כמה חודשים לפני שהנסיכה דיאנה נהרגה במנהרה ההיא בפריז, פגשתי באקראי, בקרן רחוב בקריית שמונה, את ג’ניפר, קרובת משפחה של המלכה אליזבת.
ב-1990 התראיינה ג’ניפר לעיתון מעריב, וסיפרה כי הגיעה עד פת לחם, ושהיא נאלצת להתפרנס כמנקה בבתים של אחרים. ג’ניפר יהודייה כמו אמה, אבל אביה היה בן למשפחת אצולה אנגלייה ותיקה, והוא קרוב משפחה של אמה של המלכה.

הכרתי את ג’ניפר, כי בתחילת שנות ה־70, כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, היא לימדה במעבדה הלשונית, מה שנקרא “מבטא”: אנגלית של אנגלייה, אנגלית של בת אצולה.
השבוע, כשגמרנו לצפות בסדרה הדוקומנטרית על בני המשפחה של ג’ניפר, הסדרה התיעודית “הארי ומייגן”, נזכרתי במה שג’ניפר אמרה לי אז, במפגש הרגעי שלנו בקריית שמונה.
הנסיכה דיאנה נפרדה באותם ימים מצ’רלס, וג’ניפר “ריכלה” איתי על המשפחה שלה. “דיאנה לא מבינה,” אמרה לי, “באיזו סכנה היא נמצאת, עכשיו כש’הפירמה’ כבר לא מגינה עליה.”
כשדיאנה נהרגה לא יכולתי שלא לחשוב על מה שג’ניפר, האינסיידרית, אמרה לי, וחשבתי על דבריה גם כשצפיתי בסדרה: על הבעתה שמייגן הביעה, כשסיפרה שברשתות החברתיות יש קריאות להרוג אותה. “אני אימא!” היא אומרת, “אלה החיים שלי, זה אמיתי!” (ג’רמי קלרקסון, אחד מכותבי הטורים העיתונאיים, שקרא בשעתו “להצעיד את מייגן עירומה ברחובות של כל אחת מהערים בבריטניה, בשעה שההמונים צועקים ‘בושה!’ ומטיחים לעברה גושי צואה”, כתב, אחרי שצפה בסדרה, שהוא מתחרט ומתבייש על דבריו, ועל הכאב שגרם!)
אז כן, הארי ומייגן חיים במציאות פריבילגית להדהים, ואפשר לראות בהם צמד מפונקים שמתלוננים על מר גורלם. נכון, קשה להזדהות עם מצוקתם בימים שבהם מיליוני בני אדם סובלים מבעיות חמורות כל כך, במיוחד בארצם, שבה האזרחים מתחילים להבין את התוצאות ההרסניות של החלטתם להסתלק מהאיחוד האירופי. הסבל האמיתי של רבים כל כך נובע כמובן גם מהאכזריות הבלתי נתפסת של המלחמה באוקראינה, וכשהארי ומייגן מתלוננים על הבית הקטן שקיבלו במתנה מהמלכה (כה קטן עד שאופרה וינפרי שקפצה לביקור נדהמה, לדבריהם), או כשהם מספרים איך מצאו מקלט באמריקה בביתו של מיליארדר שהחליט לנדב להם את אחוזתו, עד שיקנו להם בית משלהם. לא קשה לדון אותם לכף חובה ולומר להם – חבר’ה, תתעוררו. המצב שלכם לא באמת קשה כל כך!
ובכל זאת – מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהדברים שהשניים אמרו. לא קשה למשל להאמין להם שהייתה שם גזענות. יש לכך גם ראיות. הפעוטה שבהם, שהיא רק דוגמה – הסיכה הגזענית־במפגיע שאחת מבנות משפחת המלוכה הקפידה לענוד בהתרסה מרושעת דווקא בקבלת הפנים המשפחתית הראשונה שערכו למייגן. מדובר בתכשיט שנועד – באנגליה יודעים זאת – לפאר את העבדות (אותה נסיכה התנצלה בדיעבד. אז מה?).

