ילדים בערך בני ארבע או חמש מבינים פתאום את האמת הקשה: יש מוות. הוא חולש על החיים, והוא צפוי, הכרחי, בלתי נמנע, והכי גרוע – הוא יגיע גם אליהם. ההבנה מכה בהם בעוצמה. נתקלתי בתופעה הזאת כמה פעמים, תחילה עם ילדי, אחרי כן – עם הנכדים. הייתי עדה לבעתה ולחרדה. ניסיתי להשיב ככל יכולתי על השאלות הפילוסופיות: מדוע בעצם? לשם מה? (“לא לכל השאלות יש תשובות,” אמרתי פעם לבן הארבע, שהיה כבר אז אדם חושב ומעמיק, והוא הרהר רגע ואמר: “אבל אלה השאלות הכי מעניינות, נכון?…”), אני זוכרת את השאלה הנוקבת, המבוהלת, שתובעת רק תשובה אמיתית ואישור למה שבעצם כבר ידוע: “גם אני אמות, נכון?”

אחרי זמן מה לומדים ילדים להדחיק את הבנת הסופיות ולהכחיש אותה. הרי כך חיים כולנו: רוב הזמן מתעלמים ממותנו הצפוי. אצל הילדים, כך נוכחתי, הפחדים עוברים התקה: לא עוד אני אמות, אלא – “אתם תמותו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים, נכון?” נותר הצורך לקבל אישור שהאימה עדיין רחוקה…

ספרו החדש של יוסי סוכרי לראות את הים עובר על האיסור הפנימי האנושי כל כך, על הצורך לא להתמודד עם הידיעה ולא להכיר בה באמת. אמנם הוא עוסק לכאורה במותם של אחרים – כמו שעושים ילדים בשלב השני של ההבנה – ובכל זאת מתקרב אליה עד כמה שאפשר, ונוגע בה, כמיטב יכולתו, והיא רבה!

גיבורי הרומן מתמודדים עם המוות שלהם שקרב והולך וכבר נוגע בהם ממש, הסופר שהמציא את הדמויות ואת כל מה שעובר עליהן מרגיש את המוות, מכיר אותו, יודע עליו, מצליח לתאר את התחושות שהוא מעורר, כאילו כבר פגש בו מתוכו, ממש, והקוראים עוברים את הדרך, ביחד עם הדמויות ועם הסופר שיצר אותן, ולומדים ממנו.

בארבעת פרקיו הראשונים של הרומן אנחנו פוגשים את הדמויות שאותן נלווה בדרכן האולי אחרונה: קירה, סטודנטית אנגליה מצטיינת ומבטיחה; גבריאלה, זמרת בתחילת דרכה שכבר התחילה לקצור הצלחות; רון, גבר ישראלי נשוי באושר ובאהבה, אב לילדים קטנים; ז’אן מישל, כדורסלן כוכב־עבר מפורסם שנולד מחוץ לנישואים לאם שחורה וענייה ולאב לָבָן. כמו כן אנחנו מכירים את ג’יין, אחות פליאטיבית ששליחותה בחיים היא ללוות חולים שנוטים למות, להקל עליהם, לתמוך בהם ולחזק אותם בדרכם האחרונה, כל אחד על פי צרכיו ורצונותיו הסמויים והגלויים.

אנחנו מכירים לא רק את העולמות הפנימיים של כל אחד מהאנשים הללו, אלא גם את המציאות שבה הם מתקיימים. קירה גרה בלונדון ולומדת בקיימברידג’, עם גבריאלה אנחנו מגיעים לירושלים, עם ז’אן מישל – לניו יורק, שם הוא חי, ולרובע העוני הפריזאי שם גדל בילדותו, עם רון – לתל אביב, ועם ג’יין אנחנו מגיעים עד אוסטרליה. כל המקומות מתוארים בחיוניות ובפרוטרוט: למשל, גשר המיתרים בירושלים, והעיר עצמה שהיא מעין “קוסמוס עצמאי,ששואב לתוכו וגורם לשכוח שיש עולם מעבר לו”; למשל – דירת הגג בשולי מנהטן, שיש בה גרם מדרגות לולייני, או – המסעדה הפריזאית, שמשקיפים ממנה על העוברים והשבים; או למנהטן ולגשר ברוקלין ביום מושלג.

