דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן הוא רומן מרתק שחותר תחת כמה מהאושיות הכי מקובלות בעידן שלנו, הפמיניסטי, הפוסט־#Me Too, לכאורה. בדברי התודה שבעמודו האחרון אפילו פונה הסופרת אל בנותיה, מודה להן “על הפרגון והסבלנות”, ומוסיפה הערה מאירה: “הספר הזה נכתב, בין היתר, בשבילכן.”

במרכזו של הרומן ניצב ארכיאולוג ומרצה באוניברסיטה, ד”ר ארי גוטמן, שנשוי ליעל, עורכת דין פלילית, שמתמחה בתביעות נגד אנסים. יעל מייצגת קורבנות בעוז ובנחרצות לא מתפשרת. יש בינה ובין ארי הסדר: בשנות נישואיהם הראשונות הוא קידם את הקריירה שלו והיא תמכה בו, ועכשיו התחלפו: היא שועטת קדימה, והוא מסור יותר לענייני הבית. הוא מבשל, מסדר, מנקה. כשאחת משתי הבנות הטינאייג’ריות שלהם מרגישה לא טוב הוא זה שנזעק אל בית הספר כדי להוציא אותה משם, לוקח אותה הביתה ומטפל בה.

אביו מנסה להפציר בו שיפסיק כבר להקריב את הקריירה שלו למען אשתו – היא רצתה ילדים? שתטפל בהם! זה התפקיד של האישה! – טוען האב.

גם אשתו, אמו של ארי, ויתרה על קריירה, כדי לגדל את ילדיהם: “לאמא שלך היו חיים טובים מאוד,” הוא אומר, “היה לה כל מה שהיא רצתה, בית, משפחה, ילדים, כל מה שהיתה צריכה.”

ארי מתקומם ומתרגז על האב: “ברור לי שההקרבה שלה הייתה נוחה לו ועכשיו הוא צריך להצדיק לעצמו את כל השנים של חוסר שוויון בביתו,” הוא אומר לעצמו. עם זאת, משהו מנקר בתוכו. בפינה קטנה ונסתרת בלב הוא בכל זאת מרגיש נבלם, כי הזמן שבו מתאפשר לו לעבוד כיאות על כתיבת מאמרים הנחוצים לצורך קידומו לדרגת פרופסור, ולקבלת קביעות, אכן מצומצם מדי. יש בו מרירות קלה ונסתרת, שהוא נאבק נגדה, שכן הוא פמיניסט אמיתי ושלם עם העמדה התומכת בשוויון זכויות מלא עם נשים.

את הפמיניזם שלו הוא מבטא גם בהרצאותיו: תלמידיו מופתעים בתחילת השנה כשהוא פונה אל כולם בלשון נקבה. כשסטודנטים זכרים מתקוממים וקובלים: “לא ידעתי שתנאי הקבלה לקורס זה להיות נקבה,” ארי אומר לעצמו: “הסטודנטיות שותקות. ככה זה תמיד מתחיל,” ואז משיב לאותו סטודנט: “תנאי הקבלה הם להיות בן אדם הגון עם ראש פתוח. אם אתם ‘הבנים’ מרגישים שלא מתייחסים אליכם, אתם מוזמנים לחשוב איך ‘בנות’ מרגישות כשמדברים תמיד בלשון זכר,” ועוד הוא מסביר: ש”השפה המגדרית השתנתה! זה הכול. במקום למחות על אפליה נגדכם תבינו – ככה אתם, אנחנו, התרבות שלנו, מבצעים אפליה והדרה מתמדת של נשים, בלי להתכוון אפילו. העברית, באמצעות ההפרדה המגדרית שהיא כופה עלינו, משמרת את השיח הגברי השליט, כפי שאמרה יפה מר”ן יונה וולך – ‘עברית היא שפה סקסמניאקית'”.

מה עוד אפשר לבקש מגבר נאור, נכון? בחייו האישיים הוא מממש את הפמיניזם הלכה למעשה, ובחייו המקצועיים הוא חושף אליו את תלמידיו, גם בלי שיש לעניין הקשר למה שהוא אמור ללמד – הנושא שלו אינו מגדר, אלא פרק בארכיאולוגיה.

ארי גוטמן סובל ממחלת עיניים. הוא דומע, זקוק לטיפות משככות כאבים, והרופא שלו אוסר עליו לצאת במשך כמה חודשים למשימות שהן חלק בלתי נפרד מתפקידיו כארכיאולוג: הוא לא יכול לצאת “לשטח”, לחפור או לסייר עם תלמידיו, שמא יאבד את מאור עיניו, אם ייחשף לאבק.

מחלת העיניים המוזכרת כאן ברומן היא מעין סמל או אות מטרים: כי יש בנפשו של הגיבור שלנו נקודות של עיוורון שהוא מופתע ומזועזע להיווכח בקיומן.

העיוורון קשור אליו עצמו. הוא מגלה לפתע שיש איזה סוד בלתי נסבל בעברו, משהו שסותר את כל עמדותיו הגלויות והמוצהרות, כפמיניסט נחרץ וכאבא לשתי בנות שהוא מגדל באהבה, בחרדה לשלומן, ומתוך תחושה שעליו להגן עליהן ובה בעת לחזק אותן כדי שיגדלו בטוחות, הן בסביבתן והן בעצמן.

הסוד, שהוא קודם כל מכחיש, אינו זוכר, אינו מוכן ואינו יכול להכיר בו, הולך ומשתלט עליו. האם עליו לכעוס על עצמו? להתנער ממשהו שאולי בכלל לא עשה? האם הוא יכול להזדהות עם הדמות של עצמו המצטיירת לאט לאט לנגד עיניו – דמותו כאדם צעיר שחי ופעל לפני עשרים שנה – ? ובכלל, האם יש לדון בני אדם בוגרים על סמך מעשים שעשו כשהיו צעירים מאוד, בני נוער? הוא נזכר בכל מיני מעשי “קונדס” או “שובבות” של חברים שלו, שעשו אותם כשהיו כמעט ילדים. האם יש לראות בהם פושעים מועדים, או להבין שהשתנו, שהתבגרו, שאין משמעות של ממש במעשים שעשו כל כך מזמן? על מה צריך לחול חוק התיישנות? (יעל, אשתו, בניגוד לו, חושבת שמי ש”פילח” בילדותו, ימשיך לגנוב בגדול ובתחכום בבגרותו).

בינו לבינו מעלה ארי גוטמן את כל הטיעונים הרגילים, המוכרים לעייפה, הקשורים באישה שמדאיגה אותו כיום: אולי פסיכולוג הכניס לה משהו לראש באנליזה שעברה? אולי היא רוצה לסחוט אותו? אולי אחד היריבים שלו שכר את שירותיה כדי להזיק לו?

מעניינת מאוד הכניסה הזאת שעשתה מיכל שטיינמץ ניסן דווקא לתוך התודעה של גבר כזה: לא פושע מועד, לא שובניסט מדעת. לכאורה – לא חלאה של ממש ולא דושבג מצוי. להפך: פמיניסט מודע בהצהרה ובתוקף… וכמה גועל מסתובב לו שם בתודעה, כמה רחמים עצמיים, כמה חוסר הבנה אמיתית של הזולת.

ואולי לא? אולי הוא כן מצליח בסופו של דבר להבין?

מה יעלה בגורלו של ארי גוטמן? האם ייתן את הדין על מה שהוא לא זוכר בכלל שעולל?

המתח נשמר עד הסוף המפתיע.