לאחרונה דווח כי ספרו של הנסיך הארי שבר את כל שיאי המכירות של ספרי עיון. אני אחת מהמיליונים הרבים שקנו וקראו.
מודה, הגעתי אליו עם דיעה קדומה חיובית, שקצת התעכרה בעקבות דברים שקראתי על אודות הספר. למשל – כך נכתב בעיתונים הרבים – התרברבותו של הנסיך בכך שהרג כך וכך לוחמי טליבן, ודבריו כאילו ראה בהם סתם פיונים על לוח שחמט, ולא בני אדם אמיתיים.
איזו טעות, להאמין לעיתונים! להאמין שהארי כתב את הספר רק כדי לנקום בבני משפחתו, וכדי לערער את בית המלוכה!
כי מלחמתו של הנסיך היא בעיתונים. בהם. בשיווחים שלהם. בעיקר באלה של הצהובונים, אבל לא רק. כתב ההאשמה שלו מפורט, משכנע, ומזעזע.
כתב ההאשמה שלו גם תקיף מאוד, ותגובתם הצפויה כל כך של העיתונאים היא כמובן – להשמיץ את הארי ואת אשתו בעוצמה גוברת והולכת. עד כדי קריאות לרציחתם! (על כך כתבתי כאן, בעקבות הצפייה בסדרה ששודרה בנטפליקס – ראיונות עם הארי ומייגן).
לפני שאמשיך, אני מבקשת לתת להארי להסביר במו פיו את עניין אנשי הטליבן שהרג במהלך שירותו הצבאי. הוא עשה את זה באחד הריאיונות שהעניק לאחרונה:
בראיון הארי מסביר שהוא בהחלט לא מזלזל בחיי אדם, ולכן עמדתו, כפי שהוצגה בעיתונים פשוט לא נכונה. הארי מסביר שהוא מבין מדוע אנשים התקוממו נגד דבריו המסולפים, ואז מבהיר מדוע כתב מה שכתב על אנשי הטליבן שהרג: רצונו להקל על חיילים פוסט טראומטיים שסובלים מרגשות אשמה, כי גם הם הרגו בני אדם, אפילו אם היו אויבים.
בספר הארי מסביר שאמנם אינו מתגאה בכך שהרג עשרים וחמישה אנשי טליבן, אבל שגם אינו מתבייש. “כמובן שהייתי מעדיף שקורות החיים הצבאיים שלי לא יכללו את המספר הזה, ושהוא לא יישאר חקוק בתודעתי, אבל באותה מידה הייתי מעדיף לחיות בעולם שאין בו טליבן. עולם נטול מלחמות.” בהמשך הוא מזכיר את מה שחש ב־11 בספטמבר 2001, כשצפה בבנייני התאומים קורסים ובאנשים המזנקים מחלונותיהם: “לא שכחתי את ההורים, את בני הזוג והילדים שפגשתי בניו יורק, אלה שאחזו בתצלומים של אימהות ואבות שנמחצו או התאדו או נשרפו חיים.” והוא מוסיף ומסביר שאי אפשר לשכוח ואי אפשר לסלוח “למי שאחראים למה שקרה, למי שתמכו, למי שאיפשרו, וגם לא לבני הברית ולממשיכי דרכם. הם אויבים לא רק שלנו, אלא של האנושות כולה.”
הארי מתאר איך, כמו תמיד, דבריו סולפו. העיתונאי “הופתע” מכך שהנסיך, בהיותו חייל בשירות פעיל, הרג בני אדם. הארי מוסיף בנימה של ייאוש ותסכול: “במלחמה!”
ההתנגשות הזאת בין המציאות לפרשנותו המרושעת של הכתב היא רק דוגמה אחת קטנה לכל מה שהארי מתאר. החיים “בתוך האקווריום”, כפי שהוא מכנה אותם, יכולים להיות קשים מנשוא. לא רק חוסר היכולת לכל מידה שהיא של פרטיות, אלא גם העלבונות המתמשכים. למשל – הכינוי thicko, כלומר – דביל, או מטומטם – שהודבק לאורך השנים לשמו. אבל גרוע ממנו – האובדנים הממשיים. שתי בנות זוג של הארי, למשל, שלא יכלו לעמוד בפלישה האלימה לחייהן, והחליטו לוותר על הקשר אתו. העובדה שנאלץ לעזוב את שדה הקרב, כי העיתונאים דיווחו על מיקומו וסיכנו את חייו ואת חיי פיקודיו, גם כשרצה כל כך להישאר עם החיילים, ועשה מאמצים אדירים כשהוכשר להיות קצין. (בהמשך אומן להיות טייס מסוקים, ואז התאפשר לו להמשיך לשרת). העיתונות לא הפסיקה להכאיב לו. למשל – בשמועות שהפיצה כאילו צ’רלס איננו באמת אביו. אכן, כשכותבים עליו, כשמגחכים, שוכחים שמדובר באדם אמיתי, עם רגשות אמיתיים. הוא מספר גם על ההתמודדות עם כאב בלתי נסבל שחש שראה את צילומי הרגעים האחרונים בחייה של אמו. והבחין בהשתקפויותיהם של צלמי הפפרצי שרדפו אחרי דיאנה ולא הפסיקו לצלם אותה גם כשגססה. “וזה היה הדבר האחרון שאימא שלי ראתה לפני שמתה”, הוא מתייסר.
