אנה אנקוויסט היא סופרת מצליחה מאוד, שבמקביל לכתיבה ממשיכה לעבוד במקצועה כפסיכואנליטיקאית. בספרה החמישי, המרדימנים,  יצרה את דמותו של דריק דה-יונג שהוא פסיכואנליטיקאי, כמוה, כמו גם פטר, חברו הקרוב וגיסו, הנשוי לסוזן, אחותו של דריק.  סוזן, לעומת אחיה ובעלה, בחרה בתחום התמחות אחרת כרופאה: היא מרדימה.

לכאורה אין שום קשר בין שני תחומים הללו, פסיכיאטריה והרדמה, אבל ברומן שלפנינו מראה לנו אנקוויסט שאלה בעצם שני קצוות מנוגדים על רצף אחד: האנליטיקאי שואף לחשוף כאבים, לתת להם מילים: "אנחנו האנליטיקנים מספרים סיפורים, ובעזרת הסיפור הטוב ביותר אנחנו מִסבּרים את אוזנו של המטופל. על הסיפור הזה אנחנו מסכימים במהלך הטיפול, הסיפור הופך לאמת שאליה קושרים את כל הרגשות והפנטזיות. כך נוצרות שלווה ומבניות במחשבתו של המטופל על עצמו, ואז אנחנו יכולים להתחיל להכין את הפרידה. אנחנו לא היסטוריונים." מטרתו של הפסיכואנליטיקאי היא "לדבר על החרדה, לגעת במאוויים הלא מודעים. לקרוא להעברה בשמה, כדי שהעניין יהיה נוכח בחדר, ויהיה אפשר לדבר עליו, ומהטופל לא יצטרך עוד לחוות את הקונפליקטים שלו בעולם שמחוץ לקליניקה."

למרדימה לעומת זאת, "דיבורים גורמים אי נוחות. לא מקרה הוא שהפציינטים שלה חסרי הכרה".

המרדימים שואפים לנתק את הפציינט מהכאב שהוא עלול לחוש אם לא יעזרו לו. הם "משאירים לאחרים את מלאכת התליין": הכירורגים הם אלה שחותכים בבשר החי. אצלכם הכול חד משמעי וברור (לכאורה?): "כשלחץ הדם עולה נותנים ניטרוגליצרין, כשהוא יורד משתמשים באפינפרין."

הפסיכיאטריה היא "ביצה של ערפולים שצריך לתמרן בה בעזרת האינטואיציה", וסוזן המרדימה לא מצליחה להבין את הקונצפיה הבסיסית הניצבת במרכזה: איך "המודעות לסבל יכולה להיטיב עם מישהו – זאת תעלומה בעינייה." היא וחבריה למקצוע "דואגים שהפציינט שלנו לא ירגיש שום דבר", ובכלל, מבחינתה, "מוטב להרגיש כמה שפחות".

האינטראקציה של מטופלים עם המרדים שלהם קצרה מאוד: כמה חילופי דברים, שלוש ארבע שאלות וזהו, הם שוקעים בתרדמה. וכשהפרוצדורה נגמרת, גם הקשר נגמר.

אצל הפסיכואנליטיקאים, לעומת זאת, הקשר חייב להיות ארוך, והוא מצריך חשיבה בלתי פוסקת. אפילו ממש בתחילתו האנליטיקאי חייב להיזהר: המטופלים "בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון." ובהמשך עליו לשים לב בלי הרף לכל אמירה ולכל ניואנס. הפסיכואנליטקאים, כך מסתבר מהרומן, לא מפסיקים לנתח גם את עצמם ואת הקרובים אליהם. אנחנו רואים את דריק מנתח את עצמו ואת זולתו בלי הרף. "אסוציאציה משונה" הוא אומר לעצמו על עצמו בתגובה למחשבה שעולה בדעתו, ובמקרה אחר הוא אומר לעצמו "זה נקרא התקה, ובכל זאת הוא עולה על האופניים": כל מעשה, כל הרהור שלו עובר אנליזה פנימית. אנקוויסט יודעת מן הסתם על מה היא מדברת, בהיותה אשת מקצוע….

מעניינת במיוחד גישתם של שני הרופאים כלפי המקצוע שלהם, כשמדובר בחייהם עצמם. כך למשל דריק אומר לעצמו, לקראת חג המולד, ש"עזרה למטופלים לעצב מחדש את חג המולד שלהם היא עניין אחד, אבל צליחה בשלום שלו עצמו את ימי החג היא דבר אחר", וסוזן, אחותו המרדימה, שכל כך עסוקה בהפגת כאבם של אחרים, "מנידה את ראשה לשלילה" כששואלים אותה אם עברה אי פעם הרדמה, "'גם לא זריקת אפידורל?", שואלים אותה, והיא מגיבה, בזעזוע: "תעשה לי טובה, זה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. הדקירה הזאת בעמוד השדרה נראתה לי יותר מדי מסוכנת".

מדהים לקרוא דברים כאלה מפיה של מי שכל היום נותנת לפציינטים שלה טיפולים מהסוג שנראה לה מסוכן מדי, כשמדובר בה עצמה!

אפשר אולי לטעות ולהבין שהמרדימנים הוא סוג של ספר עיון שדן בהבדלים בין שני התחומים הרפואיים, ולא היא. אנה אנקוויסט מצליחה לרקום סיפור עם עלילה שהולכת ומסתבכת, עד שהיא מגיעה אל שיאו של קונפליקט טרגי שמתרחש – כדרכן של טרגדיות – בתוך המשפחה. הוא לא רק מעורר מחשבות, אלא גם מושך מאוד לקריאה.

תרגם מהולנדית: רן הכהן

Anna Enquist De verdovers