מלוויל, סטיבנסון, לאבקרפט, לונדון, צ'רצ'יל, הודג'סון, גימראס רוזה, "אוסף סיפורי ים ונהר אחד": האם כולנו נמצאים על סיפונה של ספינה טובעת?

מה יש בו, בים? מה אפשר למצוא בו? כמובן – נחשולים ואוניות טרופות, שרטונים ואיים עלומים, צוללות מאיימות, פנינים מרהיבות, אגוזי קוקוס וגופות טבועות שנסחפו אל הים ובחזרה ממנו אל החופים, אולי אפילו התממשותן של אגדות על אטלנטיס, היבשת האבודה…

כל אלה, ועוד, מופיעים בקובץ הסיפורים הקצרים החדש אוסף סיפורי ים ונהר אחד, שראה אור לאחרונה.

בין המספרים השונים יש הפתעות. למשל – סיפור קצרצר, כמעט אנקדוטה, שכתב וינסטון צ'רצ'יל, "איש במים!" (המומחה הביתי לענייני ים העיר כי הביטוי הנכון בעברית אמור להיות "אדם בים"), המתאר את נפילתו הפתאומית והמפתיעה של נוסע על אוניית דואר ש"מיהרה לחצות את הים האדום בניסיון לפצות על זמן שגזלו זרמי האוקיינוס ההודי."

רגע אחד עומד האיש על הסיפון, מאזין לקונצרט שנערך באחד האולמות ולנוסעים ש"שמחו לשבור את השגרה". רק לפני זמן קצר עוד עמד ביחד עם הנוסעים האחרים סביב הפסנתר שבטרקלין, ושר ביחד עם כולם, אבל הנה – יצא לסיפון, כי בחדר היה חם. הוא התכוון לעשן סיגריה "ולהתענג על משב הרוח שיצרה תנועתה המהירה של הספינה", וברגע אחד הכול השתנה: הוא נשען על המעקה, "משחרר נשיפה מהורהרת של עשן לאוויר", מקשיב לפסנתר, למנגינתו העליזה, ופתאום המציאות התהפכה: המעקה "כרע פתאום תחת משקלו", והאיש "נפל אחורה לתוך מי הים החמים, מתיז מים לכל עבר."

מה יקרה עכשיו? מה יעלה בגורלו?

יש לזכור כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה ראש ממשלת אנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, זכה בפרס נובל לספרות, דווקא, ולא בתחום שהשיק לקריירה הפוליטית שלו. אמנם הפרס ניתן לו על ספרי ההיסטוריה שכתב, אבל הסיפור שלפנינו מוכיח שצ'רצ'יל היטיב לכתוב גם פרוזה.

הסיפורים בקובץ נעים בין ריאליזם לפנטזיה. כך למשל הסיפור הפותח את הקובץ, "הקול בלילה", מאת ויליאם הום הודג'סון, משלב בין מציאות לדמיון. הוא נפתח ברגע שבו מתרחש משהו אפשרי, אם כי מוזר: אחד ממלחיה של ספינה ששטה "על מימיו השלווים של צפון האוקיינוס השקט" שומע במפתיע קול של אדם שמדבר אליו מתוך החושך. הקול מתריע: "סירה אהוי!", ואז מתחיל דו שיח מפתיע אבל מתקבל על הדעת בין הנוסע בסירה הקטנה שם למטה, בחושך, למלח, ולאיש צוות נוסף שאותו הזעיק. השניים מנסים לשכנע את הנוסע בסירה לעלות לסיפון, וסירובו מפתיע ומוזר. הוא מבקש רק לקבל מהם מזון, למען אהובתו המורעבת שנשארה על האי. מי הוא? מי אהובתו? מדוע הוא מסרב להציל את נפשו ולעלות לסיפון?

התשובה להתנהגותו המסתורית מערבת פנטזיה לצד הסבר הגיוני, כך שהמוזרות מקבלת במציאות של הסיפור מעין נופך אפשרי ומתקבל על הדעת.

