במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו "שקיעה כפרית". לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה "על הכפר היפה שלנו". דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השמוטי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים. 

ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: "אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה ואני יודעת שזה יהיה קשה." 

רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים הייתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה ללכת עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגו לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.

הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונמים צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם.