כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.
זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.
אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.
אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.
האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.
שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.
מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.
אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)

תרגם מצרפתית: אבנר להב
אוי כמה מייאש כל כך הרבה שנים חלפו מאז ומה השתנה? בכל אופן כמו תמיד תודה לך
תודה, רחל! (ותודה אלבר ממי…(
מתחבא שם אור קטן, אורון של תקווה. אמן. “סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים”
אכן, אמן!
ראיה חדה של המצב, ניתוח מדויק. הדברים המובאים אמנם רוולוונטים גם היום, אך נראה לי שהמצב איבד את השליטה וגם אנחנו וגם הפלסטינים צועדים על מדרון חלק ללא יכולת בלימה.
יש הנהנים מן ההתלקחות הפרוגרסיבית, כנראה לא ממש מתוך אינטרס לעתידה של המדינה.
באחד משיריי, אנוכי נושאת את הקינה, שלי אני כותבת “…אִישׁ אֵינוֹ מַשְׁקֶה עוֹד אֶת הָאֲדָמָה הַזּוֹ
שֶׁאֻכְּלָה בָּאֵשׁ וּמַשְׁחִירָה.
עֲקָרָה וּמְנֻתֶּצֶת נוֹתְרָה בְּקֵץ יוֹקֵד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית….
אגב אלבר ממי נולד בתוניס והיה משחק ברידג’ עם אבא שלי שהרבה להזכיר אותו בבית.
חג סוכות שמח
אכן, המצב מדאיג! מעניין שאביך הכיר את ממי, ואפילו שיחק טתו ברידג’!