פעם כשאחד הנכדים היה כבן שנה וחצי, אולי קצת יותר, הסבנו את תשומת לבו לשקיעה, ולחושך שירד על העולם בעקבותיה. הפעוט נחרד. שוב ושוב מלמל בדאגה: “אין שמש! אין שמש!” ולא ידע את נפשו מרוב דאגה. הבטחנו לו חזור והבטח שהשמש תזרח שוב, “מחר יהיה בוקר, השמש תחזור, יהיה אור!” אמרנו לו, אבל הוא נרדם מודאג, רק כשהשכים קום, עם עלות השחר ונוכח שאמת דיברנו, נרגע.
לא יכולתי שלא לחשוב אז על אבות אבותינו הקדמוניים, ועל הדאגה שחשו כנראה כשנכחו גם הם בהיעלמותה של השמש, ועל ההקלה שהתעוררה בלבם כשראו, כמו הפעוט שליווינו את מצוקתו ואת שמחתו, שהשמש חזרה. עד מהרה – כך אני מדמיינת אותם – למדו שיש קביעות במעברים השמיימיים, לא רק היומיים אלא גם החודשיים – הירח מתמלא ומתמעט, והשנתיים – עונות השנה חוזרות על עצמן ואפשר כנראה להתחיל לסמוך עליהן…
ספרו האחרון של קאזואו אישיגורו, קלרה והשמש מתחזה לרומן עתידני, מעין “סיינס פיקשן” (המונח העברי – “מדע בדיוני” מאוס בעיני). הוא נראה קצת רלוונטי לימינו, ולהתפתחויות המסעירות בתחום הבינה המלאכותית. האמנם התפתחה תודעה של ממש בצ’טבוט של גוגל, כפי שטען ביוני 2022 מהנדס בחברת גוגל? (החברה הגיבה בפיטוריו של האיש, והסבירה שהוא מדבר שטויות…).
מאז אותה ידיעה שעלתה לכותרות צצו תוכנות כמו ChatGPT או Bing AI chatbot שמאפשרות לנהל “שיחה” לכאורה קוהרנטית ויצירתית, ויכולות גם לכתוב למעננו “עבודות” או טקסטים, כמו זה של הנאום שנשאה ח”כ שרן השכל בפברואר 2023, לדבריה את הנאום כולו כתב בעבורה ChatGPT.
ברומן של אישיגורו הטכנולוגיה התפתחתה עד כדי כך, שרובוטים משוכללים ביותר נבנים כדי שישמשו כ־”AT” (באנגלית), ח”א בעברית: ראשי תיבות של המונח הממוצא, כמובן, חבר או חברה אוטומטיים.
הרובוטים מפותחים עד כדי כך שהם נהפכים במציאות של הספר ליישויות כמעט אנושיות. המשפחה שאליה הם מגיעים מקפידה לנהוג בהם בנימוס ובהתחשבות, (אם כי יש גם פה ושם בני אדם שמתנגדים להם, מכנים אותם “מכשיר”, מסרבים לפנות אליהם בשמם וכועסים כשהם תופסים את מקומם של בני אדם, בתיאטרון למשל). הם עצמם, אותם חברים אוטומטיים, כפי שאנחנו לומדים מתוך תודעתה של אחת מהם, קלרה, שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, מעוניינים רק בדבר אחד: להיטיב עם בני האדם, במיוחד עם הילד או הילדה שהם משמשים להם ח”א.
אי אפשר כמובן שלא להיזכר בשלושת חוקי הרובוטים שניסח אייזק אסימוב, אחד מבכירי הסופרים של הסיינס פיקשן, ומראשוני הכותבים בסוגה:
- “לא יפגע רובוט לרעה באדם ולא יאפשר למחדל לפגוע בו”.
- “רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, בתנאי שאינן סותרות את החוק הראשון”.
- “רובוט חייב להגן על קיומו, בתנאי שהגנה זאת אינה סותרת את החוק הראשון או השני”.
קלרה אכן מצייתת לחוקים של אסימוב (הם אינם מוזכרים בסיפור, אבל התנהגותה מעידה כי תוּכנתה לכך). בכל אינטראקציה עם בני אדם היא מקפידה לשמור על שלומם ואפילו על נוחותם. אם למשל נאלץ מישהו לזוז ממקומו כדי לאפשר לה לעבור, היא עושה הכול כדי שזה לא יקרה, ושהיא לא תטריד אף אחד. היא מרבה להחניף לבני האדם, אומרת להם תמיד רק מה שיכול לשמח, להרגיע, לפייס ולעודד אותם, ולעורר בהם תקוות.
היא עד כדי כך משוכללת, שהיא מפתחת תיאוריות ומחשבות “יצירתיות”. מאחר שהיא פועלת על כוח סולרי, היא סוגדת – ולא, זאת לא מילה מוגזמת! – לשמש, ורואה בה כוח מחייה ומרפא. כאן נזכרתי בנכד אחוז האימה, שמא השמש נעלמה לעד.
