כמה שאני אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזאת! כתבתי בעבר על כמה מספריה: A Redhead by the Side of the Road, Clock Dance, Half Truths and Semi Miracles, Vinegar Girl, Spool of Blue Thread, על נישואי חובבים ועל התרגומים הקלוקלים של ספרים קודמים (ונהדרים!) שלה:Tin Can Tree,  Celestial Navigation, Earthly Possessions, (שעובד לסרט קולנוע מצליח),  The Accidental Tourist, ורבים אחרים. שישה מהרומנים שכתבה עובדו לסרטי קולנוע מצליחים, ועל אחד מהספרים זכתה בפוליצר.

אהבתי את הספרים הקודמים שלה, יותר מאשר את אלה שנכתבו בשנים האחרונות, אבל בספר החדש, French Braid, היא חוזרת אל העוצמה והיופי, ואני – אל הענונג הצרוף שכתיבתה מסבה לי כבר עשרות שנים. כמה קשה היה לי להיפרד מצמה צרפתית, שראה אור לראשונה (באנגלית, כמובן) ב-22 במרס השנה!

למרבה השמחה, האפשרות לקבל אותו אלי בו ביום ישירות לקינדל הבטיחה שלא אאבד אפילו יום אחד. עטתי עליו, וההתנפלות על קריאתו הוכיחה שבצדק גמור.

צמה צרפתית, כמו מיטב ספריה של אן טיילר, הוא מעשה מחשבת של אהבה ואנושיות. מדובר, כתמיד, בסיפור משפחתי, הפעם – זה של משפחת גארט. אנחנו פוגשים לראשונה נציגה אחת שלהם ב-2010, בתחנת הרכבת בפילדלפיה. סרנה דרו והחבר שלה, ג'יימס, מחכים לרכבת לבולטימור, שם מתגוררים בני משפחתה. יש לדעת שכל ספריה של אן טיילר מתרחשים בבולטימור.

"זאת עיר טובת לב כל כך, כל כמה שזה נשמע פרדוקסלי," סיפרה טיילר בריאיון עיתונאי באפריל 2020, "כולם כאן, בני כל המעמדות והתרבויות, מתנהגים בסובלנות ובחסד. מספיק להתבונן במה שקורה למשל בתור בסופרמרקט, כשאחד הקונים מושך את הזמן, מונה מטבעות, או כשהקופאית לא יודעת מה הקוד של אחד המוצרים. תושבי בולטימור מחכים בשקט, או עוזרים,  ככל שהם יכולים. אף אחד אפילו לא מגלגל את העיניים! אני חושבת שזה משפיע על הכתיבה שלי. בסביבה כזאת, איך אפשר להמציא דמויות שאופיין רע?"

אכן, כל דמויותיה של טיילר מלבבות, וההיכרות אתן מרחיבה תמיד את הנשמה.

בספר שלפנינו בוחנת טיילר מה הדברים שיכולים להפריד בין בני משפחה, להרחיקם זה מזה. מה גורם להם לא ממש לחבב זה את זה, גם כשהם ממשיכים לאהוב. האמת מתגלה, לדבריה של טיילר כמו מה שקורה "כשאנשים מוצאים את עצמם פתאום על אי בודד או בתוך בניין שעולה באש, שכן אז האישיות האמיתית נחשפת," כך הסבירה בריאיון על אודות הספר. "לפעמים בני אדם מתרחקים. משפחות מתפצלות. אבל בדרך כלל מדובר בסיבולת, שהיא בעיני התכונה המעניינת ביותר בבני אדם."

וכך סרנה, הדמות הראשונה שמופיעה בתחילת הסיפור, רואה על הרציף גבר מוכר, נדמה לה שמדובר בניקולס, בן הדוד שלה, אבל היא לא בטוחה. בני המשפחה התרחקו זה מזה עד כדי כך, שניקולס, הבן של דיוויד, האח של אִמהּ (שמה לילי) כבר נהפך לאדם בעצם זר.

בפרקים הבאים אנחנו פוגשים את דיוויד כשהוא בן שבע. לילי בת חמש עשרה, ואליס אחותם בת שבע עשרה. הם יוצאים עם הוריהם בפעם הראשונה (ומסתבר בדיעבד – האחרונה) לחופשה משפחתית, בבקתה ששוכנת על חוף אגם. טיילר ניחנה ביכולת מופלאה ליצור דמויות ולתאר את היחסים ביניהן באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים. הן קמות לתחייה, נעשות אמיתיות וספציפיות, עד שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, ממש כמו אל אנשים יקרים בשר ודם. הסצנה המשפחתית של בני משפחת גארט מתוארת לפרטיה, ואנחנו מלווים אותם ביחד, בבקתה שליד האגם. בסופו של הרומן ייוודע לנו מה עוד קרה שם, מה היו פרטיה של נקודת התפנית העצובה, הלא דרמטית מאוד, לכאורה, ובכל זאת – כזאת ששינתה את מהלך החיים של המשפחה כולה, תחילה את חייו של דיוויד, ובעקבות זאת, במידה מסוימת, גם את החיים של הוריו ואחיותיו. מה הטעויות הקטנות, הרות הגורל, שעושים בני אדם? מתי חוסר תשומת לב שולית, לכאורה, עלולה להשפיע באופן עמוק כל כך? לא מעשים פליליים, לא דרמות גדולות, רק קלקול קטן לכאורה, שאת תוצאותיו יכולה רק סופרת לתאר, כמו מבחוץ, שכן בני האדם שחיים את חייהם אינם יודעים הכול כמוה.

