רות לנדאו, "מחיר השתיקה – ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה": מה יותר שפל מזה?

האם יש לי צורך באישוש נוסף לדעתי על קסטנר, שכבר התגבשה לפני כמה שנים (ב-2013 ראה אור רומן שכתבתי, מעקב, וכאן סיפרתי איך הוא נבע ממה שמכונה "פרשת קסטנר")? מסתבר שכן. כי ברגע שראיתי שראה אור ספר חדש – מחקר על הקשר שיש בין השמדת יהודי הונגריה לבין מעשיו של קסטנר (ובעצם, ההתנהגות של ההנהגה כולה) – הזדרזתי לקרוא אותו, בנשימה עצורה.

כמו בכל פעם שאני נוגעת בסוגיה, התעוררה בי גם תחושה קשה של מחנק ושל זעם צורב. הפער הבלתי נתפס בין מעשיו המחרידים של קסטנר, לבין ה"טיהור" והגלוריפיקציה שהוא זוכה לה – במידה רבה בשל נכדתו, שרת התחבורה הנוכחית, שמרבה להתפאר בסבה ולצייר תמונת דיוקן של מעין גיבור רב מעללים שנרצח על לא עוול בכפו – יכול להטריף את הדעת. השוני התהומי בין דימויו של קסטנר כקורבן וצדיק לעומת דמותו המצטיירת מעוד ועוד מחקרים, לא נותן לי מנוח.

והרי אלמלא נהג כפי שנהג, אלמלא רימה והפיץ כזבים שבעטיים עלו היהודים בערי השדה של הונגריה לרכבות שהובילו אותם להירצח באושוויץ, אלמלא הונה אותם במכוון, אני לא הייתי קיימת: בני המשפחה שממנה באתי גרו בסמוך מאוד לגבול עם רומניה. אילו לא הסתיר מהם קסטנר את מה שידע על הצפוי להם, אילו לא שכנע אותם שמוטב להם לשבת בשקט ולשתף פעולה עם הגרמנים, הם יכלו די בקלות לנוס על נפשם, לחצות את הגבול ולהינצל. לכאורה, יכלו להיות לי סבתא ודודה (שנרצחו בשטוטהוף), אבל זאת כמובן מחשבה אבסורדית, שכן בנסיבות אלה בכלל לא הייתי באה לעולם.

אז נעזוב אותי, ואת הסיפור המשפחתי שלי. נעבור אל המחקר המבוסס, המפורט, המדויק מאוד, שערכה פרופסור רות לנדאו, שלימדה עבודה סוציאלית ואתיקה באוניברסיטה העברית, ופנתה ללימודי היסטוריה אחרי שיצאה לגימלאות. פרופסור לנדאו החליטה לחקור את קורותיהן של שתי הקהילות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, "בעקבות העניין האישי" שלה, כבת לניצולי אחת הקהילות הללו.

המסקנות שהיא הגיעה אליהן נכוחות וחד משמעיות: קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן," כפי שקבע השופט בנימין הלוי.

לנדאו מובילה את המחקר שלה בשיטתיות, ותוך התבססות על מקורות רבים. היא מפרטת את המהלכים שהובילו לרציחתם של מאות אלפים מבני שתי הקהילות שבהן התמקדה, ורק בסופו של דבר, בפרק האחרון, היא מסכמת בצורה מסודרת את כל מה שאפשר לכתוב על קסטנר, על אישיותו המזעזעת ועל מעשיו המתועבים.

רבים מתנגדים לקביעתו של הלוי שקסטנר מכר את נשמתו לשטן בטיעון הנפוץ: לא היית שם, אין לך זכות לשפוט. מי שטוען כך פשוט אינו בקיא בפרטים, ואינו יודע מה היה מיוחד כל כך בהתנהגותו של קסטנר, מה היה שונה במידה קיצונית בין מעלליו והאופי של מעשיו, לבין אלה של ניצולי שואה אחרים, גם אלה שנמנו עם המנהיגים של הקהילות השונות.

