המוטו של הספר, הלקוח מתוך בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן מביע הרבה ממה שיונתן שגיב מספר לנו בממואר שלו, יש אנשים שמדברים ככה: "'אבל אם תיקחי ממני את הקול שלי'," אמרה בת הים הקטנה, "'מה יישאר לי?'"

ובכן: מה קורה לאדם שכל חייו מאלץ את עצמו להיאבק בטבע, בגופו, להתנגד להתפתחותו הגופנית, לסרב לדבר כגבר, לשמר את הדיבור שהיה לו לפני גיל ההתבגרות, לפני שקולו התחיל להתחלף? "כמה שנים מחיי, מהקריאה שלי ומהכתיבה שלי, הוקדשו מבלי דעת לסירוב לקול שבו אמרו לי שאני נדרש לדבר, לשפה שהייתי אמור להשתמש בה, לאיך שגבר אמור להיות, לציווי העריץ של הגוף שאותו תיווכו לי כיסוד הכול, לחוקים של הטבע והמין שאמרו לי כי נחקקו בנצח עצמו"?

בילדותו, כך מספר לנו שגיב, העדיף את חברתן של הילדות, אהב להתרועע אתן, הרגיש שייך להן. עד לרגע שבו עשה משהו, חיקה אותן, וזכה לקיתונות של בוז: אל תתנהג ככה, אתה לא בת, אמרו לו. וזה היה הזעזוע הראשון בדרכו להבין שהוא שונה ומעורר לעג. כך קרה גם כשקרוב משפחה לגלג לאופן שבו הוא מדבר.

במרוצת הזמן הבין שהדיבור איננו רק הקול עצמו. כמה פעמים לאורך חייו אבדה לו היכולת לדבר, והתחוור לו ש"השתיקה חיה לנו בתוך הדיבור", וש"אנחנו צריכים תמיד לשים לב למה שנאמר בסיפור כמו למה שנעדר ממנו, למה שזכה להיכנס לתוך המסגרת אבל גם למה שנותר מחוץ לה."

סיפוריו הסמויים־לכאורה נגלים לנו: הראשון הוא – זהותו המינית. נדרש לו זמן עד שהבין אותה בעצמו לאשורה, והשני הוא זה של משפחתו השכולה. דודו, האח של אביו, נהרג במלחמת יום הכיפורים. אנחנו רואים משהו מההשפעה שהייתה לאותה נפילה על כל בני המשפחה. (הוא, למשל, נושא את שמו של הדוד).

שגיב מיטיב לשרטט בקווים מעטים ומדויקים את הקשרים בין בני המשפחה; למשל – את ההתמסרות של הוריו ואחותו אל חתולי הרחוב שבהם הם מטפלים. במקום מה באה ההתמסרות הזאת? איזה סיפור סמוי היא מסתירה בתוכה? וכמובן, מעל לכול, קיים כל הזמן עניין זהותו המינית: האם הוריו יקבלו אותו כמות שהוא? האם יצליחו לשמוע את קולו ולהבין אותו?

שלל הדברים שהוא כותב על הקול האנושי ממש מרתקים: הוא למשל, לדברי שגיב, "תעודת זהות" שלנו, הוא "מסמן אותנו", ואפילו "מסגיר אותנו לידי המאזין". לא רק התוכן של דברינו משמעותי, כי "הקול שלנו מספר בו זמנית סיפור אחר", ושגיב מפרט: "העומק, הטון, המבטא, הניגון, תנועות הגוף, הבעות הפנים ובחירות השפה" – כל אלה "מדברים את המעמד, החינוך, האתניות, המגדר והקולקטיביות שלנו", וכל זאת – "בין שמרצוננו ובין שלא". כל כך נכון! כל כך מדויק!

ובכלל "החיים הם כמו שיחה אחת ארוכה שלתוכה אנחנו נולדים, וכל דבר בהם נחקק לנו בקול."

בתוך הקול שלנו אפשר לשמוע "גם את קולה של החברה, קול המדבר אלינו מבעד לנורמות, חוקים והוראות, אבל גם מוטמע ממש בתוכנו, קול פנימי שדובר אלינו בתוקף אפילו כשאנחנו לבד."

לא בכדי "אנחנו מזהים אנשים על פי הקול שלהם. כי הקול הוא כמו טביעת אצבע, ייחודי לכל אדם."

נכון! איך לא חשבתי על כך מעולם? וגם לא על התהייה האם הקול "רושם את כל תולדותינו, מצטלב בכל מה שחווינו – מהדהד את החיים של כל אחת ואחד בכל מלאותם?"

והרי "הסימן הראשון של החיים", אינו אלא "הבכי של התינוק שיוצא לאוויר העולם", וכשאנשים עוזבים את העולם הם משמיעים את "הלחישה האחרונה לפני המוות."

האם שגיב יצליח למצוא מחדש את קולו? מי יעזור לו?

נדמה לי שהממואר שלפנינו, שאותו אמנם כתב ולא אמר בקולו, הוא חלק חשוב במסעו למציאת הקול של עצמו ולניכוסו. ואנו, הקוראים, זוכים להשתתף בתהליך המופלא.