של מי הגינה

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

2 thoughts on “של מי הגינה”

  1. מקסים כל כך. דברים פורחים, מחייכים, מדיפים נינוחות חיים. תודה על הציטוט

השאר תגובה