רבים סבורים שאין לדון את קסטנר לכף החובה גם מכיוון שבזכותו ניצלו 1,684 בני האדם שהיו על "רכבת המיוחסים", זאת שיצאה מבודפשט, הגיעה לברגן בלזן, וכעבור כמה חודשים, בשני סבבים, הובילה את נוסעיה לשוויצריה, ואל החופש.

אכן, נוסעי אותה רכבת ניצלו בזכות קסטנר, אבל רבים אינם יודעים מה היה המחיר ששילמו עשרות אלפי יהודים אחרים, אלה שעלו על הרכבות בדרכם להירצח באושוויץ, רק מכיוון שקסטנר גרם לכך שיעודדו אותם לשתף פעולה, לעלות על הרכבות בדרכן אל המוות, בלי להתקומם ובלי להתמרד, בלי שניתנה להם ההזדמנות לקחת את גורל בידיהם, לנסות לנוס על נפשם, או להתחבא, או לשחד את השוטרים המעטים (לא היה צורך ברבים, היהודים השאננים נהגו לפי ההנחיות של ההנהגה שלהם, ובכך שיתפו פעולה עם רוצחיהם!) ששמרו על הסדר, כל זאת רק כדי שהוא יוכל להוציא את הרכבת "שלו"!

לנדאו נשענת, בין היתר, על ספרו של החוקר האנגלי פול בוגדנור Kasztner's Crime, ומספרת על ביקורו של קסטנר בעיר הולדתו, קלוז' (קולז'וור בהונגרית), ביום שבו הועברו יהודי העיר לגטו. קסטנר לא הגיע לקלוז' בכוחות עצמו. קצין אס-אס, רודי סדלצ'ק, הסיע אותו לשם במכוניתו! "האם היו מנהיגים יהודים נוספים שהאס-אס העמיד לרשותם נהג, קצין בכיר, כדי שיסיע אותם לעיר שנמצאה במרחק 460 ק"מ מבודפשט, כשש שעות נסיעה ברכב?" תוהה לנדאו, ומוסיפה שאלה רטורית: "אולי הייתה לגרמנים מטרה כלשהי שרצו לשיג בנסיעה זו של קסטנר לעיר הולדתו?"

קסטנר עצמו סיפר בדו"ח שכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה שהוא שאל את דיטר ויסליצני, אחד מעוזריו הבכירים של אייכמן, מתי (לא האם!) יגורשו יהודי הונגריה. אכן, הוא ידע שהגירוש עתיד להתרחש בקרוב, וגם על מה שצפוי לקרות למגורשים, שהרי היה בין המעטים שקראו, כבר בסוף אפריל או בתחילת מאי 1944, את הדו"ח של ורבה ווצלר, שני ניצולים שהצליחו לברוח מאושוויץ ומסרו עדות שפירטה את מנגנון הרצח במחנה ההשמדה. יתר על כן, ורבה ווצלר גם סיפרו שבמחנה מכינים את התשתית להעברתם של יהודי הונגריה: למשל, הניחו מסילת ברזל נוספת. הם גם שמעו את אחד השומרים במחנה שדיבר על כך ש"בקרוב נאכל נקניק הונגרי טוב". גורל יהודי הונגריה היה ידוע אם כן מראש, גם לקסטנר.

מדוע אם כן הסיעו אותו הגרמנים לקלוז', לפני תחילת ה"גירוש"?

כדי שיזהיר את היהודים מפני ניסיונות לברוח! כדי שירגיע אותם. כדי שיביא לכך שהשקט יישמר. "קסטנר נשלח על ידי הגרמנים לעיר הולדתו מפני שהם היו בטוחים שהוא יעזור להם למנוע את בריחת הקורבנות מהעיר." וקסטנר מילא אחר מבוקשם. "הוא שוחח עם ראש הקהילה האורתודוקסית בעיר, זיגמונד לב, שהרגיע את ההמונים בגטו, והבטיח להם שהם יילקחו לעבודה בקנירמזו, ושהמשפחות יישארו ביחד."

"משם נסע קסטנר בחזרה לבודפשט, כדי לסייע בהכנת רשימת המועמדים מקלוז' ל'רכבת קסטנר.'"

