ועתה לסיפור אישי שלי: התנסות במערכת הבריאות הישראלית מנקודת מבטה של פציינטית. זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, במאי 2012:

לפני שבוע בדיוק השתחררתי מכירורגית ב' בבית החולים שיבא, זמן קצר לפני שהנשיא, מר שמעון פרס, הובא למחלקה לניתוח בהול.

הנשיא הרעיף שבחים על הטיפול המשובח שזכה לקבל, ואני מאמינה לו. למעשה, חשבתי על הנשיא ועל דומיו בשעות הארוכות שבהן שהיתי בבית החולים. ואמרתי לעצמי – הלא אין להם מושג מה עובר כאן עלי ועל שכמותי. המציאות המשפילה, המדכאת, המסוכנת לבריאות, נסתרת מעיניהם לחלוטין.

לכן החלטתי לנסות ולתאר את החוויה הקשה, שתחילתה במרפאה של רופאת המשפחה שלי. כאבי בטן עזים מלווים בחום הביאו אותה לשגר אותי בדחיפות לחדר מיון.

"כירורג חייב לראות אותך מיד," היא אמרה, "ובית חולים הוא המקום המהיר ביותר שבו יבדקו אותך ויחליטו מה הטיפול המתאים לך."

ארבע עשרה שעות אחרי כן ישבתי עדיין על אחד הכיסאות הקשים בתוך "חדר מיון הולכים", כלומר – האגף שבו מחכים המקרים הקלים יחסית. או כאלה שעדיין לא התמוטטו, למזלם. או כאלה שאיש עדיין לא אבחן אותם ולכן אין לדעת מה בעצם מצבם.

כשהגעתי לקראת השעה שתיים בצהריים הגיע בדיוק גם אב מודאג לאיש צעיר שהיה על סף התקף פסיכוטי, או כבר ממש בתוכו. כמובן שאין בחדר המיון שום פרטיות. התור להגשת התיק הרפואי צפוף ודחוק וכל אחד יכול לשמוע ממה בדיוק סובלים העומדים לפניו,  מאחוריו ובעיקר סביבו.

הצעיר הפסיכוטי התבקש לשבת מול חדר האחות ולחכות. אביו נגע בו מדי פעם וביקש ממנו שיפסיק ללטף את הרצפות. "תירגע," הוא שב ואמר, מה שרק החמיר את המצוקה. האב ניגש מדי פעם אל חדר האחות והזהיר – "הוא תכף מקבל התקף! חייבים לאשפז אותו מיד במחלקה!"

האחות אפילו לא זיכתה אותו במבט. קל יותר להתעלם ויש תור.

כשעה אחרי כן הגיעו זוג הורים לילד קטן עם פצע מדמם במצח, וביקשו להתקבל מיד. "תחכו בתור," אמרה האחות בעייפות.

" הוא נפצע בגן, לפחות תנקו לו את הפצע!" זעקה האם והאחות התרצתה. "חכו רק אחרי – " היא קראה שלושה שמות, "ותיכנסו אחריהם."

חמש שעות אחרי כן עוד ראיתי את הילד והוריו מסתובבים בחדר המיון, מחכים לבדיקות.

כשעתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון הוכנסתי אל חדר האחות הממיינת. היא השתדלה להיראות סיעודית. הציגה את עצמה. שאלה כמה שאלות. בדקה כמה בדיקות. שלחה אותי לבדיקת דם. ומשם התבקשתי לחכות לבדיקת רופא.

הרופאה כירורגית הגיעה בשעה ארבע, מותשת, מן הסתם אחרי יום עבודה במחלקה. הלכה לדבר בטלפון הפרטי שלה. הלכה להכין לעצמה קפה. הסתגרה במשרדה למנוחה קצרה. בארבע ושלושים החלה לקבל את החולים. לקראת השעה שש התקבלתי אצלה. "אוי," היא הפטירה כשפתחה את התיק שלי במחשב, "הם לא לקחו לך את בדיקות הדם הנכונות. צריכים שוב לקחת לך דם."

אני יושבת ומחכה על אחד הספסלים הקשים במיון הולכים, המקום מתמלא. אנשים נושמים זה על זה בצפיפות. הצעיר הפסיכוטי יושב מול חדר האחות שאמורה לקחת ממנו בדיקת דם. הוא רועד, נלחם בשדים סמויים, מאיים עליהם, מעווה את פניו. אביו נוגע בו בייאוש. הילד הפצוע קיבל חבישה קטנה על המצח. אביו מנסה לשעשע אותו.

כעבור כשעתיים אני זוכה להיכנס לחדר האחות, שמתלוננת: אין לך ורידים. היא מנסה שוב ושוב, תוקעת את המחט ותוך כדי כך מדברת עם חברה שנכנסה לבקר, נערך דיון על מישהי שכן או לא הגיעה, ובינתיים המחט חופרת בלי ששמים אליה לב במיוחד. אמצע הזרוע, פרק היד, גב היד. יופי, בדקירה השלישית הדם מתחיל להישאב.

