ספרה של ג’ויס קרול אוטס מקפיא את הדם בעורקים. מבעית. למי הוא נועד? ברור שקודם כול – לה עצמה. היא כתבה אותו אחרי מות בעלה, תיעדה בפרטי פרטים את הימים והשעות שקדמו למותו, איך בוקר אחר עלה חום גופו, איך שכנעה אותו לנסוע לבית החולים הקרוב למקום מגוריהם, איך אשפזו אותו בו ביום, עם האבחנה שלפיה לקה בדלקת ריאות חמורה, איך ליוותה אותו בימים שבהם החל להתאושש, ביקרה אצלו, הביאה לו את הספרים וכתבי היד שנדרש להם – בעלה היה עורך שייסד כתב עת ספרותי – איך נפרדה ממנו יום אחד, בשעת ערב מוקדמת מהרגיל, איך קבעו שתגיע למחרת בשעה מוקדמת יותר מתמיד, ואיך העיר אותה באישון לילה צלצול הטלפון שבו הודיעו לה שמצבו של בעלי הוחמר בבת אחת, נעשה קריטי, ושעליה להזדרז ולהגיע לבית החולים.

“הוא עדיין חי?” היא שאלה את האישה הזרה שטלפנה אליה.

“כן,” ענתה לה האישה, וקרול אוטס הזדרזה לצאת לבית החולים. בדרך עצרה בכל הרמזורים האדומים, אם כי הדרכים היו פנויות, וגם לא עברה את המהירות המותרת, שמא “יקרה לה משהו” דווקא כשהיא בדרך לראות את בעלה האהוב ולגלות מה מצבו. לעודד אותו. להפיח בו רוח חיים.

בכניסה לבית החולים היא התעכבה עוד זמן מה, עד ששומר הלילה התיר לה לעבור ולהיכנס.

כשהגיעה אל המיטה של בעלה ראתה אותו מנותק מהמכשירים שליוו אותו בכל ימי האשפוז. הוא מת זמן לא רב לפני בואה.

מה עושים עם בעל מת? מה עושים באותן שעות ראשונות? בימים הבאים? בשבועות? בחודשים? איך מתמודדים? איך ממשיכים לחיות?

ג’ויס קרול אוטס היא סופרת מצליחה, שזכתה בשלל פרסים, והיא פורייה מאוד. בין השנים 1964, שאז ראה אור ספרה הראשון, ועד ל-2022, היא פרסמה 51 רומנים בשמה, 8 בשם בדוי אחד ועוד 3 בשם בדוי אחר. לצדם פרסמה גם 45 קובצי סיפורים, 11 נובלות, 6 ספרים לבני נוער, 4 לילדים, 9 מחזות, 24 ממוארים או קובצי מאמרים, ו-12 ספרי שירה: ממוצע של כמעט 3 ספרים בשנה!

כמות בלתי נתפסת!

קרול אוטס וריי היו נשואים באושר, חברות ואהבה במשך כמעט חמישים שנה. יחד עם זאת, בממואר שלפנינו היא מספרת – להפתעתי הרבה! – שבעלה לא קרא את יצירותיה!

רק במקום אחד היא מתייחסת לעובדה שאין לה ולריי ילדים: כשהיא מספרת על הדירה הראשונה שקנו, וכשהבנקאי הסביר לה שעל משכורתה לא יוכלו לסמוך כי “בקרוב יהיו לכם ילדים”, היא מציינת רק שאמרה לו – אנחנו לא מתכננים להביא ילדים לעולם. בהיעדר בני משפחה, מי שמלווה אותה בשעתה הקשה הם החברים הטובים, והיא מספרת כיצד הזדרזו אלה להגיע, לתמוך בה, להציע עזרה, לשלוח לה פרחים, ממתקים ואוכל, איך ליוו אותה במהלכים הביורוקרטים שאותם נדרשה לעבור – ענייני צוואה וירושה – אבל מתארת גם נסיבות חברתיות שבהן גילו אטימות לא מובנת, למשל – סעודה שבה השתתפה עם כמה זוגות חברים ותיקים שהחלו לשוחח על חיי הנישואים ועל היתרונות של זוגיות ממושכת, ולא שמו לב עד כמה הם מכאיבים לה בשיחתם.

היא מתארת גם מפגשים עם אנשים זרים שכוונתם טובה, אבל בלא יודעין הם מכאיבים מאוד. למשל – קבלן שיפוצים שהסביר לה שאלמנות דומה לגירושים, ושמצבה רק השתפר: מעכשיו את יכולה להתחיל לעשות מה שמתחשק לך…

אוטס מתארת את הכאב העצום שהיא חשה, מפרטת אותו לפרטים הקטנים ביותר, מגלה לנו איך בדיוק הוא נראה, בחיי היומיום, בהתנהלות המעשית והרגשית. יש לה גם רגעי הארה שהזכירו לי את הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל: היא מבינה שהסבל שהיא חשה נמנע מבעלה. לפיכך, כשקורה לה משהו טוב בחיים, כאבה גדול. חדשות רעות דווקא מתקבלות בברכה: “אילו אבחנו אצלי סרטן, למשל, הייתי מרגישה הקלה, כי הידיעה הייתה נחסכת מריי. אבל חדשות ‘טובות’ שאי אפשר לחלוק אותן אתו – אלה מכאיבות.”