לנדאו מתווכחת עם תומכי קסטנר. כך, למשל, עם דבריו של ההיסטוריון יהודה באואר, שטוען כי "המידע היה מצוי בידיהם של היהודים, אך הם סירבו להאמין לו". היא מצטטת את רות לין, פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, שהעלתה את השאלה "כיצד היהודים יכלו שלא להאמין במידע שלא קיבלו?"

אילו הודיע קסטנר ליהודים מה עתיד לקרות להם, הם לא היו נאחזים בתקוות השווא, שמקורה בהבטחות של הגרמנים לפיה המשפחות "יישארו ביחד לצורך 'יישוב מחדש.'" והיא מסבירה: "אילו ידע הציבור היהודי שהמשפחות מועברות לשם לצרכי השמדה, סביר להניח שהיו כאלה שהיו מוכנים להתפצל", וכדי להציל את הילדים "משפחות רבות יותר היו מוכנות לוותר על רצונן להישאר ביחד." אבל לשם כך הם היו צריכים לקבל "מידע אמין ממקור מוסמך או בעל סמכות", והמידע שקיבלו שירת לא את גורלם של היהודים אלא את תוכניותיהם של הגרמנים: אל תברחו, אמרו להם. מסוכן לנסות לחצות את הגבול עם רומניה (בפועל כל מי שהשתמשו בנתיב הבריחה הזה ניצלו! הרשויות ברומניה העלימו עין! "בפועל המשיכו הרומנים להתייחס במידה רבה של סובלנות. הם הוציאו הודעות סודיות לרשויות משמר הגבול שלהם, להקל על כניסתם של הפליטים היהודים מהונגריה"). היו גם הזדמנוית אחרות להינצל "בתמורה לכסף, או בעזרת אנשים שגילו אומץ ורצון לעזור". אבל הנרצחים הלכו בשקט אל מותם, כי לא ידעו מה צפוי להם.

ורבה, אחד משני העדים שהצליחו לברוח מאושוויץ וסיפרו מבעוד מועד על מה שמתרחש שם ועל מה שצפוי ליהודי הונגריה, כתב לימים, בספר שפרסם אחרי המלחמה, כי "במשך כל שהותו באושוויץ לא פגש יהודי אחד שידע דבר על תאי הגזים, לפני שהגיע לשם."

קסטנר ידע.

הטענות נגדו רבות, והן מפורטות ומוסברות היטב לאורך הספר.

כך למשל הוא העז להשמיץ אחרים. למשל, את משה קראוס, שבניגוד לו, אכן הציל יהודים רבים, ואת יואל ברנד, שנסע – בעידודו של קסטנר! – לארץ ישראל, כדי לנסות לגייס כסף ומשאיות, ולהמשיך את המשא ומתן המפורסם עם אייכמן, שהבטיח, לכאורה, לשחרר יהודים תמורת סחורה. "נסיעותו של יואל ארצה הייתה שגיאה גורלית שאין לתקנה", כתב קסטנר, בחוצפה שלא תתואר, שהרי הוא היה שותף למהלך, שאכן, אגב, היה מופרך. פול בוגדנור מראה במחקרו כיצד תבעו הגרמנים מהיהודים לשמור על סודיות בנוגע למשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם". את מי שירת מעטה הסודיות והשתיקה? כמובן שרק את הגרמנים, שהרי כל אותה עת המשיכו הרכבות לשאת מאות אלפי יהודים אל מותם! אפשר לקשר זאת כמובן לשמו של הספר שלפנינו: "מחיר השתיקה"!

