הכותרת של המחזה “דור בא” היא דו־משמעית: דור הוא שמו של צעיר בן שלושים שזה עתה, ברגעים הראשונים בהצגה, חזר מהודו, הישר אל בית הוריו. “דור בא”, הוא אם כן הדמות הראשית, אדם תלוש וחסר כול, שטוען כי כבר נגמל מהשימוש בסמים: כבר חודש שהוא “גמול”, לדבריו. בת הזוג שהייתה לו עזבה אותו לטובת איש הייטק מצליח. הוא לא מתפרנס, רק שוגה בחלומות על פיתוח של איזשהו משחק, אפליקציה שמצריכה לדבריו הון התחלתי של מאה אלף דולר, שאותם אביו מסרב לתת לו. אין לו איפה לגור, והוא נאלץ לצערו לחזור אל חדר הילדות שלו, בבית הוריו. 

המשמעות האחרת של השם “דור בא” היא העובדה שהאיש הזה, דור, מייצג את בני גילו, בני דור אבוד, שמתייסרים במרירות על חוסר היכולת שלהם להיות עצמאיים, להתפתח, להתבסס, להחזיק בזוגיות, לגור במקום משל עצמם. 

האם דור מפונק מדי? או שמא המציאות אכזרית ובלתי נסבלת? מה הסיכויים שלו להתייצב, להתחזק, ליצור לעצמו חיים משמעותיים ואולי אפילו שמחים? 

מה דור רוצה באמת? 

מצד אחד הוא מלא בטינה כלפי הוריו. אימו באמת בלתי נסבלת. המריבות בין ההורים מגעילות ממש, ולא פלא שהן מטריפות עליו את דעתו. הנה דוגמה: הם אוכלים ארוחת צהריים. האבא משבח את “הפסטה”. האימא מאבדת את זה: פסטה? זאת פסטה? הייתכן? אלה נודלס! מה, אתה לא מבחין בין איטליה לסין?  היא צווחת ולא נרגעת, נודניקית ומעצבנת עד אין קץ. דוגמה אחרת: זמן קצר אחרי שדור מגיע הביתה ומודיע שהוא הולך לישון, הוא מופיע שוב במטבח ומתלונן: יש אצלו פרעושים במיטה. הייתכן? האימא מקבלת את הטענה בזעם – היא החליפה את המצעים! מה פתאום מעלילים עליה עלילות שווא? איך זה שדור רק חזר משהות ארוכה הרחק מהבית והוא כבר מתלונן סתם, וזאת אחרי שסירב לאכול את סלט הפירות שחתכה במיוחד למענו, סלט שמכיל גם “פינק ליידי!” (האב אוכל את הסלט בשמחה, לא לפני שהוא מפטיר ש”פינק ליידי יקר מדי”).

מצד שני, ברגע נדיר ולא צפוי של רוך, דור פונה אל אמו ושואל אותה אם הוא יכול “לחזור לשם”, כלומר – לתוכה, להיות שוב עובָּר…  

המחזה מתפתח בכיוונים לא צפויים ומפתיעים, הוא משעשע מאוד, וגם, בעיקר לקראת הסוף, נוגע ללב. 

כוחה הרב של ההצגה – במשחק המצויין של כל המשתתפים. מפעימה במיוחד השחקנית והרקדנית ליר כץ, שיש לה שני תפקידים: היא מגלמת את דמותה של בַת, בת זוגו־לשעבר של דור, שמנסה לעזור לו למצוא משרה אצל בן הזוג החדש שלה, שהוא הייטקיסט מצליח. האם דור יסכים ו”יתפשר”? האם יגייס את עצמו, יתחייב, יחיה חיים “מועילים” וריקים מכל מה שהוא רוצה באמת? ליר כץ גם מפעילה בובה שמייצגת את דמותו של דור כשהיה ילד. 

העבודה עם הבובה פשוט מקסימה. כץ מחזיקה אותה, מניעה את פיה ואת גופה, אומרת את “תפקידה” של הבובה כאילו הייתה פיתום, אבל לא, זאת היא עצמה עומדת שם, מאחור, מדברת באמת, וגם מביעה בפניה את שלל תחושותיו של דור־הילד, דור־הבובה. את הדחפים שלו. את הילדותיות האלימה, הסקרנית, עזת היצרים.

(צילם: עמית אחבן)

מעיין אבן, המחזאי, שכבר נפעמתי מהצגה קודמת שהיה שותף ביצירתה, “הסוף”, מפליא לגלם את דמותו של הצעיר הציני, המיואש, התוקפני, חסר הגבולות, ולצד זאת – המשתוקק והנכסף. 

גם אורי גוטליב בתפקיד האב, שרק רוצה לראות את בנו מסתלק מהבית (כך יוכל סוף סוף להפוך את חדרו לחדר כושר פרטי…), ונינה קוטלר בתפקיד האם המתלוננת הסדרתית נהדרים ומשכנעים מאוד. כמה מהסצינות עם האם בלתי נשכחות: למשל – הקיטורים שלה על חברתה שהעזה הביאה לשבעה על סבתו של דור “רק בקבוק ספרייט”…

הבימוי נפלא:  נעה וגנר הצליחה ביצירתיות רבה, ליצור על במה קטנה, כמעט בלי רקוויזיטים – יש עליה רק שולחן גדול שמשמש גם כמיטה לעת מצוא – עולם שלם של משמעויות: דירה שבה מצטופפים הורים ובן, נתקלים זה בזה, אוהבים ושונאים, מייחלים ומתאכזבים, מכאיבים זה לזה ומתחרטים. הכול קאמרי, קרוב, ועם זאת המציאות הבימתית קמה לתחייה וסוחפת.

נהדר! 

הצגות נוספות יתקיימו 16-18.3 ב”תיאטרון הבית, מרכז של תיאטרון, ידע וקהילה” ברחוב נעם 5, שוק הפשפשים ביפו. (מכירת הכרטיסים טרם החלה. כדאי לעקוב)

 

(צילם: עמית אחבן)