.

כבר מציור העטיפה, וגם משמו של הספר, אפשר ללמוד לא מעט על תכניו. הצירוף Because Internet שגוי מבחינה דקדוקית: המילה because מצריכה אחריה את מילת היחס of ורק בעקבותיה – שם עצם, כמו "Internet". השיבוש מכוון, כמובן. המחברת, גרטשן מק'קולוך, מבקשת להדגים את אחת הסוגיות המתוארות בספר שלפנינו: ההבדל בין דקדוק "כופה", מה שמכונה באנגלית prescriptive, כלומר – זה שמצווה על המשתמשים בו כללים של עשה ואל תעשה בכל הנוגע לשימוש בשפה, לעומת דקדוק descriptive, כלומר – כזה שמתאר, ומטרתו רק להראות כיצד השפה פועלת, בלי להעניק לה ציונים או לתקן אותה ולקבוע מה נכון ומה שגוי. 

גם כותרת המשנה של הספר: Understanding the New Rules of Language מעידה על תכניו: גרטשן מק'קולוך מתארת תופעות בלשניות שונות הקשורות באינטרנט (ולמען האמת – לא רק בו). מרתק לקרוא על היבטים שונים של העולם הווירטואלי, שנהפך בשנים האחרונות לאחד ה"מקומות" שבהם רבים מאתנו שוהים במשך שעות ארוכות (גם על כך, והעל התהליך שהביא אותנו עד הלום, היא כותבת, כמובן…)

הסוגיות השונות הנידונות בספר מרתקות. איך למשל נראות האינטראקציות החברתיות שמתרחשות ברשת? מה ההבדל בין גולשים שמכירים זה את זה לבין זרים גמורים ואלמוניים? מתי ואיך התרחש השינוי בין שני סוגי האינטראקציות הללו? בעבר נהגו גולשים להשתמש בכינויים או בשמות בדויים, כך היה בראשית דרכם של הצ'טים, ואילו כיום, ברשתות החברותיות, כמו למשל בפייסבוק, מרבית האנשים מזוהים בשמם האמיתי, וברור שיחסי הגומלין ביניהם השתנו בעקבות זאת. 

כדי להראות כיצד השיח משתנה מתארת מק'קולוך תופעות שקדמו לעידן האינטרנט. כך למשל שינה הטלפון את האופן שבו בני אדם תקשרו: כשהשיחות היו לא מזוהות, אנשים נטו בסבירות גבוהה הרבה יותר לענות לשיחה, גם אם היו עסוקים בעניינים חשובים, למשל – במריבה עם בני הזוג שלהם, כך היא כותבת – שכן התפישה הייתה שמי שמטלפן זקוק למשיב בדחיפות.

גם כשמדובר במענה להודעות כתובות יש הבדלי גישה: צעירים סבורים שאין בעיה לקרוא בטלפון הודעה כתובה ולהשיב עליה, גם כשהם נמצאים בנסיבות חברתיות, שכן אפשר לעשות את זה כבדרך אגב, ואילו בעיני אנשים מבוגרים התנהגות כזאת נחשבת לא מנומסת, שהרי אפשר תמיד להתעלם מהודעה כתובה ולהשיב עליה במועד מאוחר יותר…

מק'קולוך מראה כיצד השפה משתנה כל הזמן (והזכירה לי את ספריו המאלפים של גיא דויטשר, בראי השפה, וגלגולי לשון). לראיה – האנגלית של שייקספיר שונה מהאנגלית העכשווית, שגם היא מתפתחת בלי הרף. לכן הציוויים של מותר ואסור בשפה נראים לה מגוחכים. כדי להדגים את זה היא מראה כיצד הוחדרו לשפה האנגלית "מגבוה" מבנים דקדוקיים, וגם כללי כתיב, מהשפה הלטינית: כאלה שלא היו אינהרנטיים, ושנועדו לדעתה רק "להגביה" את השפה באופן מלאכותי ומיותר (ולמרר את חייהם של ילדים דוברי אנגלית, שנאלצו לשנן את הכללים הללו. והרי, היא טוענת, יש שפות טבעיות והגיוניות שבהן אי אפשר בכלל לערוך תחרויות־כתיב, כנהוג באנגלית ובצרפתית, שכן כותבים  בדיוק את מה ששומעים…). בהקשר זה היא טוענת שנשים מזדרזות יותר לאמץ שינויים לשוניים: הן, כך היא טוענת, נוטות ללמוד את השפה מחברותיהן, לעומת הגברים, שלומדים בעיקר… מהאימהות שלהם… והרי, היא טוענת, "שפה תקנית וכתיב 'נכון' הם רק עניין של מוסכמות קולקטיביות, לא אמיתות נצחיות".