פרק הסיום, שבו מונה לנדאו אחת לאחת את הטענות כלפי קסטנר, לא רק מעשיו אלא גם אישיותו, מעורר פלצות: למשל – הנטייה שלו לחיות חיי מותרות, על חשבון אחרים. "מתגורר הוא בפנסיון מפואר ורמת חייו גבוהה היא לגבי איש תנועה פרולטרית," היא מצטטת דברים של שמואל שפרינגמן. על כך הוסיף יואל ברנד וכתב, ש"לא היה לו די כדי לספק את צרכיו", ולכן נהג לעתים מזומנות ללוות כספים, עוד לפני שפרע חובות קודמים, "התנהלות שהוציאה לו שם של אדם קל דעת." אחדים מראשי הקהילה בקלוז' טענו שהוא מעל בכספי הקהילה, ושעם הכסף הזה פדה את הזכות של היחידה שאליה הוצב שלא להשתתף בעבודות הכפייה שהוטלו עליה. פליט מסלובקיה שהיה אמור לקבל מקסטנר כסף נדהם כשזה ניכה ממנו כמה מאות פנגה (מטבע הונגרי), ויואל ברנד נדהם כשקסטנר תירץ באוזניו את המעשה: "גם אני צריך לחיות. כאשר אינני עובד אצל 'קרן היסוד' חייבים אתם לספק את צרכי". וכך "כספים שהגיעו מיהדות העולם […] שימשו את קסטנר לקיים חיי רווחה בבודפשט". למשל, כשהגיע לברטיסלבה, בעיצומה של המלחמה, "הוא התאכסן במלון קרלטון, המלון המפואר ביותר בעיר."

כל אלה עדויות אופי על אדם מושחת, נהנתן ונצלן, אבל הן כמובן לא לב הטענות נגד קסטנר. העניין העיקרי, החמור מכול, הוא כמובן לא שהוא "לא הזהיר את היהודים לגבי הגורל הצפוי להם" (כפי שגורס יהודה באואר), לא שהוא השמיט מידע, אלא שהיה "שותף להונאה הנאצית"! "קסטנר מנע ניסיונות בריחה מהגטו בקלוז', על ידי כך שהפיץ מידע מטעה לגבי חיזוק כביכול של השמירה בגבול הרומני ועל ידי עידוד המנהיגים להרגיע את היהודים באמצעות שקר על יישוב מחדש במקום אחר בהונגריה"! לא רק את יהודי קלוז' הוא הונה. כשהגרמנים העבירו אליו גלויות דואר שהנרצחים נאלצו לכתוב לפני מותם, ובהן סיפרו שהכול בסדר, הם "עובדים בקנירמזו" (יישוב לא קיים שהגרמנים בדו), דאג קסטנר להעביר אותן לקהילות השונות!

מזעזע ומעורר תהיות לקרוא על יחסם של הגרמנים כלפי קסטנר ש"היה יוצא דופן. הוא היה היהודי היחיד בבודפשט שהתגורר בבית שלא סומן כיהודי, הוא לא נדרש ללכת עם מגן דוד צהוב על דש בגדו, והטלפון שלו לא נותק כמו אלו של היהודים האחרים. הוא היה היחיד שהורשה להחזיק במכונית פרטית ולנסוע בה באופן חופשי לווינה ולברטיסלבה."

בחודשי המלחמה האחרונים "את מירב זמנו הוא מבלה עם חבורת קצינים נאצים מהאס-אס." קסטנר לא ברח ולא התחבא. הוא "חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע 'הפתרון הסופי' בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945, תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים"! באפריל 1945 שהה קסטנר ימים אחדים בברלין, "כשהוא שוכן בדירתו של אחד מעוזריו של בכר". האומנם אי אפשר להסיק מכך כי אכן "מכר את נפשו לשטן"?  

לא כתבתי כאן כלום על יחסו לחנה סנש ולאמה (הוא סירב לעזור לשתיהן!), ולא על שני הצנחנים הארץ ישראלים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שאותם שכנע להסגיר את עצמם לגרמנים. (גולדשטיין נרצח במחנה הריכוז שאליו נלקח), ולא הזכרתי את עדותו של קסטנר לטובת כמה פושעי מלחמה נאצים, בראשם קורט בכר. אלי רייכנטל, בספרו האמנם נרצח פעמיים? מראה מה היו המניעים האמיתיים לַמּעשה, שאותו ניסה קסטנר להסתיר מעיני הציבור בישראל.