הסיפור עובר מתקופה לתקופה, מדמות לדמות. אנחנו משקיפים על מרסי, אמם של דיוויד לילי ואליס, ועל רובין בעלה. בהמשך, באחד הפרקים הבאים, נראה את המציאות מנקודת המבט שלו. כל אחד מהאנשים הללו נוגע ללב, פגיע ונזקק בדרכו, כך, דור אחרי דור, הורים, הוריהם, ילדיהם, נכדיהם, כמו בשירי הילדים הלא נגמרים, ששורת הסיום שלהם היא גם שורת ההתחלה, והם נמשכים ונמשכים (הדימוי לקוח מתוך הספר!).

בסופו של הרומן, אחרי שהכרנו את כל הדמויות ולמדנו לאהוב ולהוקיר אותן – את רצונן להגן זו על זו, את אהבתן ונכונותן להתפשר – אנחנו פוגשים שוב את דיוויד ואת ניקולס, שהוא עכשיו בעצמו אב לילד קטן, בן חמש.

פרק הסיום מתרחש ב-2020, בימי הקורונה. ניקולס מגיע אל הוריו עם בנו הקטן, כי אשתו רופאה והיא עובדת בלי הרף בחזית המאבק במגפה, והוא זקוק לעזרתם. שעשע אותי לקרוא את תחושת הפליאה של הדמויות כשהן רואות, במהלך ימי הבידוד שכפתה המגפה סרטים שבהם אנשים מצטופפים ומתקרבים זה אל זה. השתעשעתי כי כך כתבתי על Redhead by the Side of the Road, ספרה הקודם של טיילר: "אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים," והנה – היא עצמה כבר מתארת את המציאות שבה חיו רוב אזרחי העולם לפני כשנתיים.

התרגשתי מאוד כשניקולס, גיבור הפרק האחרון, מוצא בחדר בבית הוריו אלבום צילומים ישן (אנחנו כבר יודעים ממי ומתי הוא קיבל אותו). ניקולס מראה להוריו את הצילומים ותוהה – מי אלה? ואלה? לאיש מהם אין מושג. כשקיבצו את הצילומים באלבום ידעו כולם מי האנשים הללו, ולא העלו בדעתם שכעבור כמעט מאה שנה זהותם תתפוגג. (כל כך מוכר לכל מי שהיה עד לפינויים של בתים שדייריהם הזדקנו והלכו לעולמם). ניקולס ואשתו אינם יודעים על מי מדובר, אבל אנחנו הקוראים דווקא יודעים! האיש הלא מוכר הוא אביה של מרסי, כלומר – סבו של דיוויד, שאותו לא זכה להכיר. אנחנו אלה שיודעים עד כמה רובין, בעלה של מרסי והחתן של אותו סבא, חשש מפני החותן שלו, שממנו ירש את החנות לממכר אביזרי שרברבות (חנות שלימים תנהל אותה לילי, בתו). את החותן עצמו אמנם לא פגשנו בן דפי הספר, אבל למדנו עליו כשהשתכנו לזמן מה בתודעתו של רובין. אחר כך רואים צילומים של ילדות: אליס ולילי, ושל ילד, הוא דיוויד הקטן. ואנחנו נזכרים בחגיגת יובל החמישים לנישואים של רובין ומרסי. גם אנחנו כבר נוסטלגיים למשפחה הזאת. היינו שם כשהוא ערך לכבודה מסיבת הפתעה. שמחנו והתרגשנו כשרובין הכניס אז למכשיר הווידיאו קלטת שהמיר אותה מסרטים משפחתיים ישנים, והתבוננו ביחד עם בני משפחת גארט על עברם המצולם, עליהם כשהיו צעירים. רובין מבין פתאום שמרסי הזדקנה. ששיערה הבלונדיני האפיר – מעולם לא שם לב לכך… אבל גם עכשיו היא יפהפייה בעיניו!

הזמן חולף. הזמן חולף. הוא לוקח אתו את החיים ומשאיר רק זיכרונות. עד שגם הם מתפוגגים.

אבל לנו נשאר הספר. כי ברגע שסיימתי אותו, חזרתי מיד אל ההתחלה. צמה צרפתית הוא ספר מהסוג הזה!