אליסיה חימנס ברטלט, "חדר לא שלך": ואם החדר שייך לבעלת הבית?

שמו של הרומן (המבריק!) שכתבה הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט משתעשע כמובן עם חדר משלך המסה המפורסמת של וירג'יניה וולף. במסה של וולף, ששמה נהפך לסיסמה פמיניסטית, הסבירה הסופרת כי כדי שאישה תוכל ליצור, היא זקוקה לחדר ולכסף משלה, כלומר – לעצמאות כלכלית ולפרטיות.

אחד הסמלים שבהם השתמשה וולף במסה כדי לפתח את טיעונה ולהדגים אותו היה דמות שהמציאה, אחותו הבידיונית של שייקספיר, שהייתה מוכשרת לא פחות ממנו, אך לא היו לה שום סיכויים להצליח כמוהו כמחזאית ושחקנית, רק מכיוון שהייתה אישה, ולפיכך – נטולת כל זכויות, כולל הזכות לרכוש השכלה, ולהסתובב בעולם כמי שמתאפשר ומותר לה ליצור. 

הנה, למשל, סיכת־דש פמיניסטית, שמתכתבת עם דבריה של וולף:

האם וולף האינטלקטואלית, שחתרה בכתיבתה לשיוויון זכויות לנשים, ידעה ליישם בחייה האישיים את העקרונות ההומניסטיים שהאמינה בהם והטיפה לקיומם? 

ספרה של ברטלט משמש כמעין סכין שאתו היא "שוחטת", מטפורית, כמובן, את הפרה הפמיניסטית המקודשת.  

יש ברומן שלושה מישורים: בראשון מופיעים הרהוריה, מחשבותיה והחלטותיה ככותבת. היא מספרת לנו על התלבטויות. למשל – "פתאום יש כמה דברים שמבלבלים אותי ואני לא יודעת איך לספר אותם." או: "מי בכלל אמר לי לכתוב את הרומן הארור הזה שבו המציאות מכריעה ללא הרף את הדמיון?" או: "מעניין לראות כיצד העובדה הזאת מסופרת ביומנה של וירג'יניה, כמו בזה של נלי". 

במישור השני מופיעים קטעים מיומנה של אותה נלי, משרתת שעבדה בביתם של וירג'יניה ולנארד וולף במשך שנים רבות. (אגב, בספר השם Leonard מתועתק כ־"לאונרד", וזאת טעות נפוצה…). 

המישור השלישי הוא – קטעים מתוך יומניה הרבים של וירג'יניה וולף, שהתמידה בכתיבתם לאורך השנים, לצד הכתיבה הספרותית שבה עסקה.

ביומניה מזכירה וולף לא פעם את נלי, את הוויכוחים שהתנהלו ביניהן, ובעיקר, במודגש, את אחד העימותים שבעיצומו ביקשה ממנה נלי להסתלק מ"חדרה" –  החדר ששכן, כמובן, בתוך ביתה של וולף. "החדר לא שלך" הזכירה לה וולף, בלי היסוס. נלי הייתה רק משרתת. את החדר שזכתה להתגורר בו קיבלה בהשאלה. הוא לא הובטח לה. בכל רגע אפשר היה לפטר אותה בלי שום הסבר או תירוץ (וכך אכן קרה, כעבור שמונה עשרה שנים!), ואז תיאלץ לעזוב מיד, ולמצוא לעצמה מקום מגורים אחר.

האם רק סופרת זקוקה לחדר משלה? האם רק ליוצרים חשובים יש זכויות? כמובן שלא. אבל לנלי אין אפשרות לחיות כאדם בוגר ואוטונומי, רק משום שלרוע מזלה נולדה ענייה.

היו ברומן קטעים שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על הספר  They Were Her Property, העוסק בנשים שהיו בעלות עבדים במדינות של דרום ארצות הברית, לפני מלחמת האזרחים. "לא נדבר על עבדות", כותבת  ברטלט, "אבל גם לא נעלה על דעתנו בשום פנים ואופן את תפיסת החירות הנוכחית. אינני מתייחסת ליכולת או לחוסר היכולת שלהן [של המשרתות] לצאת מהבית כרצונן…" היא מסבירה שכוונתה  להשלכות אחרות של מעמדן. למשל, מקרים שבהם משרתות "נשלחו' לבית אחר, אם נוכחותן נעשתה מיותרת או לא נוחה", וכך "המשרתת שהושפעה מההחלטה, נשלחה ליעדה בלי יותר מדי הכנות": כמעט כמו שקרה לעבדים, כמתואר בספר They Were Her Property. גם למשרתות לא הייתה כמעט זכות להחליט על גורלן, וכמו העבדים והשפחות, גם המשרתות באנגליה חיו בבית האדונים ושירתו אותם כמעט לאורך כל שעות היממה. 