כי קלרה בטוחה שהשמש יכול להיטיב עם בני האדם. (ברומן השמש היא בלשון זכר, אף על פי שבאנגלית היא נטולת מגדר, היא “it”. מאחר שקראתי את הרומן באנגלית, תהיתי איך התמודדה המתרגמת, דבי אילון, עם הסוגיה). כדי שזה יקרה קלרה פונה אל השמש, ומבקשת ממנו עזרה, למעשה – מתפללת אליו ומתחננת! היא אפילו בטוחה שאם תקריב משהו מתוך “גופה”, תצליח לרצות את השמש ואז “תשיג” ממנו סיוע והצלה… כמובן שההאלהה של השמש אינה רעיון חדש. במצרים העתיקה האל רע שימש כאל השמש, במיתולוגיה היוונית והרומית – אפולו והליוס, וגם במיתולוגיות של עמים אחרים יש שלל אלי שמש.
קלרה סוגדת לו באמונה שאפשר לראות בה דת. מעניין החילוף בין הלהט האמוני של קלרה הרובוט, לבין הציניות הקונקרטית של בני האדם, שאינם מבינים כי אי אפשר להחליף לחלוטין בין רובוט לאדם. המילה נשמה לא מוזכרת, אבל קלרה חשה בקיומה. בשלב מסוים כמה מהם מתכננים להשתמש בקלרה הרובוטית כתחליף אפשרי לדמות אנושית. הם רוצים להטיל עליה ללמוד את אישיותה ואת דמותה של צעירה אנושית חולה מאוד, ואז, אם אותה בת האדם תמות, קלרה אמורה למלא את מקומה.
הם לא מבינים את מה שקלרה יודעת: שיש בבני אדם משהו שרובוט לא יוכל לקלוט ולייצג עד הסוף. קלרה קולטת שבני האדם ייחודיים כי בני אדם אחרים אוהבים אותם ורואים בהם צדדים שאף רובוט לא יוכל לחקות.
חרף כל דבריי עד כה, אלה שמעידים לכאורה על הנאתי מהקריאה, אני חייבת להודות שלא רק שלא נהניתי מהספר, אלא ממש סבלתי ממנו. בדרך כלל אני לא מאלצת את עצמי לקרוא. אם משהו מטריד, מרגיז, משעמם, לא משכנע, אני מרפה ועוברת לספר הבא.
את קלרה והשמש המשכתי בכל זאת לקרוא, כי ברגעים מסוימים חשבתי שמדובר בסופו של דבר באיזושהי אמירה כוללת, רחבה ואולי אפילו מעניינת, על מהותה השקרית של האמונה. על כך שבני האדם פונים ומדברים, כמו שקלרה עושה, אל גוף שמימי אדיש ומרוחק, שאינו שומע אותם ואת תפילותיהם. חשבתי שאישיגורו רוצה לספר לנו על תמימות, על רמייה עצמית, על קוצר יד, על מחשבות שווא, על טעות נוגעת ללב. חשבתי שקלרה תתפלל אל השמש, תדבר “אליו”, ותתפקח אחרי שתיווכח שהכול אשליה אחת גדולה.
אבל למרבה הפלא, “מזימתה” של קלרה דווקא מצליחה. אז מה מבקש הסופר להראות לנו? שכוחה (כוחו…) המרפא של השמש נתון למשא ומתן? שאפשר לבקש ממנה (ממנו) עזרה, והיא תיענה? שקלרה ההוזה במחשבות שווא בעצם צודקת?
חשתי כל זמן הקריאה במין צרימה לא נעימה ומציקה. לא מהסוג שמעניק תובנות ראויות, אלא יותר בכיוון של – מה אתה בעצם רוצה מהחיים שלי, מר קאוזו? במיוחד מכיוון שהיו לאורך הסיפור הרבה קצוות חוטים שהושלכו לעבר הקורא אבל נשארו פרומים ומיותרים. כל מיני פרטים שקיומם לא השתלב עם המכלול. כל מיני התחלות בלי המשכים. היה רגע שבו אמרתי לעצמי שאישוגורו כתב כך בכוונה, כדי לעורר בנו את החוויה המקוטעת, הלא מגובשת, של קלרה, אבל לא. להערכתי זה לא נעשה בכוונה, אלא מתוך רשלנות ואולי הזדרזות יתרה בכתיבה. אולי עורך טוב היה יכול להסב את תשומת לבו לריבוי הפרטים שלחלקם אין בסופו של דבר משמעות. אולי סופר במעמדו של אישיגורו – זוכה פרס נובל לספרות ב־2017 – כבר לא מתייעץ עם אף אחד. וחבל.
כל כך אהבתי את ספרו כשהיינו יתומים, אבל קלרה והשמש ממש עשה לי רע. מצטערת…
כתבתי שתי תגובות -שתיהן אינן.
הנה הן כאן. תודה!
הנה שנשקל שלי, בענין “קלרה והשמש”
https://litreture.home.blog/2023/01/18/%d7%a7%d7%90%d7%95%d7%96%d7%95-%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%a7%d7%9c%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a9/
מעניין מאוד. תודה!