אפקט דומה נוצר גם בסיפור "המקדש", מאת ה. מ. לאבקרפט. הוא מתחיל לגמרי ריאליסטי: לכאורה מדובר בכתב יד שהתגלה בחוף יוקאטן, ובו מכתב שכתב ב-20 באוגוסט 1917 מפקד של צוללת גרמנית. המפקד מתאפיין בנוקשות פרוסית. הוא מספר כיצד הגיב באכזריות כשפיקודיו הביעו רגשות כמו פחד או חשש: "דבריו היו מזעזעים וחרגו מגדר הרגיל, ולכן כבלנו את מולר בשלשלאות והורינו להצליף בו כהוגן. אנשי הצוות לא היו שבעי רצון מכך שנענש, אך היה צורך במשמעת." אבל לאט לאט משהו משתנה: התרחשויות מופלאות מתחילות ללוות את הפלגתה של הצוללת, והפנטסטי מתערבב לחלוטין עם הריאליסטי.

הסיפור היפה ביותר בקובץ, לטעמי, קצרצר, רק שלושה עמודים וחצי, "הספינה הטובעת" מאת רוברט לואיס סטיבנסון. הוא מעט שמכיל את המרובה. לכאורה מדובר ב"סיפור ים", אבל בעצם זהו משל על הקיום האנושי. הסיפור נפתח בכך שהקצין הראשון שעל הספינה מתפרץ אל תאו של הקברניט ומתריע: "הספינה שוקעת." מה תגובתו של הקברניט? "בסדר גמור, […] אבל זו לא סיבה להסתובב לא מגולח."

הקצין חוזר מגולח, ושב ומזהיר: "היא צוללת מהר."

הקברניט תוהה למשמע המילה "מהר", ומסביר לקצין ש"זה ביטוי משונה, שכן הזמן (אם תחשוב על זה)  הוא דבר יחסי."

וכך זה נמשך. הקברניט לא מתרגש. הוא מסביר לאנשיו כי "מנקודת מבט פילוסופית אין חידוש במצבנו", שהרי "לכל אורך חיינו היה עלול להתפצץ לנו וריד או להכות בנו ברק, ולא בתוך עשר דקות, אלא בתוך עשר שניות." והוא ממשיך ואומר: "אך זה לא מנע מאתנו לאכול ארוחת ערב, לא לחסוך כסף בבנק." ושוב, לאיש צוות אחר, מלח זקן שיושב בחדר התחמושת ומעשן מקטרת הוא אומר: "מנקודת מבט פילוסופית אין חידוש במצבנו. החיים, עמיתי הוותיק, בכל רגע ומכל בחינה, מסוכנים כמו ספינה טובעת; ובכל זאת דבק האדם במנהגיו הנאים: נושא אתו מטרייה, נועל ערדליים, נוטל על עצמו משימות ממושכות ומתנהל מכל בחינה כאילו הוא מקווה לחיות לנצח. ודעתי הצנועה היא שאדם המשתמט מנטילת תרופה או ממתיחת שעונו, אפילו היה על סיפונה של ספינה טובעת, ראוי לתיעוב. זו, ידיד, לא תהיה גישת האנושות."

הגישה הפטליסטית הזאת לא יכולה כמובן להציל אף אחד מגורלו. אבל אולי היא מקילה על החיים?

תרגמו: יוחאי ג'ירפי, ארז וולק, מיכל שליו

2 thoughts on “מלוויל, סטיבנסון, לאבקרפט, לונדון, צ'רצ'יל, הודג'סון, גימראס רוזה, "אוסף סיפורי ים ונהר אחד": האם כולנו נמצאים על סיפונה של ספינה טובעת?”

  1. סקירה מרתקת
    לא ידעתי שוינסטון צ'רצ'יל כתב סיפורים
    תודה לך אורה

השאר תגובה