בקטעים מסוימים ברומן חשבתי על ספרה של אירית פורת, מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה? ועוד יותר מכך – על הדיסרטציה שלה, "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה", שבה תיארה, בין היתר, את התנאים הבלתי אפשריים שבהם חיות מהגרות עבודה שמטפלות בזקנים סיעודיים. למשל – העובדה שהן, כמו המשרתות באנגליה, גרות במקום העבודה שלהן, ושעות העבודה שלהן נפרשות על פני היממה כולה. 

מה למשל קרה באנגליה למשרתות שהזדקנו? הן נשלחו לגור במוסדות, "ואדוניהן לשעבר נהגו לבקר אותן פעם או פעמיים בשנה, בתאריכים ידועים מראש." לכאורה – למה אפשר לצפות? הלא המשרתות היו רק שכירות. אבל אם זוכרים שהן גרו עם האדונים והגבירות בקרבה אינטימית ביותר, לפעמים, כמו במקרה של נלי, במשך שנים רבות, הדעת נותנת שתיווצר איזושהי מחויבות רגשית, איזשהו קשר שחורג מעבר ליחסי עובד־מעביד, אבל ברוב המקרים זה לא קרה. המשרתות הזדהו עם המעסיקים שלהן, כפי שברטלט מראה, התגאו או התביישו בהם, וחשו מעורבות בתהפוכות חייהם, אבל ההזדהות והאכפתיות היו חד־צדדיות. כשנלי נאלצה לעבור ניתוח לכריתת כליה, בני הזוג וולף ביקרו אותה רק פעם אחת בבית החולים (היא אושפזה במשך חודשים).

ברטלט חושפת היבטים רבים של צביעות בדמותה של וירג'יניה וולף. למשל – סירובה לקבל אצלה לעבודה כמשרתת את אחותה של נלי, רק משום שזאת הרתה מחוץ לנישואים, בשעה שהמשרתת יודעת כי "הם [אנשי 'חבורת בלומסברי', המעגל החברתי של בני הזוג וולף] יכולים לחיות יחד וללדת ילדים בלי נישואים ולצעוק 'פין!' בשעת התה ומה שמתחשק להם, אבל אנחנו…" (המשרתת מתכוונת לשעשוע שהייתה עדת שמיעה לו: וירג'יניה, לנארד ואורחיהם החליטו יום אחד להתקומם בקול רם נגד מגבלות הנימוס, והתאמנו בלצעוק את המילה "פין" במלוא גרונם, לתדהמתה של נלי). 

עוד דוגמה לצביעות: הזעזוע שווירג'יניה וולף חשה כשהבינה שאם העקרונות הדמוקרטיים והליברליים שהיא דוגלת בהם ייושמו, גם המשרתים יוכלו להצביע בבחירות. הנה כך כתבה ביומנה ב־31 במאי 1929: "'אנחנו מנצחים,' אמרה נלי בשעת התה. הזדעזעתי מהמחשבה ששתינו מעוניינות בניצחונה של מפלגת הלייבור. מדוע? בין השאר כי אני לא רוצה שנלי תמשול בי. זה יהיה אסון אם לוטי ונלי ימשלו בנו."

 הרומן כולו מרתק. השילוב בין שלושת המישורים כתוב כמלאכת מחשבת. בסיומו, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת: "הערה למהדורה החדשה", ציפתה לי הפתעה, שהבהירה לי לצערי שמשהו ברומן הוליך אותי שולל… ובכל זאת ההנאה מהקריאה לא נפגמה, אדרבא, הערכתי לכותבת רק גדלה!

אסיים באחד המשפטים שנלי אומרת לחברתה, גם היא משרתת, כמוה: "הבית שלי הוא במקום שבו אני נמצאת, גם אם זה רק חדר וגם אם הוא אפילו לא שלי."

האם זאת תשובה ניצחת לתביעה ל"חדר משלך", שאותה ניסחה הסופרת הדגולה? לא, לא ממש…

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

 

 

השאר תגובה