אני מחכה להיכנס לרופאה הכירורגית. כאבי הבטן מגיעים בגלים. אנשים מצטופפים על הספסלים הקשים. לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים. אישה פשוקת רגליים משוחחת בטלפון: "תגידי לו שאני שוטרת," היא רועמת אל בת שיחה הרחוקה, "ושזאת הטרדה מינית. תגידי לו שתתבעי אותו."

מחכה. מחכים.

מד"א מביאים אישה שרועה באלונקה. ילדה כבת שנתיים יושבת עליה.

"תרדי ושבי כאן ותחכי," אומר האח ומצביע על אחד הספסלים הקשים.

"אתה צוחק עלי?" האישה אומרת, "אני אחרי תאונת דרכים, אני לא יכולה לזוז. איך אתה מצפה שאני ארד ואני אשב?"

"זה מה שיש לי להציע לך," אומר האח. "אלה התנאים."

אני מחכה.

כעבור שעתיים או שלוש אני מתקבלת אצל הרופאה הכירורגית. היא פותחת את התיק הרפואי שלי במחשב ונאנחת. "הבדיקה יצאה פסולה," היא אומרת. "צריכים לקחת לך שוב דם."

אני מחכה מחוץ לחדר האחיות. כעבור כשעה וחצי או שעתיים מרשים לי להיכנס.

האח מסתכל על ההכנה לעירוי שהתקינו לי בזרוע ימין ומודיע – "אני לא אקח לך דם משם, כי זה לא יצא טוב."

אני מושיטה לו בצייתנות את זרוע שמאל. הוא דוקר פעם אחת. פעם שנייה. פעם שלישית.

"לא הבאת מהבית ורידים," הוא נוזף בי. "אני אקח משם," הוא מצביע על זרוע ימין.

"אבל לפני רגע אמרת שמשם לא יצא טוב," אני מנסה להתווכח.

"אין לי כוח לחפש לך וריד," הוא אומר. ועושה.

כעבור שעתיים או שלוש אני נקראת אל הרופאה הכירורגית. "החליטו לאשפז אותך," היא מבשרת לי.

אני ניגשת אל חדר האחיות.

"תמתיני," מפטיר בקול יגע האח שכבר הודיע לי קודם לכן שאין לו כוח.

אני מחכה על הספסל הקשה של מיון הולכים. שעתיים אחרי כן, כבר אחרי חצות, מתפרצת בצעקות אישה צעירה שגם היא מועמדת להתאשפז באותה מחלקה.

"אני כאן כבר משעה ארבע אחרי הצהריים," היא זועקת. "אני אחרי תאונה ואני בהריון. אתם מסכנים את העובר שלי! אם אתם לא מסוגלים לטפל בי תגידו לי ואני אלך הביתה לנוח!"

הכעס מציף באנרגיה את האח נטול הכוח. הוא מרים את הקול. "שלא תצעקי עלי! אני תכף מזמין לכאן את השומרים והם יסלקו אותך, את שומעת!"

אישה צעירה אחרת, שגם היא הגיעה אחרי תאונה, מצטרפת לצעקות. "אני כאן כבר שעות ועכשיו החלטתם לשלוח אותי לבדיקת  CT ראש? מה עשיתם עד עכשיו? ואם באמת יש לי משהו, מחכים שש שעות?"

"זה מה שיש לי להציע," אומר האח ששוב ניטלו ממנו כל הכוחות.

לקראת השעה ארבע, ארבע עשרה שעות אחרי שהגעתי למיון הולכים, הועלתי למחלקה. ושם? שם השמחות לא הגיעו לקצן.

לפנות בוקר במחלקה האווירה ידידותית ומקבלת. האחות מציגה את עצמה. מעניקה לי "שיחת אוריינטציה". כאן פינת הקפה. כאן תחנת האחיות. גם הרופא הצעיר שמקבל אותי מציג את עצמו ומדבר אלי בכבוד. זאת הפעם האחרונה שאני זוכה להתייחסות כזאת.

למחרת בבוקר מתנהל כך ביקור הרופאים:

רופא ופמלייתו ניגשים לחולה שלצדי. רק וילון מפריד ביני ובינה.

הרופא מציג את המקרה. ואז עובר לרגע לאנגלית.

she contaminate" ," הוא מבהיר.

האם מופרך לחשוב שהוא עבר ברגע זה לאנגלית כדי שחולה האחרת, אני, לא תבין?

אני שוקלת אם כמורה לאנגלית ומתרגמת מן ראוי שאסב את תשומת לבו לאות s  החסרה בפועל, אבל מחליטה לשתוק.

"למה היא לא בבידוד?" מתעניין מישהו מהפמליה.

"אין מקום," מסבירים לו.

את כולם התשובה הזאת מספקת, אבל לא אותי.

"זה בסדר שאני שוכבת ליד אישה שחולה במחלה מדבקת?" אני שואלת כשמגיעים אלי.

