1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. “אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך,” היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.