אלנה פרנטה, "הבת האפלה": יפה ונוגע ללב

הקריאה של הרומן הבת האפלה מעוררת במידה רבה תחושה של מפגש מחודש עם מכרה ותיקה. הדוברת בסיפור מספרת לנו על מעלליה במהלך חופשת קיץ אחת שבה שהתה בעיירת קיט ששוכנת על חוף הים. אפילו רק הרקע לסיפור מזכיר מיד את הרפתקאות ימי הקיץ של שתי הדמויות המרכזיות, אלנה וליליה, ברביעיית הרומנים המכונים "הסדרה הנפוליטנית".  

לא רק הרקע, גם חלק מהפרטים מוכרים מהסדרה המונומנטלית ההיא (שעובדה גם לסדרת טלוויזיה מצליחה מאוד). כך למשל הדמות העיקרית בסיפור, הדוברת המספרת לנו אותו, מזכירה מאוד את אלנה מהרביעייה הנפוליטנית: גם היא נולדה בנאפולי, גם היא הסתלקה משם, וממשפחתה, וגם אצלה ההתרחקות נתפסת כהכרח, למעשה – ככורח נפשי מציל חיים, כמו זה שמתאר ג'יימס ג'וייס בדבלינאים ובדיוקן האמן כאדם צעיר, שם הגיבור, סטיבן דדלוס, חייב לנוס, כדי להשתחרר מהלפיתות הממיתות של ארצו ועירו. לא בכדי הוא נושא את השם דדלוס – דמות מהמיתולוגיה היוונית של אמן שנס ממלכודת מבוך, בעזרת כנפיים שיצר לו ולבנו. אצל הסופרים ג'יימס ג'ויס ואלנה פרנטה הכנפיים הן, מן הסתם, היצירה הנושאת אותם אל על ומשחררת אותם מהכבלים: "החל מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שאפתי לגינונים בורגניים, לאיטלקית טובה, לחיים טובים, תרבותיים ומודעים־לעצמם. נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי," מספרת הדוברת, ושוב מתעוררת (בי!) הסקרנות: האם מדובר כאן בפרט ביוגרפי של "אלנה פרנטה" המסתורית? מי היא, בכל זאת…?

פרט דומה נוסף שמקשר בין הבת האפלה לרביעייה הנאפוליטנית הוא הבובה, שפותחת את הסדרה: היא מופיעה ממש בתחילת הספר הראשון ברביעייה, ברומן החברה הגאונה, וחוזרת שוב, כעבור אלפי דפים, בסיומו של הספר הרביעי, הסיפור של הילדה האבודה. גם בספר שלפנינו יש לבובה תפקיד מרכזי, סמלי, ורב משמעות. היא קשורה בתמה המרכזית של הרומן – הקונפליקט האמהי, בעיקר זה שיש בין אמהות ובנות, ובעצם – אמהות בכלל. "ילדים תמיד מדאיגים", מוצאת את עצמה הדוברת אומרת בלי לחשוב לאישה שנמצאת בשלבי היריון אחרונים, ואז נבוכה בחשאי בשל חוסר הטקט שגילתה: "איזה טמטום", היא מתייסרת על הדברים שאמרה.

אבל גם אם לא תגיד אותם, הם שם, בלבו של הרומן, ובלבה שלה. הרומן תוהה איך אישה אמורה להתמודד עם הכורח לוותר על עצמה, להקדיש את כולה לילדיה (כאן, ברומן שלפנינו, ספציפית – לבנותיה)? מדוע בעצם מתחילים לעשות לילדות קטנות מאוד, כמעט תינוקות בעצמן, אינדוקרינציה, שמאלפת אותן להיות מטפלות חומלות (למשל: נותנים להן בובה ומלמדים אותן לאהוב אותה ולטפל בה)? 

מה עושים עם הקונפליקטים הבלתי נמנעים: שאיפותיה המקצועיות של אימא לילדים? תשוקותיה המתעוררות, ואינן מופנות בהכרח אל בעלה, האבא של ילדיה?