"גם אני יכול להידבק ממנה," מסביר לי הרופא בבדיחות הדעת.

"אבל זה המקצוע שלך," אני מנסה להתווכח.

"אל תיגעי בה ואל תחליפי אתה מגבות," הוא ממליץ.

עוברים לבדיקה. כאבי הבטן כבר לא חמורים כשהיו.

"התחלת לקבל את האנטיביוטיקה לווריד, כמו שהוחלט?" מברר הרופא.

""לא," אני משיבה.

"אז בבליעה?"

"לא," אני מודה.

"אז למה בעצם את כאן?" הוא מגלה עניין.

אני תוהה אם  מצפים ממני להשיב על השאלה.

"אני מבין שאת מסרבת ללכת לבדיקת CT," הוא ממשיך לבדוק.

אני מודה. כן. כבר עברתי לא מזמן את הבדיקה הזאת, ואפילו משום מה פעמיים. אז לא ידעתי לסרב אבל למדתי. אני לא רוצה שוב כמויות כאלה של קרינה.

"כן," אומר הרופא. "טוב," הוא מסביר, "תראי. אילו היית בת עשרים, הייתי מבין אותך, ומסכים, אבל בגילך…"

אני עוד לא בת שישים ואחת. עדיין עובדת במלוא המרץ. נישאתי לפני חודשיים. נולד לי נכד לפני ארבעה חודשים. יש לי לא מעט תוכניות לעתיד. ארצות שעדיין לא ביקרתי בהן. ספרים שעדיין לא קראתי. צאצאים שעדיין לא נולדו. יצירה שעדיין לא סיימתי. תלמידים שעדיין לא לימדתי. אני נהנית לחיות. ומתכננת להמשיך בכך עוד אי אלה שנים. ואני צעירה מנשיא המדינה שלנו בכמה? שלושים שנה? אבל לי יכול רופא צעיר להגיד, ולא להתבייש, שבגילי כבר לא משנה אם אעבור בדיקה שעלולה לסכן את בריאותי.

איש מהרופאים שדיברתי אתם לא הכחיש: הקרינה המצטברת אכן לא טובה לבריאות. אבל בגילי כבר לא משנה. כך אמר לי מי שהגעתי אליו כדי שיעזור לי. אכן, הוא אמר, קיימת בדיקה חלופית שיכולה להגיע לאותו אבחון, בלי הנזק הנלווה של הקרינה: בדיקת MRI. אבל לבדיקה הזאת קשה מאוד, כנראה בלתי אפשרי, להגיע. אלא אם, אני די בטוחה בכך, אתה מישהו ברמה של נשיא המדינה. או ראש הממשלה. או שרים. או חברי כנסת. או אולגרכים. ואולי גם מפורסמים? אין לי מושג.

אני יודעת רק שבאותו יום ביקשתי "רשות" לצאת הביתה לחופשה. החיידקים של שכנתי מצד שמאל והשלשול המוצהר, הבלתי פוסק, של שכנתי מצד ימין, איימו עלי והפחידו אותי. איך אפשר לחלוק אתן שירותים, מקלחת, אוויר לנשימה, ולא לצאת משם יותר חולה מכפי שהגעתי?

מה היה קורה לי אלמלא שככו כאבי הבטן מאליהם, כנראה, או בעזרת האנטיביוטיקה שזכיתי בסופו של דבר לקבל? מה יקרה אם הכאבים הללו יחזרו? מניין יבוא עזרי?

לא אספר על התלאות שפקדו אותי בתהליך ההשתחררות מהמחלקה. על שעות ההמתנה האינסופיות: בשעה שמונה בבוקר ציוו לשחרר אותי. בשעה שלוש מכתב השחרור עדיין לא היה כתוב. ובין לבין – ההשפלות, ההנחיה – לכי לרופאים שלך ותשאלי אותם. אבל אני לא יודעת מי הרופאים שלי. לכי אל האח. תחזרי אל הרופא. חכי כאן. אל תחכי כאן. אל תבואי. בואי. אין לנו זמן. קוצר הרוח. ההמולה הבלתי פוסקת שלא מאפשרת לאף אחד להעניק יחס אישי לאף אחד. התשישות, כן, בהחלט אפשר היה להבחין בה והיא אמיתית לגמרי, של כל אנשי הצוות שקורסים תחת הנטל ולכן קשה לפעמים לכעוס עליהם, את כל זה מר פרס ודאי לא ראה.

אין לי ספק שהוא לא שכב בחדר עם חולה עם חיידק מאיים. שהוא לא חלק בית שימוש משולשל. שדיברו אתו בנועם. שהסבירו לו. שבדקו אותו בעדינות. שהביטו בו  בכבוד. שזכרו את שמו. שראו בן אדם ולא מקרה. ששמו לב לכל פרט. שנהגו בו כיאות.

אבל גם אני, אפילו אם אינני נשיאה, זכאית וראויה לכל אלה.