אחת המרואיינות בסדרה הדוקומנטרית מסבירה עד כמה הגזענות מושרשת באנגליה, ולא רק במשפחת המלוכה, שבארמונותיה אפשר למצוא אינספור ראיות לשעבודם של “ילידים” באימפריה הבריטית המהוללת. (כשקוראים את הספר פחות זה יותר מאת ג’ייסון היקל אי אפשר שלא להזדעזע מנתונים כמו: “בין המאה ה־16 למאה ה־19 ‘נשאבו’ 100 מיליון ק”ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת ‘השואה הוויקטוריאנית האחרונה.'”)
האם מייגן נתקלה בגזענות? אין לי ספק שכן!
אי אפשר שלא להבין גם את מצוקתם של השניים, שהעיתונות הצהובה עטה עליהם והשחירה את דמותם, במיוחד את דמותה, בעיני הציבור, עד כדי קריאות לרציחתה!
האם הייתה בקריאות הללו גם מיזוגניה? אין לי ספק. רבים מאשימים את האישה, את מייגן, מכנים את בריחתם של בני הזוג מאנגליה “מגזיט”, משחק מילים מכוער ותוקפני על “ברקזיט”, שמרמז כי היא אשמה בשתלטנותה ובנחישותה להרחיק את בעלה מארצו, גם כשהוא חוזר ומסביר שההחלטה הייתה שלו, כי הוא הרגיש שעליו להגן על אשתו וילדיו מפני החדירה האלימה של הצהובונים עמוק לתוך חייהם ופרטיותם.
בסדרה של נטפליקס (שגם היא נעשתה מושמצת!), מתאפשר להם לדבר ולספר מה עבר ומה ממשיך לעבור עליהם. בעיניי הם אמינים, ישירים ואפילו מדי פעם נוגעים ללב.
מאחר שאני לא אנגלייה, אין לי זכות למתוח ביקורת על בחירתם של הבריטים בשיטת הממשל המלוכנית. אני יכולה אפילו להבין את תחושותיהם כלפי אליזבת II, שהיו בה לא מעט צדדים מעוררים חיבה: למשל – חוש ההומור המפורסם שלה, שאותו ביטאה ממש עד לימי חייה האחרונים, כמו בסרטון המשעשע שבו השתתפה ונראתה משוחחת עם הדובון פדינגטון, ואף “הראתה” לו מה היא סוחבת בארנק המפורסם שלה: כריך לשעת הצורך… אין ספק שהיא הייתה אדם כריזמטי וחינני, וכמו שאמר עליה (אני לא זוכרת מי) – אחד מהישגיה המרשימים ביותר היה שהיא הצליחה לדבר הרבה ולא לומר שום דבר, במשך עשרות שנות מלוכתה.
אין לי זכות למתוח ביקורת על מוסד בית המלוכה, אבל בכל זאת, יש לי דיעה. באחד הראיונות שהתנהלו בעקבות הסדרה “הארי ומייגן”, אמרה המרואיינת (שהייתה, יש לציין, בדעת מיעוט) כי בית המלוכה האנגלי הקפיד מאז ומתמיד לשמור בעיקר על עצמו. כך למשל סירב המלך ג’ורג’ לתחינתו של קרוב המשפחה שלו, הצאר ניקולאי השני, ולא הסכים להציל אותו ואת בני משפחתו ממה שאכן קרה: רציחתם בידי הבולשביקים. בית המלוכה ידע גם להכאיב לבני המשפחה שלו עצמו: מדוע אסרו על אדוארד השמיני לשאת את אהובתו? ועל מרגרט, אחותה של המלכה, להינשא לגבר שאהבה? האם התדרדרותה הנפשית, חיי השיכרות שחיה בערוב ימיה, היו יכולים להימנע, אילו לא אילצו אותה להיפרד ממנו? וצ’רלס, המלך הנוכחי? מדוע אסרו עליו לשאת את מי שאהב, וכפו עליו לשאת אישה שסבלה כל חייה מהעלבון המר של מי שנשואה לגבר בוגד ואדיש?