העותק של הספר שקראתי עתיר בסימונים, הערות, הדגשות וקריאות של זעם ותסכול שכתבתי בשוליים. בלבי – צעקתי בלי הרף. יש לקרוא את הספר הזה. חשוב לדעת מה קרה באותם ימים. חשוב ללמוד ולהבין איך יוהרה, שחיתות מוסרית ואדישות לזולת של אדם אחד יכולות להשפיע על גורלם של מאות אלפים. כ-564,500 מיהודי הונגריה נרצחו בתוך כמה חודשים, ביעילות ובלי תקלות. לרמות אותם, להסביר להם שמוטב שישתפו פעולה, ואז – בשקט בשקט להבריח את בני משפחתך וידידיך, ולהינצל בעצמך, מה יותר שפל מזה? אמנם לא כל הקורבנות רשומים על שמו של קסטנר, אבל די בעצם התהייה אם, וכמה מהם, יכלו להינצל אילו נהג אחרת.

6 thoughts on “רות לנדאו, "מחיר השתיקה – ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה": מה יותר שפל מזה?”

  1. איני חוקר שואה, אך מהמידע שיש ברשותי. כאשר בורחים וורבה ווצלר יהודים מהונגריה עדיין לא היו באושוויץ. כלומר יהודים ממקומות אחרים לא ידעו שהם הולכים למוות. מי יכול להאמין בזוועה כזזו? דו"ח אושוויץ הופץ בכל העולם. כל הנהגות היהודים קיבלו אותו. הוא לא היה נחלתו הבלעדית של קסטנר. האם ידוע לך שתנועות הנוער נשלחו להזהיר את היהודים בערי הפריפריה? הביבי סי שידר את עניין ההשמדה. ואנשים האזינו לבי בי סי. המזרחי לא קיבלו את הדו"ח? לא ציונים ניאולוגים לא ידעו מהדו"ח? רק קסטנר ידע? אמי חיה ברומניה ולמשפחתה הגיע פליט מאושוויץ . הוא סיפר מה קורה שם. כולם חשבו שהוא משוגע. כאשר נודעו הזוועה הזהירו בעלות הברית את הנאצים כי הם יישפטו על פשעי מלחמה בתום המלחמה. הפושעים הנאצים חיפשו מליץ יושר. אולי בשל כך ניסו להראות כמי שמנסים לעזור ליהודים. אוסקר שינדלר היה חבר המפלגה הנאצית, עשה כסף על גב יהודים ללא ספק. הציל את חלקם. כאשר הגיע לארץ אמר לו אחד העיתונאים. "אתה היית חבר של נאצים וחבר מפלגה" ענה לו שינדלר:" מה לעשות, באירופה אי אפשר היה להציל יהודים דרך הרבנות הראשית בירושלים"

    1. היי, מיכה, נראה שאתה באמת לא חוקר שואה… יש עדויות רבות לכך שליהודים שהגיעו לאושוויץ לא היה מושג היכן הם ומה המקום הזה אומר. כך למשל אלי ויזל בספרו הראשון. ללא ידעו כשהגיעו ולא ידעו לפני כן, שהרי הייתה הונגרייה שרצתה לקחת אליה מהגטו את ילדי המשפחה (חלון הדירה גבל עם החוץ והם יכלו בקלות להוציא את הילדים) אבל ההורים סירבו *כי לא ידעו* מה צפוי להם. אכן, הגיעו פה ושם שמועות, אבל *ההנהגה*, הווה אומר – קסטנר, שיתפה פעולה באופן אקטיבי עם מנגנון ההונאה הגרמני. שכנעו יהודים לא לנסות לברוח, ואלה שגרו בסמוך לגבול הרומני יכלו לעשות את זה בקלות. אכן, מי שלא שמע להנהגה ופעל כך – ניצל! יש ראיות רבות לאינספור לאשמתו הכבדה של קסטנר. אתה מוזמן לקרוא בעברית את הספר "האמנם נרצח פעמיים?" של אלי רייכנטל, או, באנגלית, את הספר "אשמתו של קסטנר" שכתב החוקר האנגלי פול בוגדנור. ולאחרונה ראה אור גם הספר של רות לנדאו שלא מותיר ספק בעניין פשעיו המחרידים של קסטנר.

השאר תגובה