חורף 2006, "מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?"

 שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל"ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. "ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה", כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: "Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…" ("כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…").

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר "התכנסות" של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: "כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…", ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: "Tu réclamais le soir, il descend, le voici" (" דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא"). הבטתי בשניהם: הילד הג'ינג'י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: "אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — ", והילד הוסיף: "לַיֶּתֶר — דְּאָבָה". ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

השאר תגובה