ומה קרה כשהקשר עם מייגן נחשף? אילו “מטעמים” מזעזעים בגזענותם עשו העיתונים בבריטניה, רק משום שהיא לא לגמרי לבנה! הוא מספר על כותרות שהכריזו על מספר הפשעים שהתבצעו בשנה האחרונה בקרומפטון, “שכונת מגוריה של מייגן” כביכול (מה זה בכלל קשור? הוא זועם. קודם כול, מייגן בכלל לא גרה בשכונה שצוינה, ושנית – הרי לא מדובר בפשעים שהיא עצמה ביצעה!), הוא מצטט המום, מבויש ואשם מתוך כתבה שבה נכתבו הדברים המגעילים, הגזעניים כל כך: “משפחת וינדזור תְּעַבֶּה את הדם הכחול שלה, ואת צבע העור החיוור והשיער הג’ינג’י של משפחת ספנסר, בעזרת קצת די־אן־איי עשיר ואקזוטי”… “המולדת שלי? זה מה שהיא מעוללת לה? לי? לנו? באמת?” כשהסערה פרצה, כך הוא מספר, מייגן הייתה בהלם: “מה, הם יכולים להמציא עלי ככה דברים? לשקר?”. כן, הוא משיב, עצוב ומיואש, הם יכולים והם עושים את זה.
אכן, הארי “מתנגש” בספרו עם בני משפחתו. אבל על מה? לא על אופיים. לא על מידותיהם. לא על חסרונותיהם, אלא – על הניכור שבו נהגו כלפיו. הוא מספר למשל שאחיו הורה לו להתעלם ממנו לחלוטין בשנים ששניהם למדו באיטון. מספר כיצד אביו ואחיו ציוו עליו שלא להגיב לדברי הבלע של העיתונות, ואיך כעסו עליו כשהגיב בכל זאת, “כי זה מעמיד אותנו באור שלילי”: הם הרי לא נחלצו להגנת הנשים שלהם, כשאלה הותקפו (אבל מעולם לא בעוצמה ובארסיות שמייגן “זכתה” להן).
אחת התגובות שכתבו בעיתונים הייתה – התקפה על הארי. על שתיקתו כשאשתו מותקפת, וזאת כשאביו ואחיו אוסרים עליו בכל תוקף להגיב!
הספר שלפנינו הוא הניסיון של הארי “לקבל בעלות” על חייו. רבים תוהים מדוע, אם הוא משתוקק כל כך לפרטיות, הוא חושף את עצמו שוב, לכאורה, לעין הציבור. הם אינם מבינים כנראה את הצורך שלו להעמיד את הדברים על דיוקם. לספר על הכאב, עוגמת הנפש, הפגיעות הרבות והמתמשכות, כפי שהוא חווה אותם.
אני חייבת להודות שאני מבינה אותו. את הצורך לדייק ולומר את האמת על עצמו ועל חייו. פרטיות של ממש הרי לא תהיה לו לעולם. הוא הרי לא יכול לחמוק מהזהות שאליה נולד, ולא משנה מה יעשה או היכן יגור.
אין לי מושג מדוע הספר, כמו קודמיו, כמו הראיונות בטלוויזיה, מעניינים אותי כל כך. מה אכפת לי מהארי, מאשתו, מאחיו, ומכל שאר בני המשפחה? האמת היא שלא ממש אכפת לי מהם “אישית”, אבל כשאני רואה אדם שמשיב מלחמה שערה, שלא מתכופף ולא מוותר, שתובע לקבל אוזן קשבת, אני מתמלאת בהערכה, ונרתמת למשימה. מקשיבה לו. אז נכון, חייו פריבילגיים להפליא, אבל גם בתוכם יש כאב אמיתי, שהוא מיטיב לתאר בכנות.
לא כל החלקים בספר עניינו אותי באותה מידה. הוא נכנס למשל, לדעתי, לפירוט יתר כשהוא מתאר את ההכשרה לקורס טיס. אבל המבט שהוא נותן לתוך מציאות החיים המוזרה כל כך של בן למשפחת מלוכה השביעה בכל זאת את סקרנותי, גם, או במיוחד, לגבי כל מה שזר ורחוק ממני מאוד… הספר כתוב היטב. הוא שנון. נוגע ללב, ואינטליגנטי. אמנם ידוע שלא הארי כתב אותו, אלא סופר צללים מוכשר. אבל נקודת המבט והאמיתות המבוטאות בו הן שלו, ושלו בלבד.
תודה על ההארות הנכונות שלך. אני בדיוק קוראת עכשיו את הספר. הארי, באישיותו, מאוד מזכיר לי את אמו באהבת-האמת שלה. היא הראשונה שחיבקה ילדים חולי-איידס באפריקה, ביקרה במעונות לנשים מוכות ולא התביישה לחבק ולגעת -פיזית ובחום מילותיה.
בדיוק! הזיוף והצביעות מהם והלאה!