עוד פרט ביוגרפי התמיה אותי מאוד: היא מזכירה את קיומה של אחותו של ריי, ומספרת שמעולם לא פגשה אותה. לקראת סופו של הספר היא מספרת על הקרע שחל בין ריי להוריו, במיוחד לאביו, ובכל זאת הניתוק מאחותו, תמוה. כשריי מת היא אפילו לא מוצאת את מספר הטלפון של אחותו כדי להודיע לה. ניתוק דומה יש בינה לבין אחיה, שגם הוא נעדר לגמרי מחייה, אם כי היא מזכירה את קיומו בחיבה, וכמובן – עם אחותה, שעל קיומה נודע לנו ממש לקראת הסוף. היא רק מספרת שאותה אחות, שצעירה ממנה בשנים רבות, אובחנה כאוטיסטית, והוכנסה למוסד בילדותה. וזהו. אין אתה שום קשר! האם ההיעדרויות האלה אופייניות לאמריקאים? לקוראת הישראלית, שרגילה ליחדנס ההדוק והסימביוטי של משפחות ישראליות, הפרטים הלכאורה שוליים הללו שקרול אוטס מזכירה בממואר שלה מזדקרים לעין ומעוררים השתאות.

כאמור, הקריאה בספר הבעיתה אותי, ובכל זאת לא הנחתי אותו, וקראתי אותו מרותקת. הוא מעניין מאוד, רצוף תובנות והארות. קרול אוטס מצליחה לשמור על מתח, כי היא מספרת על כתב היד של רומן שבעלה כתב, אך זנח. כשם שהוא לא קרא את ספריה, כך גם היא לא קראה את כתב היד (לא מובן לי!), ועכשיו, אחרי מותו, היא נמשכת אליו, מבקשת להתקרב אל בעלה, ובה בעת גם חוששת. האם תגלה בו סודות שהוא העדיף לשמור מפניה? האם מותר לה “לחדור” כך אל פרטיותו, לאחר מותו?

ואכן, כשהיא קוראת את כתב היד, היא מופתעת ממה שהיא מגלה בו! האם ריי כתב שם עליה? על עצמו? על מה שיכול היה להיות, אך לא קרה?

יש רגע שבו קרול אוטס כותבת על מחשבה מאגית שהייתה לה לאורך חייה. איך האמינה שאם תחזה אסונות, אם תדמיין אותם, תמנע את התממשותם. ואיך דווקא בלילה שבו בעלה מת, הייתה שאננה. זה היה הלילה הראשון שבו הצליחה להירדם מאז שאושפז, ולישון עמוק, והיא מרגישה שאולי “שברה שמירה”, ושדווקא מכיוון שלא עמדה על המשמר, קרה מה שקרה.

היא מאשימה את עצמה גם בעצם העובדה שבעלה מת, שכן מותו נגרם מדלקת בריאה השמאלית, בעוד שכשהגיע לבית החולים הייתה הדלקת בריאה הימנית. היא בטוחה שהחיידק תקף אותו דווקא מכיוון ששהה בבית החולים, ונדבק. היא מרגישה שהייתה צריכה להשאיר אותו בבית, ושכך היה לו סיכוי טוב יותר להחלים ולהישאר בחיים.

ייתכן שהיא צודקת, ייתכן שלא. נדמה לי שרגשות אשמה מלווים הרבה פעמים את מי שנשאר, את מי שנאלץ להיפרד לעד מאדם אהוב.

כשגמרתי לקרוא את הספר חיפשת מידע על קרול אוטס והופתעתי (ושמחתי והתעודדתי!) לגלות ששנה אחרי מות בעלה היא נישאה שוב, הפעם לצ’רלי גרוס, פרופסור לפסיכולוגיה שלימד בפרינסטון, וחיה אתו עשר שנים באושר, עד שהלך לעולמו ב-2019.

כמו כן קראתי ציטוט מדבריה, שלפיהם אמנם היא אוהבת ילדים, אבל שכמו אחיה, גם היא מעולם לא רצתה להביא ילדים לעולם. “ראיתי בווירג’יניה וולף, ג’יין אוסטן, ג’ורג’ אליוט והאחיות ברונטה – כולן סופרות דגולות שבחרו לא להיות אמהות – מודלים־לחיקוי.”

הספר לא תורגם לעברית, לפיכך את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.