בהקדמה לספרו כמו חותר חיים וייס מתחת לַמּבנה שיציב בעוד רגע. הוא מטיל לכאורה ספק באותנטיות הביוגרפית של הסיפורים שנקרא בעוד רגע, נשען על תקדים שקבעה אמו, שנהגה לספר בדותות על עברה, וכשעימתו אותה עם העובדות – הרי נולדת כמה שנים אחרי שביאליק מת, לכן לא יכולת באמת לשבת על ברכיו בילדותך – נהגה לפטור את הספקן במילה אחת פסקנית: "עובדה"…

"כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על אלו שהתרחשו", הוא כותב, כדי שנטיל ספק בתיעוד הכמו־ביוגרפי הנמסר בספרו בגוף ראשון. וכשמגיעים אל הסיפור האחרון, "ייפוי כוח" שמו, כבר באמת לא חשוב אם המתואר קרה "באמת", על כל פרטיו ודקדוקיו, או שחלקים ממנו נבדו, שהרי "מיטב השיר כזבו", וכל כך לא חשוב אם הסיפורים מסונכרנים בדייקנות עם הביוגרפיה. (אם כי אני חושדת שדווקא כן: הכול קרה כמתואר, אחת לאחת, ושמדובר בעצם לא בסיפורים, אלא בממואר שפרקיו מכונים "סיפורים").

חיים וייס מספר לנו על התהליך שעבר מילד למשפחה דתית, לצעיר שעזב את הדת רק אחרי שגמרתי לקרוא את ספרו גיליתי שוייס הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, ואפשר בהחלט לקרוא את הממואר כספר של גילוי עצמי, וכתיאור של חוקר־ספרות בהתהוותו. בפרק האחרון וייס כבר נער שמסרב ללכת לבית הכנסת, מקום שמטיל בו רק פחד וכעס, והפשרה שהוא מגיע אליה עם הוריו היא – תפילה קצרה והנחת תפילין בחדר השינה שלהם. הוא נוהג להסתגר שם, את התפילין מניח ברישול, ובשאר הזמן קורא בשקיקה את שבועון לאשה המוסתר בארון הבגדים של אמו. אבל זהו רק שלב בתהליך ההתחלנות וההתוועדות של וייס עם עולם הספרות "האסורה". בפרק האחרון, היפה כל כך, הוא מספר לנו מה עשה לו שירו המופלא של דוד אבידן "ייפוי כוח".

הסיפורים מרתקים ונוגעים ללב. שוב אפשר להיווכח כמה קשה היא דרכו של מי שאינו מאמין, והוא נאלץ להמשיך להעמיד פנים, כדי שלא לפגוע בהוריו, וגם, במידה רבה, כי הוא עצמו אחוז אימה מפני העונשים הצפויים לכופר כמוהו. בלבו כבר אין אלוהים, אבל הפחד נותר.

העולם שווייס מתאר זר לגמרי למי שגדלה ברקע שונה כל כך ממנו, עד שקשה כמעט להאמין שאנחנו בני אותו עם. הפרטים השונים רבים לאין ספור. לא רק עניין הדת עצמה, אלא כל אורחות החיים, תפישות העולם, המנהגים. "יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבות היה יום העצמאות יום 'ציוני' (מילה שאותה ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו."

או – עניין איסורי הלבוש. למשל, לבנים מותר לנעול סנדלים, בתנאי שבין כף הרגל לסנדל יחצוץ גרב… הכיפה חייבת להיות "גדולה ונוכחת, שלא כמו הכיפות הסרוגות הזעירות שנחו ברישול מכוון על קודקודיהם מגודלי שער הפרא של נערי 'הרטמן', 'הימלפאב' ושאר פירות הביאושים של החינוך הדתי־ליברלי". התהום פעורה אם כן לא רק בין חילונים לדתיים, אלא גם בין זרמים שונים של דתיים.