האם "מותר" לאישה להחליט שהיא קמה והולכת, משאירה את הילדים ומסתלקת? מה באמת מניע אותה? מה המחיר שתשלם אם תנהג כך? מה עושה אישה כשהיא מוצאת את עצמה דומה מדי לאמה? "צעקתי מרוב כעס – כמו אמא שלי – בגלל העוֹל המוחץ של האחריות, בגלל הקשר החונק, ובזרועי הפנויה גררתי את בתי הבכורה וצרחתי: את תשלמי, ביאנקה, תראי בבית, אסור לך להתרחק ממני אף־פעם, אף־פעם." 

יש לאלנה פרנטה יכולת לייצר דרמה עזת יצרים במקום שבו על פני השטח לא מתרחש הרבה. היא יורדת לנבכי הנשמה של זולתה, גם כשמדובר בפעוטה כבת שלוש. כך למשל היא יודעת מה מרגישה ילדה כזאת שהלכה לאיבוד על שפת הים: "ילדה שהולכת־לאיבוד בחוף הים רואה כל דבר כמו קודם, ללא שינוי, ואף־על־פי־כן לא מכירה יותר כלום. חסֵרה לה ההתמצאות שהודות לה היו הרוחצים והסוככים מוּכָּרים לה קודם־לכן. הילדה מרגישה שהיא בדיוק היכן שהיתה, ואף־על־פי־כן אינה יודעת היכן היא. הילדה מסתכלת סביבה בעיניים מבוהלות ורואה שהים הוא אותו ים, החוף הוא אותו חוף, האנשים הם האנשים, מוֹכר הקוקוס הטרי הוא אותו מוֹכר קוקוס טרי. ואף־על־פי־כן כל דבר וכל אדם זרים, ואז היא בוכה, אינה אומרת שהלכה־לאיבוד, היא אומרת שהיא לא מוצאת את אמא."

והיא יודעת בעיקר לתאר את פניה השונות של הנשיות, שאותה היא מכירה טוב כל כך. (לא, "אלנה פרנטה" היא בכל זאת לא גבר. כך החלטתי הפעם סופית). כמו ברביעיה הנפוליטנית כל תיאורי הגופניות הנשית, חזקים במיוחד: "כשהָריתי לראשונה, הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם. הנשים במשפחה שממנה באתי התנפחו, התפשטו. היצור שהתנחל ברחמן נראה כמחלה ארוכה ששינתה אותן, גם אחרי הלידה הן מעולם לא חזרו למה שהיו. אני, לעומתן, רציתי היריון מושגח. לא הייתי סבתא שלי (שבעה ילדים), לא הייתי אמא שלי (ארבעה ילדים), לא הייתי הדודות שלי, בנות־הדוד. הייתי שונה ומורדת. רציתי לשאת את בטני הנפוחה בהנאה, להתענג על תשעת חודשי הציפייה, לעקוב אחר גופי, להדריכו ולסגלו להיריון, כפי שנהגתי לעשות בעקשנות בכל דבר בחיי, החל מתחילת נעורי. דמיינתי את עצמי כריבוע זוהר בפסיפס של העתיד. לכן שמרתי על עצמי, מילאתי בדבקות אחר ההוראות הרפואיות. הצלחתי להישאר כל תקופת ההיריון יפה, אלגנטית."

כל כך יפה. וכל כך נוגע ללב.  

תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט

Elena Ferrante La figlia oscura

2 thoughts on “אלנה פרנטה, "הבת האפלה": יפה ונוגע ללב”

  1. עופרה יקרה,
    כעת סיימתי לקרוא את הספר ואני בדעה אחת איתך. פרנטה מתארת את עולמה הפנימי והחיצוני של הדמות הנשית בפי שאף סופר/ת לא עשו זאת לפניה. היא פוגעת בעצבים החשופים של האישה והאם, שוברת מוסכמות ופרדיגמות מיושנות בנוגע לשני התפקידים המרכזיים שהעולם ייעד לאישה: להיות רעיה ואם.
    היא מעיזה לומר את מה שאחרים מסתירים או לכול היותר מגמגמים אודותיו. יש לציין שאילנה ברנשטיין גם כן נוגעת בנושאים אלו ובמידת מה גם נורית זרחי.
    מוטיב הבובה פשוט גאוני ופרנטה חזרה על מוטיב זה גם ב”חברה הגאונה”. גם פרנטה גאונה.

להגיב על אורנה מונדשיין לבטל