המקומות השונים קמים לתחייה וקיימים מאוד, על נופיהם, מזג האוויר השורר בהם, והפינות השונות שהדמויות שברומן אוהבות להסתובב בהן.

את קירה, גבריאלה וז’אן מישל אנחנו מכירים מבחוץ: שלושתם מסופרים מגוף שלישי. על רון אנחנו לומדים ממכתב שכתב לבני משפחתו ואת ג’יין – ממכתב שכתבה לקליניקה חשובה וידועה בבוסטון, לשם היא מבקשת להתקבל לעבודה.

אנחנו פוגשים את כל ארבעת האנשים הללו ברגע קריטי בחייהם: כשנודע להם שחלו בסרטן, ואנחנו מתלווים אליהם בהתמודדותם הראשונית.

מה יקרה להם? האם יחלימו? מה יכול להקל עליהם ולנפשם? אמונה באלוהים? דת? תפילות? ואולי דווקא להפך, אתאיזם גמור? צמחי מרפא? יוגה? כתבים פילוסופיים? למדנות? מוזיקה? איך ישפיע האיום על חייהם על היחסים שלהם עם בני משפחתם? האם בת שכל חייה הרגישה זנוחה תזכה פתאום לאהבה? האם בעל אוהב שלם בלבו עם הניסיון שלו לשדך לאלמנתו העתידית את חברו הטוב ביותר? האם התחרותיות המובנית באישיותו של שחקן כדורסל מצטיין תועיל לו במאבק המכריע שנפל עליו פתאום, או דווקא תחליש אותו?

מה עושה להם הידיעה שמצבם קשה כל כך? האם יוותרו, וירימו ידיים, ייכנעו למוות? מדוע לא? מדוע כן? מה עושה לאדם המחשבה על כך ש”מוזיקה שיש בה כל כך הרבה יופי ושכל תמשיך להתנגן בעולם ושהוא יעזוב אותו בלי שֶׁרָוָה ממנה”? (מה עושה “לאדם”? בואו נדייק: לי. לך. לכם. לנו!)

איך בכלל נראה המאבק לא הגופני, אלא הנפשי, על החיים? ממה הכי קשה להיפרד, עוד לפני גזר הדין הסופי?

האם מכיוון ש”החיים כל כך מופרכים”, אולי גם המוות כזה, כלומר – מופרך?

ואולי מי שחולה במחלה אנושה יכול לראות את עצמו עובר מהחיים אל המוות “בשלווה” שבה הוא “עף מהאחד לאחר בגוף זר, כמו נוצה ברוח, קלה מאוד ואיטית”?

על מה חושבים אנשים ברגעי חייהם האחרונים? האם כולם רוצים שיזכרו אותם? אולי יש גם מי שמעדיפים להיכחד לעד? האם הם כועסים או משלימים, מצרים על הבזבוז שהם חווים במבט לאחור, או שלמים עם עצמם ועם כל מה שעשו או לא עשו?

מלבד ארבע הדמויות הראשיות אנחנו פוגשים לרגע קט דמויות רבות אחרות, ומבינים שמגוון התגובות והיכולות הוא אינסופי, וכמו שכל בני האדם שונים זה מזה, כך גם ברגעיהם האחרונים הם בוחרים בחירות שונות לגמרי.

תהיתי כל משך הקריאה מניין שאב יוסי סוכרי את האומץ, הכוח, היכולת, להביט כך ישירות אל תוך האימה המסנוורת, ולא להתעוור, אלא להפך – לחדד את מבטו הרואה והיודע, לספר לנו בתנופה, בדייקנות, ובהשראה, ולהעניק לנו חוויה אסתטית מופלאה.