הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.
יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.
הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.
רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
“רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
“וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד”…
קוראת, צופה ומספרת
שיר מהפנט. אני עוקב אחרי המלים
וחש את הנוכחות המהפנטת של ברונו שולץ
הרי הם היו יכולים להיות חברים!
מעניין!
שיר נפלא. לאה גולדברג רלוונטית תמיד. מציירת תמונה דינמית, צבעונית, חסרת מנוח, וככול שחוזרים וקוראים את השיר החדות והדיוק פוגעים במטרה; לב הקורא.
נכון מאוד!