כן, זאת בהחלט עוד משפחה לא מתפקדת, אבל הם – לפחות אלה שנולדו לתוכה – נאלצים ולא מבחירה להתמודד עם הפלישה המתמדת, הבלתי אפשרית, לתוך קרביהם ופרטיותם.
הפעם הארי ומייגן בחרו להכניס את המצלמה, ולדבר אליה ישירות. אני דווקא מבינה את הצורך שלהם לומר את האמת, לספר על מה שחוו, ולקוות שסוף סוף יבינו את הצד שלהם. למרבה הצער, נראה כי הרוח הכללית שבה התקבלו הדברים שלהם שלילית. אין, לדעתי, לדחות על הסף את האפשרות שגם בכך מעורב “הארמון”. האם חלק מההתנפלות השלילית על מייגן לא נועדה להסיט את האש ממישהו אחר? למשל – מבן המלוכה הסורח, הנסיך אנדרו, דוכס יורק, אחיו של המלך הנוכחי, שהסתבך קשות בפרשה מגעילה שקשורה בפגיעה מינית בקטינה, ובהסדר כספי, מחוץ לכותלי בית המשפט, בינו לבינה?
האם הסדרה תשפר את דימויים של הארי ומייגן? כנראה שלא.
האם אני מבינה מדוע האנגלים נוהים אחרי בית המלוכה ורוצים בקיומו? תשובתי לשאלה לא רלוונטית.

אני חושבת שהדיון על בית המלוכה והדיון על הארי ומייגן זה שני דיונים שונים. לגבי השניים האחרונים, לא מתווכחת על העובדות אלא על הסגנון. קצת מוזר לי שמי שרוצה לברוח מצפורני הצהובונים מחפש תשומת לב וכותרות ללא הרף. בתחושה שלי הם סוג של קוזק נגזל. הם מחפשים להדליק אש ללא הרף ואז מתבכיינים על החום.
ואם מזכירים את דיאנה אז למעט הראיון המפורסם שלה היא באמת ברחה בכל כוחה מהצהובונים, עד שזה הרג אותה ולא סתם העם היה בצד שלה בניגוד למייגן.
אני מאמינה להם שהם ביקשו להציג את עמדתם, נוכח כל השקרים והדיבה שבהם תקפו אותם. שהם חיפשו הזדמנות לומר את דברם *בתנאים שלהם*!
זה קצת כמו “מי התחיל”. שוב, אני לא מתווכחת על העובדות אבל הם מציגים את הצד שלהם כבר כל כך הרבה זמן בכל כך הרבה ראיונות מתוקשרים וללא כל מודעות עצמים עד שהם נראים לי כמי שרודפים ללא הפסקה אחרי פרסום ותשומת לב וזה מסביר את העובדה מדוע הם לא מעוררים אמפטיה אלא חוסר אמון.
אני בכלל לא פוסלת את השאלה “מי התחיל”, היא לגמרי לגיטימית בעיניי! אם מישהו *מחזיר* מכה, אחרי שהוכה, אי אפשר לדעתי לומר שילדותי מצידו להסביר שלא הוא זה שהתחיל…
אבל כמה פעמים הם צריכים להראות את הצד שלהם? עשרות אם לא יותר ראיונות, ראיון של שעתיים עם אופרה. ספר. הכל כבר נאמר ונלעס אין ספור פעמים. זה לא נראה לך באיזה שלב כמו רדיפת פרסום? ובצע? כי הם מקבלים הון עבור כל ראיון ותוכנית כזאת. היה לכם כל כך רע? נמלטתם כדי לשמור על שפיותכם ושפיות ילדיכם? הניחו את הסיפור כבר מאחוריכם ותקדישו את חייכם לצדקה כמו שטענתם שזה כל מה שברצונכם לעשות.
מה שהם מספרים בנטפליקס, לא אמרו לפני כן. ועניין הכסף – אם הם יכולים, שיקבלו. הם צריכים לממן אבטחה כבדה מאוד.
קראתי בעניין רב. תודה
תודה לך!