הספר ראה אור ב-2012, והוא היה הרומן היחיד של אן טיילר שלא קראתי עד כה. משהו בפתיחה שלו הפריע לי: “הדבר הכי מוזר בחזרתה של אשתי מהמתים היה – האופן שבו הגיבו אליה אנשים אחרים. למשל, טיילנו בכיכר בלוודר, יום אחד בשעות אחרי הצהריים המוקדמות, ופגשנו את השכן מהבית הסמוך, ג’ים ראסט. ‘אוהו, איזה יופי,’ הוא אמר לי, ‘אֶרון!’ ואז הוא שם לב שדורותי ניצבת לצדי. היא עמדה, נעצה בו מבט, ועם יד אחת על המצח הגנה על עצמה מהשמש. עיניו נפערו והוא פנה אלי שוב. אמרתי: ‘מה קורה, ג’ים?’ ויכולתי לראות שהוא אוסף את עצמו. ‘אה… נהדר…’ הוא אמר, ‘זאת אומרת… או שבעצם… אבל כמובן שאנחנו מתגעגעים אליך. השכונה לא דומה לעצמה בלעדיך.'”

אישה חוזרת מהמתים? שאלתי את עצמי. אן טיילר ופנטזיה? או “רוחניות”? הופתעתי, והחלטתי לוותר. 

וזאת כמובן הייתה טעות. מיד כשגמרתי לקרוא את הספר האחרון שלה, צמה צרפתית, עלה בדעתי הרומן הנזנח וחזרתי אליו, כדי לשוב ולהישאר עם אן טיילר המופלאה, האהובה. 

כמה טוב היה לחיות אתה שוב במשך כמה שעות! להימצא בתודעתה השופעת, הנדיבה, הגדושה כל כך באהבת אדם!

כמובן שהאישה ש”חוזרת מהמתים” היא רק תכסיס קטן של אן טיילר, שמתארת בדרכה את היגון שחש אלמן, את התחושה שפסיכולוגים מכנים unfinished business: “משהו שאדם צריך להתמודד אתו או לעבוד עליו: משהו שעדיין לא התבצע, או הושלם” (תרגום לעברית מתוך ההגדרה של מילון Merriam Webster).

כמו תמיד אצל אן טיילר, אנחנו חודרים אל התודעה של הדמות הראשית: אֶרון, עורך והבעלים של הוצאה לאור של ספרים שכותביהם מממנים את הדפסתם. ההוצאה מתמחה בעיקר בספרי הדרכה נוסח המדריך למאלף־הכלבים המתחיל, המדריך לטועם־היין המתחיל, המדריך למי שמתחיל לנהל תקציב של משק הבית, וכך הלאה. אֶרון מסביר לנו שבהוצאה מקפידים על הוצאת ספרים נישתיים ככל האפשר. לפיכך, לא המדריך לבשלן המתחיל, אלא המדריך למבשל המרקים המתחיל, או המדריך למארגן המתחיל של ארוחה חגיגית.

את דורותי אשתו פגש אֶרון כשהגיע לבית החולים שבו עבדה כרופאה, כדי ללמוד ממנה פרטים לטובת הספר הבא שהתכוון להוציא לאור. לנו מבחוץ די ברור ששני אלה התאהבו כי לשניהם חסרים כישורים חברתיים. עד כדי כך שנדמה אפילו שדורותי הייתה, מה שמכנים כיום, “על הרצף”, כלומר – על הספקטרום האוטיסטי. הכישורים החברתיים הלוקים בחסר של דורותי התאימו לאֶרון, שכן הוא מסוג האנשים שמתעבים כל תשומת לב מיותרת. אחרי שהוא מתאלמן הוא רוצה רק שיניחו לו. הוא מנומס, עונה לכל כרטיסי הנחמה ששולחים לו, מודה על כל פשטידה שהשכנים והמכרים מניחים על סף דלתו, אבל מסרב להצעות להיפגש אתו. הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנו! מבחינתו, כשקורה למישהו אסון, כל מה שהוא רוצה זה שיניחו לו. כך היה הוא עצמו נוהג במקום המכרים שתשומת לבם רק מציקה לו.

יש לא מעט מוזרות גם בהתנהלות של דורותי. כך למשל כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא לא מהססת לשאול אותו בישירות כמעט בוטה מה הבעיה בזרוע שלו (ארון סובל מנכות חלקית), וכשהוא מזמין אותה למסעדה, לכאורה כדי לדון בשאלות שנוגעות בספר שהיא אמורה לייעץ לגביו, היא מגיעה לבושה בחלוק העבודה שלה ולא מבינה שמדובר בעצם במפגש חברתי.  

אז איך נראים חיי הנישואין של שני אנשים מחוסרי כישורים חברתיים?

ארון אמנם מתאבל מרה על היעדרה, אבל ברגעים של גילוי לב עם עצמו הוא מודה בכך שהם הרבו להתנגש, הרבו לא להבין זה את זה, הרבו להחמיץ כוונות. שניהם קונקרטיים מדי. שניהם לא יודעים לקרוא כוונות סמויות, לא של זולתם, ובעצם גם לא של עצמם. 

כרגיל, אן טיילר יודעת לרקום גם עלילה מתוך חומרי החיים הפשוטים ביותר, וגם הספר שלפנינו, כמו רוב קודמיו, מספק שעות של עונג צרוף.