אורן גזית, "הילד בחלון": למי אפשר להאמין

העניין הראשון, והחשוב מאוד, שיש לציין בנוגע לספרו השני של אורן גזית, הוא – שיש בו סיפור. יש עלילה שהולכת ונפרסת לנגד עינינו, והיא מותחת מאוד, וגם מפתיעה ומזעזעת בסופה.

היכולת הזאת לרקום סיפור מפורט ומשכנע שאפשר בדיעבד "לסכם" את עלילתו בכמה שורות היא לא עניין של מה בכך. אמנם הסיפור נמסר בגוף ראשון, מפיה של הדמות הראשית בספר, אבל לא מדובר בהגיגים, או בזיכרונות, או ברצף ארוך של זרם התודעה, אלא, כאמור, בסיפור.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו עדים לדרמה שמשמעותה תתברר לנו לאט לאט. כך מתחיל הסיפור: "הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: 'תמותי' או 'הלוואי שתישרפי'. אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל."

הסקרנות והעניין מתעוררים מיד. מה קרה לה, למספרת, שאנשים שונאים אותה כל כך? מדוע נשים מטלפנות אליה ממספר חסוי ומאחלות לה שתמות? מדוע הן ממשיכות בכך במשך זמן רב, בגלוי, אפילו בלי להסתתר? מה? מה היא עוללה?

בהמשך נודע לנו דבר האשם שהדביקו לה: אנשים בטוחים שהיא הרגה את התינוק שלה והעלימה אותו. אבל אנחנו, מתוך תודעתה, יודעים שזה לא מה שקרה. יודעים שיום אחד התינוק שלה נעלם מתוך עגלת הטיולים שאותה היא השאירה בכניסה לחנות כלשהי. כשיצאה מהחנות – התינוק לא היה שם. העגלה הייתה ריקה.

מי לקח אותו? היכן הוא? איך נעלם? האם נשאר בחיים? האם יש סיכוי שהאמת תתגלה?

הדוברת עמדה למשפט. הכול סביבה ממשיכים לחשוד בה. איזו זוועה!

מה קורה לאישה כזאת? איך היא יכולה להתמודד עם הכאב, האובדן, הכעס על כל העוול הנורא? הכול מאשימים אותה, והיא בכלל חפה מפשע! איך תוכיח את זה לעולם?

היא שקועה בין היתר כל הזמן בכתיבה, מתעדת כל בדל מחשבה, כל משפט שמישהו אומר לה, כל תשובה שנתנה, וזאת מכיוון שהיא חושדת בעצמה ששכחה משהו מהפרטים של היום שבו תינוקה נעלם לה. אז עכשיו היא מקפידה להזכיר לעצמה ולתעד הכול.

והיא, כמובן, כועסת נורא. כל הזמן. אורן גזית מצליח במיומנות רבה להביא בפנינו את הכעס האותנטי שלה, הצבוע בציניות מרה ונוקבת. "זעם לא נשטף ולא מחלחל," היא מספרת לנו. ומסבירה שאנשים שסבורים אחרת הם כנראה כאלה "שלא פגשו זעם. הוא כמו לבה תקועה שלא מצליחה להתרומם. הוא מבעבע, והאדים הרעילים שלו שורפים את הגרון." מה שנורא זה שאין בעצם מי שיקשיב לה באמת, שיאמין לה. את הפסיכולוגית שנהגה ללכת אליה היא מכנה "האוגרת", והיא מספרת למשל איך פעם אחרי שאמרה לה "שדודה אומרת שזעם הוא הגרעפצים של הכאב," הפסיכולוגית שאלה אותה, כמובן – בנימה של ביקורת – למה הדוגמאות שלה כל כך וולגריות, מה זה נותן לה. היא מספרת לנו מה השיבה אז לפסיכולוגית: "ואני שאלתי אותה מה זה נותן לה למתוח ביקורת על הדימויים שלי, כאילו שהיא סניף של לאה ואבא."

הציניות שלה מופנית כלפי העולם הסובב אותה, ולא רק בהקשר של האסון הפרטי שלה. כך למשל היא כותבת על נכותו של איתן, בעלה לשעבר: "מה הצבא כבר יכול לעזור למי שמת? לנכים הצבא ממש עוזר. הוא נותן להם מינוי חינם לבריכות והנחות על מקררים. השם שלהם תמיד נמצא על המון חשבוניות במקום להיות על מצבה."

גזית, באמצעות הדוברת שלו, גיבורת הסיפור, מיטיב גם לאפיין דמויות, וזאת – מנקודת המבט של אחת מהן. הנה למשל: "לעסתי את הלחם כמו לאה, עם פה פתוח, כדי שאף אחד לא יתיישב לידי ויריח לי את העצב."

הדוברת מספרת לנו שהפסיכולוגית שלה "הסבירה שהתפקיד שלה הוא לא להאמין לי או לא להאמין, שהיא לא בית משפט. התפקיד שלה הוא לעזור לי להבין דברים, להאיר פינות שאולי לא הארתי." העמדה הזאת, האובייקטיבית לכאורה, המכילה, לכאורה, אבל שאינה מאמינה באמת לגרסתה של המטופלת, מוכרת, מזעזעת, מחרידה.

כי עד סופו של הסיפור יתברר לנו שאפילו למי שנראה כפרנואיד יכולים להיות אוייבים אמיתיים. ושאין לו צורך בחמלה מדומה, מקצועית, שמבקשת לחפור בנפשו ולמצוא בה את הסיבות לכך שהוא בעצם הוזה, מתעתע בעצמו, ואולי אפילו משקר. לפעמים האמת היא שמי שמרגיש פגוע באמת נפגע, ועוד איך, בצורה הכי אובייקטיבית, הכי אמיתית, הכי מחרידה שאפשר להעלות על הדעת.

השאר תגובה