המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא “מסות ורשימות”. לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. “שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים”, היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה “קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין”, וש”חלק גדול מן הקהל יצא” ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא “אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות”, יצא מרוצה: “קיבל את מבוקשו מלוא חופניים”. יונג, היא מספרת “דיבר על האישיות”, על האופן שבו היא, לדבריו, “צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות”, וטוענת ש”זהו קיצור התוכן של דבריו”. מכאן היא עוברת אל “חסידיו של אדולף היטלר”, שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב”שום עבודה רוחנית”.

“‘האישיות’ החדשה מופיעה מאליה,” היא מצטטת את יונג, “ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו.” וכאן היא קוראת באירוניה מרה: “הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!”

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא “מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה”, וסבורה שהם אלה שגרמו “להפיכה הנאצית”. אכן, היא כותבת, “יונג הוא מקרה בודד”, אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים “לזכות בתשואות ההמונים.” היא מדגישה: “הם האשמים. אשמים מאוד.”

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה “לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק”.

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה”שטחיות” שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

“האומץ לחולין”, שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג’יימס ג’ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה “אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה”. והיא תוהה: “איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?”

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי “היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת”.

ההגדרה של קולרידג’, שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: “פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן”.

גוגול מסביר כי “סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה”.

אמילי דיקנסון “מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: ‘אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?”

אריסטו בפואטיקה כתב ש”אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה”, כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת’ כתב ש”שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה”.

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן “המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו.”

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא “הריתמוס”, היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את “עבודת החולין” הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו “מתנגש” עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: “אינני מחפש, אני מוצא”. והיא מסבירה: “משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר.”

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה “מה התכוונת לומר בזה?” השיב: “אינני מתכוון, אני אומר.”

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, “סמלי לשון”, הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – “עינייך יונים”, שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה “כמו”: “שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה”, ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: “השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן.”

בפרק “המשורר והשיר” עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

“השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת.”

“על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא.”

“נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו.”

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב”מרד” נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר “בין נהר פרת ונהר חידקל!”) ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.