“המילים יצטרפו ליצירת טקסט יפהפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי” | “הספר ‘מחוסל’ בישיבה מצמררת אחת” | “כזה עדיין לא קראתי”

תגובות מרגשות, מרעידות ממש, ממשיכות להגיע.

כך כתב (בפייסבוק) “נמר של נייר”:

קול הגר במדבר


הספר נפתח בציניות היתולית (שחלקה ניכר רק בדיעבד) כגון:

“… תֵּאָבוֹן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂבִּיעַ מִיָּד.
הוּא בּוֹחֵן בִּקְפִידָה אֶת נִתְחֵי הַבָּשָׂר…”
“… אִמּוֹ…
לוּ הָיְתָה כָּאן עַכְשָׁו הִיא הָיְתָה מַבִּיטָה
בִּמְבוּכָה וְשׁוֹאֶלֶת הֵיכָן טָעֲתָה…”


הגר, הגיבורה האבודה של הסיפור, מופיעה לעיני הג’ובניקים המתוסכלים שממהרים לנצל את הזדמנות, לתפוס טרמפ על בחורה במצב מעורער, שאחר יסתבר שמפח הטייס גיבור החיל (שמרוכז בעצמו יותר מדי בשביל להיות מסוגל לראות את הבחורה השתקנית) ברחה אל הפחת – מזבלת עובדי המטבח שמיומנים בטיפול בנתחי בשר.

אבל זה רק קצה הקרחון יסתבר, כי הזוועה האמיתית כמו שאומר הביטוי השחוק מתחילה בבית.

הרומן כתוב בחרוזים שממבט ראשון עלולים להיראות כגחמה מוזרה, אבל מהר מאוד מתמצקים לצורה היחידה האפשרית לספר את הסיפור הזה, שאי אפשר ממש לספר, לגרד בפצע בלי לגעת. המגבלות שמשליטה הנוסחה הכובלת של הסונטות שתובע מהכותבת משמעת ספרטנית ששואבת כוח מעצם הריסון, איפוק שמצדו מעניק משקל לכל מילה.

והמילים יצטרפו ליצירת טקסט יפיפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי. שניות שניכרת גם בשם הבוטה והצעקני “מה קרה להגר באילת?” שנשמע ככותרת פרובוקטיבית והמונית של צהובון (סליחה, אתר חדשות אינטרנטי סוג ז’) ונראה כמעין פרודיה עקומה על הכותרות האלו, שמבצבצות כל פעם שעולה פרשה שמעלה שוב את השאלה “איפה טעינו?” ומלבד יצירת האקורד הצורם, הניגוד לטקסט היפיפה והרגיש, מרמזת שאולי לכל אותן פרשות מכוערות ישנם שורשים עמוקים ומכוערים הרבה יותר, ממה שנראה לעין (כי מה שקרה באילת כאמור הוא רק קצה קצהו של הסיפור).


אחר יבוא הניסיון לשרטט את ההתמודדות עם הטראומה, הניסיון לגייס אופטימיות זהירה שמסמנת בהיסוס אפשרות של החלמה, המרחק שמספיק עד שלא, השבירות שתמיד נשארת, המשך ששומר נאמנות לאכזריות החיים.

בהמשך הסיפור החרוזים והמקצב השירי פחות הכרחיים, ואולי לכן פתאום נראים מלאכותיים מעט (בייחוד לקראת הסוף שאיפשהו מפרפר במאמץ לסיים בחיוך על השפתיים), הגם שהם תמיד מאוד קריאים והספר “מחוסל” בישיבה מצמררת אחת, שבחלקה הראשון קשה לנשום (פיזית), לאט לאט משתחרר הלחץ, אם כי התחושה המעיקה מלווה את כל הקריאה, וגם בסופה הספר מסרב להרפות.


וואו

וכך כתבה אתי סרוסי, בבלוג שלה “סקירות ספרים”:

הגר נאנסה באילת. פעמיים. “רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה”, הניחה שיעשו בה כרצונם.

“ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –

אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו

שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו”.

כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש“נגע בפניה באצבע רכה”. נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא “נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע”. מעגל הטראומה נדון להתרחב.

אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש”לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?”. עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש“הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח”.

עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו

“אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות
וניצור בו קרעים, ובהם נבקש
הסברים ואולי עדויות-עקבות”

ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים “דיבוריים” כמו

“מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן
לא יתחב את האף”

והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.

פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, “כזה עדיין לא קראתי”, ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. “מה קרה להגר באילת?” אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.

וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?

בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.

כנרת זמורה דביר

2023

והנה גם המלצה קצרצרה, ששודרה בגלי צה”ל, בתוכנית התרבות של יואב גינאי:

 

השאר תגובה