האינטרנט מאפשר שינויים לשוניים מהירים יותר, שכן "בני אדם נעשים מודעים יותר לקיומם של אחרים, שאותם אינם רואים, ומזדמן להם להכיר אנשים שלא היו פוגשים לעולם [אלמלא האינטרנט]." 

הדוגמאות שהיא מציינת מרתקות. למשל – איך ילדים קנדיים מבטאים את האות Z? "זִי"? "זֶד"? מסתבר שהם נוטים לבחור בצורה הראשונה, האמריקנית, וזאת בשל שיר האל״ף־בי״ת המוכר, שבו מבטאים כך את שם האות. אבל כשהם מתבגרים הם עוברים לצורה השנייה, הנהוגה בקנדה…

שפה, לדבריה, איננה משולה ל"ספר" שבין דפיו היא קופאת, אלא לרשת מסועפת ואינסופית, כמו רשת האינטרנט. 

בפרק שכותרתו Internet People – אנשי האינטרנט – מתארת מק'קולוך את ציבור הגולשים, ואגב כך מצטטת נתונים והערכות מרתקים. למשל: יותר משליש של הזוגות שנישאו בין השנים 2005 ו-2012 הכירו ברשת!

היא מחלקת את הגולשים ל"אנשי רשת ותיקים": דור הגולשים הראשון, שרוב האינטראקציות שלהם היו עם זרים, שכן חבריהם ומכריהם עדיין לא הגיעו לרשת. הם אלה שהייתה להם מיומנות טכנית גבוהה, ודמו בכך לנהגים הראשונים, ששלטו בנבכי המנועים של האוטומובילים. כאן המקום לתאר את השפה שהתפתחה, למשל, הקיצור lol, ראשי התיבות של – Laughing Out Loud נועד לתאר צחוק של ממש, אבל הקיצור השתנה במרוצת הזמן, ומק'קולוך מתארת איך קיבל משמעויות שונות. 

גל הגולשים השני התרחש בסביבות שנת 2000: יותר ממחצית האמריקנים כבר היו מחוברים לרשת. היו אז "ילידי הרשת" לעומת ה"מהגרים". ההבדלים העיקריים היו בין "אנשי אינטרנט מלאים" לאלה שהיא מכנה "חלקיים": אלה שהשתמשו ברשת כמכשיר, אבל לא כמקום העיקרי שבו מתנהלים חייהם, גם המקצועיים וגם חיי החברה שלהם.

(במבט לאחור אני חושבת על שני אירועים שמזכירים לי את ההתפתחות המהירה כל כך שכולנו חווינו, כמעט בלי שנרגיש בהן. בשנת 2000, כשהתחלתי ללמד אנגלית בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין, אמרה לי אחת מחברות הצוות: "נדמה לי שאחת התלמידות שלי העתיקה מטלה, במקום לכתוב אותה בעצמה." ביקשתי מהמורה את העבודה, העתקתי מתוכה משפט מפתח אל מנוע החיפוש של yahoo – את גוגל הכרנו רק כעבור שנה! – ובתוך כמה שניות עלתה על צג המחשב העבודה שהתלמידה אכן העתיקה… מאותו יום יצא לי מוניטין של "computer wizard"… כמובן שבתוך שנים מעטות כבר לא נותר מי שאינו מסוגל לבצע בעצמו "קסם" דומה… הדוגמה השנייה: ב-2005, כשהייתי אחראית על אתר בית הספר, פנטזתי על האפשרות לאגד במקום כלשהו ברשת את שלל קבצי הווידיאו שצילמתי כדי לתעד את הפעילויות האמנותיות השונות של התלמידים, במקום להעמיס אותם על האתר שנפחו היה קטן למדי. היום קשה לדמיין עולם שבו YouTube לא קיים…).

מהרגע שהגולשים הפסיקו להיות אנונימיים, התעוררו סוגיות חדשות. למשל – האם להעלות תצלומים של הילדים שלהם, ולהסתכן בכך שכשאלה יגדלו הם יחושו מבוכה? האם לאפשר לילדים לגלוש? ואם כן – כמה זמן־מסך ייחשב סביר? 

מק'קולוך דנה בתפקידם של סימני הפיסוק בשיח החדש שנוצר ברשת. למשל – סוגיית הנקודה בסוף משפט, ומדוע קיומה שם נהפך בעיני גולשים לאיתות של כעס סמוי… 

היא מקדישה פרק שלם לאמוטיקונים (=אימוג'ים), מסבירה מה בעצם תפקידם בשיח, וכותבת פרק נוסף ומרתק על ממים: כיצד נוצרו לראשונה, מה השפעתם, ואיך הם פועלים. 

לא מפתיע ש–Because Internet הופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. הוא מרתק.