התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים.
הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות.
ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית.
ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.
מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: “אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה.” אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס “עד הסוף”, ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). “לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה” [כלומר, כמובן, במלחמת העולם “הראשונה”], הוא כותב, ומוסיף: “מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה’שלום’ במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים.” ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על “הפתרון הסופי”, השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב.
אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.
“אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש,” האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש”עולם חדש מוכרח לקום”. ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא “השמדה עצמית מוחלטת” של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, “לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם”. מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על “השמדה עצמית מוחלטת” עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.
מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו”הרס של כל הדברים שלמענם חיינו”.
הוא סבור כי המאבק איננו רק “שאלה של טוב ורע”, אלא שזוהי “מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש”.
עוד הוא בטוח כי “בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע,” ומאמין ש”השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה” היא זאת שהטבע בוחר בה, “מאז ומעולם”.
האומנם?
ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב”כן” חד משמעי. היום כבר לא ברור לי.
מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה.
משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…
הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו.
ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב”המלך ליר”: התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם.
תרגם מאנגלית: ארז וולק
I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen Haggard