מפעים להיווכח כמה הרבה עוצמה ומשמעות יכולה לקפל בתוכה נובלה קטנה!

הכלבה, ספרה של סופרת קולומביאנית, פילאר קינטנה, "אחת המצליחות בדרום אמריקה", כפי שמעידים עליה בדש הספר, הוא סיפור יפהפה ועצוב כל כך. אנחנו מלווים בו מחזור חיים שלם שמתחיל בינקות גורית נוגעת ללב, וממשיך ומתפתח בכיוונים מפתיעים, שמעניקים חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

הסיפור הוא לכאורה סיפורה של כלבונת קטנה, גורה בת כמה ימים, שאימה הורעלה. דוניה אלודיה, הבעלים של הכלבה שמתה, מטפלת בגורים, מאכילה אותם, ומנסה להצילם מהמוות המאיים עליהם. אבל הסיפור הוא לא רק עליה, אלא גם על דמריס, הדמות האנושית המרכזית ביצירה, שלוקחת אליה את הגורה ומחליטה לאמץ אותה. כבר בדרך הביתה היא מחבקת אותה, מניחה אותה בתוך החזייה שלה, כדי שתחוש בחום גופה ותירגע.

עד מהרה מתברר לנו פשר האהבה העצומה, האמהית, שדמריס מעתירה על הכלבונת. מדוע היא מטפלת בה במסירות כזאת, מאכילה אותה, מגינה עליה. מה דמריס רואה בגורה הזאת? מה היא מעוררת בה?

כדרכן של יצירות ספרותיות משובחות (ןבעצם – כמו בחיים…), שום דבר אינו קבוע. יש התפתחויות, חיצוניות ולצדן, וכתוצאה מהן, גם פנימיות. אלה מתרחשות בנפשה של דמריס. יחד אתה אנחנו עוברים טלטלות רגשיות, שמביאות אותה למעשה קיצוני, מזעזע מצד אחד, וכמעט מובן, מצד שני.

הרקע שבו מתרחש הסיפור חשוב: אנחנו נמצאים עם דמריס ועם בעלה רוחליו בביתם שגובל ביער ומשקיף אל החוף ואל לשון ים שבשעת הגאות מוצפת וגועשת, ובשעת השפל נהפכת למשטח ביצתי. כדי להגיע אל חנות המכולת הקרובה צריכה דמריס לעבור כל יום תלאות בלתי נתפסות:

"הבקתה שהם גרו בה לא הייתה על החוף, אלא על צוק מיוער שהאנשים הלבנים מהעיר בנו בו בתי קיץ גדולים, יפים, עם גינות, שבילים מרוצפים ובריכות. כדי להגיע לכפר היה צריך לרדת בגרם מדרגות ארוך ותלול, ובגלל כל הגשם שירד היה צריך לקרצף את המדרגות לעיתים קרובות כדי לנקות אותן מהטחב וכדי שלא ייעשו מחליקות. אחר-כך צריך לחצות את המפרץ, לשון ים רחבה וסוערת כמו נהר, שהתמלאה והתרוקנה עם הגאות והשפל.

"באותו זמן של השנה הגאות הייתה בבוקר, וכדי לקנות להם לחם דמריס נאלצה לקום עם שחר, לסחוב את המשוט אל הבקתה, לרדת במדרגות עם המשוט על הכתף, לדחוף את המשוט מהבקתה, להכניס אותו למים, לחתור עד הגדה השנייה, לקשור את הקאנו לעץ דקל, לסחוב את המשוט על הכתף עד הבית של אחד הדייגים שגרו ליד המפרץ, לבקש מהדייג, מאשתו או מהילדים שישמרו עליו, להקשיב לתלונות ולסיפורים של השכן ולצעוד חצי כפר ברגל עד המכולת של דון חיימה… ואחר-כך לחזור את כל זה".

היער הקרוב טומן בחובו סכנות רבות: ככל שמעמיקים לתוכו הוא נעשה "אפל ומיסתורי יותר", יש בו "צוקים […] עם סלעים מכוסים טחב וגלים […], עצים עצומים שסופות עקרו מהשורש וברקים פילחו לשניים, מפולות אדמה, נחשים ארסיים ונחשים שבולעים איילות, עטלפים שמוצצים לחיות את הדם, צמחים עם קוצים שיכולים לשסף כף רגל ופלגים שהתעצמו כשירד מבול וסחפו את כל מה שנקרה בדרכם…"

הטבע אינו חומל. לפעמים חם מדי, ואי אפשר להיפטר מנחילי היתושים, לפעמים קר וגשום מדי, ואי אפשר להימלט מהלחות והצינה.

סכנותיו של היער מלוות את דמריס, ובמידה מסוימת קובעות את מהלך חייה, אחרי אירוע קשה מאוד שהייתה בו שותפה מאונס.

מה יקרה לכלבה שלה, אחרי שגם היא "תגלה" את הטבע, תימשך אליו, תנוס אל עבי היער ואל הצוקים האפלים? מה יקרה לדמריס בעקבות זאת?

"גשם ניתך על העולם, והיער המאיים הקיף אותה, אבל לא ליווה אותה, כמו בעלה, שישן בחדר אחר ולא שאל אותה מה עובר עליה, בת דודתה, שבאה רק כדי להעביר עליה ביקורת, אימא שלה, שהלכה לבואנאוונטורה ואחר כך מתה, או הכלבה, שהיא גידלה אותה רק כדי שתיטוש אותה…"

האם הכלבה תשוב? האם דמריס תמצא בה נחמה? האם, כמו בספר הג'ונגל שדמריס שמעה עליו בילדותה, חיות יכולות להציל בני אדם?

הסיפור לופת את הלב, התרגום לעברית נהדר, והעטיפה – ציירה ועיצבה אותה טליה בר – יפהפייה.

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

Pilar Quintana
LA PERRA