נוגע ללב התיאור שלפיו מי שמחפש, מוצא אמיתות אסורות גם בתוך תחומי המקום המגודר שבו חי: "'קיצור שולחן ערוך' פתח עבורנו דלת שכלל לא ידענו על קיומה", הוא מספר, שכן דווקא מתוך האיסורים המתוארים שם גילו "עולם רדוף ומאוים, ששכן בו שדה קרב נצחי וחסר סיכוי, רווי בתאוות אינסוף שכולן היו אסורות ובכולן נדרשנו להילחם."

מרתק לקרוא כיצד נחשף וייס לציונות הדתית, לפער ש"בין מאה שערים להתנחלויות שהחלו לצוץ ביהודה, בשומרון, וברצועת עזה," ומה שחשו מי ששמעו "סיפורים מפתים ומסמרי שיער על קרוונים שהוצבו באישון לילה, על שמירות ועל רובי קלצ'ניקוב שהממשלה הפקידה בידי אבותיהם." עניין הקלצ'ניקוב הוא סוגייה בפני עצמה: מי תיארה לעצמה איזו עוצמה כמעט ארוטית יכולים לחוש בו מי שרואים את זולתם אוחז בו על בית החזה, "בהצלב"…

אחד הפרקים המשעשעים והמאלפים ביותר הוא זה שבו מתאר וייס כיצד כשהיה בכיתה ג' נאלצה המורה חנה "שככל הנראה לא צפתה מעולם בטלוויזיה", להכניס לשיעור מכשיר טלוויזיה, כיצד "עמדה נפעמת, סקרנית וחרדה אל מול דמותו נטולת הכיפה של המורה" בשידור, איך התפלצה למראה המורה המצולמת, הלבושה בבגד גוף הדוק, ומדוע ביקשה דווקא ממנו, מחיים הקטן, "לרדוף" אחרי המורה ולהסתיר אותה באמצעות חתיכת בריסטול שנתנה לו… צחקתי ממש כשקראתי כיצד "בהפסקה שלפני השיעור, הכניס מושיקו השרת עגלת עץ גדולה שנשאה מכשיר טלוויזיה מכוסה במפה לבנה ככלה ביום חופתה. כולנו נתקבצנו סביבו עת הוסרה במשנה זהירות ההינומה ומתחתיה נתגלתה טלוויזיה ענקית מתוצרת 'סילורה', חדשה ונוצצת, שלא עלה עליה עול. התקע ננעץ בשקע, ולאחר מאמצים רבים כוונה האנטנה בעלת שלוש הזרועות, קריינית הרצף נראתה על המסך, וברי"ש מתגלגלת, כמיטב המסורת של אותם הימים, היא הכריזה על התוכנית הבאה שתוקדש להכרת מחזור הדם"…

השתעשעתי מאוד גם בפרק שבו וייס הצעיר אינו מסוגל להתעלם מה"פוטנציאל הקומי הגלום" בסוגיה שאותה למדו בשיעור, כזאת "שמצויה על קו התפר שבין הלכה לאגדה, מעין דיון ששזורים בו זה בזה סיפורים משונים ומושכי לב." הסוגיה המדוברת הייתה – השאלה "אם הותר לאדם הראשון לאכול בשר בגן עדן או לא," ובסופה עלתה השאלה "אם ייתכן שחתיכת בשר תיפול אלינו מן השמיים." הגמרא, מסתבר מבקשת להוכיח שמתקיימת תנועה פלאית בין העולמות, ולכן מביאה סיפור על רבי שמעון בן חלפתא ששני נתחי בשר נפלו עליו מהשמיים… חיים וייס המשועשע החליט לצייר על הלוח את הסצנה המוזרה, ולשמחתו הרבה נזרק משיעורי גמרא, עד סוף השנה…

הפרק שבו מספר וייס כיצד ומדוע נאלץ לשבת בספרייה ולהשחיר קטעים שלמים מתוך ספרים משעשע, מדהים, ומעורר מחשבות. הוא כנראה החשוב מכולם, שכן הוא נקודת ציון משמעותית ביותר בביוגרפיה של מי שנעשה איש־ספרות, חוקר ומרצה.

קראתי את הספר בישיבה אחת, כולי מרותקת, מזועזעת, ומשועשעת!