתו. “אני מתיישבת עכשיו בשקט לצידו, נבוכה, מחכה שליטופו יזלוג גם אליי מבעד לשערותיה של הדי. גם אני מבקשת להתמסר לליטוף, מלמעלה למטה, מעבר לזמן. בפנאי של אבותיי.”

כן. יש לדעת שערגה רבה שלובה בזיכרונותיה של פישר: מצד אחד אהבה עצומה אל אביה. מצד שני – תחושה מובלעת של קיפוח ונישול: מדוע למשל זכו רק אחֵיה לעמוד לצידו בבית הכנסת, להיעטף אתו בטלית? היא מדמיינת את האושר הנסתר ממנה שם ממקום שבתה למעלה, בעזרת הנשים, לצד אימה…

היא מלווה את אביה בן העשר שאחיו התינוק מת פתאום. היא איתו בערב שבו נפרד מאביו לצמיתות, ועם הברכה האחרונה שהמשיכה ללוות את חייו וגם את חייה. היא מביטה בו “בניסיון להציץ אל מעבר לילדותו שהערה בי”, ומשתהה כדי “לחפש את הילד שאולי יגדל להיות רב”, שהרי לכך הועיד אותו אביו, אבל הגרמנים שינו את מסלול חייו לעד.

בעודה מבקרת בעבר, בכפר ילדותו של אביה, היא אפילו משוחחת עם סבתה, מנסה ללמוד ממנה “דברים פשוטים, לא סודות ורזים, לא קדושת נעלמים”, אלא, למשל – “איך לשמוח בכתם? איך לזכור מגע ילדייך הבוגרים בבשרך?” כאלה.

היא מגיעה לביקור בעבר לא רק בעזרת דמיונה, אלא גם בסיועם של תצלומים ותעודות, שאותם, למרבה השמחה, היא משתפת אתנו.

ובד בבד עולים גם זיכרונותיה: מדוע, למשל, היא נקראת יוכי, ולא “יוכבד”, שמה הרשמי? כי כך קבעה אחת המורות שלה בילדותה בישראל. והיא מסבירה לעצמה: “יוכבד לא עלתה מן הים והשמש הארצישראלית. היא מציצה מאחורי שיחי יאור הגלות, רואה הכול ממקום מסתורה ולא מעזה.”

לכל אורך הספר היא מספרת לנו על רצונה להיות “כמו כולם”. עד כדי כך שכאשר אחת מחברות הילדות שלה הגיעה לניחום אבלים כשאביה של פישר מת, הופתעה החברה לגלות שהיה בעצם ניצול שואה. אבל השואה שלו לא הייתה “הירואית” די הצורך, מבחינתה של יוכי. גטו אמיתי, כך היא חשה, הוא גטו ורשה, שבו “עשו מה שעושים יהודים בגטו – מורדים ונערכים לקרב, אוספים נשק, חופרים מחילות, זוחלים בתעלות מתעקלות ומדברים בשפת ימי השואה של בית הספר. זה גטו. זו גבורה ואתוס ותקומה.” ולא הגטו בעיר סגד, “שם נדחסתם לחצר מפעל הלבנים, או בדיר החזירים שבו אולצתם אחר כך לחיות בגטו של העיר באיה”… אפילו הדוד שלה, שנהרג במלחמת העצמאות, לא היה יכול “לספק” לה את תחושת הגבורה והשייכות הישראלית שהשתוקקה לה כל כך בילדותה…

יוכי פישר מפליאה לתאר את מה שאביה נהג להסביר כשביאר מדוע יוסף המקראי דרש מבניו להביא את עצמותיו לארץ האחרת, ארץ כנען, והרי רוב חייו חי כמצרי, וגם נולד אצל לבן בחרן. לארץ הגיע כילד, ובגיל העשרה כבר נמכר לעבדות, ובחר להישאר במצרים אחרי שעשה בה חיל. מדוע, אם כן רצה שיחזירו את עצמותיו? לא מכיוון ש”הגלות היא כולה שלילה”, נהג האב להסביר, אלא כי “עצמותיו של יוסף הן עצמיותו” ואותה “אני לוקח איתי, את עיקרו ועצמו אני לא רוצה לשכוח.”

בספרה מעלה יוכי פישר ומתעדת את עצמיותו של אביה, וגם את עצמיותה. וזהו מעשה נפלא, גדול ורב.