הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.
