הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,
בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:
מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.
הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.
“אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!”
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.
עופרה עופר אורן