הווידיאו מתחיל לפעול. אימא שרה לארבעתנו, הילדים, שירי ערש. אנחנו יושבים סביבה על הספה. ממש כמו שהקטע המצולם לא משתנה בכל פעם שמקרינים אותו, כך גם ההערות של אימא לא משתנות. שוב ושוב אנחנו צופים בקטע הזה, ואימא אומרת תמיד שמרקוס התקשה להתמודד עם המועקה, “אז הוא הלך כל פעם למסדרון כדי להתאושש, ואז חזר.” היא אומרת את זה ואנחנו אמורים להבין שמדובר במחמאה מהדרגה הגבוהה ביותר. עוצמת הרגשות של מרקוס, היותו מוטרד כל כך מהמחלה של אימא, מוכיחה שהוא פשוט אדם מופלא.

ואז היא משמיעה הערה נוספת, אומרת איזו “מסריחה” אני הייתי, את המילה “מסריחה” היא אומרת בכזאת ארסיות, עד שהיא נשמעת כמו גידוף. היא ממשיכה ואומרת שהיא לא מצליחה להבין איך לא הפסקתי לשיר “Jingle Bells” בקול הכי רם שלי, בסיטואציה עצובה כל כך. היא לא מבינה איך עשיתי את זה. איך יכולה להיות עליזה כל כך כשכולם סביבי היו כבויים? 

הייתי בת שנתיים.

גיל לא יכול להיות תירוץ. אני מרגישה אשְמה איומה בכל פעם שאנחנו צופים מחדש בסרט הווידיאו הביתי. איך יכולתי להתנהג ככה? איזו מטומטמת! איך לא הרגשתי למה אימא זקוקה? לכך שכולנו שנהיה רציניים, שנתייחס למצב בחומרה הרבה ביותר, שנרגיש הרוסים. 

היא הייתה זקוקה לכך שבלעדיה לא נתקיים. 

מאחר שהספר רק ראה אור באנגלית, ולא תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוט